אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת צו וכל דם לא תאכלו
דף הבית >> 10דף הבית ראשי >> לדף הבית >> קריאת הפרשה >> קריאה דברים >> פרשת צו וכל דם לא תאכלו

פרשת צו
הגיוני הפרשה בענין דם ביצים מהאתר שטייגן

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה" (ויקרא ז, כו)
בגמרא בכריתות כ, ב שנינו "כל דם לא תאכלו" (ויקרא ז, כו), שומע אני אפילו דם ביצים, תלמוד לומר "לעוף ולבהמה" (שם), מה עוף ובהמה מיוחדים שהם מין בשר, אוציא דם ביצים שאינם מין בשר.
על אף פשטות דברי הגמרא שאין איסור באכילת דם ביצים, מנהג ישראל שאין אוכלים דם שנמצא בביצה, ואף זורקים את כל הביצה. על כן יש לעיין אם דם זה מותר או אסור, ואם דם זה אסור האם יכול לזרוק רק את הדם או שיש חיוב לזרוק את כל הביצה.
עוד יש לברר האם יש לחלק בין ביצים רגילות הנולדים מלולים שיש בהם גם זכרים וגם נקבות, לבין ביצים הנולדים מתרנגולות שמגדלים אותן בלולים מסוגרים ואי אפשר לזכר להגיע אליהם בשום אופן, ובכך יש לדון האם אף ביצים אלו נאסרים על ידי טיפת דם הנמצא בהם.

הקדמה - הביצים בימינו
בימים שעברו היה נהוג לגדל תרנגולים במשק חקלאי עבור שלוש מטרות: א. הטלת ביצים לאכילה, ב. הטלת ביצים לצורכי רבייה, ג. הטלת ביצים וגידול תרנגולים לשחיטה. לעיתים שימשו אותם עופות לשלוש המטרות יחד. אולם זה עשרות שנים נהוג בישראל ובארצות הברית, כמו כן גם בארצות רבות אחרות, להקים חוות חקלאיות המייצרות אך ורק ביצי מאכל. וכיון שאין עוסקים שם ברביית עופות, אין בלולים אלו אף תרנגול זכר אחד בתוך מאות ואלפי תרנגולות המטילות ביצים.
לפי המתואר בגמרא, וכך היתה המציאות במשקים המעורבים שלעיתים נמצאו כתמי דם בביצים, וזאת משתי סיבות נפרדות: או שהביצה הופרתה כבר והחל להתפתח בה עובר של תרנגול, או שהדבר נגרם מאי סדירות ברקמות ההטלה של התרנגולת. וכיון שבחוות הגידול כיום אין תרנגולים זכרים בלולי ההטלה, החשש להופעת כתמי דם הוא נדיר, שהרי הסיבה לדם (כמעט באין יוצא מן הכלל) הוא משום אי סדירות ברקמות ההטלה של התרנגולת.

הסוגיא בכריתות - דם ביצים אין חייבין עליו
שנינו במשנה בכריתות כ, ב אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעוף, בין טמאין בין טהורין, דם נחירה, דם עיקור (רש"י: שעקר סימניהם) - חייבין עליו. דם הטחול, דם הלב, דם ביצים (תוספות ופירוש אחד ברש"י "דם ביצים" מדובר בביצת תרנגולת), דם חגבים, וכו' אין חייבין עליו.
ופירש רש"י (שם) דאין חייבין עליהן כרת, שאין כרת אלא בדם הנפש דכתיב (ויקרא יז) "כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת".
ושם בגמרא תנו רבנן "כל דם לא תאכלו" (ויקרא ז') שומע אני אפילו דם ביצים, תלמוד לומר "לעוף ולבהמה" (שם), מה עוף ובהמה מיוחדים שהם מין בשר, אוציא דם ביצים שאינם מין בשר.
מבואר מהגמרא הנ"ל שאין חיוב באכילת דם ביצים, ולכאורה אף משמע דכי היכי דשרי דם חגבים ודם דגים, כמובא בברייתא בגמרא שם, הוא הדין נמי דמותר לאכול דם ביצים.

הסוגיא בחולין - ביצים שיש בהן דם
אך בגמרא בחולין סד, ב תנו רבנן: נמצא עליה קורט דם - זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר רבי ירמיה: והוא שנמצא על קשר שלה. תני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי: לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה - אפילו ביצה אסורה, מאי טעמא - דשדא תכלא בכולה.
ביאור דברי הגמרא, שלענין ביצים שיש בהם זרע של זכר (על פי ביאור הרשב"א), נמצא על הביצה קורט דם, שהוא סימן לתחילת ריקום של אפרוח בתוכה, זורק את הדם ואוכל את השאר, לפי ששאר הביצה אינה נאסרת על ידי אותו ריקום, ורק אותו דם עצמו אסור.
ומובא בגמרא דנמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר, והוא שנמצא הדם על הקשר שלה, ופירש רש"י (שם) שהוא בראש הכד של ביצה ששם הוא המקום שנקלט זרע התרנגול בביצה ומשם יצירת האפרוח מתחלת, וכיון דעדיין הוא שם לא נתפזר בשאר הביצה הלכך אוכל השאר. אבל נמצא הדם על חלמון שלה כולה אסורה כדמפרש לקמן "דשדא תיכלא בכולה" נתפשט הקלקול בכל הביצה, ולכן כולה אסורה.
מבואר מהגמרא בחולין לפי ביאור רש"י דנמצא הדם על חלמון שלה כולה אסורה, ולכאורה זה סותר את דברי הגמרא כריתות הנ"ל שהתיר דם ביצים.

יישוב גמרות חולין וכריתות
בתוספות חולין סד, ב ד"ה "והוא שנמצא בקשר שלה", הביא את פירוש רש"י דאוכל השאר כיון דנמצא על הקשר והוא זרע תרנגול הקשור בראש הכד של ביצים ומשם יצירת האפרוח מתחיל, וכיון דעדיין הוא שם ולא נתפזר בכל הביצה הלכך אוכל השאר, אבל אם נמצא על חלמון שלה הביצה כולה אסורה כדמפרש לקמן דשדא תיכלא בכולה, פירוש נתפשט הקלקול בכולה.
אך הקשה על רש"י מגמרא בכריתות (כא, א) דקתני בברייתא יצא דם ביצים שאינן מין בשר, יצא דם חגבים שכולו היתר, ומשמע דכי היכי דשרי דם חגבים ודגים, כל זמן שישנו עליהם וניכר שהוא מהן, הוא הדין נמי דם ביצים.
והביאו תוספות שני תירוצים, תירוץ ראשון, יש לומר דמדרבנן החמירו בדם ביצים גזירה אטו דם עוף שהביצה בא ממנו ומדאורייתא שרי אף על פי שהאפרוח נוצר משם דהיינו על קשר שלה ואף על גב דהוי אפרוח לבסוף השתא מיהא לא הוו מין בשר שאין כאן עדיין בשר כלל.
ועיין בערוך השולחן (יורה דעה הלכות דם סימן סו סעיף ז') שביאר דהענין הוא שהדם עצמו אסור בכל מקום שנמצא בהביצה דנהי דמדאורייתא אין בו איסור מפני שהביצה אינה מין בשר כדאיתא בכריתות שם, מכל מקום מדרבנן אסרוה (תוס' ד"ה והוא) גזירה אטו דם עוף שהביצה בא ממנו והאפרוח נוצר משם דזהו קרוב לדם בשר. ואף על גב דמן התורה גם זה מותר, מפני דעתה על כל פנים אין עליה בשר כלל, מכל מקום מדרבנן אסרוה (שם).
תירוץ שני בתוספות, דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשיב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו, דהא דשרי במסכת כריתות (שם) דם ביצים היינו כשאין דם בקשר אלא במקום אחר שמאותו דם אין האפרוח נוצר ולא חשיב מין בשר ומצוי הוא פעמים רבות אפילו לאלתר סמוך ללידת הביצה, ואותו דם אינו בא מחמת נשיכת תרנגול לתרנגולת.

דם ביצים להלכה
להלכה אם מדובר באיסור דאורייתא או באיסור דרבנן, הן לגבי שאלת איסור הביצה כולה כאשר נמצא בה כתם דם, והן לגבי ספיקות שונים העולים בסוגיה זו, ישנם כמה שיטות בפוסקים בשאלה זו.
בטור (יורה דעה סימן סו) פסק: דם דגים וחגבים מותר ודם ביצים אם ידוע שאינו מריקום האפרוח אין חייבין עליו אלא שחכמים אסרוהו. אבל אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבין עליו.
וכונת דבריו, דם שנמצא בביצה אם ידוע שהוא מריקום אפרוח דהיינו שמהטיפה ההיא של דם יכול להתרקם אפרוח, אסור מן התורה שכבר חשוב מין בשר. ודבר זה תלוי: א. אם התרנגולת שהטילה את הביצה נמצאת במקום שיש שם תרנגול זכר, ב. באיזה מקום נמצא הדם בביצה. אבל אם אינו מריקום אפרוח, היינו שהוא במקום שאין אפרוח יכול להתפתח מזה, אינו אסור מן התורה אלא שחכמים אסרוהו.
ועיין שם המשך דברי הטור שהביא כמה שיטות וחילוקים בזה אם הדם במקום הקשר או שלא במקום הקשר או אם הוא בחלבון או בחלמון, וכדומה.
וראה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן סו סעיף א - ב) שפסק כדברי הטור וז"ל: דם ביצים אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח (פירוש שהתחילה להתהוות בו צורת האפרוח) חייבים עליו, אבל אם אינו יודע שהוא מרוקם האפרוח אין חייבים עליו, אבל חכמים אסרוהו.
ופירש שם בט"ז (ס"ק א) דמה שחכמים אסרוהו, דהוא לחד תירוצא בתוספות (פרק אלו טרפות) שהבית יוסף הביא כאן והיינו שבכל מקום אסור מדרבנן. אבל לתירוץ השני יש חילוק דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשיב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו, אבל במקום אחר אין בו איסור אפילו מדרבנן. ומשמע מהטור והשולחן ערוך דתפסו חומרא של שני התירוצים, עכ"ד. ועיין ביד אברהם שהביא את השינוי בין דברי הטור והשולחן ערוך.
עוד פסק השולחן ערוך (שם סעיף ג') דאם נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר. והוא שנמצא בחלבון, אבל אם נמצא בחלמון, כל הביצה אסורה. ועיין שם שהרמ"א הביא כמה שיטות בזה, ביניהם דיש מחמירין עוד דכל שנמצא הדם על הקשר של חלבון אפילו לא נתפשט כלל, אסור. ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון. ובמקום דנוהגים להקל לזרוק הדם ולהתיר הביצה, במקום דמותר צריך ליטול כדי קליפה עם הדם כשזורקו.

ביצים מוזרות
אך לענין ביצים שהטילה תרנגולת שלא היתה במקום שהיה שם תרנגול זכר, שנינו בגמרא בחולין סד, ב תנו רבנן: ביצים מוזרות - נפש יפה תאכלם. פירוש, "ביצים מוזרות" הם ביצים שלא הופרו על ידי זכר ואין אפרוח גדל מהן, "נפש יפה תאכלם", היינו מי שאינו איסטניס ואינו מואס בביצים כאלה, מותר לו לאכלן, ואין בזה איסור, אף על פי שישבה התרנגולת עליהן ימים רבים.
והחידוש בדבר הוא, שאפילו אם נמצא דם בביצה זו, מותרת היא (רשב"א בדעת רש"י) שהרי האיסור של דם אינו אלא משום שהוא תחילת ריקום של אפרוח, וביצה זו שאינה של זכר אין בה איסור (רשב"א), אלא שמכל מקום זורק את הדם עצמו.
ובבית יוסף (יורה דעה סימן סו) ביאר ד"מוזרות" הוא מלשון טוייה כדאמרינן בסוטה (ו, ב) "מוזרות בלבנה", כלומר טוות שכשהביצים עומדים זמן מרובה נפסדים ונעכרים והם נטוים כחוט. ועיין בתפארת ישראל למשניות (פרק יב בבועז אות א') שהאריך בזה.

כל היכא דאיכא זכר - לא ספנא מארעא, עד שישים בתים
באמת החילוק בין ביצים שהופרו על ידי זכר לבין ביצים שלא הופרו על ידי זכר, מובא בגמרא בביצה, ושם מובאים גדרים איזו הן הביצים הנחשבות שלא הופרו על ידי זכר, כמובא בגמרא בביצה ז, א באותו אדם שאמר למוכרי ביצים: "ביעי דדכרא למאן ביעי דדכרא למאן", כלומר שהיה מבקש לקנות ביצים שילדתן תרנגולת מתרנגול, ולא נתחממה מן הקרקע לקולטן בלא זכר. אך מכרו לו "ביעי דספנא מארעא", היינו שמכרו לו ביצים שילדה אותן התרנגולת על ידי שהתחממה מהקרקע ללא זכר, ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים. הלך הקונה לפני רבי אמי שיפסוק בדבר, אמר להם שהוא מקח טעות, וחזר בו.
והקשו בגמרא: פשיטא שהוא מקח טעות ומה החידוש בזה, ותירצו דהיה עולה על הדעת לומר שרצה הקונה ביצים לאכילה, ומה שאמר לשון "ביעי דדכרא" היינו משום שהם שמנות יותר מביצים שנולדו שלא מחמת זכר. והקשו בגמרא: למאי נפקא מינה, דהרי בין כך לא קיבל מה שביקש לקנות, ויהיה מקח טעות. ותירצו בגמרא דאילו היה רוצה את הביצים לאכילה היה הדין שצריכים לתת לו בחזרה את ההפרש בין דמי הביצים שנולדו מחמת זכר לבין דמי ביצים שנולדו ללא זכר, אך לא היה בטל המקח לגמרי.
וקא משמע לן בסוגיא זו, דרב אמי בא ללמדינו שמקח טעות הוא מכיון שהיה הקונה מבקש ביצים שנולדו מחמת זכר ומסתמא רוצה אותן לגדל מהן אפרוחים, ולצורך זה ביצים שילדה התרנגולת ללא זכר אינן שוות כלום לפי שאינן ראויות כלל לגדל מהן אפרוחים.
ובהמשך הגמרא שם, אמר רבינא: קבלנו מרבותינו דכל מקום שיש זכר אינה מתחממת מהקרקע ואינה יולדת שלא מחמת זכר. וביארו בגמרא מה המרחק שיהיה בין הזכר להתרנגולת שלא תלד ממנו, אמר רב גמדא משמיה דרבי, כל מקום ששומעת התרנגולת את קול הזכר ביום, אינה יולדת בלא זכר. ורב מרי פסק הלכה למעשה במקרה שלא היה זכר עד שישים בתים.
עוד תנאים נאמרו בזה, אם יש נהר עובר בין התרנגול לתרנגולת, אפילו אם הם בתוך שישים בתים נחשב כאילו אין זכר. ובאם יש גשר על הנהר, עוברת התרנגולת לזכר, ואם הגשר צר אינה עוברת, ועיין בזה במשנה ברורה (סימן תקיג ס"ק כב).

ביצים המוזרות להלכה
בטור (יורה דעה הלכות דם סימן סו) פסק ד"ביצים המוזרות", פירוש שאינם מזכר אלא מספנא מארעא ואינם נקלטות לעולם אפילו ישבה תרנגולת עליהם עד שמוזרות, מותרות לאוכלם וזורק הדם.
וכתב הבית יוסף (שם) דדברי הטור כדברי הרשב"א (חולין סד, ב) שכתב דכל דספנא מארעא כיון דליכא למיחש בה לריקום בכל מקום שימצא בה דם אין הביצה אסורה, ולפיכך סתם וכתב "מותרות לאכלן וזורק הדם", ולא חילק בין אם הוא במקום הקשר או שלא במקום הקשר או אם הוא בחלבון או בחלמון. אלא ודאי דאתא למימר שאפילו נמצא בהן דם בחלמון או בקשר חלבון ונתפשט חוצה לו זורק את הדם ואוכל את השאר משום דליכא למיחש בה לריקום אינה נאסרת. ומיהו הדם אסור לדברי האוסרים דם הנמצא בשאר ביצים אפילו במקום שאינו אוסר את הביצה.
כן כתב בשולחן ערוך (יורה דעה סימן סו סעיף ז) דביצים המוזרות (פירוש שנפסדו ונעשו כעין מטווה) אפילו ישבה התרנגולת עליהם ימים הרבה, מותר לאכלם ובלבד שיזרוק הדם.

טעמים לאסור דם ביצים שאינו דם ריקום
באופן שהדם אינו אסור מן הדין, כגון שאינו דם ריקום, יש ראשונים שכתבו שהטעם שהדם עצמו אסור מדרבנן הוא מפני מראית העין. וכן כתב בר"ן (חולין דף כב, א מדפי הרי"ף) דדם ביצים אסרו משום מראית עין.
ובמאירי (חולין קיב, א) כתב: כבר ידעת שהדם אסור לאכלו והאוכלו חייב כרת מכל מקום לא כל דם במשמע, וכיצד הוא דין זה התבאר במסכת כריתות שדם בהמה חיה או עוף וכו' דמם אסור מן התורה, אבל דם דגים וחגבים וביצים ואדם מותרין מן התורה. מכל מקום חכמים אסרום מפני מראית העין, הא כל שאין בו משום מראית העין מותר אף מדברי סופרים.
עוד כתב המאירי, דדם הנמצא בביצים אם הוא דם ביצים הנולדים מן התרנגולת שהיא ספנא מארעא הואיל ואין כאן חשש אפרוח הרי זה דם ביצים גמור וזורק את הדם מפני מראית העין ואוכל את השאר, הא אם היה ביצה של תרנגולת הקולטת מן הזכר יש כאן חשש רקום וכל שיש בו חשש רקום אינו דם ביצים אלא דם אפרוח ואסור מן התורה, עכ"ל.
ועיין בבית יוסף (יורה דעה סימן סו) שהביא את לשון הרשב"א בתשובה (ח"א סי' מו) וז"ל: אין דם ביצים אסור אלא כשהוא בעינו ומשום מראית העין אבל אינו אוסר תערובתו, ומיהו דוקא בשלא נתרקמה, אבל נתרקמה ואפילו התחילה להתרקם דמה אסור דאורייתא דאין זה דם ביצים אלא דם בשר, וזהו שמספק עלינו את הכל לפי שאין אנו בקיאין בדבר, עכ"ל.
ובספר החינוך (מצוה קמח) כתב בזה, דדם ביצים מותר, שאין אני קורא בו דם עוף, ולא מין בשר הוא ואפילו התחיל להתרקם, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות, וכדמשמע בפשטא דברייתא בכריתות (כא, א). זהו דין תורה, אבל חכמים אסרו ביצה שריקמה, וסמכו הדבר לקרא (ויקרא יא, מב) ד"שרץ השורץ", ולכן אסרו דם ביצים משום ספק ריקום, אבל כל שאין בו ספק ריקום לא אסרוהו אלא משום מראית העין, ולכן דם ביצים הנמצא בחלבון זורק הדם ואוכל השאר, ויש מחמירין בנמצא בקשר וחוץ לקשר לאסור כל הביצה.
ועיין בערוך השולחן (יו"ד סימן סו סעיף ז') שביאר דאין זה מגזרה לגזרה דמפני שאין הכל בקיאין בין מקום הקשר שהאפרוח נוצר ממנו לשארי מקומות, בהכרח היה לאסור כל מין דם ביצים ובאיזה מקום שנמצא ואפילו בספנא מארעא שלא על ידי תרנגול דמהן לא יהיו אפרוחים, מכל מקום לא פלוג רבנן מפני שאינם בקיאים בזה, שהרי אפילו ביצה בת יומא דודאי לא שייך בה יצירת אפרוח מכל מקום הסכמת גדולי אחרונים לאסור הביצה לפי מנהגנו שיתבאר וכל שכן לענין הדם עצמו, ואם כן הוא הדין לדספנא מארעא.

ביצים שנולדים שלא ע"י זכר שנמצא בהן דם - זורק את הדם ואוכל השאר
בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן קו) נשאל בביצים הנקראים "בטרי איגס" היינו הנולדים מתרנגולות שמגדלים אותן בלולים מסוגרים, ואי אפשר לזכר להגיע אליהם בשום אופן, אם נאסרים על ידי טיפת דם הנמצא בהם.
ובתשובתו כתב דלדעתו הביצים הנ"ל, יש להם דין ביצים המוזרות שמבואר דינם במסכת חולין (סד, ב), וכפי מה שפירש הטור ביורה דעה (סי' סו) שאינם מזכר אלא מספנא מארעא, ואינם נקלטות לעולם, דזורק הדם ואוכל את השאר.

פירוש "ספנא מארעא"
ומהו ספנא מארעא שאמרו בו שזורק את הדם ואוכל השאר, כתב הבית יוסף שם דלא שרינן אלא אם כן היתה התרנגולת סגורה בלול מעת עיבור, אבל בחצר חיישינן שמא בכל פעם בא תרנגול אצלה משישים בתים, עכ"ל, והוא על פי דברי הגמרא בביצה שם.
וביתר ביאור מבואר בפרי חדש (יו"ד שם ס"ק יג), וז"ל: פירוש "ספנא מארעא", היינו שהתרנגולים סגורים בלול, בלא תרנגול זכר עמהם, או אפילו מתגדלות בחצר, וליכא תרנגול עד ס' בתים, או דאיכא נהרא דמפסיק, ואין לו גשר או חבל לעבור עליו התרנגול, הא לאו הכי, לא מיקרי ספנא מארעא, וכדאיתא בפ"ק דביצה שם. עוד כתב דדוקא כשהיתה סגורה בלול כ"א יום, דהוי זמן עיבורה, בלא הטלת ביצים, וגם כל זמן הטלת ביצים היא בלא זכר, משום שאמרו חכמי הטבע שאם יתחבר הזכר עם הנקבה בעוד הביצים באם לפעמים יצא מהם אפרוח, עיי"ש.
ומה שכתב דדוקא כשהיתה סגורה בלול כ"א יום בלא הטלת ביצים, זה נלקח מדין ספק טריפה דאיתא בחולין (נח, א) עיין שם, ובזה גם בענינינו שפיר כתב הפרי חדש, דדוקא כשסגורה בלול כ"א יום בלא הטלת ביצים, יש ראיה דמה שתטיל אחר כך הוה מדספנא מארעא ולא מקודם.
לכן כתב המנחת יצחק בסוף דבריו, דבנידון דידן אותן הביצים שנודעו בודאי שהטילם אחרי ההפסקה של כ"א יום משעה שפסקה מלהטיל, וכל אותו הזמן היתה סגורה בלול, לית דין צריך בושש דאינם נאסרים על ידי דם הנמצא בהם.

ביצים המובאים על ידי חברת תנובה מן הקיבוצים והמשקים
וראה בשו"ת יב"א (ח"ג יו"ד סימן ב) שדן בביצים המובאים על ידי חברת תנובה וכיוצא בהם לצרכניות וחנויות, מן הקיבוצים והמשקים. וידוע כי כמעט כל התרנגולות המטילות את הביצים הללו מסוגרים בלולים מבלי לצאת ולבוא כלל, ואין שם שום תרנגול זכר, ורוב ככל הביצים הם על דרך זה. ונשאל שם אם נמצא דם בביצים הללו אם אפשר להתירם או לא.
ובדבריו הביא את דברי הגמרא בחולין (סד, ב) תנו רבנן ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם, נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר, ע"כ. למדנו מכאן שביצים שאינם של זכר אין לאוסרם משום דם ריקום של אפרוח, הואיל ואין אפרוח נקלט בהם לעולם.
וכן הטור (סי' סו) והשולחן ערוך (שם סעיף ז') כתבו להתיר ביצים המוזרות. ולכן אם התרנגולות סגורות בלול זמן רב, וברור הדבר שהביצים אינם משל זכר, אם נמצא בהם קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. ולכן כתב שם בשו"ת יבי"א להתיר, והוסיף שמצא כן גם בשו"ת מנחת יצחק (סי' קו), שנשאל בזה, והעלה לדינא שיש להם דין ביצים המוזרות שהתירו הטור והשולחן ערוך (יו"ד סי' סו).
אך עיין בשו"ת זבחי צדק (סימן סו ס"ק כז) שכתב דבזמן הזה אין ידוע איזוהי ביצת ספנא מארעא, ורוב הביצים מזכר, לכן לא שייך אצלינו דין זה, ע"כ. וכתב בשו"ת יחו"ד (ח"ג סימן נז) דהדבר ברור שלא דיבר הזבחי צדק אלא בזמנו ובמקומו, שהתרנגולות יוצאות ומסתובבות בחצר, וקרוב מאוד שיש שם תרנגול זכר סמוך להן, שאז יש לחוש שהן מזכר. אבל בזמנינו שבכל הקיבוצים והמשקים סוגרים את התרנגולות בלולים במשך זמן רב, ואין במחיצתן תרנגול זכר, בודאי שלכל הדעות אין לחוש לזה, וביצה שנמצא בה דם, זורק את הדם ואוכל את הביצה.

 
ואפילו אם ימצא אדם איזה משק או קיבוץ, שאינו מקפיד על המצאותם של תרנגולים זכרים עם התרנגולות המטילות, ונמצא שהביצים המשווקות מאותו משק ראויות לגדל אפרוחים, ויש לחוש בהן לאיסור דם, אולם מכל מקום הרי הלכה רווחת בידינו (בפסחים ט, ב וחולין צה, א ונדה יח, א) כל דפריש מרובא פריש, והואיל והרוב הגדול של המשקים והקיבוצים מקפידים על כך, אין לחוש למיעוט. ומכל שכן כאן שאלו שאין מקפידים הם מיעוטא דמיעוטא וזה ברור.
אמנם בשו"ת קנין תורה (חלק ב' סימן ז'), כתב להחמיר בנידון שלנו, מחשש שמא בהורמונים שבמאכל התרנגולות יש תערובות מזרע תרנגול זכר, ואם כן אין דין ביצים אלה כדין ביצת ספנא מארעא עיי"ש. אך היחו"ד העיר עליו דלפי מה שנתברר לנו אין כל יסוד לחששא זו, על כל פנים במקומינו.
על כן כתב בשו"ת יחו"ד בסיכום הדברים, דביצים המשווקות כיום על ידי חברת תנובה, הואיל ואינן משל זכר, ואינן ראויות לגדל אפרוח, אין לחוש לדם שבהן משום ריקום אפרוח. לפיכך אם נמצא בהן דם, יש לזרוק את הדם ולאכול את הביצה.

ספק דספנא מארעא
הנה הובא לעיל שהמנחת יצחק (חלק א' סימן קו) היקל בביצים שנודעו בודאי שהטילם אחרי ההפסקה של כ"א יום משעה שפסקה מלהטיל, וכל אותו הזמן היתה סגורה בלול, וכתב דודאי אינם נאסרים על ידי דם הנמצא בהם.
אך לענין ביצים שהם ספק ספנא מארעא, הביא בשו"ת מנחת יצחק במקום אחר (חלק ד סימן נו אות ג') מה שכתב בספר תפילה למשה, דספנא מארעא לא שכיח שיהיה בו דם עיי"ש, אם כן שוב שייך בזה כעין מה דאיתא בכתובות (טז, א) דרוב נשים בתולות נשאות ומיעוט אלמנות, ורוב הנשאת בתולה יש לה קול, וזו הואיל ואין לה קול, איתרע לה רובא, וכיוצא בזה בגמרא נדה (כט, א) בבכורה, וכן ביבמות (לז, א) ביולדות לתשעה עיי"ש, וכמו כן יש לומר הכא, דרובא מדספנא מארעא לית להו דם, וההוא דאית ביה דם איתרע ליה רובא.
והביא המנחת יצחק שראה בשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סי' ב' אות ב'), שהביא את דבריו (במנחת יצחק חלק א' סימן קו אות ז') וכתב על זה, ויתד היא שלא תמוט, ואזל שם עוד צעד יותר בסוף התשובה, דאף אם ישנם ביצים של זכר המעורבים בביצים השווקות, רובא דרובא הוו מביצים של ספנא מארעא עיי"ש. אמנם לפי הנ"ל, צריך עוד עיון בזה. אבל בנוגע לתערובת, בודאי יש להתחשב עם זה.

הטעמים דמכל מקום יש להחמיר לזרוק כל הביצה
על אף שמעיקר הדין ביצים שנולדים שלא על ידי זכר שנמצא בהן דם - זורק את הדם ואוכל השאר, יש פוסקים שכתבו שמכל מקום יש להחמיר ולזרוק כל הביצה, והביאו שלושה טעמים לזה: א. מכיון שלזרוק כל הביצה לא נחשב כלל להפסד. ב. מכיון שאין להתיר דבר שהוא תמוה לרבים ואין לך דבר תמוה לרבים יותר מזה שיאמרו שליכא איסור דם בביצים. ג. מכיון שלא שכיח שיהיה דם בביצים דספנא מארעא, ולכן יש ריעותא גדולה אם נמצא דם בביצה, ומסתבר שדם זה מהסוג שאוסר את כל הביצה.

טעם ראשון להחמיר, כיון שזריקת כל הביצה לא נחשב כלל להפסד
בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן לו) נשאל בדבר הביצים שאין נקלטות להוליד אפרוחים וממילא אין להם האיסור בנמצא בהם דם על כל הביצה אלא לזרוק את הדם בלבד. והשיב שראה מי שעוסק בביצים ואמר לו שישנם מגדלי ביצים כאלו שעוסקים בשני הגידולים, א. להרבות ביצים, שלאלו אין רוצים שיבואו מזכרים משום שמתקלקלים מהר, ב. לגדל אפרוחים, שלאלו מגדלים זכרים. ומחזיקים אלו במקום אחר ואלו במקום אחר.
ואלו שיש להם הרבה ביצים יותר מכפי שצריכים לגדל אפרוחים מוכרים גם את הביצים שנולדו מזכרים בתוך הביצים שבלא זכרים, אבל הם פחות הרבה מאלו שבלא זכרים כי מרובם מגדלים אפרוחים, ובכלל אלו שבלא זכרים מרובים יותר. ואם כן הוא רוב גדול בביצים הנמכרים אלו שבלא זכרים אף ממגדלים אלו.
אמנם יש מגדלים שאין עוסקים כלל לגדל אפרוחים ואלו אין להם כלל זכרים וכל הביצים שלהם הם שלא מזכרים ונמצא שמהנמכרים בשוק עוד הוגדל הרוב למאד שהם מאלו שבלא זכרים שאין נקלטות שהדם אין אוסר כל הביצה. ולכן ודאי יש מקום להתיר סתם ביצים בארצות הברית מדין רוב. והוא רוב גדול טובא ויש מדינא לילך בתר רובא.
אבל למעשה כיון דבביצה לא נחשב לרובא דרובא האנשים הפסד כלל וכדחזינן שהחמירו בביצה כל השיטות אף שהוא רק דרבנן שהיה לנו לילך להקל, מה שלא מצינו זה בשאר דברים אף באיסורים דאורייתא. לכן כיון שעל כל פנים איכא מיעוט דבאים מזכרים שהדם אוסר כל הביצה, מן הראוי להחמיר אף שאין זה מדינא.
וכך כתב האגרות משה גם במקום אחר (אורח חיים חלק ג סימן סא) בדבר הביצים בארצות הברית שרובא דרובא הם מספנא דארעא, ודאי מדינא אין שום מקום לאוסרם והיה מותר לזרוק הדם ולאכול השאר, כדין ביצים המוזרות בשולחן ערוך (יו"ד סימן סו סעיף ז'). אבל למעשה כיון שאף במדינותינו לא היה לן לאוסרם מדינא שגם שם היו הרבה ספקות, ומכל מקום החמירו משום שהוא דבר שכמעט לכל אדם לא היה נחשב זה להפסד כלל, אף שבספקות כגון אלו היו מקילין אף באיסורים דאורייתא וחמורים, לכן יש גם לנו להחמיר שבמדינה זו לא נחשב זה כלל להפסד. אך הוסיף דבתערובת אין לאסור. ובכלים נהג להחמיר שלא להשתמש בהן מעת לעת, ואין צורך להגעיל.
אולם עיין בשו"ת יחו"ד (חלק ג סימן נז) שהביא את דברי האגרות משה (חלק יורה דעה סימן לו וח"ג או"ח סימן סא) שכתב דלמעשה כיון שבארצות אמריקה הביצים בזול מאוד, ואצל רוב בני אדם אין נחשבת הביצה להפסד כלל, לכן טוב להחמיר להשליך כל הביצה שנמצא בה דם, אף על פי שאין זה מן הדין ע"כ. והעיר עליו דאולם במקומינו בארץ ישראל שעל פי הרוב הביצה נחשבת להפסד, יש לסמוך על עיקר הדין לזרוק את הדם ולאכול את השאר, עכ"ד.

טעם שני להחמיר, כיון שאין להתיר דבר שהוא תמוה לרבים
בשו"ת משנה הלכות (חלק ד' סימן צו) הביא טעם שני להחמיר ולזרוק את כל הביצה, שנשאל שם על מדינתו (בארצות הברית) שרובא דרובא מהביצים הנמצאים למכירה לאכילה נולדו בלי זכר אלא דספנא מארעא, האיך הדין לאוכלם כשיזרוק דמם.
והשיב שם דרוב ביצים הנמצאים בינינו למכירה הם באים מדספנא מארעא ורק מיעוט קטן הוא מאותן שבאים מתרנגולים, ואם כן מסברא נראה דיש לן ליזל בתר רובא במקום שאין אנו יודעים. וכיון דרוב ביצים אינם מזכר אלא מספנא מארעא, כבר יצא לכולי עלמא מספיקא דאורייתא ולא הוה אלא דרבנן, ולפי זה הוי ליה להקל לגמרי אפילו בלא ידעינן ודאי אי הוה מזכר או לא דניזל בתר רובא.
אלא מכל מקום כיון דמיראי הוראה להתיר את כל הביצים שבמדינה לאוכלם כשיזרוק הדם, וגם שהוא דבר תמוה לרבים וכבר כתב בהגהות מימוניות (פ"ה מה' ת"ת) דכי היכי דאסור להורות בפני חכם הכי נמי אסור לחכם להתיר דבר התמוה לרבים שדומה לרבים שהתיר את האסור וטיהר את הטמא.
ואף שהש"ך (יו"ד סי' רמב ס"ק יז) כתב דאם אומר לשואל טעם לדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר דמותר, מכל מקום כתב המשנה הלכות במקום אחר (ח"ג סי' קיא) שיש לחלק דבמקום שההיתר הוה לרבים אי אפשר לברר היטב לכל אחד ויבואו להתיר האסור, אמנם ליחיד אפשר להסביר עיי"ש. ואין לך דבר תמוה לרבים יותר מזה שיאמרו שבארצות הברית ליכא איסור דם בביצים ויאמרו התירוהו הפרושים אף שמדינא מותר. גם כי יש לחוש דילמא במשך הזמן ישתנה הענין אצל הפארמערס ויחזרו ויביאו זכרים, על כן לא נראה להתיר בסתם כל הביצים.
אך עיין בשו"ת יחו"ד (חלק ג סימן נז) שחלק על דברי המשנה הלכות וכתב דכאן שהדבר מבואר להיתר בתלמוד ובפוסקים ראשונים ואחרונים, אין לחשוב זאת לדבר התמוה לרבים, שאם לא כן אין לדבר סוף, כי הן רבים עתה עמי הארץ, וכל היתר כזה הנשען על יסוד דברי רבותינו בתלמוד ובפוסקים, יתמהו מחוסר ידיעתם לאמר מה זאת. והרי ידוע מה שאמרו בירושלמי (סוף פרק ב' דעבודה זרה), כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר (והובא בתוספות עבודה זרה מ, א). וכן אמרו בירושלמי (סוף פ"ה דתרומות וסוף פרק א' דחגיגה), כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור. וכן הוא בספר תשב"ץ (סימן תקלז). וראה בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א' סימן מא), שכתב, אין דרכי להחמיר על המון העם בדבר שאין איסורו ברור, ולא נפק מיניה חורבא.
ולכן כתב בשו"ת יחו"ד דאף על פי שבשו"ת משנה הלכות אחר שכתב להתיר מעיקר הדין, שוב חשש שזה נקרא דבר התמוה לרבים, מכל מקום אין דבריו מוכרחים, והעיקר להקל.

טעם שלישי להחמיר, דמסתבר שהדם הנמצא בביצה מהסוג האוסר את כל הביצה
יש סיבה נוספת להחמיר, שאם אנחנו דנים על כל הביצים הנמצאות בשוק ודאי רובא דרובא אין בהם דם של אפרוח ואין חייב לבדקם, אבל כשאנו דנים על ביצה מסויימת שכבר פתחנו אותה ומצאנו בה דם ובאים לדון אם דם זה הוא מהסוג שאוסר את כל הביצה או לא, הלא כבר יש ריעותא גדולה לפנינו, ומסתבר שמתוך ביצים אלו שיש בהם דם רובם הם מהסוג שהדם אוסר את הביצה.
ועיין בפתחי תשובה (סוס"ק ב') ובדרכי תשובה (אות טו) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' קו) חשש לזה. ואף שבשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' לו) לא סבירא ליה כן מצד הדין, מכל מקום גם הוא כתב שם שראוי להחמיר בזה. (ועיין עוד בספר שערי תורת הבית סימן ב' פרק א').

סתם ביצים שיש בהם חשש דם שנתערבו עם ביצים שאין בהם חשש דם
אף אלו פוסקים שהחמירו לזרוק את כל הביצה שיש בה טיפת דם בביצים שנולדו לא על ידי זכר, הקילו באופן שנתערבו ביצים שיש בהם חשש דם עם ביצים שבודאי אין להן דם.
בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן לו) כתב דלענין התערובות אף חד בחד וכן בנתבשלו אף רק שני ביצים ואפילו ידוע שהנמצא בה דם היא הגדולה וכן הכלי אף שנתבשלה לבדה אין להחמיר לאסור אף לבעלי נפש בסתם ביצים במדינתנו כל זמן שלא ידוע ודאי שהיא באה מזכר.
וראה בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן צו) שכתב דלענין תערובות פשוט שהוא היתר גמור ואין להחמיר בזה אפילו לחרדים לדבר ה'.

דם בקשר החלבון או מחוץ לקשר וגם על החלמון
בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן לו) כתב דאם אירע שהיה דם בקשר החלבון או מחוץ לקשר וגם על החלמון, שאם היא ביצה שבאה מזכר היתה אסורה לכולי עלמא, אולי יש להחמיר אף בסתם ביצים דבארצות הברית גם מדינא דאולי דם כזה לא מצוי שיהיה אלא מריקום אפרוח שזהו הוכחה שהיא מזכר, דמאחר דאופן כזה לא מצוי כלל קשה לבחון הדבר ולא ידוע שנמצא זה לפעמים גם בשל ספנא מארעא ושייך להסתפק בזה כספקת התפילה למשה אף בפה שהרוב גדול הם מספנא דארעא, ויש נפקא מינה לענין התערובות ולמה שנתבשל עמה שאולי נצטרך להחמיר באופן כזה.

צבע הדם לאסור
בשולחן ערוך בהלכות נדה (יורה דעה סימן קפח סעיף א') פסק לענין מראות דמים שכל מראה אדום, בין אם היא כהה הרבה, או עמוק, טמאים. וכן כל מראה שחור. ואין טהור אלא מראה לבן וכן מראה ירוק, אפילו כמראה השעוה או הזהב, וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים (מרדכי), עכ"ל.
וכמו בהלכות נדה גם בביצה שיש בה טיפה שחורה כדיו, כתבו אחרונים שאסורה משום דם, שדם שחור אדום הוא אלא שלקה. אבל אם אינו שחור כדיו וגם אינו אדום ממש אין לאסור (דרכי תשובה ס"ק כג בשם אחרונים ע"פ חולין מז, ב ונדה יט, א). ועיין עוד בשו"ת התעוררות תשובה (חלק ד' סימן כז, אות א) שדן במי שמצא טיפה שחורה בביצה.

נמצא בביצה דבר גוש כמראה בשר עוף
בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג' סימן סא) כתב דבביצה שנמצא בתוכה כמראה בשר עוף דבר גוש בלא שום אדמימות, הנה אם היה זה ממש ריקום בשר העוף הא אסור, אבל כיון שרק נדמה כבשר ועיין השואל וראה שהוא רק מה שקורין "פערבאקן איי" ואינו ריקום דבשר, אין לאסור זה, אבל צריך לעיין היטב שלא לטעות בזה.
וכן בשו"ת משנה הלכות (חלק ד' סימן צו) נשאל בענין זה וכתב, דאם מצאו בביצה כמין אצבע בשר עוף מבלי שום אדמומית וכנראה לו כמו "פערבאקען איי" נראה דמותר הוא לאכילה דאין זה דם כלל אלא איזה חיתוך, ובמדינתינו היו קוראים לכעין זה "אייער לעבעריל" ואין זה דם ביצים. אבל אם היה שחור או אדום אז חזרינן למה שכתב לעיל.

ביצה עם שני חלמונים ונמצא קורט דם על אחד מהם
בשו"ת מנחת יצחק (חלק י' סימן סב) נשאל בענין כשיש ב' חלמונים בביצה אחת, ובאחד יש עליו טיפת דם, ובאחר אין שום דם, מה דין החלמון השני (אבל על החלבון קשה לדון שמעורב עם החלבון של החלמון האחר). והשיב שדעתו נוטה להחמיר שגם החלמון השני אסורה, אם לא בצירוף מה שהביצים בזמנינו רובם ככולם הם מספנא דארעא.
ובדבריו הביא את סברת השואל שצידד להתיר. אך כתב המנחת יצחק דאין להוציא הדבר מפשוטו של "שדא תכלא בכוליה", דהמשמעות הוא על כל מה שבתוכו. ועוד הנה סברת השואל דריקום כזה אין שייך שיכנס לתוך ביצה אחרת, אך דחה כל זה לפי שהיה מקום לומר סברא זו רק אם היה הריקום מתחיל מן החלמון. אמנם לפי המבואר בפלתי (סי' סו ס"ק ב') הוא אחרת, ומבואר בדבריו עיקר הריקום בחלבון, וכאשר נאמר שדי תכלא בכולו, אין לחלק בין חלמון לחלמון.

האם יש לבדוק כל ביצה קודם אכילתה ודין ביצים צלויות שאינם יכולות ליבדק
בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות דם סימן סו סעיף ח') פסק דמותר לאכול ביצים צלויות אף על פי שאינם יכולות ליבדק. והגיה הרמ"א: וכן אין צריך לבדוק הביצים אם יש בהם דם, דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם (הגהות מיימוני). ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום, שרואין בהם אם יש בהם דם, עכ"ל.
וכן כתב בספר שערי תורת הבית (סימן ב' פרק א') דהיות שרוב הביצים אין בהם דם, מותר לאכול ביצה רכה או ביצה קשה שהתבשלה בקליפתה או בצורה אחרת שלא ניתן לבדקה אם יש בה דם, כמו שכתב השולחן ערוך בסעיף ח'. וכן העידו על האריז"ל שהיה גומע ביצה צלויה בלי להשגיח אם יש בה דם (הובא ביד אפרים בגליון השו"ע ובכה"ח שם), וכן הובא בהנהגות החזון איש בספר טעמא דקרא שכשאכל ביצה מבושלת קשה לא בדקה.
מכל מקום כשעושים מאכל עם ביצים שבין כה פותחים אותן, נוהגים לראות ולעיין בביצים אם יש בהן דם (רמ"א שם והובא בבא"ח פ' טהרות אות ח' ובכה"ח שם). ואף שהרמ"א כתב שרק אם פותחים את הביצה ביום החמירו לבדקה, זה היה בזמנו, שבלילה לא היתה להם תאורה טובה להבחין בצבע הדם, על כן לא היו מחמירים להסתכל בדבר שקשה לברר. אבל היום שיש לנו תאורה טובה של החשמל, וניתן להבחין אם זה דם או לא, לכאורה יש החמיר ולהסתכל בביצים שפותחים גם בלילה. ומכל מקום אם לא הספיק להסתכל בביצה והיא נפלה לתוך התבשיל או העוגה וכדומה בלי בדיקה, הרי המאכל מותר כי סומכים על הרוב שאין בהן דם.
וכפי שכתב בקיצור שולחן ערוך (סימן מו סעיף א') דדם הנמצא בביצים אסור, ולפעמים כל הביצה אסורה, ולכן כשעושים מאכל עם ביצים יש לבדוק אותן.
וראה בשו"ת ודברת בם (סימן קצח) שהביא מהגאון רבי דוד פיינשטיין שליט"א שלכתחילה צריך לעשות בדיקה אבל במקום הצורך אין צריך לדקדק בזה, ויכול לסמוך על הרוב לאכלם בלי בדיקה, ובמקום דאפשר לבדוק אין הכי נמי טוב לבדוק גם בזמנינו, ובאופן שאין כל כך הרבה ביצים לבדוק בביתו וכדומה. מה שאין כן לענין צרכי רבים וכדומה כמובן דקשה לבדוק הכל, ולכן יש להם בכהאי גונא לסמוך דאין חשש כלל מדינא.

שכח וטרף הביצה עם הדם
בשולחן ערוך (שם סעיף ה') פסק דאם נמצא הדם בביצה במקום שאינו אוסר את כולה, ולא זרק הדם, ושכח וטרף הביצה עם הדם, נראה לי שהוא מותר.
ועיין בש"ך (שם) שכתב על דברי השולחן ערוך דנראה לו שהוא מותר, שהרי יש פוסקים דאין בדם זה איסור כלל אפילו מדרבנן ואפילו לדברי האוסרים אותו מדרבנן היינו שלא לאכלו בעינו משום מראית העין אבל אם נתערב שלא מדעת שרי וכן כתב הרשב"א. ומשמע דאם ערבו מדעת אסור, וכן כתב העטרת זקנים, והיינו לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא.
וראה בפתחי תשובה (שם ס"ק ב') שהביא מספר תפילה למשה שכתב, ונראה לי דנפקא מינה לדידן בביצים דספנא מארעא דאין אסור רק הדם כמו שכתב הש"ך (ס"ק יד) ואי טריף עם הדם מותר, ונראה דאפילו אם הוא ספק אם מזכר אי ספנא מארעא אפשר שמותר בכהאי גונא. ואפילו אם תמצי לומר דאסור דהוי דאורייתא למאן דאמר דם ריקום דאורייתא, מכל מקום אם נתערב חד בחד וכל שכן בתרי בטל דהוי ספק ספיקא גמור. ולפי זה לדידן דכל הביצים הם ספק אי ספנא מארעא מותרים בתערובות. על כל פנים מיהו יש לומר דספנא מארעא לא שכיח כולי האי שיהיה בו דם כמו ביצי זכר והוי איסורא שכיח טפי ולא הוי ספק ספיקא גמור, צריך עיון, עכ"ד, עיי"ש.
ועיין בשו"ת באר משה (חלק ה' סימן קכט) שהביא שנשאל כמה פעמים מה הדין באשה שאפתה חלה לשבת, ומשחה את החלה בביצה, ואחר האפיה נתגלה לה שהיה בביצה טיפת דם, מה דין החלות. וגם מה דין החלות אם מצאה את טיפת הדם אחר שמשחה את החלה אך קודם האפיה.
ובתשובתו כתב, דאם כבר נאפתה החלה הדין נותן שצריך לקלוף את החלות כדי קליפה בכל השטח שנמשחו בביצה, ואם לא נאפו עדיין יחתכו בסכין את לחלוחית הביצה מעל החלות, ושוב יחזור וילוש את הבצק, ויבטל הלחלוחית שנשאר על החלות. ואם אי אפשר לחזור וללוש אז אחר שיחתכו הלחלוחית יאפו את החלות וסגי אם יגרדו טיפה מעל החלות. ולענין לחם משנה יוצא ידי חובת לחם משנה, ואחר כך יקלוף ביום השבת.
והוסיף, שבארצות הברית שכל הביצים כמעט אין יוצא מן הכלל דינם כספנא מארעא, יש להקל הרבה הרבה יותר.

