פרשת נח

מעינה של תורה

''אלה תולדות נח נח איש צדיק'' (ו - ט)
תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. (רש''י).
היהודי הקדוש מפשיסחה היה אומר: כל אדם רגיל לטעון, כי איננו עמל ויגע אלא בשביל בניו, שיגדלו ויהיו יהודים טובים ובני תורה. כאשר הבנים הללו מתבגרים, שוב אינם נותנים דעתם על עצמם וטוענים אף הם, כי כל עמלם ויגיעם אינו אלא בשביל בניהם. אי לזאת, כבר הייתי תאב לראות את הבן הראוי לשמו...
לפיכך אמר הכתוב: ''אלא תולדות נח, נח'' – נח לא הזניח את עצמו, כדי לפעול רק בשביל בניו, כי אם ראה גם את עצמו כבן ושקד על עליית עצמו. הוא הוא אשר היה הבן הראוי לשמו, אשר הבין כי גם עליו מוטלת החובה לעבוד את האלוקים. וזהו פירושם של הדברים: ''תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים'' – הצדיקים רואים במעשיהם הטובים כאילו הם בניהם... (בית יעקב מהה''צ ר' יעקב אהרן ז''ל מאלכסנדר).
הגאון רבי יושה בר מבריסק ז''ל היה אומר: כל ימי הייתי שואף, שלא אזדקק לזכות של ''ברא מזכה אבא''... (חיי מוסר).

''נח איש צדיק היה בדרותיו'' (ו-ט)
יש להקשות, להלן נאמר: ''כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה'' (ז-א) ולא נאמר עוד ''תמים''?
ברם, כידוע חי נוח בדור המבול וההפלגה. דור המבול היה מושחת מבחינה מוסרית – ''כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ'' – והניגוד לכך הוא המושג ''צדיק'', (כשם שזכה יוסף לתואר צדיק, כיוון שהיה נזהר בעניין זה). ואילו דור ההפלגה היה מושחת מבחינת אמונה, כפי שאומרים חכמינו שאמרו אנשי דור ההפלגה: ''נעשה קרדומות ונעלה לשמים ונלחם עמו'' – והניגוד לכך הוא המושג ''תמים'' – ''תמים תהיה עם ה' אלוקיך''.
לפיכך, כאשר הדברים אמורים בתולדות חייו של נח בכלל – ''אלא תולדות נח'' – כי אז מספרת התורה, שגם בשני הדורות בהם חי נח – ''בדורותיו'' – היה יוצא מן הכלל; בדור המבול היה ''צדיק'' ובדור ההפלגה היה ''תמים''.
ואילו להלן, אין הדברים אמורים אלא ''ב ד ו ר ה ז ה'' - בדור המבול בלבד – ולכן נאמר רק ''צדיק'', שהוא ניגודו של דור זה... (בשם רבינו מהר''י קארי ז''ל)
הגמרא מפרשת את המילה ''תמים'' – ''תמים בדרכיו'' (עבודה זרה ו:) ורש''י מפרש שם: ''עניו ושפל רוח''.
יש להבין מה טעם מציין המושג ''תמים'' דוקא את מידת הענווה? ויש לומר, משום שאמרו חכמינו: ''האי מאן דיהיר בעל מום הוא'' (מגילה כ''ט), ואם הגאווה מהווה מום, הרי העניו ושפל הרוח הינו ''תמים''... (מפי הרב מעיר חדש בוורשה זצ''ל).
''תמים בדורותיו'' – נח נשאר עניו ושפל רוח בעיני עצמו, אף על פי שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש''את האלוקים התהלך נח'' – בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו; אם כי לגבי בני אדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקותו ביחס לאלוקים, לפיכך נשאר תמים-עניו ושפל רוח בעיניו... (נועם מגדים).

אלא תולדות נח... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת'' (ו-ט, י).
אלא הם מעשיו הטובים (''תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים'' – רש''י) של נח, אשר לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את שאלת הדברים הללו: את ''שם'' – לזכור תמיד את שם האלוקים; את ''חם'' – לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות; ואת ''יפת'' – לעשות אך ורק מעשים שהם ''תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם''... (בשם הה''ק מפשיסחה).

''ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס'' (ו-יא)
אם אדם מושחת ''לפני האלוקים'' – שאין בו יראת שמים בעניינים שבין אדם למקום – כי אז גם ''ותמלא הארץ חמס'' – מתמלא הוא ממילא גם בחמס בעניינים שבין אדם לחבירו. מבלי יראת שמים לא תיתכן גם אנושיות... (מפי שמועה).

''צהר תעשה לתבה'' (ו-טז)
''תבה'' פירושה: מילב של תורה ותפילה (בלשון המשנה תיבה זו מילה), המצילה ממבול הגשמיות והארציות המציף את העולם.
וזה פירושו של ''צהר תעשה לתבה'' – שתעשה אור למילה, שתבוא כל מילה של תורה ותפילה, היוצאת מפיך, מאירה ובהירה... (שפת אמת).
נאמר בזוהר הקדוש, כי ''נח'' מרמז על ''שבת'' (מלשון מנוחה). השבת מהווה גם עוגן-הצלה לאדם מפני מבול העולם. מפליא הדבר, כאשר נוסיף את הגימטריה של ''צהר'' – מאתיים תשעים וחמש – ל''תבה'' – אבע מאות ושבע – יתקבל יחד המספר של שבע מאות ושתים – כגימטריה של ''שבת''. ''צהר תעשה לתבה'' – כאשר תעשה צהר לתבה, יהיה זה בבחינת שבת, המצילה מפני המבול... (אבני אזל).

''ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל... והיה לך ולהם לאכלה'' (ו-כא)
המילים: ''אשר יאכל'' לכאורה מיותרים הם; וכן, היכן יכול היה נח לשים מלאי ענקי כזה של מזון, עבור כל האדם, הבהמה, החיה והעוף אשר בתבה, למשך שנה?
ברם, דרשו חכמינו בפסוק זה: ''מכל האוכל אשר יאכל – אוכל שאתה יכול לאכלו בבת אחת ואיזהו זה כביצת תרנגולת'' (יומא פ'); נמצאנו למדים שהמילה ''יאכל'' באה להורות על שיעור של כביצה, שאפשר לבלעו בבת אחת.
פירוש הדבר, שציווה ה' יתברך על נח להכין רק כשיעור של ביצה לכל סעודה, כפי ''אשר יאכל''; והוא נתן את הברכה בשיעור זה שיהא בו כדי שביעה. ולכך מסיים הפסוק: ''והיה לך ולהם לאכלה'' – הגם שלא תכניס עמך אלא כשיעור של ''אשר יאכל'', בכל זאת יהיה לכם שיעור זה לשובע. (בשם הגר''א מווילנא ז''ל).
הרמב''ן אומר, כי על כן עד נח היו האנשים אסורים באכילת בעלי חיים ואילו לנח הותר הדבר – משום שהרי נח החיה אותה בתבה והיו לו אסירי תודה בעד קיומם, וממילא מותר היה להשתמש בהם לאכילה.
זהו שמרמז הפסוק: ''ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל'' – על ידי זה שאתה לוקח אותם עכשיו לתבה, הם נעשים ראויים ומותרים לאכילה על ידך... (קדושת הלוי).

''ומן הבהמה אשר איננה טהורה'' (ז-ח)
עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו (פסחים ג').
אבל הלא הרבה פעמים נאמר בתורה טמא, כגון: ''וזה לכם טמא'', ''טמא יהיה לכם'', וכיוצא בזה?
אלא כאן, תוך סיפור עניין שאינו נוגע להלכה, יש להיזהר שלא להוציא דבר מגונה; ואילו שם, כשיש צורך להורות להלכה שזה טמא, כי אז אין לכסות דבר, אלא יש לבטא ברורות וחריפות: ''וזה לכם הטמא!''... (לפי ראשונים).


''וישאר אך נח'' (ז-כג)
כאן לא נאמר עוד ''נח צדיק תמים'', כי אם רק ''נח''; שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים – אף הוא יורד ונופל מטה. משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק ''נח''... (הרה''ג מהר''ם שפירא מלובלין ז''ל).

''ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו'' (ח-א)
כאשר זוכר הקב''ה את הצדיק להושיעו, הריהו מביא ישועה גם לאנשים פשוטים ונחותי דרגה, העומדים במדרגה אחת עם חיות ובהמות, משום ''אשר אתו'' – שהם מחוברים אל הצדיק ונכנעים לפניו... (הרבי מלובלין ז''ל).

''וישלח את הער ויצא יצוא ושוב'' (ח-ז)
שהיה חושדו בבת זוגו (רש''י).
העורב הוא סמל האכזריות וקשיחות הלב, שכן האם נוטשת את אפרוחיה הקטנים ואינה דואגת למזונם (כתובות מ''ט). משראה העורב שנח שולחו החוצה, למרות שהמים עדיין ממלאים את העולם, חשד אותו באכזריות ובכוונה לסלקו מן העולם. וזהו ''שהיה חושדו בבת זוגו'' – שחשד בנח, כי יש בו מידת האכזריות שבה מצטיינת בת זוגו... (אבני אזל).

''בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים'' (ח-ח)
האבות קריים ''הרים'', כפי שאמרו חכמינו: ''הרים – אלה האבות''. כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם'' (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת ''דין''.
וזהו שמרמז הפסוק: ''בעשירי'' – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו''באחד לחודש'' – בראש השנה החל באחד לחודש – ''נראוראשי ההרים'' – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה).

''והנה על זית טרף בפיה'' (ח-יא)
אמרה יהו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב''ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. (רש''י).
קשה להבין, מדוע הודתה היונה לנח בדברים כאלה, לאחר שהחזיק אותה שנה תמימה בתבה ודאג לכל צרכיה?
ברם, חוששת היתה היונה, שמא יאמר נח, כי לא מפני שיש עוד מים על הארץ חזרה אל התבה, אלא מפני שטוב לה כאן אצל נח הדואג למזונותיה ולצרכיה, בעוד שבאמת כבר אין מים על הארץ; לפיכך רמזה לו, כי אילו יכולה היתה להתפרנס בכוחות עצמה ואפילו בדוחק ובמרירות של זית, כי אז לא היתה חוזרת אליו... (משכנות יעקב).






מעינה של תורה

בס''ד

''אלה תולדות נח נח איש צדיק'' (ו - ט)
תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. (רש''י).
היהודי הקדוש מפשיסחה היה אומר: כל אדם רגיל לטעון, כי איננו עמל ויגע אלא בשביל בניו, שיגדלו ויהיו יהודים טובים ובני תורה. כאשר הבנים הללו מתבגרים, שוב אינם נותנים דעתם על עצמם וטוענים אף הם, כי כל עמלם ויגיעם אינו אלא בשביל בניהם. אי לזאת, כבר הייתי תאב לראות את הבן הראוי לשמו...
לפיכך אמר הכתוב: ''אלא תולדות נח, נח'' – נח לא הזניח את עצמו, כדי לפעול רק בשביל בניו, כי אם ראה גם את עצמו כבן ושקד על עליית עצמו. הוא הוא אשר היה הבן הראוי לשמו, אשר הבין כי גם עליו מוטלת החובה לעבוד את האלוקים. וזהו פירושם של הדברים: ''תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים'' – הצדיקים רואים במעשיהם הטובים כאילו הם בניהם... (בית יעקב מהה''צ ר' יעקב אהרן ז''ל מאלכסנדר).
הגאון רבי יושה בר מבריסק ז''ל היה אומר: כל ימי הייתי שואף, שלא אזדקק לזכות של ''ברא מזכה אבא''... (חיי מוסר).

''נח איש צדיק היה בדורותיו'' (ו-ט)
יש להקשות, להלן נאמר: ''כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה'' (ז-א) ולא נאמר עוד ''תמים''?
ברם, כידוע חי נוח בדור המבול וההפלגה. דור המבול היה מושחת מבחינה מוסרית – ''כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ'' – והניגוד לכך הוא המושג ''צדיק'', (כשם שזכה יוסף לתואר צדיק, כיוון שהיה נזהר בעניין זה). ואילו דור ההפלגה היה מושחת מבחינת אמונה, כפי שאומרים חכמינו שאמרו אנשי דור ההפלגה: ''נעשה קרדומות ונעלה לשמים ונלחם עמו'' – והניגוד לכך הוא המושג ''תמים'' – ''תמים תהיה עם ה' אלוקיך''.
לפיכך, כאשר הדברים אמורים בתולדות חייו של נח בכלל – ''אלא תולדות נח'' – כי אז מספרת התורה, שגם בשני הדורות בהם חי נח – ''בדורותיו'' – היה יוצא מן הכלל; בדור המבול היה ''צדיק'' ובדור ההפלגה היה ''תמים''.
ואילו להלן, אין הדברים אמורים אלא ''ב ד ו ר  ה ז ה'' - בדור המבול בלבד – ולכן נאמר רק ''צדיק'', שהוא ניגודו של דור זה... (בשם רבינו מהר''י קארי ז''ל)
הגמרא מפרשת את המילה ''תמים'' – ''תמים בדרכיו'' (עבודה זרה ו:) ורש''י מפרש שם: ''עניו ושפל רוח''.
יש להבין מה טעם מציין המושג ''תמים'' דוקא את מידת הענווה? ויש לומר, משום שאמרו חכמינו: ''האי מאן דיהיר בעל מום הוא'' (מגילה כ''ט), ואם הגאווה מהווה מום, הרי העניו ושפל הרוח הינו ''תמים''... (מפי הרב מעיר חדש בוורשה זצ''ל).
''תמים בדורותיו'' – נח נשאר עניו ושפל רוח בעיני עצמו, אף על פי שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש''את האלוקים התהלך נח'' – בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו; אם כי לגבי בני אדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקותו ביחס לאלוקים, לפיכך נשאר תמים-עניו ושפל רוח בעיניו... (נועם מגדים).

אלא תולדות נח... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת'' (ו-ט, י).
אלא הם מעשיו הטובים (''תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים'' – רש''י) של נח, אשר לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את שאלת הדברים הללו: את ''שם'' – לזכור תמיד את שם האלוקים; את ''חם'' – לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות; ואת ''יפת'' – לעשות אך ורק מעשים שהם ''תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם''... (בשם הה''ק מפשיסחה).

''ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס'' (ו-יא)
אם אדם מושחת ''לפני האלוקים'' – שאין בו יראת שמים בעניינים שבין אדם למקום – כי אז גם ''ותמלא הארץ חמס'' – מתמלא הוא ממילא גם בחמס בעניינים שבין אדם לחבירו. מבלי יראת שמים לא תיתכן גם אנושיות... (מפי שמועה).

''צהר תעשה לתבה'' (ו-טז)
''תבה'' פירושה: מילה של תורה ותפילה (בלשון המשנה תיבה זו מילה), המצילה ממבול הגשמיות והארציות המציף את העולם.
וזה פירושו של ''צהר תעשה לתבה'' – שתעשה אור למילה, שתבוא כל מילה של תורה ותפילה, היוצאת מפיך, מאירה ובהירה... (שפת אמת).
נאמר בזוהר הקדוש, כי ''נח'' מרמז על ''שבת'' (מלשון מנוחה). השבת מהווה גם עוגן-הצלה לאדם מפני מבול העולם. מפליא הדבר, כאשר נוסיף את הגימטריה של ''צהר'' – מאתיים תשעים וחמש – ל''תבה'' – ארבע מאות ושבע – יתקבל יחד המספר של שבע מאות ושתים – כגימטריה של ''שבת''. ''צהר תעשה לתבה'' – כאשר תעשה צהר לתבה, יהיה זה בבחינת שבת, המצילה מפני המבול... (אבני אזל).

''ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל... והיה לך ולהם לאכלה'' (ו-כא)
המילים: ''אשר יאכל'' לכאורה מיותרים הם; וכן, היכן יכול היה נח לשים מלאי ענקי כזה של מזון, עבור כל האדם, הבהמה, החיה והעוף אשר בתבה, למשך שנה?
ברם, דרשו חכמינו בפסוק זה: ''מכל האוכל אשר יאכל – אוכל שאתה יכול לאכלו בבת אחת ואיזהו זה כביצת תרנגולת'' (יומא פ'); נמצאנו למדים שהמילה ''יאכל'' באה להורות על שיעור של כביצה, שאפשר לבלעו בבת אחת.
פירוש הדבר, שציווה ה' יתברך על נח להכין רק כשיעור של ביצה לכל סעודה, כפי ''אשר יאכל''; והוא נתן את הברכה בשיעור זה שיהא בו כדי שביעה. ולכך מסיים הפסוק: ''והיה לך ולהם לאכלה'' – הגם שלא תכניס עמך אלא כשיעור של ''אשר יאכל'', בכל זאת יהיה לכם שיעור זה לשובע. (בשם הגר''א מווילנא ז''ל).
הרמב''ן אומר, כי על כן עד נח היו האנשים אסורים באכילת בעלי חיים ואילו לנח הותר הדבר – משום שהרי נח החיה אותה בתבה והיו לו אסירי תודה בעד קיומם, וממילא מותר היה להשתמש בהם לאכילה.
זהו שמרמז הפסוק: ''ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל'' – על ידי זה שאתה לוקח אותם עכשיו לתבה, הם נעשים ראויים ומותרים לאכילה על ידך... (קדושת הלוי).

''ומן הבהמה אשר איננה טהורה'' (ז-ח)
עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו (פסחים ג').
אבל הלא הרבה פעמים נאמר בתורה טמא, כגון: ''וזה לכם טמא'', ''טמא יהיה לכם'', וכיוצא בזה?
אלא כאן, תוך סיפור עניין שאינו נוגע להלכה, יש להיזהר שלא להוציא דבר מגונה; ואילו שם, כשיש צורך להורות להלכה שזה טמא, כי אז אין לכסות דבר, אלא יש לבטא ברורות וחריפות: ''וזה לכם הטמא!''... (לפי ראשונים).


''וישאר אך נח'' (ז-כג)
כאן לא נאמר עוד ''נח צדיק תמים'', כי אם רק ''נח''; שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים – אף הוא יורד ונופל מטה. משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק ''נח''... (הרה''ג מהר''ם שפירא מלובלין ז''ל).

''ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו'' (ח-א)
כאשר זוכר הקב''ה את הצדיק להושיעו, הריהו מביא ישועה גם לאנשים פשוטים ונחותי דרגה, העומדים במדרגה אחת עם חיות ובהמות, משום ''אשר אתו'' – שהם מחוברים אל הצדיק ונכנעים לפניו... (הרבי מלובלין ז''ל).

''וישלח את הער ויצא יצוא ושוב'' (ח-ז)
שהיה חושדו בבת זוגו (רש''י).
העורב הוא סמל האכזריות וקשיחות הלב, שכן האם נוטשת את אפרוחיה הקטנים ואינה דואגת למזונם (כתובות מ''ט). משראה העורב שנח שולחו החוצה, למרות שהמים עדיין ממלאים את העולם, חשד אותו באכזריות ובכוונה לסלקו מן העולם. וזהו ''שהיה חושדו בבת זוגו'' – שחשד בנח, כי יש בו מידת האכזריות שבה מצטיינת בת זוגו... (אבני אזל).

''בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים'' (ח-ח)
האבות קרויים ''הרים'', כפי שאמרו חכמינו: ''הרים – אלה האבות''. כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם'' (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת ''דין''.
וזהו שמרמז הפסוק: ''בעשירי'' – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו''באחד לחודש'' – בראש השנה החל באחד לחודש – ''נראו ראשי ההרים'' – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה).

''והנה עלה זית טרף בפיה'' (ח-יא)
אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב''ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. (רש''י).
קשה להבין, מדוע הודתה היונה לנח בדברים כאלה, לאחר שהחזיק אותה שנה תמימה בתבה ודאג לכל צרכיה?
ברם, חוששת הייתה היונה, שמא יאמר נח, כי לא מפני שיש עוד מים על הארץ חזרה אל התבה, אלא מפני שטוב לה כאן אצל נח הדואג למזונותיה ולצרכיה, בעוד שבאמת כבר אין מים על הארץ; לפיכך רמזה לו, כי אילו יכולה היתה להתפרנס בכוחות עצמה ואפילו בדוחק ובמרירות של זית, כי אז לא היתה חוזרת אליו... (משכנות יעקב).