[א] יום־טוב שחל להיות בערב־שבת, אסור לאפות או לבשל בקדירה נפרדת לשבת, אלא על־ידי עירובי תבשילין שעושה בערב יום טוב. דהיינו שלוקח בידו איזה תבשיל או צלי, ונוהגין לקחת גם פת, ומברך, ברוך וכו' אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר, בְּהַדֵין עירובא יהא שרי לַן לאפויי, ולבשולי, ולאטמוני, ולאדלוקי שרגא, ולמעבד כל צרכנא, מיום טוב לשבת. [ואם מערב על אחרים כדלקמן סעיף ג', מוסיף לנא ולכל ישראל שבעיר (או שבמדינה) הזאת]. ואם אינו מבין לשון זה, יאמר בלשון שהוא מבין{א}. ומי שלא בירך או שלא אמר הנוסח, אינו מעכב{ב}:

[ב] התבשיל צריך שיהא דבר שדרכו לאכלו עם פת, כגון בשר או דגים או ביצים. אבל דבר שאין דרכו לאכלו עם פת, כגון דייסא, לא מהני{ג}. שיעור התבשיל והפת, מכל אחד כזית, בין לאחד, בין למאה בין לאלפיים{ד}. ויש להדר אחר מנה יפה לכבוד המצוה. והפת יכולה להיות פרוסה. ואם היא שלימה, טוב שיניחנה בשבת ללחם משנה, ובסעודה שלישית יבצע עליה, דכיון דאתעביד בה מצוה חדא זימנא, יתעביד בה נמי מצוה אֻחריתא{ה}. אבל מצד הדין, יכול לאכלה אחר שהכין צרכי שבת, עיין לקמן סעיף ו':

[ג] אם מערב על אחרים, צריך לזַכּות להם ע"י אדם אחר. וכיצד הוא עושה. אומר לו, זְכה בזה בשביל פלוני ופלוני, או בשביל כל בני העיר הזאת. ונותנו לזוכה, והלה מגביהו טפח, ואומר זָכיתי (כן הוא מנהגינו). וחוזר ונוטלו ממנו, ומברך ואומר הנוֹסח דלעיל{ו}. ומצוה על כל בעל־בית לערב בעצמו, ואפילו אשה שאין לה בעל צריכה לעשות בעצמה. ומאידך מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני העיר, ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום, ומודיע להם ביום טוב קודם שיתחילו לבשל לצורך שבת. לפיכך נוהגים שמכריז הרב בבית הכנסת בזמן שכל הקהל מקובצים (בליל יום טוב ראשון קודם הקדיש שלפני עלינו לשבח, או בשחרית בזמן הוצאת ספר תורה) בנוסח זה, (כל) מי שלא הניח עירובי תבשילין, יסמוך על עירובי. ולפי מנהגינו, זה מועיל לא רק למי ששכח או נאנס או אבד עירובו, אלא אפילו למי שהתעצל או שבמזיד לא הניח עירוב{ז}:

[ד] יש אומרים שאין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר לעשות כל צרכי שבת ביום־טוב בעוד היום גדול. דהיינו שיש שהות ביום, שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום, היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביום־טוב. אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו, אינו מועיל העירוב תבשילין. ולכן כשחל יום־טוב בערב שבת, יש להקדים להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, שיהיו זריזין לגמור הכל קודם שאומרים מזמור שיר ליום השבת{ח}, והתבשילין שמטמינין לשבת צריכין להטמינם בעוד היום גדול, שיתבשלו קודם בין־השמשות לכל הפחות שליש בישולן. מיהו בשעת הדוחק יש להקל, בפרט ביו"ט שני{ט}:

[ה] אין לאפות ולבשל על־ידי עירובי תבשילין אלא בערב שבת, אבל אם חל יום־טוב ביום חמישי וביום ששי, אסור לבשל או לאפות ביום ה' בשביל שבת{י}. אך במקום אונס שאי אפשר לבשל ולאפות לשבת ביום טוב שני, נראה שיש מקום להקל{יא}:

[ו] צריך שיהא העירוב קיים עד שיכין כל צרכי שבת, לפיכך יצניענו במקום שמור. ולכל הפחות יהא קיים עד שיתחיל אחד מצרכי שבת, ואז כיון שהתחיל יכול לגמור את כולם. ואם נאבד או נאכל הפת, אין בכך כלום, ומותר אפילו לאפות. ואם נאבד או נאכל התבשיל, אם נשאר כזית, גם־כן לא הפסיד. אבל אם לא נשתייר ממנו כזית, ועדיין לא התחיל אפילו אחד מצרכי השבת, אסור לו לבשל, כאלו לא עירב כלל{יב}. ואם נשאר כזית מן הפת, מותר לו עכ"פ לאפות{יג}:

[ז] וכיצד עושה מי שלא עירב. אם לא נזכר עד אחר סעודת שחרית, ואין שם במקום ההוא ישראל אחר שעירב, אינו מותר לו אלא לבשל קדירה אחת, ולאפות פת אחת, ולהדליק נר אחד לשבת. ואם נזכר קודם שמבשל לסעודת שחרית, יכול לבשל מכל מין בקדירה גדולה ולהותיר לשבת. ואם יש שם מי שעירב, יתן לזה במתנה קמחו ובשרו וכל השייך לזה. והוא יזכה בדברים אלו בהגבהה ויבשל ויאפה עבורו. ואפילו בביתו של זה שלא עירב{יד}:

[ח] אם חל יום־טוב ביום חמישי וביום ששי, ונזכר ביום חמישי שלא עשה עירובי תבשילין, יכול לעשותו היום, אלא שלא יברך. ויאמר, אם היום קודש איני צריך לעשות עירוב. ואם היום חול, בהדין עירובא וכו'. אבל בראש השנה, אינו יכול לעשות כן{טו}: