אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת צו
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר ויקרא >> פרשת צו

בשבילי הפרשה
פרשת צו

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה וגו' (ו, ב)

ברש"י, אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז, במקום שיש בו חסרון כיס. והדברים טעונים ביאור.
ונראה לבאר לפי מה דאיתא בגמרא (מנחות קי, א) אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (להלן ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם", כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. והנה גם בזמן שביהמ"ק היה קיים, והיה עני מרוד כ"כ עד שאין באפשרותו להביא אפילו עשירית האיפה, הלא בוודאי אף הוא היה מתכפר בלימוד תורת עולה, וכמו שאמר דוד הע"ה (תהלים קיט, צב) "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".
וזהו שאמר הכתוב כאן "צו את אהרן וגו' לאמר", ומה יאמר, ד"זאת תורת העולה היא העולה", דהעוסק בתורת העולה מעלה עליו הכתוב כאילו "היא העולה" ממש. ועל כך הוסיף רש"י "מיד ולדורות", שסגולת לימוד זו כוחה יפה גם בזמן שביהמ"ק קיים וגם לדורות. ושמא תאמר, תינח לדורות, אבל בזמן שביהמ"ק קיים כיצד ייתכן דסגי בכך, ע"ז סיים ופירש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", שאינו יכול להביא אפילו עשירית האיפה.
(עיר דוד)

ובאופן אחר אפשר לבאר בדבר זה, דהנה כבר העירו המפרשים (עי' ברמב"ן) שבוודאי אין כוונת דברי חז"ל בזה כפשוטם, שהרי אין כאן שום חסרון כיס לכהנים.
ונראה שהיה זה ציווי מיוחד לאהרן, שכן בהיות שקרבנות העולה היו רבים, ואף כשעמד המזבח ריקן היו מקריבין עולות ל"קיץ מזבח", עד שמשום כך כונה "מזבח העולה". לכן חשש אהרן שהיה אהוב למקום ולבריות לממונם של ישראל, ומיצר היה כיצד יוכל לדרוש מהם מעות כל כך עבור כל הקרבנות הללו.
לכך בא הכתוב לזרזו בהקרבתן וליישב דעתו שבאמת לא יצטרכו להרבות בעולות כל כך. ולמה, מפני ש"היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", ועד שיעוכל הקרבן יעבור זמן רב ויהא זה "עד הבוקר". ואף כי אמנם "אש המזבח תוקד בו" ואין זו סתם אש של הדיוט, אפ"ה תמשך שריפתן כל הלילה כדי למנוע "חסרון כיס" לישראל, בהבאת קרבנות לרוב כדי שלא להותיר את המזבח ריקן.
(אמת ליעקב - רבי יצחק קמינצקי)

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו' (ו, ב)

דרשו חז"ל במדרש (ויק"ר ז, א) על הפסוק הנ"ל 'צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה' זה שאמר הכתוב (משלי י, יב) שנאה תעורר מדנים וגו' שנאה שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהם שבשמים היא עוררה להן דיני דינין וכו', א"ר אסי מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם ואומר להם דעו שאין בו ממש, וזהו שמשה אמר לאהרן (שמות לב, כא) 'מה עשה לך העם הזה' אמר לו מוטב היה להן שידונו שוגגין ואל ידונו מזידים.
תמהו בזה המפרשים, הלא יסוד זה של 'מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין' נאמר רק בדבר שאינו מפורש לאיסור, אבל היכא שמפורש בתורה לאיסור כגון זה שנאמר בו (שמות כה, כא) 'לא יהיה לך אלהים אחרים' לא אמרינן בו מוטב שיהיו שוגגין.
ונראה ליישב דהנה הקשה הרשב"א למה נענשו בנ"י על חטא העגל הא איתא בגמרא (שבת פח, א) שכפה עליהם הר כגיגית, ומכאן מודעא רבה לאורייתא שאם יזמינום לדין למה לא קיימו מה שקבלו על עצמם, יוכלו להשיב שקבלו את התורה באונס כדפירש"י שם. ותירץ דעבודה זרה היא אחת משבע מצוות בני נח כדאמרינן בגמרא (סנהדרין נו, א).
אמנם מבואר שם דנלמד מקרא (בראשית ב, טז) 'ויצו ה' אלקים על האדם וגו'', 'אלהים' זו עבודת כוכבים וכן הוא אומר 'לא יהיה לך אלהים אחרים'.
הרי שלמדו זאת רק מגזירה שוה אך אינו מפורש בתורה. כיון שכן יש לומר שפיר דנוכל לומר בשיראל 'מוטב שיהיו שוגגין וכו'' דכיון שציווי זה לא נתפרש להדיא בפסוק כי אם בגז"ש שוב אפשר לומר 'מוטב שיהיו שוגגין'.
(אמרי שפר)

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. (ו, ב)

ה'קרית ספר' (פ"ד מהל' מעה"ק) כתב, דאפשר להקריב קרבנות המקדש עד צאת הכוכבים, וגם בביה"ש יכול להקריב את הקרבנות במקדש, ולדעתו בין השמשות הוא ודאי יום, אלא שהוא ספק אם שייך ליום שעבר או ליום הבא, ואולי חלקו שייך ליום זה וחלקו ליום הבא. והוא דבר מחודש בגדר ביה"ש.
ויש להקשות לדברי הק"ס, שהיות שכל רגע בזמן של בין השמשות הוא ספק יום שעבר ספק יום דלהבא, א"כ האיך אפשר לשחוט ולזרוק הדם של הקרבנות בזמן ביה"ש, שאף שביה"ש הוא ודאי יום, מדוע לא נחוש דילמא עשה את השחיטה ביום שעבר והזריקה ביום הבא, והתורה אומרת (לקמן יט, ו) ביום זבחכם, שצריך שתהא שחיטת הקרבן וזריקת דמו ביום אחד, כמו שכתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ד ה"א), וצע"ג בזה.
ושמעתי מבני רבי עקיבא שיש לומר כאן ספק ספיקא, שמא השחיטה אף היא נעשתה ביום של מחר, ואף אם נאמר שנעשתה היום, שמא גם הזריקה נעשתה היום, ע"כ. אלא שיש לדון בזה מחמת שדבר זה נחשב אולי ספק ספיקא משם אחד, דסוף סוף יש ספק ספיקא אם נעשו ביום אחד, ועוד שהוא בתרי גופי, ואכמ"ל.
(רבי אביגדור נבנצל שליט"א)

כל הלילה עד הבוקר וגו' (ו, ב)
דרשו חז"ל מכאן להקטר חלבים ואברים שמקטיר והולך כל הלילה.
ובמתני' ריש ברכות (ב, א) הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלים ליום אחד מצותם עד שיעלה עמוד השחר, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, ופרש"י (ד"ה אם כן) בקריאת שמע ובאכילת קדשים אמרו חכמים עד חצות וכו', והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו'.
וקשה, דבשלמא אכילת קדשים שאני מהקטר חלבים, דבאכילת קדשים איכא לאו באכילתן אחר הזמן ונהיה נותר, משא"כ הקטר חלבים ואברים שמצוותן להקטירן בלילה, אבל קר"ש נמי ל"ה אלא רק עשה לקרוא קר"ש, ועכ"ז גזרו חכמים עד חצות דוקא, א"כ יש לבאר מאי שנא דבקר"ש גזרו כן ובהקטר חלבים ואברים לא גזרו.
ולכאורה היה מקום לתרץ דדוקא קר"ש שניתנה לכל אדם גזרו בה חז"ל, משא"כ הקטר חלבים ואברים המסור לכהנים בלבד, הרי כהנים זריזים הם ולא גזרו, אך עדיין צ"ב דבפסח גזרו שנאכל עד חצות אע"ג דאמרינן בשבת (כ, א) בני חבורה זרזים הן, וצ"ל דבעינן דוקא שיהיו חד מהני תרתי, או שיש איסור באכילה אחר הזמן, או שמסור לכל ורק בכה"ג גזרו, אמנם הקטר חלבים ואברים דאיכא תרתי לטיבותא דאינו איסור וגם לא שייך רק בכהנים זריזים בכה"ג לא גזרו.
וי"ל עוד, בהקדם דברי הט"ז הידועים דדבר המפורש בתורה להיתירא אין כח ביד חז"ל לאסור, א"כ י"ל דבהקטר חלבים ואברים דמפורש קרא להדיא 'כל הלילה עד הבוקר', א"כ מפורש בתורה להיתר עד הבוקר, להכי בכה"ג לא אסרו חכמים.
או די"ל ע"פ מש"כ היראים דבמצות קר"ש איכא אף ל"ת, דדעתו דעובר בזה על הלאו דהשמר לך פן תשכח את ה"א, וזה חידוש, ועכ"פ לפ"ד א"ש דגם בקר"ש עובר על ל"ת כשלא קרא קר"ש ולכן גזרו על זה, משא"כ בהקטר חלבים ע"ש.
(רבי דב וויס שליט"א)

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן וגו' (ו, ג)

פירש רש"י שלא יהא דבר חוצץ בינתיים, והוא מגמרא (זבחים יט, א). ויש להבין, מדוע חידשה התורה דין זה דחציצה פוסלת דוקא במכנסיים, הלא חציצה פוסלת גם בכתונת ובמצנפת.
ויש לומר ע"פ מש"כ הרמב"ם (כלי המקדש י, א) בסדר לבישת הבגדים שהמכנסיים לובש תחילה. ומקורו מגמ' (יומא כה, א) מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים, ת"ל (לקמן טז, ד) "ומכנסי בד יהיו על בשרו".
נמצא, שלמעשה הכהן הוא ערום עד שילבש את מכנסי הקודש, וא"כ היה צד לומר שילבש הכהן את מכנסי הקודש על מכנסי החול למען הצניעות, לפיכך הזהירה התורה שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למכנסיים, ומכאן נילף גם לכתונת ולמצנפת.
(אזנים לתורה)

אך דבר זה תמוה, היכי הוה ס"ד מעיקרא לומר שהכהן ילבש את מכנסי הקודש על מכנסי החול הרי יש בכך משום איסור יתור בגדים, וכדאיתא בגמרא (זבחים יח) שהלובש שני מכנסיים או שני אבנטים עבודתו פסולה, וכה פסק הרמב"ם (כלי המקדש י, ה) דייתור בגדים פוסל את העבודה.
אך אפשר ליישב ע"פ שיטת הנצי"ב (משיב דבר יו"ד, צט) שע"פ שיטת הרמב"ם אין ייתור בגדים בבגדי חול כי אם בבגדי כהונה. וזה דלא כרש"י (זבחים יח, ד"ה ייתר) שכתב להדיא שיש ייתור בגדים בכל בגד נוסף שהוא. א"כ שפיר הוי ס"ד למימר דמלביש את מכנסי הקודש על מכנסי החול, קמ"ל קרא דלא.
אלא שדברי הנצי"ב גופא מוקשים המה, דאיתא בתו"כ יכול לא ילבש עמהם בגדי קודש אבל ילבש עמהם בגדי חול, ת"ל "בד", אלמא דיש איסור ייתור גם בבגדי חול.
(חילך לאורייתא)

והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וגו' (ו, ה)

שנינו בגמרא (זבחים צא, ב) המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים וכו'. ופריך והא קא מכבי. ומשני כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי. איני והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב וכו'. ע"ש שתירצה הגמ' בכמה גווני, וכן דאתיא לר"ש דס"ל דבר שאינן מתכוין שרי.
ולכאורה תמוה הרי יש גם מ"ע של "אש תמיד תוקד על המזבח" חוץ מהלאו של "לא תכבה", ותינח לגבי הלאו שייך לומר דאם עבר על הלאו בדבר שאין מתכוין שרי, אך מה תוקף יש למענה זה ביחס לחיוב עשה שבו.
ואפשר לומר בזה דמ"ע של "אש תמיד תוקד" היא רק שלגוף הדין שיהא אש במערת המזבח, אך אין שיעור לזה, וכל זמן שלא כיבה את כל האש לא ביטל מ"ע. ומה שאמרו בגמ' המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבה חייב הוא לענין הל"ת, אבל מצד העשה לא ביטל מצותו כל זמן שלא כיבה לגמרי.
וטפי מיניה אפשר לומר דהעשה קאי כשהגחלת ע"ג המזבח וכמ"ש נאמר להדיא "אש תמיד תוקד על המזבח", אך משירדה למטה אף שאין אש אחרת לא ביטל עשה זה, ואולי אדרבה בעצם ההורדה יש ביטול העשה שהאש צריכה להיות ע"ג המזבח, ולכן באמת כשהוריד גחלת חייב.
מעתה ניחא שפיר כשמזלף יין לאישים הרי זה רק "כיבוי מקצת", וא"כ לא ביטל העשה כיון שעדיין יש קצת אש, וא"כ יש בו רק משון ל"ת ד"לא תכבה", וע"ז הרי מהני הפטור של "דבר שאין מתכוין" דשרי לר"ש.
(משאת המלך)

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ו, ו)

וברמב"ן כאן כתב דאף אם נכבתה אש מעליה עוברים הכהנים בלאו דלא תכבה. ובגמ' זבחים (צא, ב) אמרו דהמתנדב נסכים מביא נסכים ומזלפן ע"ג האישים, והקשו בגמרא והא קא מכבי ועובר על לא תכבה. ותירצו דאתי כשיטת רבי שמעון הסובר דדבר שאינו מתכווין מותר.
ולדברי הרמב"ן קשה דכיון דאפילו כבה מאליו עוברים הכהנים בלאו א"כ אינו ענין כלל לדבר שאינו מתכוין דהא היתר דדבר שאינו מתכוין יסודו במקום שצריך מעשה האדם בכדי להתחייב, דכל שאינו מתכוין אינו חשוב מעשה שלו אלא כנעשה מאליו ופטור, אבל אם בא שכבתה מאליה עוברים נמי בלאו, מה מהני שאינו מתכוין סו"ס כבתה האש.
וי"ל דבאיסור דאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה נאמרו ב' דינים, חדא דאם כבתה כל האש שעל המזבח אפילו מאליה דאז עוברים הכהנים בלאו, ועוד דין נוסף נתחדש כאן דאסור לכבות אפילו גחלת אחת, ובאיסור זה אינו עובר אלא המכבה בלבד ולא שאר הכהנים. ולפ"ז הדברים מבוארים היטב, דהזלפת הנסכים ע"ג האישים בודאי אין בה בכדי לכבות לאש כולה, וכל הנידון בגמרא לא היה אלא לגבי כיבוי של גחלת אחת שעליה ישפוך את היין. וכיון שבדין כיבוי מקצת האש אינו עובר אלא המכבה בלבד, וא"כ גדר האיסור במעשה הכיבוי, לפיכך מהני מה שאינו מתכוין לכבות בכדי לפוטרו.
(קובץ שיעורים פסחים ס"ק קי"ז)

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ו, ו)

יש לדקדק בלשון הפסוק דקתני לא תכבה, דמשמע שאף לא תכבה מאליה דהוא בכלל האיסור, וצ"ב.
ואשר חזינן מהא דלשון המקרא מורה שלא רק במכבה בידים יש איסור זה, אלא גם דין הוא דמאליו לא תכבה האש. ואמנם האיסור הוא רק במה שתלוי בידי האדם. ומ"מ יש ללמוד מכאן דאפי' גרם כיבוי אסור, וזהו מקור הדין האמור ביומא (עב, ב) דבשעת המסעות היו כופין על האש פסכתר (כלי) שלא תכבה, דהגם שאינו מכבה בידים מ"מ יש בכיבויו איסור.
(וכן מצינו בלאו דלא יראה לך חמץ (שמות יג, ז) דכיון דכתיב בלשון לא יראה הר"ז אסור אף בגרמא, וכן בלאו דלא יזח (שם כח, כח), ולא יקרע (שם כח, לב), משא"כ במקום שנאמר בלשון מעשה שלא לעשותו, כה"ג אינו אסור כי אם בעשיית מעשה כגון לא תבערו אש ביום השבת (שם לה, ג).
ומ"מ נראה דיש חילוק בין מכבה בידים לגורם כיבוי, דמכבה בידים עובר גם על כיבוי גחלת אחת (כמו דדרשי' בתו"כ פ"ב ז' דאפי' כיבה מן המערכה גחלת אחת לוקה), משא"כ בגרם כיבוי דאינו עובר אא"כ גרם כיבוי האש של המערכה כולה.
(רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)

לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי (ו, י)

הנה הרמב"ם כתב וז"ל (מעה"ק יב, יד) וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים וכו' אין אוכלין אותן חמץ שנאמר "לא תאפה חמץ חלקם" אפילו חלקם לא יחמיצו, ואם החמיץ שיריה לוקה.
וצריך להבין מש"כ "אין אוכלין אותן חמץ", הא מהך קרא ילפינן רק דאסור בעשיית חמץ אך מנ"ל דאם עבר ואפאו שאסור לאכלו.
ונראה דהנה בגמרא (מנחות נז, א) בעי רב פפא חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו וכו' או דילמא כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני ביה, וכי הדר מחמיץ לה מיחייב עלה משום מחמיץ אחר מחמיץ. ופירש רש"י דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פסול חימוץ. הרי דבהך קרא דמחמץ לא כתיב איסור גרידא כי אם דכתיב ביה גם פסול (וכמ"ש התוס' שם נה, ב ד"ה אף).
לפ"ז דבהך קרא כתיב פסול, הרי השיריים פסולין ואסורין באכילה, ושפיר כתב הרמב"ם דבהך קרא כתיב איסור אכילה.
(רינת יצחק)

ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש. וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושטף במים (ו, כ-כא)

תמוה, למה בכיבוס הבגד נאמר שצריך להיות "במקום קדוש" וזאת משום שנבלע בו הדם, ואילו בכלים לא נאמר שתהיה השבירה והמריקה במקום קדוש דוקא אף כי באמת הדין כן.
ונראה דהנה ביאר הרמב"ן כאן, שהחמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כאשר היה קודם הזיה כדי שלא יצא חוץ לקלעים, וכבר נתבאר באור שמח (בית הבחירה פ"ו) במה שאמרו (זבחים נו) שלשכות הבנויות במקום חול ויש להם פתח פתוח לקודש, דרשאים לאכול שם קדשי קדשים שנאמר (לעיל פסוק ט) "בחצר אהל מועד יאכלוה" דאף אלו הם כחצר, מ"מ לענין דם ההזיה אם יצא מקודש ללשכות אלו הדם נפסל משום "יוצא".
ולפ”ז כיון שהכיבוס צריך להיות במקום הראוי קודם ההזיה, לכן בהכרח שיהיה בתוך חלל העזרה מקום ששוחטין בו הקדשים, ולא תוך לשכות הבנויות בחול. ולכן כתיב "תכבס במקום קדוש" דהיינו דוקא שם ולאפוקי לשכות הנ"ל שאסור לכבס שם דנפסל משום יוצא חוץ לקלעים.
ואולם, כלים של חרס ונחושת שבישלו בתוכם בשר הקודש, צריך שתהיה שבירתן וטהרתם במקום שראויין לאכול, וכיון שראויין ליאכל בלשכות הללו שוב גם מריקתן יכולה ליעשות שם, ולכן לא כתיב התם "במקום קדוש", כי יכולים שפיר לטהרם גם בחצר אהל מועד.
(משך חכמה)

וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ז, כד)

לכאורה קרא זה מיותר הוא דהא כבר כתיב (לעיל ג, יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו. ועוד למה כתיב בלשון ואכול לא תאכלוהו ולא כבכל מקום לא יאכל.
אך מכאן יש רמז למה שאמרו חז"ל (יומא פג, ב) דחולה שיש בו סכנה וצריך לאכול חלב לרפואתו, יאכילוהו חלב מבהמה כשרה ולא טריפה, דכל מה שאפשר למעט באכילת איסורים ממעטים.
וזה פירוש הכתוב כאן "ואכול" גם במקום שצריך להאכיל חלב לרפואה, "לא תאכלוהו" אל תאכלו חלב טריפה.
(תוספת ברכה)

ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה (ח, לו)

יש להבין מדוע כתיב "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים", הלא משה הוא זה שהיה עובד כל שבעת ימי המילואים. וליכא למימר דהכוונה שעשו הם מה שציוה להם משה, דהיינו לאכול בשר שלמים בעזרה ולישב בעזרה, דהא משמעות הכתוב הוא שהכל אשר נעשה בימים האלה, נעשה רק ע"י אהרן ובניו. ועוד מהו שאמר "ביד משה" ולא אמר "אשר צוה ה' את משה".
אכן יש ליישב ע"פ מאי דאיתא במדרש (ילקוט תזריע, תקנא) "והובא אל אהרן" (לקמן יג, ב) אין לי אלא אהרן מנין לרבות כהן אחר ת"ל "הכהן" וכו', מנין לרבות כל ישראל ת"ל "או אל אחד", אם סופנו לרבות כל ישראל מה ת"ל "הכהנים", מלמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי הכהנים, הא כיצד, חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אע"פ שהוא שוטה אמור טמא והוא אומר טמא, או אמור טהור והוא אומר טהור.
לפ"ז י"ל דבשבעת ימי המילואים היה משה בעבודתו שליח מאת אהרן ובניו, שהם אמרו למשה זרוק והיה זורק וכן כל העבודות. וזהו שאמר הכתוב "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה'" הכל עשו "ביד משה" היינו על ידו, שהוא היה השליח שלהם ושלוחו של אדם כמותו.
(רחובות הנהר)

ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה (ח, לו)

וברש"י להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל, ומקורו ממש"כ בתו"כ כאן, ויעש אהרן וגו', היינו דששים ושמחים כששומעים דברים לקבל מפי משה כשומעים מפי הקב"ה.
וצ"ב דמה זה ענין לדברי התו"כ דלא מיירי על מה שלא היטו אלא על מה ששמחו בדברים שמפי משה כדברים מפי ה', עוד צ"ב במש"כ רש"י בר"פ בהעלותך (במדבר ח, ג) עמש"כ שם בעבודת המנורה ויעש כן אהרן, שבא ללמד שבחו של אהרן שלא שינה, דמ"ש שהתם כ' רש"י שלא שינה וכאן כ' שלא היטה ימין ושמאל.
וי"ל, דשינוי היינו שלא כנאמר לו, ועי"ז לא קיים את מה שנצטוה וכל שלא שינה קיים הציווי, אבל כאן דאזיל על עבודת המילואים שהיו היסוד למשכן ועבודתו, ביסוד לא סגי שלא ישנה ויעשה אחרת ממה שנאמר לו, אלא כל שהיטה ולו גם במשהו שעי"ז אינו נחשב אי עשיית הציווי, מ"מ כיון שהוא יסוד הבנין כל סטי' וגם אם היא במשהו פועלת שינוי גמור בסוף הדברים, וממילא דלעשות כאשר צוה ה' ביסוד, בע"כ פירושו שלא רק שלא שינו אלא שלא היטו ימין ושמאל ועשו כאשר צוה ה' בלא הטי' כלל, ומש"ה כאן רש"י פי' דכאשר צוה היינו שלא היטו ימין ושמאל.
ולפ”ז י"ל שזוהי ג"כ הכונה בדברי התו"כ, דצ"ב לכאורה מהיכן דריש שהיו ששים ושמחים וכו', ולהמתבאר נראה דמש"כ ויעשו את כל הדברים אשר צוה ה', בע"כ הכונה שלא רק שלא שינו להיות בגדר של אינו מקיים ציווי ה', אלא שלא סטו ולו במשהו מהדברים, ע"ז ביאר התו"כ שדבר זה נעשה רק מחמת שהיו ששים ושמחים כששומעים דברים מפי משה כשומעים מפי הקב"ה, והיינו שהיתה עשייתם בגדר של נעשה ונשמע שפירושו שרצון עצמי יש בהם לעשות רצון ה', והציווי אינו אלא היכ"ת לדעת מהו רצונו ית', שבזה אין נפק"מ ע"י מי בא הציווי אחרי שמצד רצונם העצמי באה העשי' והשמחה שבה, אבל כל שהעשי' רק מחמת שכך צוה הקב"ה, יש נפק"מ אם הציווי מפי הקב"ה הוא שיש בזה שמחה יתירה ממילוי רצונו ית', או שבא ע"י אחר שאין השמחה באותה דרגה, וכיון שמבואר שלא סטו כלל, בע"כ בא הדבר משום שמצד עצמם מהותם ורצונם לעשיית דבר ה' הוא, שאם כל עשייתם רק מחמת הציווי הוא כל שאינו משנה ואינו עובר על הציווי סגי בזה, וקיום שמחמת זה אינו מעשה שלא היטו מימין ומשאל, תמצא שדברי התו"כ ודברי רש"י משלימין זא"ז. דהפשט ודאי כרש"י הוא, אלא שהתו"כ למד מזה את מדרגתם בעשיה שמכח זה בא מה שלא היטו ימין ושמאל, ומדרגה זו היתה מדרגה של ששים ושמחים.
(רבי דוד יצחק מן שליט"א

פרשת צו

ללא חטא
מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"

פרשתנו פותחת בקרבן עולה (ו', ב'-ו'). סופה של הפרשה הקודמת מתאר את מעשה הקרבת "אשם גזלות", הוא הקרבן הבא על חטא הגזל. חכמינו במדרש מצאו קשר בין שתי הפרשיות הסמוכות הללו. קשר האומר, שקודם "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל" (שם ה', כ"ג), ואחר כך: "זאת תורת העולה" (ו', ב'). אם ביקשת להקריב קרבן, לא תגזול מהאדם מאומה. מדוע? "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" (ישעיה ס"א, ח').

נקיון כפיים הוא תנאי בל יעבור לאפשרות של הקרבת קרבן במשכן ובמקדש. הוא המסד לעבודת ה' בכל דור, גם בלא מקדש וקרבן. אין קרבן ואין קרבת אלוקים, אלא כאשר חיי המעשה נקיים אף הם מכל רבב של פגיעה בזולת. אין להפריד בין השניים. העלאת קרבן בלא צמידות לחיי יושר, היא הפולחן שנגדו נאבקו נביאי ישראל במאבק נצחי, שעדיין לא תם.

סמיכות פרשיות זו מעניקה לנו גם את רוחב המושג "גזל" ואת היקפו המלא.

וכך נאמר בפסוקי קרבן "אשם גזלות":

"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו, בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה... והיה כי יחטא... והשיב את אשר גזל... ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (ויקרא ה', כ"א-כ"ה).

בפסוק מנויות כל צורות הפגיעה ברכוש הזולת. העיון בו מורה כי לא רק שדידת בנקים או חטיפת ארנקים הינן גזילות. אנו שמים לב, כי גם כל סוגי ההתפתלויות "ההגונות" בחיי המסחר והמשא ומתן בשוק החיים, זוכים לתואר גזל. אפילו אבידה שנמצאה ברחוב ולא הושבה לבעליה (במקרים שההלכה מחייבת זאת), חייב האדם, ביום שנוקפו לבו, להביא עליה קרבן.

הלכה אחת מן המכלול הבנוי על פסוק זה, תדגים לנו עד היכן חודרים הדברים: "איזהו עושק?" שואל התלמוד, "אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב, זה הוא עושק" (בבא מציעא דף קי"א).

לתשומת לב כל משרתי הקהל (למעשה, כמעט כולנו כלולים בקטגוריה זו, אם מעט אם הרבה): דחיית אדם ב"לך ושוב" הינה גזלת זמנו, אם לא יותר, והיא כלולה במילה "עושק", הכתובה בפסוק שצוטט.


השגחה פרטית ניסית

בית המקדש הוא מקום התרחשות ניסים. רוחות סערה נשבו - אך עמוד העשן התמר היישר, זקוף כמקל. גשמי זלעפות ירדו - אך הם לא כיבו את אש המערכה, כמובא במסכת אבות (פרק ה'). הנר המערבי במנורה לא כבה (מסכת שבת כ"ב, ב'). לחם הפנים היה חם ולוהט כעבור שבוע כבשעת הנחתו (מסכת יומא כ"א, ב'). מאות אלפי אנשים הצטופפו בעת הקרבת קרבן פסח בעזרה, ששטחה לא היה גדול במיוחד (מסכת מידות פרק ה' משנה ה'). גם בשאר ימות השנה עמדו הם שם צפופים והשתחוו בהרווחה, בפישוט ידיים ורגליים, כשרווח ארבע אמות מפריד בין איש לרעהו (מסכת יומא כ"א, א') – עולם של ניסים.

בלב כל הניסים הללו נצטווינו בפרשתנו בציווי מיוחד: "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו', ו'). עלינו להעלות שני גזרי עצים מידי בוקר וערב על גבי המזבח. זאת, למרות שירדה על המזבח אש מן השמים. מדוע? בספר "החינוך" ביאר זאת: נצטווינו בכך כדי להסתיר את הנס!

אולם עדיין נשאלת השאלה: הן כה רבים היו הניסים במקום הקודש, מדוע אם כן, נצטווינו להביא אש משלנו כדי להסתיר את אחד הניסים במעוז הניסים? וכי ניתן להסתיר נס זה של ירידת אש מן השמים, והלא הנס נראה בבירור לכל? כמו כן, יש להבין, וכי יעלה על הדעת שיספיקו שני גזרי עצים לקרבנות הרבים המוקרבים על גבי המזבח? והרי גם לאחר העלאת גזרי העצים, ניכר הנס הגדול של האש הדולקת תדיר?

התשובה לכך היא, אכן, המצוה באה ללמדנו, שיש בעולמנו ניסים גלויים ויש ניסים נסתרים. אולם, עלינו לדעת שגם הניסים הנסתרים מוסווים במעטה כה קלוש, עד שמבט בוחן יוכל לחשוף מיד את הנס, להסיר את הלוט ולגלות את ההשגחה העליונה המופלאה המכוונת את כל המתרחש בעולמנו.

מצוה זו משמשת לנו כבנין-אב, היא מורה לנו כיצד להתבונן במתרחש בבריאה. האש על המזבח הינה משל לחיים כולם. אמנם, אנו מפטמים את האש בחומר דליק, וכלפי חוץ נראה שאדם הוא זה הדואג שהאש לא תכבה, אולם ההתבוננות מסירה את המסך, ומול עינינו ניצבת ההנהגה העליונה במלוא תפארתה.

כל אחד יתבונן במאורעות חייו, בבריאותו ובפרנסתו ובכל מהלך חייו. לבטח הוא יבחין ביד ה' המנחה והמכוונת, המדריכה והמלווה.

גם כאשר נתבונן במהלך חיי האומה, השורדת בתנאי גלות ורדיפות זה שנות אלפיים, ניווכח שניסים מכוונים את דרכה של האומה כולה.

אחד מגדולי ישראל בדורות העבר כתב, שנס זה של נצחיות העם היהודי, גדול הוא בעיניו יותר מניסי יציאת מצרים!

גם עתה, אם נתבונן במבט מפוכח בנס של קיום העם בארצו, כבשה אחת בין זאבי טרף, נודה כי נס גלוי הוא, מהלך המורכב משרשרת ניסים אין סופית.

לנוכח התבוננות זו בניסים, נדע להעריכם ולהודות עליהם מעומק לב לשוכן מרומים.

 

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים