אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת עקב
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר דברים >> פרשת עקב
פרשת עקב

''והיה עקב תשמעון''

משל למה הדבר דומה, לבן שאביו דורש ממנו כי ירצה ללמוד תורה, שאם לא כן ילקהו עד שיאמר רוצה אני, הרי ברור איפוא שמוטב לו לרצות לאלתר כדי לחשוך מעצמו את המלקות. כך אומר גם משה רבנו: ''והיה עקב'' – הלא בסופו של דבר ''תשמעון'' – שתהיו מוכרחים לשמוע, כי הרי יכפו אתכם לכך, שאם-כן הלא מוטב כי תשמעו לאלתר.

לפני כל צעד שאומר אדם לעשות, עליו לשמוע תחילה היטב ולהתבונן אם בצעד זה יעשה את רצון השם-יתברך, ואם לאו – אל יעשהו. וזהו פירושו של הכתוב: ''והיה עקב'' – והיה בכל צעד שתאמרו לעשות – ''תשמעון'' – תשמעו תחילה היטב אם הוא יהיה לרצון השם-יתברך אם חס-וחלילה לא.

חכמינו אמרו: ''אין והיה אלא לשון שמחה''. וכך הוא איפוא פירושו של הכתוב: ''והיה'' – שמחה גדולה תהיה ברקיע, אם ''עקב'' – כאשר בסוף ימי הגלות, בעקבתא דמשיחא, יבואו על האדם מישראל נסיונות וקשים מרים, ובכל-זאת ''תשמעון'' – תוסיפו גם אז לשמוע בקול השם-יתברך ולשמור את תורתו, כי אז ישמח שמחה גדולה.

"את המשפטים האלה''

מה טעם הזכיר כאן הכתוב רק ''משפטים''? לפי שבני-ישראל במדבר היו ''דור דעה'', אשר במשך ארבעים שנה עמדו בנסיונות קשים עד מאוד, ומצוות התורה נעשו חלק מן ה''אני'' שלהם, כך שאפילו החוקים היו להם למשפטים. כלל לא היו מסוגלים להבין אחרת ונפשם הגדולה השיגה גם את החוקים כמו משפטים.

''ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה''

מצינו במדרש, שלפיכך היתה רבקה עקרה, כדי שלא יאמרו אומות-העולם כי ברכתם אשר ברכוה: ''אחותנו את היי לאלפי רבבה'', היא אשר השפיעה עליה ללדת בנים.

אומר איפוא כאן הכתוב: ''ברוך תהיה מכל העמים'' – אף כי כל העמים יברכוך, בכל זאת לא יהא בכך משום מניעה לפריונך ורבייתך, ו''לא יהיה בך עקר ועקרה'' – שלא יושם לב לזה שיאמרו כי הדבר הוא בזכות ברכתם.

''וכל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך''

· כלל שנינו בגמרא, שלשון ''נתינה'' היינו בשיעור – ''נתינה ככזית'' – ואילו לשון ''שימה'' היינו בלי שיעור, אפילו בכלשהו (כריתות ו). לפיכך אומר הכתוב: ''לא ישימם בך'' – אפילו כלשהו מכל מדוי מצרים לא ישים בך, אולם ''ונתנם בכל שונאיך'' – הללו יקבלו זאת בכמות ראויה, בשיעור.

· בהגדה של פסח טורחים התנאים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא, להגדיל את מספר מכותיהם של המצרים – זה אומר חמישים מכות וזה אומר מאתיים מכות ואילו השלישי מגדיל את המספר עד למאתיים וחמישים. מה, בעצם, הנפקא-מינה בזה? אמר על כך הגאון מווילנה ז''ל: לפי שבקשו להגדיל ככל היותר את מספר החליים והמדווים הרעים, אשר לא תהיה להם שליטה על ישראל, כפי שמבטיח כאן הכתוב: ''כל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך'' – הרי ממילא ככל שיגדל מספר מכותיהם של המצרים, כך יגדל מספר המכות והיסורים שלא יושמו על ישראל.

''כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם''

ב''חובת הלבבות'' מסופר על חסיד אחד שאמר, כי בוש ונכלם הוא להתיירא מפני מי בעולם, פרט להשם-יתברך. אם אדם מחבב את רעהו, חולק לו כבוד או מודה לו בעד טובה שעשה עמו, אין זה פוגם כלל באהבת השם או בכבוד השם. מה שאין כן לגבי יראה, שאם מתיירא אדם מפני בשר-ודם, הרי זה סימן מובהק שיראת-השם שבו אינה שלמה ותמימה. אם אדם מתיירא באמת מפני השם-יתברך, שוב לא יוכל להתיירא מפני יצור שלו.

לפיכך אמרה תורה: ''לא תערוץ מפניהם'' – מפני העמים – ''כי ה...גדול ונורא'' – רק הוא נורא, ואם תערוץ ותירא מהם יהיה זה פגם במוראך מפני השם-יתברך.

''לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה''

והלא יכול היה השם-יתברך לעשות כך, שלא תוכלנה החיות להזיק? ברם, זה שאנו רואים פעמים רבות כי מתפללים אנו ואין אנו נענים, ולפעמים גם צדיקים אינם נענים לאלתר, ברי זה בכדי שלא תבטל הבחירה החפשית שניתנה לאדם; שכן אם כל תפילה ותפילה של צדיק תיענה לאלתר, יהפכו הכל לצדיקים ולא תהיה עוד בחירה.

והנה, חכמינו אמרו: ''בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו של עולם, מה לילוד-אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא, אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרונ ובן-אדם כי תפקדנו...אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: החזיר להן תשובה...אמר לפניו: רבונו-של-עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: אנכי ה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודה-זרה? שוב מה כתיב בה: זכור את יום השבת לקדשו – כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה: לא תשא – משא ומתן יש ביניכם?...כבד את אביך ואת אמך – אב ואם יש לכם?...לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב – קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש-ברוך-הוא''.

הרי נמצינו למדים מכאן, שאלמלא היתה בחירה לאדם היו המלאכים מנצחים בטענתם, שאין לתת את התורה לבשר-ודם ילוד-אשה.

זהו שאומר הכתוב: ''לא תוכל כלותם מהר'' – לא תוכל לכלות את העמים ללא כל קשיים, שאם כן הרי תתבטל הבחירה לכשיראה העולם כי הכל מתנהל שלא כדרך הטבע, ואם לא תהא בחירה הרי ממילא ''תרבה עליך חיית השדה'' – החיות-הקודש, שרפים ואופנים שברקיע, ירבו ויתגברו עליך בטענתם כי אין לתת את התורה לבשר-ודם, כיון ששוב לא יהא מקום לתירוץ שיש יצר-הרע לאדם.

''לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו''

לפעמים יתכן שעל-ידי הכסף והזהב שתקח לך מעל העבודה-הזרה, תצליח בעסקיך ותבוא לידי עשירות, ואז תתחיל לחשוב כי הצלחת בזכות כוחה של העבודה-הזרה ונמצא שעל-ידי הכסף והזהב תיכשל בעבודה-זרה גופא.

''למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך...ויענך וירעבך ויאכלך את המן'' 

שנינו במשנה: ''כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל'' (אבות פ''ו, מ''ד). כידוע אפשר היה לחוש במן את טעמם של המאכלים המובחרים ביותר בעולם. זה היה איפוא הנסיון – לראות אם יסתפקו לטעום במן רק את טעמה של פת-במלח, כדי שיוכלו לזכות בתורה. היינו: ''לדעת את אשר בלבבך'' – מה תבא כוונתך שעה שתאכל את המן, אם תתן דעתך על מטעמים ומעדנים, או על פת-במלח בלבד.

מכאן שמדליקין נרות בשבת (ילקוט). אף-על-פי שהמן היה מחונן בכל הטעמים שבעולם, בכל-זאת התאוננו בני-ישראל ואמרו: ''ועתה נפשנו יבישה אין כל בלתי אל המן עינינו'' (במדבר י''א, ו) – ואמרו על כך חכמינו, לפי שלא ראו אלא את המן בלבד ולכן לא ידעו שובע, כשם שסומא אוכל ואינו שבע. הרי למדים אנו מכאן שלצורך עונג-שבת יש להדליק נרות בשעה סעודת- השבת, למען אפשר היה לראות את המאכלים ולאכול לשובע. ובכן, מזה שאמרה תורה על המן: ''ויענך וירעיבך'', מכיון שלא ראו את אשר אכלו – יש להביא ראיה שמדליקין נרות בשבת, כדי שהאכילה לא תהא בגדר עינוי אלא עונג-שבת.

''כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה יחיה האדם''

בעצם קשה להבין, היאך יכולה הנשמה, שכל עצמה אינה אלא רוחניות, להיות ניזונה ממאכל חומרי?

ברם, מכיון שכל עצם נברא אינו מתקיים אלא בכוח דיבורו של השם-יתברך בשעת הבריאה (''בדבר ה שמים נעשו'', ''בעשרה מאמרות נברא העולם'') – הרי אותו כוח של הדיבור האלוהי הטמון בתוך המאכל, הוא המזון לנשמה. שעה שאדם-מישראל נוטל פרי ואומר: ''ברוך אתה ה אלהינו מלך העולם'', מתעוררים הכוחות הרוחניים הפנימיים שטמונים בתוך הפרי מכוח הדיבור האלוהי בשעת הבריאה, והם מהווים מזון רוחני עבור הנשמה.

זהו שאומר הכתוב: ''אל על הלחם לבדו יחיה האדם'' – לא על הלחם החיצוני הגשמי חי האדם – ''כי על כל מוצא פי ה יחיה האדם'' – כי אם בזכות הדיבור שיצא מפי השם-יתברך בשעת הבריאה, הנותן כוח קיום ללחם, שכן כוח רוחני זה הוא הוא המזון לנשמה.

''ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם''

מה רבותא היא זו, שלאחרי כל הברכות לא יהיה שם עוני ומחסור?

ברם, דרכו של עולם שהעני אוכל פת בלבד ואילו עשיר מלפת את הפת במאכל כלשהו כדי להוסיף טעימות לפת.

לפיכך אמרה תורה, כי לחמה של ארץ-ישראל יהא כה משובח וטעים, עד שאפילו העשיר יאכלנו בלי מאכל-לווי.

''ארץ אשר אבניה ברזל...ואכלת ושבעת וברכת''

הלא הברזל אינו ניתן לאכילה ואם-כן יאה היה לומר ''ואכלת ושבעת'' לפני-כן, אחרי הפסוק: ''ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש'', ולא כאן אחרי: ''אבניה ברזל''?

ברם, את הפסוק ''ארץ חטה ושעורה'' דרשו חכמינו על השעורים שבתורה מרומזים כולם בפסוק זה (ברכות מ''א).

והנה מצינו בגמרא: ''אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים, נשתכחו בימי אבלו של משה – אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו'' (תמורה ט''ז).

כן דרשו חכמינו על הפסוק: ''אשר אבניה ברזל'' – ''אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו תלמידי-חכמים שעוסקים בבנינו של עולם ומחדדים זה את זה כברזל'' (תענית ד).

וכן ידוע מה שאמרו חכמינו, שלפיכך השם-יתברך נושא פניו לישראל, על שום שהם מדקדקים על עצמם לברך אפילו על שיעור כזית או כביצה, אף שאין חיוב לברך אלא על אכילה כדי שביעה, ככתוב: ''ואכלת ושבעת וברכת''.

זהו איפוא המשכם של הפסוקים. בראשונה נאמר הפסוק: ''אץר חטה ושעורה'', שבו מרומזים השעורים שבתורה. ברם, שעורים אלו הלא נשתכחו בימי אבלו של משה ואם כן לא היו ישראל יודעים להחמיר על עצמם ולברך אפילו על כזית וכביצה, ואז ממילא לא היתה נשיאת-פנים לישראל – לפיכך מוסיפה התורה מיד: ''ארץ אשר אבניה ברזל'' – שבארץ ישראל מצויים תלמידי-חכמים מופלגים שמחדדים זה את זה כברזל ובפלפולם החזירו את כל אשר נשתכח וחזרו וחדשו את השעורים – הרי ממילא יתכן ''ואכלת ושבעת וברכת'' – אפילו על כזית או על כביצה.

''השמר לך פן תשכח את ה אלהיך'' 

הרבי ר בונם מפשיסחה ז''ל נכנס פעם אצל הרבי מלובלין ז''ל ומצאו שהוא מודאג ביותר. משראהו הרבי מלובלין התאונן לפניו, שזה עתה עבר על לאו מפורש שבתורה: ''השמר לך פן תשכח את ה אלהיך'' – הוא הסיח לרגע את דעתו מהשם-יתברך.

נענה הרבי ר בונם ואמר:
''הדין הוא לגבי שיכחה כי עומר בן סאתיים אינו בגדר שיכחה, לפי שמחמת גודל חשיבותו הריהו שכוח ולבסוף זכור – שחזקה על בעל-הבית שייזכר בו מיד. הוא הדין גם במר. היסח-הדעת של רגע אחד אינו בגדר שכחה, שכן חזקה עליו שמיד ישוב וייזכר והיינו לבסוף זכור, ואין לו איפוא כל סיבה לדאגה''.

''יישר כוח! החייתני!'' – קרא הרבי מלובלין ז''ל.

''המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש''

מצינו בירושלמי: ''חברבר זה (מין נחש) כשהוא נושך לאדם, אם האדם קדם למים – החברבר מת, ואם החברבר קדם למים – האדם מת. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו...אמר רב יצחק בר אלעזר: ברא לו הקדוש-ברוך-הוא מעין תחת כפות רגליו''.

לפיכך אמרה תורה: ''המוליכך במדבר...נחש שרף ועקרב'' – השם-יתברך הוליכך במקום שורץ רמשים ארסיים, ''וצמאון אשר אין מים'' – וגם מים לא היה שם, אף-על-פי-כן ניצלת ממות. שכן ''המוציא לך מים מצור החלמיש'' – בדרך נס פתח לך השם-יתברך מעינות מי מתוך הסלע וכך ניתנה לך האפשרות להקדים אל המים לפני הנחש ולהינצל מהכשתו.

''והיה אם שכח תשכח את ה אלהיך'' 

· ''והיה'' זו לשון שמחה. אם שכוח תשכח את ה''והיה'', היינו את השמחה, ותהא שרוי בעצבות, ברי כי ''תשכח את ה אלהיך''. עצבות גוררת שכחת הבורא.

· אם ''והיה אם שכוח תשכח את ה אלהיך'' – שלא זו בלבד שתשכח אלא עוד תשמח על כך ששכחת את ה אלהיך, אזי ''העידותי בכם היום כי אבד תאבדון'' – ברי שלא תהא לך תקומה עוד.

''ואפן וארד מן ההר''

· ''ואפן'' – עשיתי פנים לעצמי. אחרי חטא העגל, כאשר נפלו ישראל והיו שרויים בשפל המדרגה, התחזק משה רבנו והתאזר עוז, לבל יפול בזרועות העצובות. לא היו לו פנים בעיני עצמו, אולם הוא התחזק ועשה פנים לעצמו.

· הלא להלן, אצל לוחות שניות, נאמר גם-כן: ''ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון'' (י, ח) – ומה איפוא פירוש של ''ואפן'' שם? ברם, מסתבר שהיה הבדל גדול בין הלוחות הראשונות שהיו ''מעשי אלהים'' ובין הלוחות השניות שנפסלו בידי משה רבנו. משהבחין משה בהבדל זה, שוב לא היו לו פנים בעיני עצמו, אך הוא התחזק ועשה פנים לעצמו.





 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים