מעינה של תורה

''אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן'' (ל''ג, א)
מצינו במדרש, כי מכיוון שגאולת-מצרים באה על-ידי בשר-ודם לא יכלה להיות נצחית ומן ההכרח היה שתבאו אחריה גלות אחרת; אולם לעתיד תבוא הגאולה על-ידי השם-יתברך בכבודו ובעצמו, ואז היא תהיה נצחית.

זהו שמרמז הכתוב: ''אלה מסע בני ישראל'' – לפיכך יהיו ישראל נאלצים לנדוד עוד בגלויות שונות אחרי גאולת-מצרים, משום ''אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן'' – שנגאלו ממצרים באמצעות בשר-ודם, ולכן אין הגאולה יכולה להיות נצחית.

ואכן, ראשי-התבות של ''אלה מסעי בני ישראל'' מרמזים על ארבע הגלויות הבאים: אדום, מדי, בבל, יון.
''ויכתב משה את מוציאהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם'' (ל''ג, ב)
שמות המקומות השונים במדבר ניתנו בהתאם למאורעות שנתרחשו שם בבני-ישראל (כגון ''קברות-התאוה'', ''מרה'', ''רפידים'', וכיוצא בזה). זהו איפוא פשוטו של פסוק: ''ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם'' – משה רבנו כתב את המאורעות (''מוצא'' פירושו גם מקרה ומאורע, ככתוב: ''את כל המוצאות אותם'' – יהושע ב, כ''ג), אשר אירעו לישראל במסעיהם; ''ואלה מסעיהם למוצאיהם'' – ואלה שמות מקומות-מסעיהם אשר הותאמו אל המאורעות הללו.

מצינו במדרש, כי בגאולה העתידה יעביר השם-יתברך שוב את בני-ישראל דרך כל אותם ארבעים ושניים המסעות אשר עברו במדבר אחרי יציאת-מצרים, כפי שאמר יחזקאל הנביא בנבואתו: ''והבאתי אתכם אל מדבר העמים'' (יחזקאל כ, ל''ה). זהו איפוא שמרמז הכתוב: ''ואלה מסעיהם'' – המסעות הללו יהיו גם ''למוצאיהם'' – כאשר בניהם אחריהם יצאו מגלותם האחרונה, יעברו גם הם את המסעות האלה.
''כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען...ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו'' (ל''ג, נ''א-נ''ב)
מצינו בגמרא, שהיה משה רבנו מסוגל לבטל לחלוטין את יצר העבודה זרה, אלא שחסרה לו זכותה של ארץ-ישראל (ראה עירובין ל''ב). לפיכך אמר הכתוב: ''כי אתם עוברים את הירדן'' – מכיון שרק אתם עוברים את הירדן בלעדי משה, על-כן ''ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו'' – לבל תיכשלו בהם. ואילו היה גם משה עובר עמכם את הירדן אל הארץ, היה הוא מבטל את היצר העבודה-זרה ולא הייתם חוששים מפני כל אלה.
''אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה'' (ל''ג, נ''ד)
מקרא קצר הוא זה (רש''י).

חכמינו אמרו, שלפיכך נקראת ארץ-ישראל ''ארץ-הצבי'', כי כשם שהצבי הזה משהופשט עורו מעליו שוב אינו יכול לחזור ולכסות את גופו מאחר שהוא מתכווץ, כך גם ארץ-ישראל בזמן שישראל יושבים עליה הריהי מתכווצת (גיטין נ''ז).

משמע איפוא כי לפני שנכנסו ישראל לארץ היה שטחה מצומצם מאד, כך שלא הספיק לכל שבט השטח שניתן לו; אך לאחר שהוטל הגורל נתרחבו ממדי השטח בהתאם לגודלו של השבט.
זהו איפוא פשוטו של הפסוק: ''אל אשר יצא לו שמה הגורל – לו יהיה'', אחרי שנפל הגורל על שטח פלוני בשביל שבט פלוני, נתהווה השטח הראוי בהתאם לצרכיו של השבט.

וזהו שנתכוון רש''י לומר: ''מקרא קצר הוא זה'' – המקרא מדבר כאן בכברת-האדמה הקצרה שנתרחבה אחר-כך.
''והיו הערים להם לשבת'' (ל''ה, ב-ג)
לשם-מה חוזר הכתוב על כך פעמיים? ברם, ערי הלויים הלא שימשו בעת ובעונה אחת גם ערי-מקלט לרוצחים בשוגג, והשם-יתברך הרוצה לראות אך טוב, בישראל אומר איפוא: מי יתן ולא יקרו מקרים כאלה ולא תהיינה הערים הללו מקום המוכן לפורעניות כי אם רק ''להם לשבת'' – ללויים בלבד.

http://www.leorhaner.co.il/gilayon/masae.pdf