פרשת דברים

מהספר באר יעקב על התורה

לאחר שנסתיימה מלחמת מדיין בני ישראל היו בעבר הירדן, מוכנים להכנס לארץ ישראל. משה רבינו רצה להוכיח אותם לפני מותו, על שהכעיסו את הקב"ה מיום יציאתם ממצרים ועד עתה. הוא עשה כן כדי שיחזרו בתשובה, ושלא יוסיפו להכעיס את ה'. הוא חשש שלאחר שיפטר מן העולם לא יהיה מי שיתפלל ויתחנן עליהם לפני ה', שימחל להם, כמו שהוא היה עושה, לכן ביקש מהם שילמדו מטעויות העבר ולא יוסיפו להמרות את ה'. אולם הוא חשש להוכיח את בני ישראל, הוא אמר: "בשעה שביקשו מים מן הסלע, הוכחתי אותם ואמרתי להם: "שמעו נא המורים", כעס עלי ה' ית', וגזר עלי שלא אכנס לארץ ישראל, משום שה' מעניש את מי שמדבר סרה בישראל". אמר לו הקב"ה: "לך להוכיחם ואל תחשוש". לכן נאמר: "דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם".

התוכחות בהתחלה נאמרו בדרך רמז, בשמות המקומות אשר חטאו, משום כבודם של ישראל: במדבר - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו: "מי יתן מותנו". בערבה - שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף - על מה שהכעיסו בים סוף שנאמר: "וימרו על ים בים סוף". בין פארן ובין תפל ולבן - הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים. וחצרות - במחלוקתו של קרח.

אולם בהמשך משה רבינו מפרט את חטאי דור המדבר ואומר: "ממרים הייתם עם ה'", "מקציפים הייתם את ה'", ואף הגדיר את העם "קשה עורף", ולא הסתפק ברמזים. האלשיך כתב, שמשה חשש פן יקוצו בתוכחתו, ואז תגדל אשמתם לפני ה' יתברך, לכן הוא התחכם לבדוק ולחקור, אם מוכנים הם לקבל תוכחות מוסר באהבה ובסבר פנים יפות. על כן התחיל לדבר דברי תוכחות ברמז, לראות כיצד יקבלו זאת ועפ"י זה יחליט כיצד לנהוג: אם יקבלום באהבה, יוסיף להוכיח אותם באופן ברור ומגולה, ואם לא, יפסיק.

עד עתה, כאשר משה רבינו היה אומר את דבר ה' לבני ישראל היתה השכינה מדברת מתוך גרונו, אך כאן הוא דיבר מעצמו, והיה נס שנרפא מגמגומו, הוא דיבר באופן ברור ורהוט וקולו היה נשמע בדרך נס בכל מחנה ישראל.

ה'כלי יקר' כתב שהפסוק: "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל", מרמז על בין המיצרים, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן רומז על מעשה מרגלים אשר היה במדבר פארן, בו בכו בכיה של חינם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל רומז על חטא העגל אשר עשו בשבעה עשר בתמוז, וכן מצינו לשון תיפלה במקומות רבים בתנ"ך לעניין עבודה זרה. באותו יום נשתברו הלוחות ובקיעת אבנים אלו הוקבעה לדורות, כי בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה.

כדי שעם ישראל יזכו להצלה מפני אויביהם, זקוקים הם לאחד משני דברים: הראשון- השגחת ה', וזוכים לכך ע"י "ואהבת את ה' אלקיך". והשני- אחדות ישראל, ע"י "ואהבת לרעך כמוך", ובזה שעוזרים אחד לשני תתכן הצלה גם בדרך הטבע. בשני זמנים אלו איבדו ישראל את שני הדברים: בשבעה עשר בתמוז, כאשר עשו את העגל, בו ביום הם הפנו עורף אל הקב"ה ואז איבדו ההצלה הבאה מההשגחה. בתשעה באב היה מעשה המרגלים, בו ביום נולדה מידת שנאת חינם בישראל כמו שנאמר: "וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ופירש רש"י: "מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך", כלומר, הם סברו, שמאחר שכל אחד מהם שונא את חברו, כך מסתמא הקב"ה גם שונא אותם. צרה זו של שנאת חינם החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היתה שנאת חינם בין נשיאי ישראל ובבית שני פשה הנגע בין כל ישראל. אז גם איבדו את ההצלה הטבעית, כי אם אין אהבה ביניהם, אין אחד עוזר לחברו. להמשך.