פרשת כי תצא
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר דברים >> כי תצא >> פרשת כי תצא
פרשת כי תצא
מתוך הספר מעינה של תורה
בס''ד

''כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו'' (כ''א, י')

הכתוב מדבר כאן על המאבק התמידי הנטוש בין האדם ובין אויבו הנצחי – היצר-הרע.
הרי אמרו חכמינו: ''יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו לא היה יכול לו'' (קדושין ל') – משמע איפוא שבדרך הטבע קשה מאוד לכבוש את היצר-הרע, ואם-כן הרי עלול דבר זה לרפות את ידיו של האדם מללחום בו – על-כן אמרה תורה: ''כי תצא למלחמה על אויבך'' – אם אך תתחיל לנהל את המלחמה כבר יכול אתה להיות סמוך ובטוח, כי ''ונתנו ה' אלהיך בידך'' – מן השמים יסייעוך לנצח, שכן ''הבא לטהר מסייעין אותו''. (תורת משה) .

שעה שאתה לוחם את מלחמתך התמידית נגד אויביך התמידי, היצר-הרע – ''ושבית שביו'' – למוד תלמד ממנו לקח, כיצד לנהל את המלחמה ובאותה מידה של זריזות ועקשנות שהוא משתמש בה כדי לשבותך – תשתמש אתה כדי לשבות אותו. (הבעש''ט ז''ל) .

''ולקחת לך לאשה'' (כ''א, י''א)

לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע (רש''י) .
המילים ''לא'' ו''אלא'' נראות לכאורה כמיותרות, שהרי די היה לומר: ''דברה תורה כנגד יצר-הרע''? ברם, חכמינו מספרים על רב שהיתה אשתו מצערתו ושאלוהו תלמידיו, מדוע איננו מרחיקה מעליו, אמר להם: ''דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא'' (יבמות ס''ג). נמצינו למדים איפוא, שעיקר זכותה של האשה הוא בזה שהיא מגדלת את הבנים ומצילה מן החטא.

ואילו יפת-תואר הלא סופה להעמיד לו בן סורר ומורה (רש''י בפסוק שלפנינו), וממילא אין לה הזכות של ''ומגדלות את בנינו'', אלא רק של ''מצילות אותנו מן החטא'', לפיכך אומר רש''י: ''לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע'' – יפת-תואר אין לה אלא הזכות של ''מצילות אותנו מן החטא'', אבל לא של ''מגדלות את בנינו'', שכן ''סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה'' (תפארת יהונתן) .
דרכו של היצר-הרע היא, להסית את האםד נגד כל דבר אשר למצוה יחשב. תמיד מסית הוא לעשות בדיוק ההיפך ממה שאמרה תורה. הרי איפוא זה שהתירה תורה לקחת יפת-תואר מהווה תריס נגד היצר-הרע, שכן מעתה יסית את האדם שלא לקחתה; ואילו היתה התורה אוסרת יפת-תואר, היה היצר-הרע מסיתו לקחתה דוקא. והיינו: ''לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע'' (הה''ק ר''מ מפרמישלן ז''ל) .

''ובכתה את אביה ואת אמא ירח ימים'' (כ''א, י''ג)

· מה טעם נמר ''ירח'' ולא ''חדש''? לפי שמצינו בחז''ל: ''אין אביה ואמה אלא עבודת-כוכבים, שנאמר: ''אומרים לעץ אבי אתה ולאבן אתה ילדתנו'' – והיינו: שתפרוש מהעבודה-הזרה ותצטרף לכלל ישראל. לפיכך נאמר ''ירח'', שהוא שמה של הלבנה – סמל עם ישראל (דברי שאול) .
אפשר לומר טעם נוסף על כך: בכתובה כותבים את התאריך ''יום...לחודש'', ואילו בגט כותבים ''יום...לירח'' – לפי שקידושין נאמר בתורה: ''כי יקח איש אשה חדשה'', ויאה כאן לשון חודש, ואילו לגבי גרושין נאמר: ''גרש ירחים'', ויאה כאן לשון ירח. והנה כאן אצל יפת-תואר הלא אמר רש''י: ''סופו לשנאותה'' – שכבר ברור מראש כי סופו לשלחה מעליו, לפיכך כבר ננקטה מראש לשון של גירושין: ''ירח''.

''והיה אם לא חפצת בה'' (כ''א, י''ד)

הלא צריך היה הכתוב לומר: ''אם לא תחפוץ בה' בלשון תיד, כשם שנאמר בתחילה: ''וחשבת בה''? ברם, החילוק שבין ''חשק'' ובין ''חפץ'' הוא זה, ש''חשק'' פירושו: התלקחות רגעית של התאווה, של הרגש, ואילו ''חפץ'' פרושו: רצון המבוסס על השכל ושיקול-הדעת. לפיכך אמרה תורה, שלאחר שתקח אותה ותשקיט את חשקך הרגעי, או אז יתברר לך כי מלכתחילה לא היה לך כל ''חפץ'' אליה, כי אם רק ''חשק'' בלבד.

''לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר'' (כ''א, ט''ז)

הרמב''ן אומר שהלאו הזה אינו חל אלא כשהבכור עודנו חי בעת קבלת הירושה, אבל אם הוא עצמו כבר איננו בחיים אלא בניו באים לקבל את הירושה, לא נאסר על האב לבכר בן אחד על השני – שכן ''על-פני'' היינו רק בעודנו חי, כמו: ''על-פני אהרן אביהם'', ''על פני תרח''. ברם, באמת מצינו במדרש (במדבר רבה פרשה ב') שני חילוקי דעות על הפסוק: ''על פני אהרן אביהם'' – ר' יצחק אומר כי הכוונה היא שעודנו בחיים, ואכן מביא הוא ראיה מהפסוק: ''וימת הרן על פני תרח ביו'', ואילו ר' חייא בר אבא אומר כי הכוונה היא לאחר מיתה, והוא מביא ראיה מהפסוק: ''ויקם אברהם מעל-פני מתו''. ממילא יהיו דברי הרמב''ן תלויים בחילוקי-הדעות הללו של התנאים. (אבני אזל) .

''לתת לו פי שנים'' (כ''א, י''ז)

מעניין הדבר, שהאותיות ''בכר'' כשלעצמן מרמזות על כך, שהבכור זכאי לחלק פי שנים בירושת האב. שכן כל אות ב''בכר'' מניינה כפול ממנין האות שלפניה באלפא-ביתא: ב' כפולה מן הא', כ' כפולה מן הי' ור' כפותה מן הק'.

''כי יהיה לאיש בן סורר ומורה'' (כ''א, י''ח)

פרשה זו של סורר ומורה יש לה שייכות לפרשה הקודמת של בכור. כשם שחשיבותו של הבכור נובעת מזה שהוא הבן הראשון, כך גם שנותיו הראשונות של האדם יש להן חשיבות מרובה לגבי שאר שנותיו ונודעת להן השפעה ניכרת על כל החיים.
אם רואים אנו שהבן מושחת הו בשלושת החדשים הראשונים להיותו גדול ובר-עונשין (הוא הזמן של בן סורר ומורה) – הרי זה סימן מובהק שסופו להיות מושחת כל ימיו חייו ועתיד הוא להיות מחויב-מיתה, אמרה איפוא תורה: ''ימות זכאי ואל ימות חייב'' (עיין רש''י). מכאן עלינו ללמוד לקח, שצריך דם לשים לב ולהקפיד בעיקר על הימים הרשונים שלאחרי הבר-מצוה, עלי הימים הראשונים של השנה על שעותיו הראשונות של היום – כי יהיו טובים וישרים, לפי שההתחלה יש לה השפעה מרובה על העתיד. (שם משמואל) .

חכמינו אמרו: כל הנושא יפת-תואר סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה (עיין רש''י פסוק י''א). שכן חינוכו של ילד עשוי לתת פרי טוב, רק לכשאין משגיחים ביופי החיצוני, אלא רק בתוכן הפנימי – לא היכן לומדים, אלא מה לודים. אפשר שיהיו חדרים מרווחים ונאים, מורים מהודרים ונעימי-הליכות – אבל אם התוכן הוא נבוב ונעדר כל רוח של תורה ויהדות, אוי מן הנמנע הוא שיגדל מזה בן ישראל ונאמן, כי אם בן סורר ומורה.
ביפת-התואר בגלל יופיה, מבלי להתחשב בכך שהיא בת-נכר, הרי משמע שהוא מעמיד את המראה החיצוני למעלה מן התוכן – אם-כן ''סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה'' (אבני אזל) .

''איננו שומע בקולנו'' (כ''א, כ')

היה אחד מהם חרש אינו נעשה בן סורה ומורה שנאמר: איננו שומע בקולנו, ולא חרשין (סנהדרין ע''א).
מה ראיה היא זו, שאם אחד ההורים חרש הוא אינו נעשה בן סורר ומורה, והלא הכתוב ''אינו שומע בקולנו'' מוסב על הבן? ברם, כשאדם מטיף מוסר לזולת אין הוא עשוי להשפיע עליו אלא אם כן הוא עצמו שומע את אשר פיו אומר והוא עצמו מקיים את אשר הוא דורש מחברו, כי אז הרי אלו דברים היוצאים מן הלב והם נכנסים אל הלב.

אם אחד ההורים ''חרש'' הוא ואיננו שומע בעצמו את אשר הוא דורש מבנו, מן ההכרח שיהיה הבן ''איננו שומע'' ואין האשמה תלויה בו, וממילא אי-אפשר לדון אותו בתור סורר ומורה, שכן האשמה תלויה בהוריו. ובכן, מכיון שאמרה תורה: ''איננו שומע בקולנו'' – מחמת שחיתותו ורשעותו, הרי משמע מזה שההורים עצמם אינם ''חרשין'' ושומעים הם מה שיוצא מפיהם, שכן אלמלי היו ''חרדין'' ובעצמם לא היו מתנהגים ביושר ובהגינות, הרי לא היה ה''איננו שומע'' של הבין מחמת שחיתות ורשעות, אלא משום שדברי-ההורים אינם עשויים להשפיע עליו (מפי השמועה) .

''ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו'' (כ''א, כ''א)

אם תבער מקרבך, מעצמך, את הרע – אזי ישמעוך אחרים לכשתטיף להם דברי-מוסר. אבל כל עוד הרע מצוי בקרבך, לא ישמעו אחרים את דבריך (פרח לבנון).

אם חלילה מתרגשות ובאות צרות על ישראל, אל תבקש עצות כדי לבער את הרע ולבטל את הצרות על-ידי סיבות חיצוניות, אלא ''מקרבך'' – הדבר תלוי בך עצמך. אם יחזרו ישראל בתשובה שלמה ויפנו ת לבם לאביהם שבשמים, יתבער הרע ממילא (דברי שערי חיים).

''וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ'' (כ''א, כ''ב)

בעת שנפטר המקובל הגדול רבי משה קורדברו ז''ל, פירש האר''י הקדוש ז''ל את הפסוק: ''וכי יהיה באיש חטא משפט מות'': וכי יהיה איש צדיק גדול, אשר יחסר בו היסוד של משפט-מות (''חטא הוא מלשון ''חסרון'', כמו: ''והייתי אני ושלמה בני חטאים'') – שאין עליו שום עבירה, אשר בעטיה יהא עליו למות, ובכל-זאת ''והומת'' – הוא נפטר מן העולם – ''ותלית אותו על עץ'' – לתה תתלה זאת בחטא של עץ-הדעת, שבעטיו נגזרה מיתה אפילו על צדיקים כאלו, כמו שאמרו חכמינו: ''ארבעה מתו בעטיו של נחש'' (בבא-בתרא י''ז).

''לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים...השב תשיבם לאחיך'' (כ''ב, א')

שה דאבידה לדברי הכל קשיא (בבא-מציעא כ''ז).
''שה'' זה מיותר הוא לכאורה בפסוק זה, ברם – הכתוב מרמז בזה על ''שה פזורה ישראל'' האובדת בגלות (''שה דאבדה'') ולדברי הכל קשיא: למה הגלות נמשכת זמן כה ארוך? אולם, סוף-כל-סוף יקיים השם-יתברך: ''השב תשיבם'', וישיב את בניו אל אדמתם...

זהו פירושו של הפסוק: ''תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי'' (תהלים קי''ט, קע''ו) – תעיתי בגלות כשה האובד, הנני מפיל איפוא את תחינתי לפניך: ''בקש עבדך'' – בקש נא אחרי אבדתך שלך, שכן ''מצוותיך לא שכחתי'' – אותה מצוה שאמרת: ''השב תשיבם'' לא שכחתי, וראוי לך איפוא לקיים מצוה זו (מהרש''א סוף מכות).

''שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך'' (כ''ב, ז')

ומה שכר אתה נוטל, שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים. אם קיימת מצוה זו אתה ממהר לבוא מלך המשיך. אם קיימת המצוה הזאת אתה ממהר את אליהו הנביא (מדרש רבה).
במה גדולה מצוה זו ששכרה גדול כל-כך, לזכות בבנים ולהביא את משיח ואליהו הנביא?
ברם, שורש כל הרע שבעולם וכל הקלקולים, גם בחינוך הבנים, גם בעבודת-השם וגם במעשים שבין אדם לחבירו- הוא האנוכיות, היינו מה שאין אדם מסוגל לוותר על נגיעותיו ועניניו האישיים לטובת הכלל, לטובת רעיון נעלה או לטובת השלמה רוחנית. בגלל נגיעה של ממון נמנע אדם מלתת לבניו חינוך תורני וסופו שהוא מאבד אותם מידיו.
בגלל נגיעה של כבוד או ויכוח מתהבים כל מיני מחלוקות, שנאות וקנאות ועוד כיוצא באלה מעשים רעים. ברם, אילו היתה האנושות מסוגלת לוותר על הענינים האישיים לטובת ענין יתר נעלה, או רעיון נשגב כלשהו, כי אז היה העולם בא לידי התיקון האמיתי והשלם בכל הענינים, גם בחינוך-הבנים וגם בחיים החברתיים והדתיים, ואז היתה זו הגאולה השלמה.

ואכן, מצוות שילוח-הקן באה ללמדנו דבר זה. אף כי הציפור הגדולה, האם, נתונה בידיו של האדם, ויכול הוא להפיק ממנה תועלת אישית, בכל-זאת מצווה עליו התורה לשלח את האם לטובת הכלל, למען תוכל היא להביא עוד ציפורים לעולם, לבל יכחד מין זה מן העולם.
על-ידי קיום מצוה זו מסתגל האדם לכבוש את אנוכיותו לטובת הכלל, ועל-כן אמנם גדול הוא שכרה של מצוה זו – שיוכל לחנך את בניו לתורה ולקרב את בואם של מלך המשיח ואליהו הנביא.

''למען ייטב לך והארכת ימים'' (כ''ב, ז')

הרמב''ן מפרש טעם על מצוות שלוח-הקן – כדי לנטוע בלבנו את מידת הרחמים על כל בריה ובריה. והנה חכמינו מנו את הרחמנים בין השלושה אשר ''חייהם אינם חיים'' (פסחים קי''ג), לפי שהרחמן מצטער תמיד בצערו של הזולת ואין בידו להושיעו, על-כן חייו מתמררים ומתקצרים. לפיכך אמרה תורה, כי אדם המקיים מצוות שילוח=הקן ועל-ידי כך הוא מסתגל להיות מן הרחמנים – אל ידאג לכך שמא יתמלאו חייו צער. שכן ''למען ייטב לך'' – ויכול תוכל להושיע לכל האומללים והנצרכים – ''והארכת ימים'' – ממילא לא תקצר הרחמנות את חייך ותאריך ימים (כתב סופר).

אם מצוה קלה שאין בה חסרון כי אמרה תורה: למען ייטב לך והארכת ימים, קל-וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות (רש''י חולין קמ''ב). למה נקרא שילוח-הקן ''מצוה קלה'', והלא ישנן עוד מצוות שאין בהן חסרון כיס ובכל-זאת הן חמורות? ברם, זוהי מצוה שאינה טעונה הכנה כלשהי – ''כי יקרא, פרט למזומן'' – ומצוה ללא הכנה מצוה קלה היא. לעומת זה נקראת מצות כבוד-אב-ואם ''חמורה שבחמורות'', שכן ידוע כי הכנה למצוה היינו: אהבה ויראה, ובזוהר הקדוש מכונות האהבה והיראה בשם ''אבא ואמא'' – הרי איפוא מצות כבוד-אב-ואם היא היסוד להכנה.

''כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו'' (כ''ב, ח')

אף-על-פי שקיימת מצוות שלוח-הקן והתורה הבטיחה לך אריכות-ימים, בכל-זאת אל תהא סבור כי מעתה אינך צריך לעשות מעקה כדי לשמור על עצמך, שכן אף אם אתה עצמך הובטחת הרי יתכן ''כי יפול הנופל ממנו'' – שמא יפול מי שראוי לו ליפול, אל תהיה איפוא אתה הגורם לכך, כפי שאומר רש''י: ''ראוי זה ליפול ואפ-על-פי-כן לא תתגלגל מיתתו על-ידך'' (בנין אריאל).

ראשי-תיבות של ''מעקה'' הם: הירהורי עבירה קשים מעבירה''. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא ''גג''. עליך לשמור על מוחך מפני הירהורי עבירה (תולדות אדם).

''לא תחרש בשור וחמור יחדו'' (כ''ב, י')

''שור'' היינו מדרגה גבוהה. יפרושו של ''שור'' הוא: הבטה למעלה (כמו: אשורנו ולא קרוב'') – ואילו ''חמור'' מרמז על החומריות שבאדם. יש בני-אדם שעובדים את השם-יתברך בתורה ובתפילה, ואף-על-פי-כן שטופים הם בחומריות ובתאווה. לפיכך אמרה תורה: ''לא תחרוש בשור וחמור יחדיו'' – לא יתכן לעבוד את השם-יתברך במדרגות גבוהות ובחומריות בבת-אחת. אם נפשך שואפת למדרגות, שומה עליך לכבוש את החומריות ולשבור את המידות (מאור ושמש).

''והנה הוא שם עלילת דברים'' (כ''ב, י''ז)

לעיל, בפסוק ד', נאמר: ''ושם לה עלילות דברים'', מדוע איפוא נעדרה כאן המלה: ''לה''?
לפי שהבעל אינו מתכוון באמת אלא לה, שהוא שונא אותה ורוצה להיפטר הימנה על-ידי העלילה. אבל האב טוען, כי העלילה נוגעת לא רק לבתו אלא גם לו, לפי שהוא נתן לה חינוך לקוי וסיגל אותה לכך שתוכל לעשות מעשה שכזה, לפיכך אומר הוא: ''עלילות דברים'' סתם בלי ''לה''.

מעתה שפיר ונכון מה שמטילים על המוציא-שם-רע עונש כפול: מלקות ומאה כסף – שכן למלקות ראוי הוא על אשר זמם לעשות לה רעה, ואת הקנס משלם הוא על החרפה והבזיון שגרם לאב, והיינו איפוא: ''מלקות לזה ותשלומין לזה''.

''גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה''' (כ''ג, ג')

אם האיסור חל לצמיתות, למה איפוא הזכירה התורה דוקא ''דור עשירי''?
ברם, מצינו בירושלמי דעה האומרת, כי בריה בטלה בתשע מאות וששים.

והנה אם נחשב את החשבון עד לדור עשירי של ממזר נמצא שאז אין הממזרות אלא חלק אחד מתשע מאות וששים. הדור הראשון שנולד ממזר ואשה כשרה, אינו אלא חצי ממזר, הדור השני – רביע; השלישי – שמינית; הרביעי – חלק מששה-עשר; החמישי – חלק משלושים ושניים; השישי – חלק משמונים וארבע; השביעי – חלק ממאה ועשרים ושמונה; השמיני – חלק ממאתיים חמישים וששה; התשיעי – חלק מחמש מאוד ושנים-עשר; ואילו בדור העשירי אין עוד ממזרות אלא חלק מאחד מאלף עשרים וארבעה – אם-כן הרי מקום היה לחשוב, כי חלק ממזרות זה יהא בטל בתשע מאוד וששים, אמרה איפוא תורה: ''גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה''' – כי חלק הממזרות אינו בטל עולמית. (בשם הה''ק מאוסטרובצה זצ''ל).

''לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה''' (כ''ג, ד')

חכמינו אמרו, שביקשו מתנגדיו של דוד המלך לפסול אותו מלבוא בכלל ישראל, בשל מוצאו מרות המואביה, עד שנתבררה ההלכה למשה מסיני: ''עמוני ולא עמונית, מואב ולא מואבית'' (יבמות ס''ט).

בזה יובנו היטב הפסוקים: ''שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'' (תהילים קי''ט, קס''א-קס''ב) – שכן לפי רבנו בחיי (פרשת יתרו) התורה-שבכתב נקראת ''דיבור'', ואלו התורה שבעל-פה נקראת ''אמירה''. לפיכך אומר דוד המלך: ''שרים רדפוני'' – זה שהשרים רדפוני ואמרו לפסלני מלבוא בקהל – ''חינם'' – לא היה זה אלא לחינם, שהרי ההלכה היא: ''מואבי ולא מואבית''. אף כי ''ומדברך פחד לבי'' – היה עלי לחשוש מפני תורה שבכתב, שלא נאמר בה במפורש החילוק בין מואבי למואבית, אולם ''שש אנכי על אמרתך'' – שש אנוכי על תורה שבעל-פה, שבה נאמרה ההלכה: ''מואבי ולא מואבית'' (הגאון בעל ברוך-טעם ז''ל).

לפיכך אמרו חכמינו על דוד המלך: ''וטוב רואי – שכל הרואהו נזכר לתלמודו'' (מדרש) – כל מי שראה את פניו של דוד היה מבחין בו מיד שיהודי כשר הוא וממילא היה נזכר בהלכה האומרת: ''עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית''.

''על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'' (כ''ג, ה')

מה מידה-כנגד-מידה היא זו?

ברם, הלא אמרו חכמינו: ''גזרו על פתם משום יינם ועל יינם משום בנותיהם'' (שבת י''ז) – אם-כן הרי בעצם היטיבו עמון ומואב לעשות בזה שלא רצו לקדם את ישראל בלחם ובמים, שכן עקב אכילת לחמם היו ישראל באים לידי נשיאת בנותיהם. אלא כוונתם היתה לרעה, שכן יודעים היו כי עתידות כמה מבנותיהם להינשא אי-פעם לאנשים מישראל – הלא הן ''שתי פרידות טובות'' רוצה המואביה ונעמה העמונית, אשר סופן להביא טובה לישראל, על-כן ביקשו למנוע התקרבות ביניהם ובין ישראל.

לפיכך שולם להם מידה-כנגד-מידה. מכיוון שלא רצו כי ישאו בני-ישראל נשים מבנותיהם, נאסר עליהם לשאת בנות ישראל לנשים; ומכיון שרצו למנוע את בואן של רוצ המואביה ונעמה העמונית בכלל ישראל, נאמר להם: ''עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית'' – כדי שרות ונעמה תוכלנה להינשא לאנשים מישראל ולהקים את מלכות בית דוד, אשר לחמה בהם והכחידה אותם (ילקוט הלוי).
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח משוב