|
|
פורים שמח |
|
|
בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ.
תומכי תורה הם הבדים -המוטות בהם מרימים את הארון.
כשם שמצווה מהתורה לא להסיר את הבדים מהארון. כך תומכי מתורה חייבים להתמיד להחזיק את מוסדות התורה.
זכינו בתקופתנו לאפשרות של תמיכה תמידית בתרומה חודשית לעזור לבחורים ולילדים להתמיד בלימוד התורה.
|
|
הלכות משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים, וסעוֹדת פורים
|
|
מתוך שלחן ערוך המקוצר - אורח חיים חלק ג' סימן קכ"ג |
[א] חייב כל אדם לשלוח לכל הפחות לאדם אחד שתי מנות, דכתיב{א} ומשלוח מנות איש לרעהו, משמע שתי מנות לאחד. וכל המרבה לשלוח מנות לרעים הרי זה משובח{ב}. ומכל מקום מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעים, כי אין שמחה גדולה ומפוארת לפני הקדוש ברוך הוא, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, והמשמח לב האֲמֵלָלִים האלו מִדַּמֶּה בשכינה, שנאמר{ג} להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים{ד}:
להמשך
|
|
|
סימן קכ"ב - הלכות תענית אסתר ומקרא מגילה שלחן ערוך המקוצר - אורח חיים חלק ג'
[א] משנכנס אדר, מרבים בַּשִּׂמחה. וישראל שיש לו דין ודברים עם גוי, ידון עמו בחודש זה שמזלו חזק{א}. וביום ז' באדר שהוא יום פטירת משה רבינו ע"ה, אין מנהג אצלינו להתענות, וגם אין עושים אז שום לימוד מיוחד{ב}:
[ב] בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים בשלשה עשר לחודש אדר לעמוד על נפשם ולהינקם מאויביהם, והיו צריכין לבקש רחמים מאת ה' יתברך שיעזרם. ומצינו שכאשר היו ישראל במלחמה, התענו שיעזרם ה', וגם משה רבינו עליו השלום ביום שנלחם עם עמלק התענה, ואם כן מסתמא גם אז בימי מרדכי ואסתר התענו ביום י"ג באדר. ולכן קיבלו עליהם כל ישראל יום זה לתעְנית ציבור ונקרא תעְנית אסתר, כדי לזכור שהבורא יתברך רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו, כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו כמו שעשה לאבותינו בימים ההם{ג}. ומכל מקום אין תענית זו חובה כל כך כמו ארבע תעניות שכתובים במקרא, ולכן יש להקל בה לא רק למעוברות ומניקות, ולחולה שאין בו סכנה, וכן ליולדת שאינה מניקה כל שלושים יום (ואינם צריכים לפרוע התענית ביום אחר), כדלעיל סימן ק"ב סעיף ז', אלא אפילו רק כואבי עינים אם הם מצטערים הרבה לא יתענו, אלא שהם צריכים לפרוע את התענית ביום אחר. וגם חתן וכלה בתוך שבעת ימי המשתה שלהם, אינם צריכים להתענות, וא"צ גם לפרוע. אבל שאר הבריאים, לא יפרשו מן הצבור. ואפילו מי שהולך בדרך וקשה עליו התענית, מכל מקום צריך להתענות{ד}:
[ג] סדר התפילות בתענית אסתר, מובא כבר בסידורים. ובמנחה, אין אומרים נפילת פנים, מפני שהוא ערב פורים{ה}, ולכן גם בהוצאת ס"ת אין לומר אל ארך אפים, אלא יהי י"י אלהינו עמנו וגו'{ו}:
[ד] אם חל פורים ביום ראשון, מקדימים להתענות ביום חמישי. ואם יש אז ברית מילה, יעשו את הסעודה בלילה. אבל בעלי הברית דהיינו הסנדק והמוהל ואבי הבן, מותרין לאכול ביום (דוקא באופן זה שאינו בזמנו אלא מוקדם), ואין צריכין להתענות ביום ששי. אבל אדם אחר ששכח ואכל ביום חמישי, יתענה ביום ששי{ז}:
[ה] לכבוד יום פורים ומצות קריאת המגילה, צריך ללבוש בגדים חשובים או בגדי שבת מבערב. ואם מתפללים מנחה סמוך לערבית, ילבשם לפני מנחה{ח}. אחרי מנחה אומרים מזמור תפילה לעני וגו' ואם יש עוד פנאי אומרים מזמור למנצח על אילת השחר וגו'{ט} ומתפללים ערבית. ואחרי שמסיימים עלינו לשבח קורין את המגילה, כך הוא מנהג הבלדי. ובשאמי נוהגים לומר אחר י"ח של ערבית חצי קדיש, ואז קוראים את המגילה ואומ' ואתה קדוש וגו' ואח"כ קדיש תתקבל וכו' כמובא בסידורים{י}:
[ו] כשחל פורים במוצאי שבת, יש מצריכים לברך בורא מאורי האש קודם קריאת המגילה, כדי שלא ייהנה מן האור בלא ברכה. ואין מנהגינו כן. אלא מסדרין אותה אחר־כך על הכוס עם שאר ברכות כבשאר מוצאי שבתות{יא}. ולעניין טלטול המגילה, עיין לקמן סעיף כ"ה:
[ז] מה שנוהגין בשאר קהילות ליתן לעניים קודם פורים "זכר למחצית השקל", לא נהגו בתימן, כי חיוב זה אינו אלא בזמן בית־המקדש{יב}. ומכל־מקום בזמנינו טוב לעשות כן לחיזוק הישיבות ושאר מוסדות התורה הזקוקים לעזרה, כי הם חיינו ואורך ימינו{יג}:
[ח]בפורים, ערבית שחרית ומנחה, ובברכת־המזון, אומרים על הנסים{יד}. ואם שכח, דינו כמו בחנוכה כדלעיל סימן ק"כ סעיף כ"ה:
[ט] גם הנשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס{טו}, ולכן צריכות הן ללכת לַעֲזֶרֶת־נשים שבבית־הכנסת. ואם אינן הולכות, או שבעזרה אי אפשר לשמוע היטב מבלי לאבד אפילו תיבה אחת, צריך לקרות לפניהן בבית בברכות תחילה וסוף, וצריך להזהירן שלא יפסיקו בדיבור ושלא יסיחו דעתן כלל. [ונוסח הברכה להן, הוא "על מקרא מגילה" כמו האנשים, כדלקמן סעיף כ"ד. וברכה אחרונה, אומר גם כשהיא אשה יחידית, לפי המבואר לקמן סעיף י"א, וכן המנהג{טז}]. ואם אינן נזהרות, יקרא בלא הברכות{יז}. וגם את הקטנים והקטנות חייבים לחנך שישמעו קריאת המגילה. ומכל־מקום לא יביאו לבית־ הכנסת קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים{יח}:
[י] בליל פורים אסור לקרות המגילה קודם צאת הכוכבים, גם למי שמצטער הרבה מחמת התענית. אעפ"י שיש מתירים לקרותה קצת מבעוד יום כדי להקל על החולים והמעוברות שמתענים, מנהגינו להחמיר עד שיהיה לילה ממש{יט}. אך יכולים הם לטעום קצת קודם המגילה, כגון קפה ושאר משקין עד שיעור כביצה או פת כביצה, כדי להתחזק מעט מחולשת התענית{כ}:
[יא] מצוה מן המובחר לשמוע קריאת המגילה בבית־הכנסת במקום שיש ריבוי אנשים, משום דברָב־עם הדרת מלך{כא}. ולכל הפחות ישתדל לשמוע אותה במניין עשרה, ואם אי אפשר לקרותה במניין, יקרא אותה כל יחיד לעצמו מתוך מגילה כשרה עם הברכות שלפניה{כב} ואפילו הברכה שלאחריה{כג}. ואם אחד יודע לקרותה והשאר אינם יודעים, יקרא זה שהוא יודע והם ישמעו ויוצאים ידי חובתם אף על פי שאינם עשרה{כד}:
[יב] כל הקהל יושבים בשעת קריאת המגילה, ובכלל זה בזמן הברכות, ורק הש"צ עומד מפני כבוד הציבור{כה}. ואין מנהגינו להעמיד שני אנשים אחד מימינו ואחד משמאלו, רק הוא לבדו עומד{כו}. וקודם הברכות מנהגינו שהוא קורא פסוקים שתחילתם חַֽסְדֵ–י י"י אזכיר וגו' שתיקנום חכמי תימן הראשונים, לזכרון הנסים שעשה עמנו המקום ברוך־הוא מאז ומעולם, וגם בזמן הזה וכן לעתיד לבא{כז}. ומברך שלוש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה נסים, ושהחיינו. וביום, מנהגינו שלא לחזור ולברך שהחיינו{כח}. ומתחיל לקרות, וכל דף ודף שקרא, אינו גוללו כספר־תורה, אלא פושטו כאגרת ומניחו לירד לצד הקרקע להראות הנס, כך הוא מנהגינו (ולא כהנוהגין לפשטה כולה קודם הקריאה ולכפלה דף על דף){כט}. והשומעים אינם צריכים לפשטה, וכן הוא המנהג שאינם פושטים{ל}. ולא נהגו כלל לעשות מטפחת למגילה כמו ספר־תורה, אלא אוחזין (הַגָּוִיל או הַקֶּלֶף) בידים{לא}:
[יג]מנהגינו לקרות המגילה בנעימה עריבה ומהירה{לב} בדקדוק אותיותיה נקודותיה וטעמיה. ובין פסוק לפסוק אין נושמים{לג}, ואפילו בין פרשה לפרשה, אלא מנעים בטעם שלפני סוף הפסוק, ומסמיך אותו לפסוק שאחריו. וכל זה גם בפסוקי חסדי וגו' שנוהגים לומר מקודם הברכות. ופסוקי הגאולה שקורין הקהל יחד בקול רם (עיין לקמן סוף סעיף כ"ג), אומרים אותן בנעימה יתירה ובמיתון, הן הקהל והן הש"צ{לד}. ואלו הן, איש יהודי וגו' ויתלו את המן וגו' ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' כי מרדכי היהודי וגו'. ורבים נוהגים גם פסוק ומרדכי יצא וגו', ויש נוהגים גם פסוק כי גדול מרדכי וגו'{לה}:
[יד] לאחר קריאתה, גוללה כולה ומניחה לפניו, ואח"כ מברך ברכת האל הרב את ריבנו וכו', ויש אומרים שיכול לגלול אחר הברכה. ויש נוהגים שהש"צ נותנה לאַחֵר לגללה בעוד שהוא מברך{לו}. (אם אָבֵל בתוך שנים־עשר חודש על אביו או אמו קורא את המגילה, יש אומרים שיברך אַחֵר את הברכות משום ברכת שהחיינו. ורבים חולקים וסוברים שרשאי הוא לברך בעצמו גם ברכת שהחיינו, וכן עיקר{לז}):
[טו] יש מקומות נוהגין שהקהל עונים אמן על כל פרט ופרט מברכה אחרונה, דהיינו האל הרב את ריבנו (אמן) והדן את דיננו (אמן) וכו'{לח}:
[טז] אחר ברכה אחרונה, אומר ארור המן, והקהל עונים ברוך מרדכי. על זו הדרך ג' פעמים. אח"כ אומר ברוך מרדכי, והם עונים ארור המן על זו הדרך ג"פ. וכן ארורה זרש, ברוכה אסתר. ארורים אויבים, ברוכים ישראל. ומסיים וגם חרבונה זכור לטוב{טל}. ואמירת ארור המן, בחטיפה ובקצרה. וברוך מרדכי, בנעימה ובאריכות. וכן כולם{מ}. ולפי מנהג הבלדי אומרים אח"כ שיר המעלות לדוד, לולי י"י שהיה לנו וגו' ר' חנניא בן עקשיא, וקדיש דרבנן{מא}:
[יז] יש אומרים שבברכת שהחיינו, יכוונו גם על מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים וסעודת פורים. וכן שליח ציבור צריך לכוון להוציא את הצבור גם על מצוות אלו{מב}:
[יח] הקורא את המגילה, צריך לכוון להוציא את כל השומעים. וגם השומע צריך לכוון לצאת ולשמוע כל תיבה ותיבה. שאפילו אם רק תיבה אחת לא שמע, אינו יוצא. ומכל מקום ראוי ונכון שיקנה כל אחד מגילה כשרה והדורה, מהונו ומכספו. וצריכים הקהל לשתוק ולכוון דעתם לקריאת הש"צ. ואסור להם לקרות עמו מתוך ספר (כגון המגילות הנדפסות בחומשים) או מגילה, לפי שאין מגילותיהם כשרות כמגילת הש"צ (ועיין עוד לקמן סעיף כ"ג). רק תיבה אחת או יותר שלא שמע ממנו, יקרא מיד מתוך המגילה או הספר שלפניו אעפ"י שהם פסולים{מג}. (אם עדיין לא בירכו על הלבנה ונראתה בשעת קריאת המגילה, עיין לעיל סימן ע"ט סעיף י'):
[יט] צריך הקורא לומר את עשרת בני המן וגם תיבת עשרת, הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד, ונוהגין לכתחילה לומר מן חמש מאות איש ואת פרשנדתא וגו' הכל בנשימה אחת. ובדיעבד אפילו הפסיק ונשם בין עשרת בני המן, יצא. (ואין אצלינו המנהג שנהגו באיזה קהילות שכל הקהל אומרים עשרת בני המן, אלא הקורא אומרם לבדו{מד}). הוי"ו של ויזתא, מאריך בקריאתה. וראוי שיגביה הקול באמירת בלילה ההוא נדדה וגו', כי שם מתחיל עיקר הנס. ולנענע את המגילה באמירת האגרת הזאת{מה}:
[כ] מנהג הראשונים בקהילותינו היה לכתוב עשרת בני המן בחלק העליון של־דף, ותחתיו כותבים שיטות אחרות{מו}. ובדורות האחרונים פשט המנהג לכתוב עשרת בני המן בדף בפני עצמו ובאותיות גדולות. כמו־כן מנהג הראשונים היה לסיים כל דף בסוף פסוק, כמו שהוא בספרי־תורה דידן. ובדורות האחרונים רבים נהגו לפתוח כל דף בתיבת המלך{מז}:
[כא] מקובל אצלינו מימי־קדם, לכתוב בסימן ח' פסוק י"א להשמיד ולהרג בוא"ו בתחילת התיבה, ובסימן ט' פסוק ב' ואיש לא עמד לפניהם בלמ"ד, לא בפניהם בבי"ת. וכן הוא העיקר והנכון, והגירסאות האחרות מוטעות, ולכן אין צריכין לחזור ולקרות ב' פעמים כשתי הגירסאות, כמו שהנהיגו מקרוב בשאר קהילות ישראל. מלבד זה יש עוד שינויים במסורת הספרים שלנו, ואלו הן. בסימן א' פסוק ט' גם ושתי, אין ריוח פרשה, אלא לפני הפסוק שאחריו ביום השביעי. בסימן ו' פסוק ט' והלבישו, מלא יו"ד. ותוסף אסתר (ח', ג'), אין ריוח פרשה. אֲרִדַי (ט', ט'), חסר יו"ד אחר הרי"ש. ומשלח, חסר וא"ו אחר הלמ"ד, בסימן ט' פסוק י"ט ובפסוק כ"ב. לקים ביו"ד אחת, שם בפסוק כ"א ובפסוק ל"א{מח}:
[כב] כל פרשיות מגילת אסתר הֶן סתומות, ואין אפילו אחת פתוחה{מט}. וצריך ליזהר לעשות עמוד של־עץ ולתפרו בסוף המגילה. ובדיעבד אין זה מעכב{נ}. ומנהגינו דרך־כלל שאין עושין תגין במגילה{נא}:
[כג] מי שיש לפניו מגילה פסולה או חוֹמֶש, לא יקרא עם השליח ציבור, כי אם הוא קורא אינו יכול לכוון לשמוע מן השליח ציבור. ואפילו אם הוא יכוין, שמא ישמע אחר מה שהוא קורא ולא יכוין לקריאת השליח ציבור (ועיין עוד לעיל סעיף י"ח). וכן לא יסייע שום אדם בעל פה לשליח ציבור. ולכן אותם פסוקי גאולה שאומרים הקהל בקול רם (כדלעיל סעיף י"ג), צריך השליח ציבור לחזור ולקרותם מתוך המגילה הכשרה{נב}. ויש נוהגים שהש"צ אומרם תחילה ואח"כ הקהל{נג}:
[כד] מי שכבר יצא בקריאת המגילה וקורא להוציא אחר, אם זה שהוא צריך לצאת יודע בעצמו לברך את הברכות, עדיף שיברך הוא בעצמו. ונוסח הברכה הוא "על מקרא מגילה", גם כשקורא לנשים או אם קוראות (או על כל פנים מברכות) הן לעצמן, ולא כדעת האומרים שבאופן זה הנוסח הוא "לשמוע מגילה"{נד}:
[כה] בשבת (שאינו פורים) מותר לטלטל את המגילה, שהרי אפשר לקרות בה. ומכל מקום אם חל פורים ביום ראשון, אין להביא בשבת את המגילה לבית־הכנסת, אפילו בעיר שהיא מתוקנת בעירובין, משום דהוי מכין משבת לחול. ולכן יש לאחֵר אז את התפילה, ועל־ידי־זה יוכלו להביאה לביהכ"נ אחר שיאמרו ברוך המבדיל בין קֹדש לחול. וְכִשְאֵי אִפשר, יביאוה מבעוד יום ויקראו בה מעט{נה}:
[כו] ציבור שאין להם מי שיודע לקרוא את המגילה עם הטעמים כראוי, יכול לקרות גם בלא טעמים, רק שיקרא את התיבות כראוי שלא ישתנה העניין, שאם קרא במקום ומרדכי יוֹשֵב, יָשַב, או במקום והמן נֹפֵל, נָפַל, ויכְתֹּב ויכָּתֵב, וכדומה, יש אומרים שאפילו בדִיעֲבַד לא יצא{נו}. ויכולין לצורך זה לעשות במגילה נקודות וטעמים שיקרא כהוגן, כיון שהוא שעת הדוחק, והכי עדיף טפי ממה שיקרא אחר מתוך הַחוֹמֶשׁ בלחש, דכיון שזה הקורא מתוך הַחוֹמֶשׁ אפילו הוא קורא בלחש אינו יכול לכוון דעתו שישמע מהשליח ציבור, ונמצא שקרא רק מתוך החומש ואינו יוצא. ואם אירע כך, צריך לחזור ולשמעה מתוך מגילה כשרה{נז}:
[כז] אם אין להם מגילה כשרה כדינה, מכל מקום אם היא כתובה על גָּוִיל או קֶלֶף כהלכתה רק שחסרות איזה תיבות באמצעה, כיון שלא חסר בה עניין אחד שלם יכולין לקרות מתוכה עם הברכות, והטעות יקרא הקורא על־פה, או יאמר אַחֵר לפניו בלחש מתוך החומש. אבל אם אין להם מגילה כלל או שחסר בה עניין אחד שלם, או שחסר בה בתחילה או בסוף, קורין מתוך החומש כל אחד בפני עצמו ואין מברכין. ויחיד שאין לו רק מגילה פסולה, קורא בה בלא ברכות{נח}:
[כח] מנהגינו כדעת הפוסקים{נט} הסוברים שכל דברי אבילות נוהגים בפורים, כגון איסור רחיצה, וחליצת מנעלים, וישיבה על־גבי קרקע, ועטיפת הראש. וכן אומרים לאבלים נוסח הניחום כבשאר הימים. ואסור להם לצאת מפתח ביתם. אלא מקצת הקהל באים להתפלל אצלם, ולא רק בערבית אלא גם בשחרית, וקוראים שם את המגילה{ס}. וצריכים הם לילך אחר כך לבית־הכנסת להוציא ספר־תורה ולקרות בו תלתא גוברי פרשת ויבא עמלק{סא}:
[כט] מי שמת לו מת בתענית אסתר, ובלילה הוא אונן קודם הקבורה, ישמע קריאת המגילה מאַחֵר, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, כי בלילה אין חיוב במשתה (עיין לקמן סימן קכ"ג סעיף ה'). וביום לאחר היציאה מבית־הכנסת קוברין את המת, ואחר כך יתפלל ויקרא את המגילה או ישמע מאחר. ואם שמע קריאת המגילה קודם הקבורה, יצא. ומכל מקום נכון שיחזור ויקרא בלא ברכות. ותפילין לא יניח אפילו אחר הקבורה, כיון שהוא יום ראשון באבלו. אונן בפורים, ביום מותר בבשר וביין, אפילו למנהגינו שאבילות נוהג כדלעיל סעיף כ"ח{סב}:
[ל]בשחרית פורים, משכימין לבית־הכנסת כרגיל. לאחר שמונה־ עשרה אומר חצי קדיש, וקורין בתורה בפרשת ויבא עמלק תלתא גוברי, ובשאמי נוהגין שכופל השלישי פסוק ויאמר כי יד וגו' כדי להשלים עשרה פסוקים{סג}. ובבלדי אין נוהגים כן, לפי שעמלק גרם להיות השם והכסא חסרים, כך פרשתו חסירה{סד}. ואומר אחר־כך חצי קדיש. ומחזיר ס"ת ומשלימין התפילה, ואחר שיר של יום אומרים (בבלדי) שיר מזמור לאסף אלהים אל דמי לך. ואחרי עלינו לשבח, קורין את המגילה כפי הסדר שבלילה. ובשאמי קורין את המגילה לפני ובא לציון בעוד הס"ת על התיבה{סה}. ואומרים (בשאמי) אחר שיר של יום, מזמור למנצח על אילת השחר. ויש מהשאמי שמדלגין שיר של יום{סו}:
[לא] אין לחלוץ את התפילין עד לאחר קריאת המגילה, משום דכתיב בה ויקר{סז}, ודרשינן אלו תפילין{סח}. ולכן טוב לנשק אז את התפילין{סט}. וכן יש נוהגין גם בערבית ליל פורים שלא לחלוץ את התפילין, שהניחו במנחה של תענית אסתר, עד אחרי המגילה, מטעם זה{ע}:
[לב] כשיש מילה, יש אומרים שֶׁיִּמּוֹל קודם קריאת המגילה משום דכתיב וששון זו מילה{עא}. אבל מנהגינו לימול אחר שיוצאין מבית־הכנסת, כיון שמלים בבית{עב}: |
|
הלכות משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים, וסעוֹדת פורים
מתוך שלחן ערוך המקוצר - אורח חיים חלק ג' סימן קכ"ג
[א] חייב כל אדם לשלוח לכל הפחות לאדם אחד שתי מנות, דכתיב{א} ומשלוח מנות איש לרעהו, משמע שתי מנות לאחד. וכל המרבה לשלוח מנות לרעים הרי זה משובח{ב}. ומכל מקום מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעים, כי אין שמחה גדולה ומפוארת לפני הקדוש ברוך הוא, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, והמשמח לב האֲמֵלָלִים האלו מִדַּמֶּה בשכינה, שנאמר{ג} להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים{ד}:
[ב] לא נקרא מנות אלא דבר שראוי לאכול כמות שהוא בלי תיקון, כגון בשר ודגים, מבושלים ולא חיים. (ויש סוברים שכיון שהוא שחוט וראוי להתבשל מיד, יוצאין בו ידי־חובה). או מיני מתיקה או פירות או יין ודבש וכיוצא בהן ממיני אוֹכָלִין או משקין. ומצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, ביום ולא בלילה{ה}. ואין חוששים מלשלוח באמצעות ילדים קטנים{ו}:
[ג] כל אדם אפילו עני שבישראל המקבל צדקה, חייב ליתן לכל הפחות שתי מתנות לשני עניים, דהיינו מתנה אחת לכל אחד, דכתיב{ז} ומתנות לאביונים, משמע שתי מתנות לשני אביונים{ח}. ואין מדקדקין במעות פורים (דהיינו לחשוד אם הוא רמאי) אלא כל הפושט יד ליטול נותנים לו. ומי שהוא במקום שאין שם עניים, יעכב את המעות אצלו עד שיזדמנו לו עניים או ישלחם להם{ט}:
[ד] גם הנשים חייבות במשלוח מנות ומתנות לאביונים. משלוח מנות, תשלח אשה לאשה ואיש לאיש, אבל מתנות לאביונים יכולה גם אשה לשלוח לאיש וכן בהיפך. והמנהג שהנשים הנשואות, סומכות על משלוח־מנות של בעליהן, וכן הבנים והבנות הסמוכים על שולחן אביהם. וטוב להחמיר{י}:
[ה] חייבים לאכול ולשתות ולשמוח ביום פורים, וגם בלֵילו ישמח וירבה קצת בַּסְּעוֹדָה. וכשחל במוצאי שבת אף שחובה לעשות בשבת סעודה שלישית, ימעט קצת באכילתו ביום כדי ליתן מקום לסעודת ליל פורים. ומכל מקום בסעודה שעושין בלילה אין יוצאין ידי חובתם, ועיקר הסעודה מצותה שתהא ביום, דכתיב{יא} ימי משתה{יב}. ומנהגינו לעשותה לפני הצהרים (מוקדם יותר משאר ימות השנה), כדרך שעשתה אסתר בשחרית{יג}. הלכך אחר שמסיימין התפילה, סועדין מעט פת שחרית, ועוסקים במצוות היום משלוח מנות ומתנות לאביונים, ומתקבצים כל בני הבית לסעודה{יד}. וראוי להדליק נרות שעוה דרך שמחה, גם בסעודה שביום. ויפרושׂ וילון על החלונות כדי שיאירו הנרות. וטוב לעסוק קצת בתורה קודם שמתחיל הסעודה, וסמך לדבר ליהודים היתה אורה{טו}, ודרשו חכמינו ז"ל{טז} אורה זו תורה{יז}. ומנהגינו שבכל פעם ששותה (חוץ מכשמתחיל לשתות, מפני שמברך בורא פרי הגפן) אומר למסובין תחילה, ארור המן, והם עונים ברוך מרדכי. וכן ארורה זרש, ברוכה אסתר. ארורים אויבים, ברוכים ישראל. או הוא אומר ברוך מרדכי, והם עונים ארור המן, וכן כולם{יח}:
[ו] כיון שכל הנס היה על ידי יין, ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי יין, לכן חייבו חכמינו ז"ל להרבות בשתיית יין. ואמרו חייב אִנֵּיש לִבַּסַּוְמֵי בְּפוּרַיָּא, עד דלא יִדַּע בין ארור המן לברוך מרדֳּכי. ולפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור את הנס הגדול ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כך יזלזל חס ושלום באיזו מצוה, בברכה או בתפילה שיבא חס ושלום לקלות ראש, מוטב שלא יתבסם, וכל מעשיו יהיו לשם שמים{יט} (ועיין עוד לעיל סימן צ"ח סעיף ט', וסימן ק"ז סעיף ו'):
[ז] אָבֵל אפילו תוך שבעה, חייב במתנות לאביונים וגם לשלוח מנות לרעהו, ומכל־מקום לא ישלח דברי תפנוקים העשויים לשמחה. אך לאבל על אביו או אמו, אין שולחין מנות כל שנים עשר חודש אפילו דבר שאינו של שמחה. ולשאר קרובים, עד שלשים יום. (ואם טעו ושלחו לו, מותר לקבל אפילו הוא תוך שבעה{כ}). אם הוא עני, מותר לשלוח לו מעות או שאר דבר שאינו של שמחה. ואם אין במקום ההוא רק האבל עם אחד, חייב לשלוח לו כדי לקיים מצות משלוח מנות{כא}. אם שולחים לאשת האבל, אין קְפִ–ידא. וכן בהיפך כשהיא אבלה ושולחים לבעלה{כב}. ודין אונן, עיין לעיל סימן קכ"ב סעיף כ"ט:
[ח] מנהגינו שלא לעשות מלאכה בפורים (דהיינו הפרזים בי"ד, והמוקפים בט"ו). ומי שעושה בו מלאכה, אינו רואה מאותה מלאכה סימן ברכה לעולם, ומנדים אותו. ועל ידי גוי, מותר. ומותר לכתוב אפילו אגרת שלום, וכן חובותיו וכל דבר שאינו צריך עיון גדול, וכל־שכן לכתוב דבר מצוה כגון חידושי־תורה פירושים ופסקי הלכה, או לעשות שאר דבר מצוה. כמו־כן לצורך פורים, מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות{כג}:
[ט] יום ט"ו באדר, נקרא בערי הפרזות שושן־פורים. אין נופלין בו על פניהם, ואין אומרים אל ארך אפים ולא למנצח, ואסור גם בהספד ותענית{כד}. ויש אומרים שחייבים בו קצת משתה ושמחה{כה}. אבל אין אומרים בו על הנסים{כו}:
[י] יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון, גם כן אין נופלין בהן על פניהם, ואין אומרים אל ארך אפים ולא למנצח, ואסורין בהספד ותענית, ויש אומרים שמותרים בהספד ותענית. ויש אומרים שחייבים להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר הראשון, ואין נוהגין כן{כז}:
[יא] כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, כגון ירושלם עיר קדשינו ותפארתינו, קורין בהן את המגילה בט"ו באדר, וכן מקיימים יתר המצוות של יום פורים. ופרטי דיניהם מבוארים בשלחן ערוך סימן תרפ"ח{כח}. וכשחל ט"ו בשבת, מתחלקות מצוות פורים לשלושה ימים (ועל כן קוראים אותו בשם פורים משולש). קריאת המגילה ביום ששי, וכן מתנות לאביונים, ואין נופלים בו על פניהם. קריאת ויבוא עמלק, ביום שבת. דהיינו שאחרי פרשת השבוע, מוציאים ספר־תורה שני וקוראים בו ויבוא עמלק. ומפטירים ותהי המלחמה חזקה על פלשתים, שהיא הפטרת פרשת זכור שקראו גם בשבת שעברה. ואומרים ביום זה על הנסים, בתפילה ובברכת־המזון. ושואלין ודורשין בעניין היום. ובמנחה אין אומרים צדקתך. סעודת פורים, עושים ביום ראשון, וכן משלוח מנות, ואין נופלים על פניהם (אבל בערי הפרזות, נופלים על פניהם ביום זה). ומותרים הם בעשיית מלאכה, הן ביום ששי הן ביום ראשון (אבל בערי הפרזות, אסורים במלאכה ביום ששי, כדלעיל סעיף ח'){כט}:
[יב] מה שדרשו חז"ל שכל המוֹעֲדוֹת יהיו בטלים, חוץ מחנוכה ופורים{ל}, הכוונה בזה שטעמם של חנוכה ופורים אינו בטל. כי בכל דור ודור עומדים אויבינו עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם. מה שאין כן יתר המועדים, שטעמם הפשטי בטל, כי הם זכר ליציאת מצרים, וכבר בטלו המצרים ושעבודם. אבל המועדים עצמם, חלילה שיבטלו, כי אפילו אות אחת לא תיבטל מתורתינו הקדושה לנצח{לא}:
|
|
| +- הוסף תגובה חדשה | | תגובות:
|  בטעינה... |
|
|
|