[א] מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות, ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר{א} והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם{ב}. ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותם הימים לפשפש במעשיו. כי אין העיקר התענית. כמו שנאמר באנשי נינוה{ג} וירא האלהים את מעשיהם, ואמרו רבותינו ז"ל{ד} וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים לִטַּיֵּיל, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר{ה}:
[ב] ואלו הם הימים. שלישי בתשרִי, בו נהרג גדליה בן אחיקם. שלאחר שחרב בית המקדש, השאירוֹ נבוכדנאצר הרשע מלך בבל בארץ ישראל, וישימהו לראש על יתר ישראל. ועל ידי שנהרג, גלו כולם, ונהרגו מהם לאלפים, ונכבתה גחלת ישראל הנשארת. עשירי בטבת, סמך נבוכדנאצר הרשע על ירושלם, והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החָרבן. שבעה עשר בתמוז, בו אירעו חמש צרות. נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר, כמו שנאמר בתורה, וזה היה בשבעה עשר בתמוז, ונתבטל קרבן התמיד, והָבְקעה העיר בחרבן בית שני. אף־על־ גב דבחרבן ראשון הבקעה בתשעה לחדש, דכתיב{ו} בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וגו' ותבקע העיר וגו', אבל בחרבן השני בשבעה עשר בו הָבקעה העיר, וחרבן בית שני חמור לנו, שהוא סיבת היותינו בגלות הזה{ז} (ועוד איתא בירושלמי{ח}, שגם בראשון היה בשבעה עשר, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון). ושרף אֲפוּסְטְמוֹס הרשע ספר התורה, והעמיד צלם בהיכל. ותשעה באב, בו נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כי אז חזרו המרגלים ובכו ישראל בִּכְיָה של חנם, ונקבע לבִכְיה לדורות. ובו ביום היה החרבן הגדול, שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ונלכדה העיר בֵּיתֵּר, שהיתה עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ובו ביום חרש טוּרְנוֹסְרוֹפוֹס את ההיכל ואת סביביו, ונתקיים הפסוק{ט} ציון שדה תֵחָרש{י}:
[ועוד]יש תענית צבור, היא תענית אסתר, ודיניה יתבארו בס"ד לקמן סימן קכ"ב סעיפים ב' ג' ד':
[ג] אם חלו תעניות אלו בשבת, דוחין אותן לאחר השבת. אבל כשחל עשירי בטבת בערב־שבת, מתענין אז. ונפלה מחלוקת בין הפוסקים אם צריך להשלים עד צאת הכוכבים, או שאין צריך{יא}. ויש הנוהגין כדעה הראשונה, ויש שמקדשין ואוכלין מיד אחר שיצאו מבית־הכנסת, שכיון שקיבלו שבת והתפללו, הוי השלמה{יב}. ועיין לקמן סעיף י"א:
[ד] יש מקומות נוהגין שהחזן מכריז בשבת שקודם הצום (אחרי ההפטרה ומי שברך וכו') באיזה יום יחול הצום. חוץ מתשעה באב וכיפורים, וצום גדליה ותענית אסתר{יג}:
[ה] חתן שחל אחד מארבע תעניות אלו בתוך שבעת ימי המשתה שלו, אף־על־פי שאלו הימים המה לו כמו רגל, מכל־מקום חייב להתענות, כיון דהרגל שלו הוי רגל דיחיד, אתי אבילות ותענית הרבים ודחי ליה. ועוד, הא כתיב{יד} אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי{טו}. והוא הדין לכלה{טז}:
[ו] יש כמה חילוקים בין שלש תעניות הראשונות, לתשעה באב. בשלש תעניות הראשונות, מותר לאכול בלילה שלפניהם עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שינת קבע. אבל אם ישן שינת קבע, אסור אחר־כך לאכול או לשתות, אלא אם כן התנה קודם שישן{יז}. ויש אומרים שאינו צריך להתנות על השתייה, דמסתמא דעת האדם לשתות אחרי השינה והוי כאילו התנה{יח} וכן המנהג{יט}. ובתשעה באב, צריכין להפסיק מבעוד יום שלפניו. שלש תעניות הראשונות, מותרים ברחיצה (אפילו בחמין) וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובתשעה באב, אסורים בכולן. ואדם שהוא בעל־נפש והוא בריא, יחמיר בכולן כמו תשעה באב. רק בנעילת הסנדל לא יחמיר, משום חוֹכא ואטלולא (פי' שחוק וליצנות){כ}:
[ז] עוד יש קולא בשלש תעניות הראשונות, שמעוברות ומניקות ואפילו אם אינן מצטערות, פטורות מלהתענות{כא} (ואינן צריכות לפרוע התענית ביום אחר){כב} וכל שכן חולה אף־על־פי שאין בו סכנה, שלא יתענה. ומכל מקום אף אלה שמותר להם לאכול, לא יענגו את עצמם אלא יאכלו רק מה שצריך לבריאות גופם, והמעוברות והמניקות כדי קיום הולד. וכן ילדים וילדות קטנים אף־על־פי שאין הם חייבים להתענות ואפילו תענית שעות, מכל מקום אם יש בהם דעת להתאבל, יש אומרים שראוי לחנכם שלא להאכילם רק לחם ומים, או שאר מאכלים פשוטים, להתאבל עם הציבור{כג}, ולא נהגו כן{כד}:
[ח] מעוברת שאמרנו, היינו דוקא אחרי שמלאו לה שלושה חדשים מתחילת ההריון. ואפילו אחרי ארבעים יום מתחילת ההריון, יכולה לאכול אם היא מרגישה צער. אבל פחות מזה, הרי היא כשאר הנשים, אא"כ היא מצטערת מאד, וכל שכן אם מרגישה חולשה. ומניקה שאמרנו, היינו דוקא כשמניקה בפועל, וכל מאכל התינוק או רובו הוא ממנה, ולא יותר מכ"ד חדשים אחרי הלידה{כה}:
[ט] צריך להחמיר בכל תענית ציבור, שלא לרחוץ פיו במים בשחרית, אעפ"י שהוא פולט, שמא יבלע. ובתענית יחיד, מותר. ואפילו בתענית ציבור יש להתיר למי שמצטער בכך, רק יזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יכנס מים לגרונו אפילו כל שהוא. והרוק, מותר לבלעו אפילו ביום הכפורים, כיון שאינו מכוין להנאתו. ומותר לטעום מאכל עד כדי רביעית (כביצה ומחצה) ובלבד שיפלוט. ולא רק בתענית יחיד, אלא אפילו בתענית ציבור, חוץ מיום הכפורים ותשעה באב שאסור{כו}:
[י] לא רק בשחרית ומנחה אומרים עננו, אלא אפילו בערבית של ליל התענית אעפ"י שמותרים עדיין באכילה ושתייה, וכן המנהג{כז}. והנוהגים שלא לאמרו בערבית, אינו אלא מחסרון ידיעה{כח}. [ואם שכח ולא אֲמָרוֹ, עיין לעיל סימן י"ז סעיף ט"ו, וסימן י"ח סעיף ט']. ואומרים סליחות בשחרית אחר שמונה עשרה, ולא נהגו להעמיד שנים אצל הש"צ האומר הסליחות, מזה אחד ומזה אחד, אלא הוא לבדו, ואפילו ביוהכ"פ{כט}. ומה שנוהגין האשכנזים בקריאת ויחל שחרית ומנחה, שכל הציבור אומרים תיבות שוב מחרון אפך וגו', וכן י"ג מדות ובעמידה, ואח"כ חוזרם החזן, מנהגינו אינו כן, אלא הקורא קוראם כדרכו, והכל מִיּוֹשֵב{ל}. ואין מנהג אצלינו להפטיר בתעניות לא בשחרית ולא במנחה, זולתי בתשעה באב [וכן ביום הכפורים]{לא}. ונוהגין להתפלל מנחה של כל התעניות בתפילין, ואין חולצין אותן עד ק"ש של ערבית, כשמגיעין לכימי השמים על הארץ (מפני שאומרים בוהיה אם שמוע, וקשרתם אותם לאות על ידכם וגו'). ויש שחולצין אותן אחרי סיום מנחה{לב}. [ולעניין תענית אסתר, עיין לקמן סימן קכ"ב סעיף ל"א]:
[יא] גם כשחל עשירי בטבת בערב־שבת (עיין לעיל סעיף ג') מנהגינו להניח תפילין גם במנחה{לג}, וכן מוציאין ספר תורה לקריאת ויחל{לד}. אך אין אומרים אל ארך אפים, אלא יהי וגו', מפני שהוא ערב־שבת, ולכן גם אין נופלים על פניהם אז{לה}. ואין הכהנים נושאים כפיהם, כיון שבערב־שבת רגילים להתפלל מנחה בעוד היום גדול{לו}:
[יב] מצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא, יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' יתברך{לז}. ואם אין העת מוכשרת להתענות כגון הנרדפים שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו, ונחשב להם כאילו התענו עתה{לח}, כמו שמצינו בדניֵּאל, דכתיב{טל} ויאמר אלי אל תירא דניֵּאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות לפני אלהיך, נשמעו דבריך:
[יג] מנהגינו כשיש צרה ח"ו, לקבץ את הציבור אחרי תפילת שחרית או בזמן המנחה{מ}, וקוראים מזמורי תהלים, ואומרים לפניהם דברי כיבושין מזעזעים, וסליחות ותחנונים. ותוקעים בשופרות רבים יחד, להחריד הלבבות ולעורר את הרחמים (בזמן שאומרים י"ג מדות, וכן י"י הוא האלהים וכו' י"י מלך וגו'{מא}). וכשהוא מפני עצירת גשמים, משנים במרנות, תמורת והב לן ליבא לתיובתא ולא נהדר וכו', אומרים והב לן טַלָּא ומטרא דברכתא, ולא נהדר וכו'. וכשהוא מחמת האויבים, מלבד תהלים וסליחות כנז"ל, פותחים ההיכל בשחרית כשמגיעים לויושע ואומרים השירה בעמידה בכוונה ובהתעוררות, ופסוק תפול עליהם אימתה וגו' חוזרים ג' פעמים{מב}. וכשקובעים תענית ציבור, לא נהגו שיאמר הש"צ עננו בחזרה, וגם אין מוציאין ספר תורה{מג}. גם בשבת אומרים תהלים אם השעה צריכה לכך, אבל אסור לומר אז תחנונים וגם לא פיוטי תיקון הגשם, רק פסוקים מעין המאורע. וי"ג מדות מותר לומר בשבת, אבל לא נהגו כן{מד}:
.jpg?id=3239309)
בטעינה...
