.jpg?id=18205693)
"וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ" (במדבר כ', ט"ז)
לסיפור הבא שמור מקום מאוד חם בליבי. אני מחשיב אותו לאחד המופתים של ר' שלמה זלמן- כזה שמוכיח את הגדלות שאפיינה את הצדיק משערי חסד:
בשנת תשנ"ג, החלטנו להעביר את הישיבה לשכונת 'קטמון' בירושלים. לשם כך שכרנו בניין מתאים, השקענו לשם כך אלפי דולרים והחלנו בעבודות שיפוצים שיכינו את הבניין למטרתו המיוחדת.
אולם ימים אחדים לפני תחילת ה'זמן' הודיעו לנו לתדהמתנו ולחרדתנו, שהבניין מיועד למגורים ולא למוסד חינוכי… בניין זה כבר שימש כבית ספר למשך שנים רבות, ואיש לא הניד עפעף… אולם ברגע שהתברר לתושבי המקום שאמורה להגיע לשכונתם ישיבה דתית, הם הזדרזו להגיש נגדנו תביעה והוציאו צו מניעה, שאילץ אותנו להפסיק מיד בעבודות השיפוצים.
העיכוב הבלתי צפוי הזה נפל עלינו כרעם ביום בהיר, תאריך המשפט נקבע לערב שבת, והבחורים היו אמורים להגיע ביום ראשון הבא… עורך הדין הבהיר לי שאין לנו סיכוי. אין שום דרך לנצח במאבק המשפטי הזה, כי חוקי ייעוד הקרקע עומדים לצד תושבי השכונה… מכיוון שנראה שאין מה לעשות, עשיתי בבוקר המשפט את הדבר היחיד שיכולתי להעלות בדעתי- הלכתי להתפלל שחרית בבית הכנסת בשערי חסד, בתקווה לזכות לברכתו של ר' שלמה זלמן ולעצתו הנבונה.
התפללתי במניינו, ולאחר התפילה ניגשתי אליו ותיארתי את המצב הנראה כנואש. להפתעתי, לא נראה שהרב התפעל מהדברים. הוא רק נאנח קלות ואמר: "מ'דארף דאווענען, מ'דארף דאווענען- צריכים להתפלל"…
לקחתי את עצתו כפשוטה ממש- חשתי שהוא הורה לי להתפלל לישועה, מאותו רגע לא פסק פי מתפילה, התפללתי לכל אורך הנסיעה, גם בשעה שהתכוננתי לצאת לבית המשפט…
כשהגעתי לבית המשפט פגשתי בעורך דיני, שהודיע לי שהשופט שהיה אמור לדון במשפטנו לא יכול היה להגיע, ולכן ימלא את מקומו שופט דתי, בעל אופי קפדן, ומכהן בבית משפט השלום.
התביעה נגד הישיבה הוגשה בשם עיריית ירושלים (כי לכאורה עברנו על חוקי ייעוד הקרקע). כשנכנס השופט לאולם, פנה מיד לקבוצת עורכי הדין השאננה של העירייה ואמר: "אני גר בקטמון בחמש עשרה השנים האחרונות. אני מכיר את הבניין הנידון, ויודע שבמשך חמש עשרה השנים האחרונות שכנו בו מוסדות חינוכיים שונים. אני חושב שמתמיה מאוד שלאף אחד- לא לתושבים ולא לעירייה, לא הייתה בעיה עם חוקי ייעוד כלשהם, עד שהתברר שישיבה דתית רוצה לעבור לשכונה"…
זו הייתה הערת הפתיחה של השופט. העובדה שהוא מתייחס אלינו באהדה כלשהי שמחה את ליבנו.
"עיריית ירושלים תובעת את האנשים האלה רק מכיוון שמדובר בישיבה", הוא הדגיש. אחר כך פנה אלי ושאל: "כמה בחורים אמורים ללמוד בישיבה?"
"שישים", עניתי.
"כמה כסף כבר השקעתם בפרויקט?"
נקבתי בסכום.
"מתי אמורים התלמידים להגיע?"
"ביום ראשון. ביום ראשון הזה, ואין לנו מקום אחר להביא אותם אליו. אם לא נוכל להשתמש בבניין הזה, הישיבה עלולה להיסגר, וזה יהיה אובדן גדול עבור אנשים רבים".
הוא הניח למילותיי לרחף בחלל האולם רגעים אחדים, ואז אמר: "עליי לשקול את העניין".
השופט הכריז על הפסקה ויצא מהחדר. השופט העניק לי הפסקה בת שעתיים ליישום עצתו של ר' שלמה זלמן – התפללתי מעומק ליבי. אמרתי תהלים בלי להפסיק… ניצלתי את הזמן במלואו. אמרתי את כל ספר התהלים בכוונה עצומה.
כשחזר השופט לאולם והורה לחזור למקומותינו, נעשיתי מתוח כמו קפיץ. הגיע רגע האמת- עתידה של ישיבת 'נר יעקב' עמד על הפרק!
השופט פתח בשאלה:
"מה זו ישיבה?" הוא שאל שאלה רטורית, וענה בעצמו: "לומדים זאת מהפסוק 'כי היא בית חיינו'. במילים אחרות- ישיבה היא בית של חיים".
השופט נהג באופן יוצא דופן. הוא ביקש להוכיח ממילות הפסוק שיש תקדים משפטי לכינוי הישיבה בשם 'בית'. במילים אלה ביקש השופט להניח בסיס משפטי לדרך מחודשת לבחינת המצב המורכב שבפניו עומדת הישיבה.
השופט המשיך בטיעוניו:
"מה עושה יהודי בביתו?", שאל את הנוכחים, ושוב ענה בעצמו: "הוא לומד. לפעמים הוא לומד עם חברותא. לפעמים הוא לומד עם קבוצת חברים. לפעמים הוא מקיים בביתו שיעורים לאדם נוסף, לשניים ואפילו לארבעה אנשים".
כשהבנתי לאן נוטה השופט, התערבתי בחשש מסוים.
"כבוד השופט", שאלתי, "מה לגבי שיעור כללי?"
"הרב ליף, השאר שאלה זו למועד אחר בבקשה", הזדרז השופט להשיב.
השופט המשיך במהלך שטווה:
"לפעמים יהודי יכול אפילו לערוך מניין בביתו. בהתבסס על כל השיקולים האלה, אני קובע שאין שום מניעה חוקית להשתמש בבניין למטרה שאמור בית יהודי לשמש – לתורה ולתפילה".
