פרק י''ג - שלימות אהבת ישראל אצל גדולי ישראל \ סיפורים
 

---

ויבקש בלבבו, מה עשו הראשונים, אבות העולם, שכה חשק ה' בהם? מה עשה משה רבנו עליו השלום? מה עשה דוד המלך עליו השלום? וכן כל הגדולים שלפנינו, ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו. (רמח''ל, דרך עץ חיים)

א - מדרגה מופלגת באהבת ישראל

בספר איילת השחר (עמ' 71) מביא מספר ''היכל הברכה'' (פרשת בהר):

הבעל שם טוב ראה רב אחד שנשק לבנו יחידו, אמר לו: תאמין לי שאני אוהב אף את הפחות שבפחותים. וכל מה שתוכל לדמות מן הפחיתות מישראל, עם כל זה, אוהבו אני יותר ממה שאתה אוהב בנך יחידך.

ב - רבי ישמעאל חרד לכבודן של בנות ישראל

בגמרא (נדרים ס''ה, ב') מספר: מעשה באחד שנדר מבת אחותו שלא יהנה ממנה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל ויפוה. אמר לו רבי ישמעאל: מזו נדרת? אמר לו: לא. והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנולתן. וכשמת רבי ישמעאל, היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה. וכן הוא אומר בשאול: ''בנות ישראל אל שאול בכינה''. יש לנו לראות מכאן גדל אהבת ישראל של רבי ישמעאל שלא יכול היה לסבול שתהיינה בנות ישראל בזויות.

ג - מחל על כבודו - מאהבת ישראל

עוד מספר בגמרא (נדרים ס''ו): אדם בן בבל עלה לארץ ישראל ונשא אשה מהארץ ולא הבינה את לשונו. אמר לה לבשל שתי עדשים - הבינה שצריך לבשל דוקא שנים, וכך עשתה. כעס עליה. למחר אמר לה לבשל מידת גריוא, שהיא מידה גדולה. עשתה כלשונו ובשלה כמידת גריוא. אמר לה להביא שתי בוצינין [אבטיחים], והיא הבינה בוצינא [נרות], והביאה נרות. אמר לה בכעסו: שברי אותם על הבבא [הדלת]. וישב בבא בן בוטא אצל השער והיה דן דין. הלכה ושברה על ראשו, כי כך הבינה את דברי בעלה. שאל אותה בבא בן בוטא: מדוע עשית כן? אמרה לו: כך ציווני בעלי. אמר לה את עשית את רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא, שני בנים כנגד שני הנרות ששברה על ראשו.

ד - גאון בישראל ונזהר בכבודו של ילד קטן

מעשה בהגאון מצ'יבין זצ''ל שבחן נערים צעירים. בסוף הבחינה הבחין בנער בן עשר שאינו יודע להסתדר עם סגירת הדלת. חשש לילד שמא על ידי כך יתבזה אצל חבריו, ולאחר הבחינה קרא לו ביחידות וגחן על הארץ להראות לו כיצד יש לפתח ולסגר את הדלת.

ה - נדחק בקושי פרנסה ובעיקר שלא לבייש אדם מישראל

על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ''ל מסופר (''איש צדיק היה'', עמ' 78):

פעם אחת, הוזמן רבי אריה לבית המשפט, לתביעה שיפרע שטר שהוא חתום עליו כערב. תמה הרב על כך, מאחר שלא היה זכור לו כלל שחתם על השטר הנזכר. הופיע הרב בבית המשפט ונוכח לדעת כי חתימתו זוייפה, ובעל החוב נצב מולו, כשהוא משפיל עיניו מרב בושה על מעשה הזיוף.

כדי לא לביישו, הודה הרב שזוהי חתימתו שלו, ואך בקש מהשופט שיטיב עימו ויאפשר לו לפרוע השטר בתשלומים חדשיים. במשך שנים אחדות, שלם הרב מכיסו 28 לי' לחדש [סכום גדול באותם הימים] על שטר שלא חתם עליו מעודו ובלבד שלא ילבין פני חבירו ברבים.

ו - אכל אוכל פגום בדומיה ובלבד שלא לפגוע

מעשה ברבי אביגדור הלברשטאם, שהזדמן פעם לעיירה אחתת והתארח בשבת בבית אחד מנכבדי העירה. הוא עצמו לא נהג אדמורו''ת, אך עקב גדלתו נהגו בו מנהג אדמורי''ם והגישו לו כל קדרת החמין, למען יטעם ממנה ויחלק שירים לכל המסבים. משאכל את כל הנתון בקערה, שאל אם נשאר במטבח שירים מהחמין, ומשנענה בחיוב, דרש בתוקף להביא את כל הנותר, ואכלו עד תם. תמהו הכל על התנהגותו ולא הבינו פשר הדבר, כי מטבעו היה ממעט באכילה. משנשאל על ידי מקרביו למעשהו, השיב להם לאחר שעזב את העיירה, כי בחמין היה טעם של נפט, העוזרת טעתה ובמקום להטיל בו שמן או נוזל אחר, יצקה נפט לתוך החמין, הוא ידע, לכשיתגלה הדבר לבעל הבית שטרח רבות לכבוד אורחו החשוב, עלול הדבר לפגוע בעוזרת שהיא יתומה עניה. כדי למנוע זאת, שם עצמו ללעג - אכל מאכל אשר לא יאכל, והלעיט עצמו בכמות מזון עצומה, שהיא כשלעצמה עלולה היתה להזיקו. כל זה למען מנוע אי נעימות מבת ישראל שלא הכירה כלל. (מובא ''זרמים וכתות ביהדות'', עמ 37)

ז - סיכן עצמו במאכלו ובלבד שלא לפגוע

מעשה דומה ארע להגאון רבי יהושע לייב מבריסק. הוא היה חולה במחלת כליות חמורה ונאסר עליו לטעם אפילו קורט מלח, כל מאכליו היו תפלים בלי מלח, כדי לא לסכנו. פעם נכנסו לבקרו כמדי פעם אנשי ירושלים, ואישתו הרבנית הגישה כבוד ותה. מתוך הרגל בקשה להמתיק בעצמה את התה של בעלה, אך התחלף לה מלח בסוכר והטילה כפיות מספר של מלח לתוך כוסו, הוא לגם לאט לאט מבלי לפצות פה. הרבנית הרגישה עד מהרה בטעותה, והתפרצה לחדר בזעקה מרה: אבוי! סם מות הטלתי לתוך כוסו! משנשאל על ידה מדוע שתה את התה, אף על פי שידע שנאסר עליו באסור חמור, השיב בשלווה ובפשטות, וכי לא לכך נתכונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם ''לעולם יפיל אדם עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים?'' כלום רשאי הייתי לביישך בפני האורחים? (מובא ''זרמים וכתות ביהדות'', עמ' 37)

 

*

הרמח''ל בספרו ''דרך עץ החיים'' (ד''ה והנה החכמה) כתב: ''ויבקש בלבבו, מה עשו הראשונים, אבות העולם, שכה חשק ה' בהם? מה עשה משה רבנו עליו השלום? מה עשה דוד משיח ה', וכל הגדולים אשר לפנינו? ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא, וטוב לו''.

כבר ציננו לעיל בכמה מקומות, עד כמה הצטיינו גדולי ישראל בדאגתם ובאהבתם לזולת, וכי זו היתה נקודה מרכזית בשלמות הרוחנית שלהם. לכן ראוי לקרוא את ספרי תולדות חייהם של גדולי ישראל, על מנת ללמוד את הנהגותיהם בפרט בעניינים אלו. גם המצאות במחיצתם של אנשי חסד ואוהבי הבריות מחנכת את האדם להיות אף הוא כמותם, ועל כך נאמר (בראשית רבה פרק ב'): ''קנאת סופרים תרבה חכמה''.

ח - חרדתו ודקדוקיו של רבי ישראל מסלנט באהבת ישראל

נצין מספר דוגמאות מאלפות מרבי ישראל מסלנט, עד כמה דאגתו לזולת היתה בראש מעיניו.

רבי ישראל היה תמה מאוד, על אשר בני האדם אינם מרגישים בחובה הגדולה הזו להיטיב עם הבריות והם מזלזלים בה, ויש אשר האנשים דואגים לזכות את חבריהם במצוה, אבל - אינם דואגים לגרום להם הנאה גופנית. הוא היה אומר: ראיתי הרבה פעמים שאדם עובר על יד בית הכנסת והאנשים שבפנים קוראים לו: קדושה! קדושה! נא להכנס ולהצטרף, אבל מימי לא ראיתי אדם עובר על יד בית שיש שם סעודה והאנשים שבפנים יקראו לו: סעודה! סעודה! נא להכנס ולהצטרף. (תנועת המוסר חלק א', עמ' 371)

 

*

רגיל היה בנסיעותיו להתארח אצל יהודי כפרי הגון אחד. פעם אחת בסורו לכפר, יצא היהודי המארח הנזכר לקראתו ואמר לו בשמחה: רבי, יכול כבוד תורתו ליטול את ידיו בשפע מים רבים בלי מדידה וצמצום, יש לי כבר, ברוך ה', אמה עברית בבית, שהיא עוזרת לנו ועושה את כל העבודות הקשות של מזון ומים וכו'. ענה לו רבי ישראל מסלנט בו במקום: אין בדעתי להתעשר מכפיפות כתפה של יתומה עלובה [על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: מי שנוטל ידיו בלי צמצום, במידה גדושה, הריהו מתעשר]. (המאורות הגדולים, עמ י''ז)

 

*

בראותו פעם את אחד התלמידים מדקדק מאוד במצות נטילת ידים והוא מרבה ליצוק ולנסך מים ביד נדיבה ובשפע רב, קרא אותו אליו ובקשהו לא להתנהג כן להבא, כי אין מחובתו של שואב המים לכתת בכל פעם את רגליו לבאר, לשאוב מים ולקפץ על ההרים והגבעות וללכת כפוף תחת משא הדליים וכו' בכדי שמישהו יוכל להדר במצות נטילת ידים. (שם עמ' ט''ז)

 

*

כמו כן רגיל היה לומר על אלה שאינם חסים מלעורר לפני לכתם לסליחות בלילה את שפחתם העברית שתחמם להם מים לשתות תה להנאתם, כדי שיוכלו אחר כך לומר סליחות בהשתפכות הנפש, אלה עוברים על לאו מפרש ''כל אלמנה ויתום לא תענון'', כי, כידוע, על פי רב היו היתומות והאלמנות נשכרות עבור ככר לחם, והיו שפחות לבתי בעל הבית, והגאון רבי ישראל סלנטר, כדרכו בקודש, היה תובע תמיד את עלבון העלובים. (שם)

 

*

כאשר שאלוהו, במה ראוי לדקדק בשעת אפיית המצות? ענה: שלא להכביד על האשה הלשה את הבצק, שהרי היא אלמנה, ונאמר: ''כל אלמנה לא תענון''.

 

*

באחד הימים ביקר רבי בנימין דיסקין, רבה של לומז'ה, בעיר - קובנה, בתקופה שרבי ישראל עוד נמנה על תושביה. תלמידי חכמים שבעיר ובכללם רבי ישראל ביקרו אותו באכסניא, ובילו איתו בפלפולי דאוריתא עד אחר חצות הלילה. תוך שיחה הפליט רבי בנימין דרך אגב, שהיה ראוי לטעם דבר מה. רבי ישראל התחמק מיד מתוך אותה החבורה, אץ למסעדה, ולאחר זמן מה הופיע כשמגש בידו ועליו אווז צלוי ומטעמים שונים כדי להברות את רבי בנימין. (שם עמ' ח)

 

*

'ההקדש' [מלון הארחי פרחי של נודדים עניים שהיה מוסד ידוע בעירות ארופה] של קובנה הרוס היה ונשקפת היתה סכנה תמידית לעניים האורחים האומללים שלא יפגעו ממפולת - סכנת נפש ממש, ואין איש שם על לב. כל השתדליותיו של הגאון רבי ישראל לפני הגבאים לתקן המצב לא הועילו, אז גמר אומר רבי ישראל סלנטר לקיים הצלת נפשות בסיכון גופו, ובליל עבות אחד התחמק בלאט ובא ללון ולשכב כל הלילה על ריצפת ההקדש, ורצה בזה להביע את מחאתו העזה על שרירות לב הגבאים המזניחים את העניים. בבוקר, כשנודע הדבר בעיר, קם רעש גדול מאוד בעיר והומרצה הפעולה לתיקון בדק בית ההקדש. (שם עמ' י''ד)

 

*

בימי מגוריו בממל התקין תקנה להסיק את התנור בבית המדרש בהשכמה, נימוקו עימו, שהעגלונים הבאים בלילה מעבר לגבול, יוכלו לבוא לשם ולהתחמם. (שם עמ כ''ז)

 

*

בזמן שהיה עובר ברחוב בסלנט ורואה באיזה בית תריס שאיננו מתוקן, היה עומד ומתקן אותו, כדי שלא ידפוק בלילה ויפריע את הישנים מתרדמתם. (שם)

 

*

אף ברגעים האחרונים, כשידע ששעותיו ספורות, לא פסקה מחשבתו מעצות עמקות במעשי ההטבה. בעת מחלתו האחרונה בקנגסברג, העמידו לפניו אדם מיוחד לשרת אותו. ביום האחרון לחייו נכנס פתאם רבי ישראל בשיחה עם אותו האיש - שהיה אדם פשוט - על דבר פחד הבריות להשאר לבד עם נפטר. הוא הסביר לו שהפחד הזה פחד שוא, באשר המת איננו יכול להזיק מאומה, ויש בזה משום סיכלות. כעבור שעות אחדות נפטר, ושום איש לא היה בחדרו מלבד אותו איש משמש. נתברר למפרע, שזו היתה כוונת שיחתו ברגעים אחרונים אלה. רבי ישראל כבר הרגיש כנראה ששעתו מתקרבת, ואף שהיה עסוק בודאי במחשבות נעלות בענייני תשובה ובחשבונות עם קונו, בכל זאת, לא נמנע באותו זמן מלדאוג לטובתו של משמשו, שמא בעת פטירתו יבהל ויצטער, ומתוך כך ראה חובה לעצמו משום מצות ההטבה לזולת, ודעתו היתה נתונה להסביר לו שאין כל חשש להשאר עם המת, כדי להפיג את פחדו וסבלו. יש מספרים, שבשעותיו האחרונות ראוהו מתאמץ כל הזמן לנגב את הרוק שנזל מפיו, כדי למנוע אי נעימות מהנוכחים. (שם עמ' י''ב)

ט - הנהגות ''החפץ חיים'' וזהירותו בכבוד הזולת

נביא גם כמה דגמאות מספורי תולדות ה''חפץ חיים'' זצ''ל:

בראות ה''חפץ חיים'' את ההזנחה הגדולה במצוות שבין אדם לחבירו, המצויה לרוב [גם] בין אנשי התורה והיראה, הוציא בשנת תרמ''ח ספר מיוחד להלכות מסוג זה בשם ''אהבת חסד''. ספר זה הוא המשך לספריו הקודמים העוסקים בזהירות הדיבור, ובא להשלים את יעודו של האיש ה''חפץ חיים'', שלאחר חובתו בשמירת לשונו מוטל עליו התפקיד ''סור מרע ועשה טוב''. בספר זה ריכז רבי ישראל מאיר את ההלכות בענייני חסד כגון: צדקה, מתן הלואות, שכר שכיר, הכנסת אורחים, שמחת חתן וכלה, בקור חולים וכדו'. בהשפעת הספר הזה נוסדו בערים רבות מוסדות של הכנסת אורחים, גמילות חסדים, עזרת חולים, לינת הצדק וכו'. (המאורות הגדולים עמ' רפ''ט)

 

*

עוד בימי עלומיו, בתחלת התיישבותו ברדין, למרות שקידתו הרבה בתורה, החל להתעניין בגורלם של עניי המקום. הוא היה נענה לכל עני ומר נפש בממון ובעצה ועומד לימין כל נרדף ונדכה. בכל יום ששי היה מחזר על פתחי בני העיר לאסף כספים לטובת עניי המקום ולטובת עניים עוברים ושבים.

 

*

גם אישתו היתה עוזרת על ידו. בכל ערב שבת בצהרים היתה עוברת בעיר ומקבצת לחם עבור העניים. היתה מושיטה יד לכל נצרך בפרנסת יום, בצרכי רפואה, בהכנסת כלה וכדו'. יש אשר היתה מסתבכת בחובות עקב כך. רבי ישראל מאיר היה שותף לכל מעשיה, ובמותה הדביק מודעות, שכל מי שנושה בה, יבוא ויקבל חובו.

 

*

רבי ישראל מאיר יסד ברדין קפת ''גמילות חסד'', בה נתנו הלואות לנצרכים תמורת משכונות. לשם השגת כספים קבע את פרשת משפטים לשבת של הגמילות חסדים [על סמך הפסוק באותה פרשה: ''אם כסף תלוה את עמי''], והיה עורך בה סעודה ומנהל תעמולה ומגבית למטרה זו. הוא התקין לגמילות חסדים תקנות שונות, ורשמן בפנקס מיוחד בצירוף הקדמה על ערכה של מצוה זו.

 

*

בשנים מאחרות יותר השקיע מאמצים רבים להקים ברדין מוסד ''הכנסת אורחים'' ועוד מפעלים. בכל מקרה אסון או מצוקה בעיר או בסביבה, היה מופיע ראשון ועושה כל שבאפשרותו להצלה ולעזרה, עד ששמו יצא לתהילה ולברכה בכל הסביבה.

בשנת תרפ''ז נפלה דלקה בעיירה רדין וכמעט כל בתיה נשרפו. האש נפסקה על יד ביתו של רבי ישראל מאיר ובניני הישיבה, שנותרו לפלטה עם עוד כעשרים בית שמאחוריהם. כל תושבי העיירה לא הצילו מרכושם כלום, ומצבם היה בכל רע. רבי ישראל מאיר הפסיק לגמרי את לימודיו, והתמסר לעזרת הנשרפים. ראשית כל השיג סכום כסף בהלוואה והושיט להם עזרה ראשונה, ומיד אחר כך לקח מקלו בידו וסובב במשך עשרה שבועות בערים הגדולות שבסביבה - וילנא, קובנא, מינסק ועוד, ואסף סכומים גדולים לטובתם. במשך זמן קצר הוקמה העיר על תילה, וכל תושביה שבו למעמדם. (המאורות הגדולים עמ' רפ''א-רפ''ב).

בימי מלחמת העולם הראשונה, כשבאו פורעניות רבות לעולם, לא ידע רבי ישראל מאיר מנוחה, והיה נאנח כל היום על צרותיהם של ישראל.

פעם הרגישה אישתו באמצע הלילה שאיננו במטתו. כשיצאה לחפשו, מצאתו ישן על גבי ספסל כשידיו תחת מראשותיו. על שאלתה לסיבת שינוי זה, השיב, שבזמן שאחינו בני ישראל מתגלגלים בחפירות בחזית המלחמה, סובלים רעב וקור ועומדים מול המות, אין הוא יכול לישון כדרכו במנוחה וברווחה.

 

*

בימי נעוריו היה לן רוב לילות השבוע בבית המדרש, והחזיק איתו שני כרים קטנים לישון עליהם. פעם יצאו נשים בעירה לאסף נוצות בשביל כלה עניה. כשנודע הדבר לרבי ישראל מאיר, מסר להן את שני הכרים שלו, מבלי שבני ביתו ידעו מכך דבר. ורק בפרוס חג הפסח, כשבאו לבית המדרש לקחת את הכרים כדי לכבס את ציפותיהם, נתגלה שכבר מזמן הקדישם לצדקה. (המאורות הגדולים עמ' שנ''ו)

 

*

בעת החורף, היה רבי ישראל מאיר בעצמו מתקן את הדרכים שתלמידי הישיבה היו עוברים בהן. בימות הגשמים היה שוכב בביצות ומגשר בקרשים על שלוליות המים, כדי שבני הישיבה לא ידרכו במים ויתקררו חלילה, ובימי הכיפור היה עובר ושובר את הקרח במורדי ההר, שמא התלמידים, בהיותם שקועים בתורה, לא ירגישו ויחליקו. (המאורות הגדולים עמ שס''א)

 

*

אם מישהו היה גומל לו טובה, לא שכחה לעולם, והיה עושה הכל כדי להשיב לו טובה. בשנת תרע''א קרה לו שהיה לבד בבית המרחץ והתעלף, וכמעט לא נותרה בו רוח חיים. לאושרו בא הבלן למקום, ולאחר מאמצים רבים הצליח להצילו. אין לתאר כמה הכיר רבי ישראל מאיר טובה לבלן הזה במשך כל ימיו, הוא העמיד אותו בבית הכנסת על ידו והטיב עימו בכל הזדמנות. בכל חג וכן בשמחת תורה היה שותה איתו לחיים, מנשק אותו במצחו ומברכו שיאריך ימים יותר ממנו. ואמנם נתקיימה ברכתו, והוא חי קרוב לתשעים שנה ומת חדשים אחדים לאחר פטירת רבי ישראל מאיר. (המאורות הגדולים עמ' שנ''ט)

י - הנהגות אהבת ישראל אצל הסבא מסלבודקה

להלן נביא מספר דוגמאות מתולדות חייו של הגאון הצדיק רבי נתן צבי פינקל המכנה הסבא מסלבודקה''

העניינים שבין אדם לחבירו היו אצלו היסודות הראשונים בעבודתו. ואכן, הגיע בזה לשיא. ולאחר שדרש כל ימיו על האדם כצלם אלקים ושהפוגע בו כאלו פוגע בשכינה, כביכול, החדיר השקפה זו בעצמיותו וביקש לבצע אותו בחיים.

 

*

הקבלה הראשונה שרשם רבי נתן צבי ביומנו אומרת: ''להעתיר בכל משך העת השתדלות להזהר בכבוד חברי בתכלית, בסבלנות, במענה רך, אף לא פעם אחת להשתמש בהתרגשות. ביומן זה הוא מזכיר עוד כמה קבלות ואזהרות ביחס לבריות: להיזהר בכל האפשרי בתכלית מהלבנת פנים ברבים, האם קיימת את דברי הרבנו יונה על הפסוק ''ומתק רעהו מעצת נפש'', שחייב האדם לבקש עצות לטובת חבירו מדי יום ביומו ומדי שבוע לכל הפחות? הוא תבע את עצמו כמה פעמים על כך שלא נהג כראוי כלפי פלוני וכלפי אלמוני, וכתב שעליו לפייסם או שכבר פייס אותם. (המאורות הגדולים עמ' ר''ל)

 

*

רבי נתן צבי לא הסתפק באהבתו ובהטבתו עם הבריות במקרים שבאו לידו, אלא היה מחפש הזדמניות שיוכל לגמול - חסד. כל מי שבא לנגד עיניו היה מערה עליו את כל מידת טובו, ואם לא היתה הזדמנות להטיב בפועל, היה מביע משאלתו זו לפחות בפה, והיה מברך כל אחד, מתפלל לשלום כל אחד וכדו'.

 

*

בימי צעירותו היה נוהג בשבתות ובמועדים לאחר התפילה לעבור בין התלמידים מספסל לספסל ולברכם בברכת היום, לפעמים היה יושב על יד חלון ביתו ומעתיר ברכות ותפלות לכל עובר ושב.

 

*

הוא היה מרבה לדרוש לפני תלמידיו על מידת ההטבה והחסד שראה בה, כאמור, את יסוד היסודות של התורה ושל העולם, והדריך אותם בהנהגה זו. ברבות משיחותיו היה מסיק מסקנות למעשה, שיזהרו בכבוד הבריות, שייטיבו איש לרעהו, שהלב יהיה שופע תמיד אהבה וחסד, שינצלו כל היזדמנות שהיא להביע טובה וברכה, שהגדולים ילמדו בחברותא עם קטנים ויאצילו עליהם מרוח התורה והמוסר וכו' וכו'. ביחוד היה מעורר תשומת לב לקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, כיון שראה בזה גורם חשוב להנעים לזולת ולקרוב הלבבות בין איש לאחיו. (שם עמ' רל''ג)

 

*

כדי להוכיח עד כמה החשיב את מעשי החסד והשווה אותם למדרגות הגדולות ביותר ביראה ובמעשה, כדאי לציין עובדה אחת. בזמן שתקפה המחלה את בנו רבי משה, שלח שליח לשלשה אנשים שבירושלים שיתפללו לשלומו: למקובל הישיש רבי שלמה אלישיב בעל ''לשם שבו ואחלמה'', לצדיק אחד מזקני ירושלים ולחובש אחד, שהיה מפורסם לאיש חסד, אם כי נמנה בין האנשים הרגילים במדרגות התורה והיראה.

 

*

ויש לציין שרבי נתן צבי בעצמו היה מדקדק מאוד בהנהגתו עם ביתו, זו אישתו, משתדל למנוע צער וטירחה ממנה, מושיט לה עזרה בעבודתה וכו', ואחרי הכל חשש תמיד שמא לא יצא ידי חובתו כלפיה, והיה מרבה לבקש סליחה ממנה. (שם עמ רל''ה)

הדברים האלו הם מעט מזעיר ממה שיש ללמוד מגדולים אלו - ומאחרים, אך הבאנו מעט ממעשיהם את אלו שהיו תחת ידינו, ומן הראוי להרבות בלימוד מעשיהם של גדולי ישראל המלאים מעשים נפלאים שחובה ללמוד מהם. (''אהבת ישראל'')

יא - מצוואת רבי אלכסנדר זיסקינד זצ''ל

ומה שעלתה על דעתי עוד להציג לפניכם, בני אהובי, דברים פרטיים בקיום מצות עשה זו של ''ואהבת לרעך כמוך'', שמהם תקישו אל שאר דברים, וזה הוא:

כשראיתי ביודעי ומכירי קריעה קטנה בבגדו, הזהרתי אותו שיתקן קריעה זו, ומקודם אמרתי בפה מלא בשמחה עצומה בזה הלשון: ''יוצרי ובוראי יתברך שמך, אני מוכן ומזומן לקיים מצוה של 'ואהבת לרעך כמוך' שצויתני בתורתך הקדושה''. עד כאן. אחר זה אמרתי לו בזה הלשון: ''אחי ורעי, הלא ידעת מקריעה קטנה נעשה קריעה גדולה - הלא טוב לך לתקן הקריעה הזאת מיד בטלאי קטנה, שלא תצטרך אחר כך להניח עליה גדולה, כי גם אני מתנהג בתמידות כך''. עד כאן.

גם קבלתי מאיש אחד רפואה בדוקה ומנוסה לפצעים, רחמנא לצלן, שעשיתי לעצמי כמה פעמים והועילה בעזרת ה', וכשראיתי במרחץ איזה איש במכות ופצעים ברגליו או בשאר הגוף, חשבתי בדעתי, איך לא אומר לו הרפואה זו, שבודאי יתרפא ממכתו, ואעבור על מצות עשה של ''ואהבת לרעך כמוך'' שצווני בוראי, ואמרתי לו או לקרובו שיגיד לו שיעשה רפואה זו.

ומעיד אני על עצמי, בני אהובי, שהיה שמחה עצומה בלבי בקיום מצות עשה זו בעניינים אלו וכיוצא, ממש כקיום מצות עשה של הנחת תפילין הקדושים, וקיימתי מאמר חכמינו זכרונם לברכה במשנה (אבות ב', א') ''והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה''. ובאמת שקיימתי בדיבור זה לחברי בעניינים הנזכר לעיל, מצות עשה הכתובה בתורתנו הקדושה ''ואהבת לרעך כמוך'', ובהיפוך - אם לא אומר לחברי זאת, מתוך גאות - הייתי עובר על מצות עשה, והייתי נענש בזה ובבא על ביטול מצות עשה דאוריתא, רחמנא לצלן.

בני ואהובי, יש לי, בעזרת ה', לכתוב לכם בקיום מצות עשה זו עוד עניינים רבים, אך יכלה הנייר והם לא יכלו, כי רבים הם ואי אפשר לפרטם. והצגתי לפניכם עניין אחד, וממנו תקישו מעצמכם אל עניינים רבים כיוצא וכהנה. (יסוד ושרש העבודה)

יב - אהבת ישראל - רבי ברוך בר מקמניץ

אהבת ישראל בערה כאש בעצמותיו של רבי ברוך בר ליבוביץ - ראש ישיבת קמניץ.

מרגלא בפומיה: כאשר יגיע יומי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני, במה באת? מה אשיב, אם בתורה - הלזאת תקרא ''תורה''? אם ביראת שמים - הלזאת תקרא ''יראה''? אפס, בדבר אחד יעלה בידי ללמד זכות על עצמי, שאהבתי יהודים, כל אימת שהולך אני ברחוב, ואדם מישראל בא לקראתי, מה הרהור עולה אז בלבי: ברכה על ראשו! (מרביצי תורה ומוסר, ''ילקוט אהבת ישראל'')