עוד פרטים שיש לדון בהם
והאמת שיש עוד פרטים לדון בהם, ביניהם: א. אם בישלו ביצה, בתוך קליפתה או בלי קליפתה, ואחר כך נמצא בה דם, ב. אם באמצע עשיית עוגה, חלה וכדומה שמו ביצים לתוך הבצק או התערובת, ופתאום שמו לב שיש דם בביצה אחת, ועוד נדונים נוספים.
ועיין בזה בשדי חמד (מערכת הדל"ת כללים יא) ועיין עוד בשו"ת התעוררות תשובה (חלק ד' סימן כז אות ב') שדן בענין ביצה ששמוה על החמין להצטמק ונמצא בה דם. וראה גם בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב' סימן ס) דן בדין ביצה שיש עליה דם שנתבשלה עם ביצים אחרות. ועוד חזון למועד.

סיכום הענין
אם מוצאים בביצה טיפת דם, אסור לאכול את כל הביצה לדעת השולחן ערוך רק אם הדם הוא בחלמון, אבל לדעת הרמ"א בכל מקום שנמצא בביצה, בין אם נמצא בחלמון ובין בחלבון. וטיפת דם האוסרת היא אף אם היא רק נקודה קטנה, וכל שכן אם התחיל להתפשט בתוך הביצה כעין פס דק ולפעמים אף יותר, שזה סימן שהתחיל אפרוח להתפתח.
אכן דם הוא רק אם הוא בצבע אדום או שחור, אבל אם הנקודה היא בצבע חום או שאר צבעים, אין זה דם אלא דבר זר, ואינה אוסרת את הביצה.
אך לענין ביצים שהטילה תרנגולת שלא היתה במקום שהיה שם תרנגול זכר, שנינו בגמרא בחולין סד, ב תנו רבנן: ביצים מוזרות - נפש יפה תאכלם. פירוש, "ביצים מוזרות" הם ביצים שלא הופרו על ידי זכר ואין אפרוח גדל מהן, "נפש יפה תאכלם", היינו מי שאינו איסטניס ואינו מואס בביצים כאלה, מותר לו לאכלן, ואין בזה איסור, אף על פי שישבה התרנגולת עליהן ימים רבים.
והחידוש בדבר הוא, שאפילו אם נמצא דם בביצה זו, מותרת היא (רשב"א בדעת רש"י) שהרי האיסור של דם אינו אלא משום שהוא תחילת ריקום של אפרוח, וביצה זו שאינה של זכר אין בה איסור (רשב"א), אלא שמכל מקום זורק את הדם עצמו. ובימינו בדרך כלל הביצים הנמכרות בחנויות הן רק ביצים שהופרו בלי זכר.
באמת החילוק בין ביצים שהופרו על ידי זכר לבין ביצים שלא הופרו על ידי זכר, מובא בגמרא בביצה, ושם מובאים גדרים איזו הן הביצים הנחשבות שלא הופרו על ידי זכר.
כן פסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן סו סעיף ז) דביצים המוזרות (פירוש שנפסדו ונעשו כעין מטווה) אפילו ישבה התרנגולת עליהם ימים הרבה, מותר לאכלם ובלבד שיזרוק הדם.
באופן שהדם אינו אסור מן הדין, כגון שאינו דם ריקום, יש ראשונים שכתבו שהטעם שהדם עצמו אסור מדרבנן הוא מפני מראית העין. וכן כתב בר"ן (חולין דף כב, א מדפי הרי"ף) דדם ביצים אסרו משום מראית עין.
בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן קו) נשאל בביצים הנקראים "בטרי איגס" היינו הנולדים מתרנגולות שמגדלים אותן בלולים מסוגרים, ואי אפשר לזכר להגיע אליהם בשום אופן, אם נאסרים על ידי טיפת דם הנמצא בהם.
ובתשובתו כתב דלדעתו ביצים הנ"ל, יש להם דין ביצים המוזרות המבואר דינם במסכת חולין (סד, ב), וכפי מה שפירש הטור ביורה דעה (סי' סו) שאינם מזכר אלא מספנא מארעא, ואינם נקלטות לעולם, דזורק הדם ואוכל את השאר.
על אף שמעיקר הדין ביצים שנולדים שלא על ידי זכר שנמצא בהן דם - זורק את הדם ואוכל את השאר, יש פוסקים שכתבו שמכל מקום יש להחמיר ולזרוק כל הביצה, והביאו שלושה טעמים לזה: א. מכיון שלזרוק כל הביצה לא נחשב כלל להפסד. ב. מכיון שאין להתיר דבר שהוא תמוה לרבים ואין לך דבר תמוה לרבים יותר מזה שיאמרו שליכא איסור דם בביצים. ג. מכיון שלא שכיח שיהיה דם בביצים דספנא מארעא, ולכן יש ריעותא גדולה אם נמצא דם בביצה, ומסתבר שדם זה מהסוג שאוסר את כל הביצה

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

רכישת עמוד בספר תורה

רכישת עמוד בספר תורה
תרומה בעין יפה
הסכום לפי רוח הנדיב
 
השתתפות בכתיבת עמוד בספר תורה תימני,
למצוות התרומה

להחזיק ילד בת"ת 96$ ש"ח לחודש

להחזיק ילד בת
תרומה בסך: 360.00
להחזיק ילד בת"ת תימני בירושלים. זכות הלימוד תעמוד לתורם ולבני משפחתו , לבריאות ולפרנסה, לבנים צדיקים, לישועות גדולות ולבשורות טובות.
למצוות התרומה

1 ש"ח ליום בתרומה חודשית לילדי הת"ת

1 ש
תרומה בסך: 30.00
בתרומה חודשית בסך 30 ש"ח, אתה זוכה להשתתף בהנחלת התורה לפי מסורת אבותינו לדור העתיד. זכות גדולה עם הרבה שמחה. תתחיל עם שקל ליום, הברכה תבוא ואז תוסיף.
למצוות התרומה

 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים