אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת ויחי
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר בראשית >> פרשת ויחי
פרשת ויחי
מעיינה של תורה

''ויחי יעקב בארץ מצרים'' (מז - כח)
יעקב מרמז על מידת ה''אמת'' - ''תתן אמת ליעקב''. במידת האמת אפשר לבלות את כל העיתים הקש/ות והמצרים (מלשון מיצר) הקשים ביותר... (חידושי הרי''מ ז''ל)

למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. (רש''י)
מקשים המפרשים מה שנאמר במדרש, כי כל זמן שאחד מן השבטים עוד היה חי, לא היה כל שעבוד? ברם, שיעבוד-הגוף אמנם לא היה, אבל שיעבוד רוחני כבר התחיל מעתה. נסתרה האמת הפנימית, עד שהלב והעינים לא היו רואים ומרגישים אלא רק את הצד החיצוני - והרי זהו עיקר הגלות... (שפת אמת)

דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. (רש''י).
מפני מה ביקש יעקב לגלות את הקץ? כי כאשר יודעים את קץ הגלות, אין הגלות קשה כל-כך. ברם, מן השמים רצו שהגלות תהיה קשה, מבלי ידיעת הקץ, ולפיכך נסתם ממנו... (הרבי ר' בונם ז''ל מפשיסחה)

''ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים'' (מז-כט).
חסד שעושים אם המתים הוא חסד של אמת. (רש''י).
העלאתו של יעקב לקבורה בארץ ישראל אינה קרויה חסד של אמת, לפי שיוסף קיבל שכר על כך, שעצמותיו הועלו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאומרת הגמרא: ''יוסף זכה לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה'' (סוטה ט'). ברם, יעקב ביקש ממנו, שאפילו באופן זמני, לפי שעה, לא יקברנו במצרים, כי אם יעלהו מיד עם מותו לקבורה בארץ ישראל; וזהו שפיר חסד של אמת, שכן עצמותיו של יוסף נשארו לפי שעה במצרים, כדי שזכותו תעמוד לישראל בעת קריעת ים סוף – ''הים ראה וינוס – מה ראה? ארונו של יוסף''.
''ועשית עמדי חסד ואמת'' – יהא זה חסד של אמת מה שתעשה עמדי: ''אל נ א תקברני במצרים'' – שאפילו רק לפי שעה לא תקברני במצריים... (מלא העומר).
כל טובה הנעשית לאדם בעולם הזה, אין יודעים אם אמנם טובה אמיתית היא זו. לפעמים סבור אדם שעשה טובה לחבירו, ולבסוף מתברר שזו היתה רעה, או שיצאה ממנה רעה. לעומת זה, החסד הנעשה למתים, זהו חסד אמיתי, לפי שבוודאי זקוקים הם לו... (אהל יעקב).
ראשי תיבות של ''אמת'' הם: ארון, מיטה, תכריכים – זהו החסד הנעשה למתים... (מדרש תלפיות).

''וישתחו ישראל על ראש המטה'' (מז-לא).
על שהייתה מטתו שלמה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא ועוד שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו (רש''י).
הלא תחילה נשבה לבין הגויים, ואחר כך נעשה מלך, ולמה הקדים רש''י ואמר: ''שהרי מלך הוא'' ואחר כך: ''שנשבה לבין הגויים''? ברם, המדרש אומר על הפסוק ''וישמע ראובן ויצילהו מידם'', שכששמע ראובן את יוסף בספרו את חלומו: ''ואחר עשר כוכבים משתחוים לי'', אמר, הריני רואה שהוא מונה אותי בחשבון האחים וחייב אני להצילו (מדרש רבה וישב). יוצא איפוא, שמתוך חלומו של יוסף הבין ראובן, שנמחל לו חטאו והוא נימנה בחשבון האחים. ובכל זאת לא היה ראובן בטוח בכך, לפי שהיה זה רק חלום והרי ''דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין''. אך משנתקיים החלום ויוסף נעשה מלך, כבר היה ברור שנמחל לו חטאו.
זוהי איפוא הכוונה בדברי רש''י: ''שהרי יוסף מלך הוא'' – וראיה מכאן שנמחל חטאו של ראובן: ''ועוד שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו'' – וראיה מכאן שיוסף היה צדיק. הרי מכאן ומכאן ראיה ''שהיתה מיטתו שלמה ולא היה בה רשע'' – לא מצד ראובן ולא מצד יוסף... (הגאון ר' נפתלי כץ ז''ל).

''ויאמר ליוסף הנה אביך חלה'' (מח-א).
עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעי רחמי והוה חולשא, שנאמר הנה אביך חולה. (בבא מציעא פ''ז).
נאמר בגמרא, אדם המבשר בשורה רעה הריהו בכלל ''ומוציא דבה הוא כסיל''. אלא יש לספר את הדבר בצורה המשתמעת לשתי פנים, באופן שהלה יבין מאיליו את הבשורה הרעה. כגון אם הוא שואל: ''האם אבא חי?'' יש להשיב לו: ''אמא חיה'' (פסחים ג').
יש להקשות, איפוא, מדוע אמר כאן השליח ליוסף: ''הנה אביך חולה'', והיה בכלל ''מוציא דיבה''? הלא צריך היה לומר לו, כי האחים בריאים הם וממילא היה יוסף מבין שהאב הנהו חולה?
אלא, כיון שעד אז לא היתה בכלל מחלה בעולם, הרי אם היה השליח אומר לו, שהאחים בריאים הם, היה יוסף מסיק שהאב כבר מת, לפי שהמושג מחלה היה זר לו לחלוטין – לפיכך היה עליו לומר לו בפירוש: ''הנה אביך חולה''. הרי מכאן ראיה, כי ''עד יעקב לא הוה חולשא''... (קודש הלולים).

''הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המטה'' (מח-ב).
אמרו חכמינו: ''כל המבקר את החולה והוא בן גילו, נוטל אחד מששים מחליו'' (נדרים ל''ט). והרי יוסף היה בן גילו של יעקב – ''כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף'' (רשי''י לז-ב). – נמצא איפוא, שכשבא יוסף לבקר את אביו החולה, הופחתה המחלה באחד מששים. לפיכך ''ויתחזק ישרל וישב על ה מ ט ה'' – יעקב התחזק וישב, לפי שנשארו רק חמישים ותשעה חלקים ממחלתו, כמנין ''המטה''. לעומת זה, מקודם היה ''ה נ ה אביך חולה'' – מנין ''הנה'' עולה ששים... (אלשיך, באר מים חיים).

''ועתה שני בניך הנולדים לך... אפרים ומנשה כראובן ושמעון היו לי'' (מח-ה).
כיון שרצה יעקב להזהיר את יוסף, כי יקיים את שבועתו אשר נשבע לו, שלא לקברו במצרים – לפיכך הזכיר לו את מותה של רחל, אשר לפי דברי חכמינו מתה בגלל החטא שיעקב הישהה את קיום נדרו. (משך חכמה).

''שכל את ידיו כי מנשה הבכור'' (מח-יד).
אחכמינון לידוהי (תרגום).
יעקב עיבד כל כך את אברי גופו, עד שלא היו יכולים לעשות דבר בניגוד לרצון ה' יתברך. הידים היו מחוכמות מעצמן ונינוחו בצורה הפוכה, כפי רצון שמים... (ליקוטי מגדים).

''ויברך את יוסף ויאמר'' (מח-טו).
הלא מברך היה את בניו של יוסף ולא את יוסף עצמו?
ברם, אין ברכה יותר גדולה לאבא מאשר הברכה שיהיו בניו טובים ומוכשרים. אם ''יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי'' – הרי זו ממילא הברכה הגדולה ביותר בשביל יוסף עצמו... (של''ה לפי הרמב''ם).

''האלוקים הרעה אתי... המלאך הגאל אתי'' (מח-טו, טז).
אף אם אינם ראויים לקבל ברכה זו ממך, האלוקים, בעצמך, ללא כל תיווך – הרי על כל פנים אבקשך נא, כי תצווה על ''המלאך הגואל אותי'' – שיברך אותם. וכך הוא איפוא, פשוטו של פסוק: ''האלוקים הרועה אותי'' – אבקש נא כי תצווה על ''המלאך הגואל אותי'' שהוא ''יברך את הנערים''... (ספורני).

''ויקרא בהם שמי ושם אבתי'' (מח-טז).
כאשר הבנים הולכים, חלילה, בדרך הרע – הרי הוריהם וסביהם בושים ונכלמים, לכשקוראים בהם את שם בניהם או נכדיהם. לפיכך ברך אותם יעקב אבינו, שיהיו ראויים להיקרא עליהם שם אבותיהם, לבל תהי חרפה בכך אם ייאמר, שהם הינם נכדיהם וניניהם של אברהם יצחק ויעקב.... (מפרשים).

''וידגו לרב בקרב הארץ'' (מח-טז).
אין מוצאים כלל בתורה, שאפרים ומנשה היו גדולים במספר יותר משאר השבטים, לא במנין שבמדבר ולא במנין שבערבות מואב?
אלא, ברכתו של יעקב היתה ''בקרב הארץ'' – שבארץ ישראל ידגו לרוב; ואמנם ברכה זו נתקיימה, שכן מייד עם כיבוש ארץ ישראל, עוד לפני חלוקת הארץ, כבר נאמר: ''וידברו בני יוסף אל יהושע, מדוע נתת לי נחלה גורל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה''' (יהושע יז-יד) – בזמן מועט זה של ''עד כה'', שאנו נמצאים בארץ ישראל, כבר ברכנו הא-ל בעם רב. ויהושע השיב להם על כך: ''אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם'' (יהושע יז-טו) ואמרו חכמינו, שציוה עליהם לעקור יער עצים, כדי שלא תשלוט בהן עין הרע (בבא בתרא קמ''ח) – לפי שריבוי זה תוך זמן מועט היה לפלא עצום. ברם, זה בא עקב ברכתו של יעקב: ''וידגו לרב בקרב הארץ''... (אדרת אליהו פ' ראה).

''בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה'' (מח-כ).
למה יתברכו בני ישראל דווקא באפרים ובמנשה ולא בשני שבטים אחרים?
ברם, יסודה של התורה כולה הוא, שלא יתגאה אדם על חבירו ולא יקנא בו. משראה יעקב אבינו, כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור, בכל זאת לא נשלטה גאווה על אפרים ולא קנאה על מנשה, כי אם נשארו שניהם כמקודם – אמר, שיהיו כל בני ישראל כך, ללא גאווה וללא קנאה.
ובכן, מה שאומר הכתוב: ''וישם את אפרים לפני מנשה'' – פירוש הוא על הברכה: ''ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה''. לפיכך יהיו ישראל מתברכים בהם, משום שעל אף אשר ''וישם את אפרים לפני מנשה'' לא השפיע על שניהם הדבר לרעה – מה שלדאבון הלב לא היה אצל שאר האחים – ''ויקנאו בו אחיו''... (אגרא דכלה).

''אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי'' (מח-כב)
בצלותי ובבעותי (תרגום).
''צלותי'' פירושו: ''תפילה'' ו''בעותי'' – פירושו: ''רצון'' (מלשון: במה בעית טפי). פעמים רבות יש ומן השמים ממלאים את רצונו של הצדיק גם מבלי שהתפלל על כך, כפי שאמר הכתוב: ''רצון יראיו יעשה'' (תהלים קמח-יט). (דגל מחנה אפרים).
מה טעם נמשלה תפילה לקשת?
כי כשם שבקשת כל מה שאדם מושך אליו יותר את המיתר – הרי החץ מרחיק יותר לעוף; כך גם התפילה, כל כמה שאדם מתרכז יותר בכוונת הלב – מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים... (הרבי מקוצק ז''ל).
צא וראה מה בין יעקב לעשו.
עשו גם כשהוא מדבר על רוח ומוסר, על יושר וצדק, הרי פירושם של דברים: חרב וקשת. כאשר עשו בוכה לפני אביו יצחק ומבקש ברכה, אומר לו יצחק: ''על חרבך תחיה''. ואילו אצל יעקב היפוכו של דבר, אפילו כשהוא מדבר על ''חרב וקשת'', הרי פירושם של דברים: ''צלותי ובעותי''... (אבני אזל).
בחרבי ובקשתי – במצוות ובמעשים טובים. (מדרש).
בנוהג הוא במלחמה, שבתחילה משתמשים בקשת, כדי לירות באויב מרחוק, ורק לאחר מכן, כאשר האויב מצליח להתקרב פנים אל פנים, משתמשים בחרב. ואילו היה כאן המכוון לחרב וקשת פשוטות, הרי היה צריך לומר תחילה ''בקשתי'' ואחר כך ''בחרבי''. אלא, יש להסיק מזה שהמכוון כאן למצוות ולמעשים טובים, והמלחמה – מלחמת היצר היא, ובמלחמת היצר הסדר הוא אמנם הפוך – בתחילה מתנהל מאבק מקרוב, כדי לגרש את היצר מתוך הלב, לאחר שקנה לו שם שביתה עוד מיום הלידה – ''כי יצר לב האדם רע מנעוריו''; ורק לאחר מכן, משכבר גורש היצר, יש לנהל נגדו את המלחמה מרחוק, שלא יוכל לחזור למקומו הקודם. וזהו ''בחרבי ובקשתי'' – את מלחמת היצר מקרוב ומרחוק, ניהלתי בעזרת המצוות והמעשים הטובים... (קהלת יצחק).


''האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'' (מט-א).
העצה היעוצה לכם נגד הצרות, אשר תבואנה עליכם באחרית הימים, היא: ''האספו'' – שתיאספו כולכם יחד, ''ואגידה'' – ותיאגדו לאגודה אחת (אותיות אהו''י מתחלפות לפעמים) – כי אז יהיה לכם האיחוד הזה לעוגן הצלה מכל רע... (ליקוטי רמ''ל).
בקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה – רש''י.
ביקש לגלות להם, כי גלות מצרים לא תארך ארבע מאות שנה שלמות, כפי שהיתה הגזירה: ''ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'' – כי אם פחות במאה ותשעים שנה (מנין ''קץ'') ובעוד מאתיים ועשר שנה יבוא הקץ לגלות... (ספרים).
בקש יעקב לגלות את הקץ אמר לו הקב''ה, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. (משרד פליאה).
מובא בגמרא, כי שני זמני גאולה הם : ''בעתה'' – בעת שנקבעה מראש, ואפילו אם לא יהיו ישראל ראויים לכך, ו''אחישנה'' – בעת שיהיו ישראל ראויים, יחישו מן השמים את זמן הגאולה. כן אמרו חכמינו, כי כאשר ישראל ''עושין רצונו של מקום'', הרי הם קרויים ''ישראל''; וכאשר ''אין עושין רצונו של מקום'', הרי הם קרויים ''יעקב''.
והנה, כשביקש יעקב לגלות את זמנו של הקץ הקבוע, אמר לו ה' יתברך: ''לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל'' – אם יהיו ישראל עושים רצונו של מקום ויהיו קרויים ''ישראל'', הרי ממילא תקדים הגאולה לבוא, בזמן של ''אחישנה'', וזמן זה הרי אינו ניתן להתגלות כלל וכלל, שכן בכל יום ויום עלול הוא לבוא – ''היום – אם בקולו תשמעו''... (שני המאורות).

''הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם'' (מט-ב).
''יעקב'', זה היה שמו מלידה, ולכן נחשב כל יהודי, מבלי להתחשב בהתנהגותו, כבנו של יעקב, רק הודות למוצאו היהודי. ואילו השם ''ישראל'' ניתן לו ליעקב אחר כך, כאשר הגיע למדרגתו העליונה – ''כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל'' – לפיכך מבטא השם הזה, כשהוא נקרא על כלל היהודים, את מדרגתו הרוחנית העליונה של עם ישראל, בתור ממשיך דרכיו ושיטותיו של יעקב אבינו.
לפיכך אמר יעקב לבניו: ''הקבצו ושמעו ב נ י י ע ק ב - קודם כל האספו בתור בניו של יעקב, כבני לאום אחד; ברם, אין די באיחוד פשוט זה מצד המוצא, אלא, ''ושמעו אל י ש ר א ל אביכם'' – תכליתו של כל קיבוץ יהודי תהיה לחזק את רוח ישרל המקורית, את רוח ישראל סבא. התוצאה של ''הקבצו'' צריכה להיות שבני יעקב ישמעו את קולו של ''ישראל'' סבא ולקרוא יחד אתו: ''ה' אלוקינו ה' אחד''... (אבני אזל).

''בסדם אל תבא נפשי.... כי באפם הרגו איש'' (מט-ו).
בסדם אל תבוא נפשי – זה מעשה זמרי, כי באפם הרגו איש – אלו חמור ואנשי שכם. (רש''י).
בידוע הוא, שמצוות הגורמות הנאה גם לגוף, קשה לקיים אותן בשלימות לשם שמים, פי כמה מאשר את המצוות שאין הגוף נהנה מהן כלל וכלל. נקל בהרבה לצום תעניות ולתת צדקה לשם שמים, מאשר לקיים עונג שבת לשם שמים. כי כאן מפתה היצר הרע את האדם שיתכוון להנאתו הגופנית, ודרושה שמירה מיוחדת כדי שהעונג יהיה בשלמות לשם קדושה ולשם שמים.
מעשה הריגתם של אנשי שכם על ידי שמעון ולוי, היה גם הוא מסוג המעשים הללו. אם הוא נעשה מתוך כוונה לספק את רגשי הנקמה האישיים, על שום שפגעו בכבוד אחותם, הרי אין כאן אלא יצר הרע. אבל אם הוא נעשה מתוך קנאת ה' צבאות, על שום שפרץ שכם גדר, לחלל כבודה של בת יעקב – הרי מעשהו של יצר הטוב הוא זה והוא נעשה לשם שמים. ברם, דבר זה טמון בעמקי לבו של אדם – ''דבר המסור ללבו של אדם'' – והוא נשאר בגדר סוד לגבי כל בני תמותה, פרט לה' יתברך.
יעקב אבינו לא חדל מלחקור ולעיין בפעולה זו של שמעון ולוי, להיוכח אם היתה לשם שמים אם לאו. ברם, משראה את מעשה זמרי העתיד להתרחש בדורות הבאים, הסיק מכך את המסקנה, שאילו היה מעשה שכם כולו לשם שמים, כי אז לא היה מעשה זמרי יכול להתרחש במשפחותיהם, שכן מסירות נפשם הטהורה נגד מעשה זנות היתה עומדת להם ולבני משפחתם, כפי שאמרו חכמינו: ''כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה למיתה – עדיין היא מוחזקת בידם'' (שבת ק''ל).
לפיכך אמר יעקב: ''בסודם אל תבא נפשי'' – זה מעשה זמרי, שממנו נתחוור לו סודם, כי כוונתם במעשה שכם לא היתה לשם שמים, כי אם ''באפם הרגו איש'' – זה בא רק מחמת כעס וריגשי נקמה... (אהל יעקב להמגיד מדובנה ז''ל).

''כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור'' (מט-ו)
הרגו איש – אלו חמור ואנשי שכם, עקרו שור – רצו לעקור את יוסף. (רש''י).
מה שייכות ישנה בין שני העניינים הללו? אלא, אמר יעקב: ראיתי את חריפותכם היתרה במעשה שכם ולא ידעתי, אם זה מחמת קנאות נאמנה וקדושה, או שמא מחמת יצר רציחה ונקמה בלבד; הייתי ממתין לשעת כושר אחרת כדי לברר דבר זה. וכשראיתי כיצד נהגתם באחיכם יוסף, כי נקל היה לכם לעקרו מן העולם – נתברר לי, כי גם במעשה שכם לא נתכוונתם לשם קנאות נאמנה, כי אם רק ''באפם הרגו איש''... (מפרשים).


''ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך'' (מט-ח)
מצינו אצל שאול המלך, שהמלוכה ניטלה ממנו, על שום שלא מחה את עמלק בשלמות. כי שתי המצוות הראשונות שנצטוו ישראל לקיים מיד עם כניסתם לארץ ישראל, הן: ''להקים להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק'' – לפיכך תלוי קיומה של מלכות ישראל בהכרתתו של עמלק.
ברם, אצל שאול רואים אנו, כי שבט יהודה לא היו בין אלה שחמלו על רכוש עמלק, שכן נאמר: ''וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים מאתיים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה'' (שמואל א' טו-ד) – כלומר, ה''עם'' מנה מאתיים אלף איש, ונוסף על כך ''איש יהודה'', עשרת אלפים איש. לאחר מכן, כאשר שאל שמואל את שאול: ''ומה קול הצאן הזה באזני'', השיב לו שאול: ''אשר חמל ה ע ם על מיטב הצאן'' (שם טו- טו) – הרי איפוא רק ה''עם'' חמל על הצאן, אבל לא ''איש יהודה''.
לפיכך אמר יעקב: ''ידך בערף אויביך'' – כיון שידך אתה תרדוף אחרי עורף אויביך עמלק, להשמידו ללא חמלה, תזכה אתה למלכות – ''וישתחוו לך בני אביך''. ואכן אחרי שאול, הומלך דוד משבט יהודה... (משך חכמה).

''כרע רבץ כאריה'' (מט-ט)
זו מידתו של יהודה, שאפילו כשהוא נופל לפעמים וכורע – ''כרע רבץ'' – בכל זאת הריהו גיבור ואמיץ כאריה. איננו נופל לזרועות היאוש, כי אם הוא מודה בכשלון ומתנער מיד לקום, על ידי תשובה. כשם שלא היה יהודה בוש להודות במעשה תמר, ומכך נוצר המשיח... (חידושי הרי''מ ז''ל).

''לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו'' (מט-י)
בשעה שיהודים נרדפים על צואר בגלות ונתונים תחת כל מיני גזירות – דוקא אז מתרכזים הם יותר בחייהם הרוחניים, מייסדים תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר מהם יוצאים מבחר גדולי התורה, תלמידי חכמים, גאונים ורבנים – מחוקקיו של עם ישראל.
זוהי איפוא הכוונה בפסוק: ''לר יסור שבט מיהודה'' – בשעה אשר שבט הצר הצורר לא יסור מגוו של יהודה, הרי ''ומחוקק מבין רגליו'' – מתגבר אצלו לימוד התורה והוא מוציא מקרבו את מיטב מחוקקיו, גאוניו ופוסקיו... (מטה יהודה).

הרמב''ן אומר, שלפיכך לא נתקיימה מלכות בית חשמונאי ולא נשאר מהם איש, אף על פי שקידשו את השם, משום שעברו על ברכתו של יעקב: ''לא יסור שבט מיהודה'' – שהמלכות בישראל מגיעה רק לשבט יהודה, ונטלו לעצמם את המלכות.
אמר על כך רבי שמחה זיסל מקלם ז''ל: אם עונש כזה ניתן למי שעובר על ברכתו של יעקב, ואפיו בשעה שהוא מקדש את השם – עד היכן איפוא, מגיע עונשו של העובר על ברכתו של ה' יתברך, ולא כל שכן על קללתו של ה' יתברך, ועל אחת כמה וכמה כשאיננו מקדש את ה' כי אם מחלל את ה'!...

''יששכר חמר גרם'' (מט-יד)
''יש-שכר'' – מה שיש שכר למעשיו הטובים של אדם בעולם הזה, הרי ''חמור גרם'' – חומריותו של אדם, המושכת אותו אל הרע, היא הגורמת לכך, שכאשר הוא מתגבר על החומר ועושה את הטוב – מגיע לו שכר... (אלשיך).

''וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל'' (מט-טו)
''וירא מנוחה כי טוב'' – אימתי זוכה אדם למנוחה אמיתית, אם ''ויט שכמו לסבול'' – אם נוטל הוא על עצמו, שיוכל לסבול את הכל. אם האדם סבלן הוא – הריהו זוכה למנוחה האמיתית... (הה''ק מהר''י מוורקא ז''ל, בשם כפרי אחד).
ידוע מאמר החכם: ''רצונך שלא תסבול – סבול ולא תסבול יותר'' – כלומר, אם רצונך שלא תסבול – קבל את הכל באהבה מתוך בסלנות. שאם לא כן – תסבול יותר...

''מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך'' (מט-כ)
''מאשר'' – כל אדם מישראל ילמד נא לקח מאשר: ''שמנה לחמו'' – המאכלים השמנים והדשנים ביותר היו לדידו בפרוסת לחמו הפשוטה, ברם ''והוא יתן'' – כאשר בא לתת צדקה – ''מעדני מלך'' – נתן את המאכלים המשובחים ביותר.
כך צריך לנהוג כל אדם מישראל, לחיות בפני עצמו חיים פשוטים וצנועים, ואילו צדקה יתן מן הטוב ומן המובחר. (מפי שמועה).

''בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור'' (מט-כב)
חכמינו אמרו, כי משום שקידש יוסף את עיניו, זכה שבמשכן שלה , שלו מותר היה לאכול קדשים קלים בסביבת המקדש, לכל מלוא העין. לעומת זה, במקדש ירושלים מותר היה לאכול קדשים קלים, רק לפנים מחומת ירושלים.
זהו שבא הכתוב לרמז: ''בן פורת עלי עין'' – אצל יוסף נתפשטה הקדושה כל כך, עד למקום שהעין מגעת; אבל ''בנות צעדה עלי שור'' – אצל שאר השבטים הגיעה הקדושה רק עד החומה... (חידושי הרי''מ ז''ל).

''איש אשר כברכתו ברך אתם'' (מט-כח)
אפילו בשביל שמעון ולוי גם כן היתה זו ברכה. עצם הדבר שנטל מהם את המידה הארורה של כעס – ''ארור אפם כי עז'' – ברכה הוא, שכן ''אין ארור מדבק בברוך'' וממילא נטילת מידה מגונה זו הינה הברכה הגדולה ביותר... (קול שמחה).

''אביך צוה לפני מותו לאמר'' (נ-טז)
היכן ציוה זאת יעקב לפני מותו? אלא, הרי אמר יעקב: ''האספו ואגידה'', ''הקבצו'' ולא יתכן קיבוץ ואיחוד אמיתי, אלא אם כן ימחלו זה לזה... (לקוטי מגדים).

''ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך'' (נ-יז)
אם אביך מת – אלוקיו קיים (רש''י).
אמרו חכמינו: ''בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי'' (חגיגה ט''ו). סבורים היו האחים, כי מה שלא העניש אותם בחיי אביו, היה זה משום שלא רצה לגרום צער לאביו. לפיכך אמרו לו: ''אם אביךמת, אלוקיו קיים''- אם לא רצית לגרום צער לאביך, הרי לא כל שכן שאין לך לגרום צער לרבונו של עולם, המשתתף בצערו של כל אדם מישראל... (עטרת צבי).

''כי התחת אלוקים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה'' (נ-כ).
אם עשיתם לי רעה כזו שיצאה הימנה טובה, הריצריך גם אני להחזיר לכם רעה כזו, שאחר כך תצא הימנה טובה, וזה הרי אינו בידי אדם כי אם בידי שמים – ''התחת אלוקים אני''... (בשם הה''ק הרבי מאוסטרובצה ז''ל).





 



+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים