אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת נשא עא
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר במדבר הרב רוזנבלום >> פרשת נשא עא
 
בס"ד
פרשת נשֹא – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"א.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת נשֹא.
היא הפרשה שבאה בדר"כ, בשבת שלאחר חג השבועות. היא גם הפרשה הארוכה ביותר בתורה, יש בפרשה הזו 176 פסוקים, גם הפרק הגדול ביותר בתהילים, קי"ט, יש בו 176 פסוקים וגם המסכת הארוכה ביותר בש"ס, מסכת בבא-בתרא, יש בה קע"ו דפים-176 דפים.
כל הענין הזה, כותב"החידושי-הרים", אין תוקף לעסק התורה, כבתחילתו, היות ומתחילים עכשיו, לאחר קבלת התורה, קוראים בתורה את פרשת נשֹא, לכן ניתנה לנו פרשה ארוכה, יש בה את המדרש רבה הכי ארוך, גם בזוהר הקדוש, הוא הכי ארוך בפרשה הזו.
אנחנו היום בע"ה, רוצים לעסוק במצות סוטה, בפרשת סוטה שכתובה בפרשה הזו, אבל לפני זה, צריכים להקדים כמה הקדמות.
בראש ובראשונה, נקדים את דברי חז"ל, בילקוט שמעוני(פרשת וזאת-הברכה) – אומרים חז"ל על הפסוק(דברים לג, ב) ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ – כשנגלה הקב"ה לתת תורה לישראל, לא על ישראל בלבד נתגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך לבני עשו, ואמר להם אתה מקבלים את התורה? אמרו לו, מה כתיב בה?  אמר להם, לא תירצח. אמרו לו, כל עצמן של אלו האנשים, אביהם רוצח הוא, שנאמר  וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, ועל כך הבטיחו אביו, וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה.
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה?  אמר להם לא תנאף. אמרו לו, כל עצמה של ערוה שלהם היא, שנאמר וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן.
הלך אצל בני ישמעאל, אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתיב בה? אמר להם, לא תגנוב. אמרו לו כל עצמם של אביהם ליסטים היה, שנאמר  וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם.
אז שבעים אומות, אף אחד לא רצה לקבל את התורה. כל אומה ואומה, הקב"ה עבר ושאל, אם רוצים הם לקבל את התורה, וכל אומה סירבה.
עד שהקב"ה בא לישראל, וישראל אמרו – נעשה ונשמע.
למרות שאף אומה לא רצתה לקבל את התורה, אבל תפתחו ילקוט שמעוני, בתחילת פרשת במדבר, אומרים חז"ל – כשהאומות ראו, שעם ישראל מקבל את התורה, כמו שכתוב גם בגמרא(זבחים), שכל האומות התקבצו אצל בלעם, ושאלוהו – מה הולך בעולם?(כיון שאף אחד מבעלי החיים לא השמיע רעש) שמא מבול בא לעולם?
אמר להם – לא. הקב"ה כבר הבטיח שלא יביא עוד מבול לעולם, שנאמר(תהילים כט, י) ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב. הקב"ה נותן תורה לעם ישראל, שנאמר ה'  עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, מיד פתחו כולם ואמרו ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
כתוב במדרש, ילקוט שמעוני(במדבר אות תרפ"ד)- מה ראו להתקרב יותר מכל האומות – האומות שואלות, מה זכו ישראל, שהקב"ה מקרב אותם יותר מכל האומות? למה הם זכו לקרבה כזאת?

סָתָם הקב"ה את פיהם. אמר להם – הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, כשם שבָנָי מביאים, שנאמר וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם - אמר הקב"ה לאומות העולם – האם אתם יכולים להביא לי ספרים, שמראים ששמרתם על קדושת הבית, שהבית שלכם נבנה בטהרתו, תביאו לי ספר כזה ואתן לכם את התורה.
לכך מנאם בראש הספר הזה- לכן מנה הקב"ה את בני ישראל בספר הזה, לכן מונים אותם לפני חג השבועות, למה?
כי בפסוק האחרון בפרשת פקודי, אומרת התורה -  אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי ואחר-כך כתוב(במדבר, ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם אומר המדרש – שלא זכו ישראל ליטול את התורה, אלא בשביל היוחסין שלהם.
כתוב במגילת רות, פרק ח' במדרש, על הפסוק(תהלים ד, ה) רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ - אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד אֵימָתַי הֵם מִתְרַגְּזִים עָלַי וְאוֹמְרִים לֹא פְּסוּל מִשְׁפָּחָה הוּא, וְלֹא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָה הוּא.
אותו דבר תמצאו בגמרא(יבמות ע"ו, ב) – א''ל דואג האדומי  עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו מ''ט דקאתי מרות המואביה יוצא שכל קבלת התורה, אומר המדרש, נבנה על ענין קדושת הבית, בשביל היוחסין שלהם, ולכן לפני מתן תורה, מונים את בני ישראל.
אותו דבר, תמצאו ברש"י(פרשת פנחס). הפרשה השניה שבה מונים את בני ישראל. שם מביא רש"י, מדוע הקב"ה מוסיף לכל אחד ואחד מן השבטים ה' מתחילתו ויו"ד בסופו -...חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי: לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי...
אומר רש"י - משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל(תהלים קכב, ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף.
אומר המדרש(במדבר רבה, פרשת נשֹא, אות ט', יד), פסוק שמופיע בשיר-השירים -  שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים, הֲרֵי מֵאָה וְאַרְבָּעִים, וְלֹא מָצִינוּ אֶלָּא שִׁבְעִים, שְׁלשִׁים בְּנֵי חָם, וְאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנֵי יֶפֶת, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה בְּנֵי שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר(דברים לב, ח): יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – כמו שעם ישראל ירדו ממצרים בשבעים נפש, כנגדם הציבו שבעים אומות.
וְכָמָּה הֵם(בראשית מו, כז): כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים, וְהָאֻמּוֹת שִׁבְעִים, וְאַתְּ אוֹמֵר מֵאָה וְאַרְבָּעִים – איך יכל להיות מאה ארבעים, אם אמרנו שבעים כנגד שבעים?!
אֶלָּא שִׁשִּׁים מִשְׁפָּחוֹת יֵשׁ בָּאָרֶץ שֶׁמַּכִּירִין אֶת אֲבִיהֶם וְאֵינָן מַכִּירִין אֶת אִמּוֹתֵיהֶן, וְנִקְרְאוּ מְלָכוֹת, וּשְׁמוֹנִים מִשְׁפָּחוֹת יֵשׁ בָּאָרֶץ מַכִּירִין אֶת אִמּוֹתֵיהֶם וְאֵינָן מַכִּירִין אֶת אֲבִיהֶן, וְנִקְרְאוּ פִּילַגְשִׁים, שֶׁהַפִּילַגְשִׁים חֲשׁוּדוֹת, וּשְׁאָר אֵינָם מַכִּירִין לֹא אֲבִיהֶם וְלֹא אִמָּם אֶלָּא מְעוּלָמִים, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר(שיר השירים ו, ח): וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, גָּדְלוּ בְּמִצְרַיִם(יחזקאל כג, כ): אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים וגו', וְהֵן(שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי וגו'. אַחַת הִיא שֶׁקִּלְקְלָה שָׁם וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר(ויקרא כד, י): וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהָרַג משֶׁה, שֶׁלֹא יִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר בֵּין הַמִּצְרִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר(שמות ב, יב): וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וגו'...
אם ככה יוצא, שהפרשה שלנו, היא בעצם המשך של מעמד הר סיני, שהמדרש אומר שכל הענין של מעמד הר סיני, שהתורה ניתנה לעם ישראל, היא ניתנה להם בגלל הייחוס.
לאחר ההקדמה הזו, בס"ד, נעמוד על מצוה בפרשה, רק צריך להקדים למצוה הזאת הקדמה:
בפרשה הזאת ישנם 18 מצוות – 7 מצוות עשה ו – 11 מצוות לא תעשה.
המצוה הראשונה, היא מצות שילוח טמאים. מה פירוש הדבר?
לאחר שהוקם המשכן, והוסדר סדר החניה במשכן, שלושה שבטים בכל אחד ואחד מן הצדדים, מצוה הקב"ה על שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה.
בתוך המחנה שהיה ממוקם בו המשכן, היו שלושה סוגים של מחנות – מחנה שכינה, מחנה לוייה ומחנה ישראל
אומרת התורה – כדי שישראל ישמרו את עצמם בקדושה, כדי שישראל ישמרו את עצמם בטהרה, כדי שהשכינה תמשיך לשרות בתוכם, שנאמר(כט, מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, צריכים לשמור על טהרת מחנה ישראל, וכדי לשמור על הטהרה, באה התורה ומזהירה, שטמאים, אסור להם להישאר בקרב המחנה.
כותב החינוך(מצוה שס"ב) - שהמצרע שהוא חמור בטמאתו שמטמא באהל, חמור גם כן בשלוחו, והוא משתלח חוץ לשלש מחנות דהינו, חוץ לירושלים(אותו דבר תמצאו גם ברש"י, קצת יותר בקיצור) וזבים וזבות ונדות ויולדות, שאין טמאתם חמורה כל כך שלוחם חוץ לשתי מחנות, שהן מחנות כהנים ולוים, וזהו חוץ להר הבית, וטמא מת שאין טמאתו חמורה כל כך אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת, לפיכך מתר לכנס בהר הבית.
בא כאן הרמב"ן, ומסביר מה זה הסדר הזה של הפרשה, שמתחיל בענין המצורע, הזב וטמא מת, ומיד לאחר מכן, זה עובר לגזל הגר וסוטה.
מסביר הרמב"ן - וישלחו מן המחנה. אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה שיהיה המחנה קדוש  וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות.
כותב הכלי יקר – שלושת המגורשים שישנם מחוץ למחנה – מצורע זב וטמא מת, הם כנגד ג' עברות:

המצורע, הוא כנגד עבודה זרה. מה פתאום מצורע הא כנגד עבודה זרה?
כיון שכתוב בחז"ל, שלאחר שעשו את העגל, אנשים קיבלו צרעת, שנאמר(שמות לב, כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא...
אומרים חז"ל – שנצטרעו, כמו שנאמר במצורע – ראשו יהיה פרוע.
וְכָל זָב – זו טומאה שקשורה לטומאת העריות, והטומאה הזאת, מביאה לזיבה.
וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ – הכוונה להיטמא בשפיכות דמים.
אומר לנו הכלי יקר, ששלושת הטומאות צרעת, זיבה, וטומאת מת, הם כנגד ג' העבירות החמורות.
בא בעל הטורים במקום, ואומר – לא, שלושת הטומאות האלה באים כנגד חטא אדם הראשון, וכנגד שלושת המעורבים.
בחטא אדם הראשון היו שלושה מעורבים – הנחש, האישה והאדם.
הנחש הוא זה שפיתה את האישה, והאישה היא זאת ששכנעה את אדם, ולכן הם גם נתקללו בסדר הזה.
חז"ל אומרים – בקללה, התחיל מן הקטן - קודם כל הנחש נתקלל, לאחר מכן האישה, ולבסוף האדם, וכנגד זה, שלושת הטומאות:
טומאת הצרעת- כנגד הנחש, שחז"ל אומרים, שהוא קיבל חברבורות בגבו, הוא קיבל צרעת.
טומאת הזבה – טומאת הנידה שהאישה קיבלה, שלפני החטא, כותבים רבותינו, האישה לא היתה נידה, הרי כתוב בחז"ל, שעתידה אישה ללדת בכל יום, לא יהיה שייך אז, טומאת נידה.
גם ענין המוות, לא היה לפני חטא אדם הראשון, רק לאחר החטא, הקב"ה גזר מוות.
אומר בעל הטורים – שלושת הטומאות שמוזכרות פה, כנגד ג' השותפים בחטא אדם הראשון:
המצורע – הנחש.
הזבה –  חווה.
טומאת המת – כנגד אדם הראשון.
אומר לנו הרמב"ן – ומה פתאום כתבה התורה את פרשת השילוח של שלושת האנשים האלה - המצורע, הזב וטמא המת, ולאחר מכן מגיע אשם גזלות, והנושא הזה של גזל הגר?

כותב הרמב"ן חידוש עצום, אבל הרמב"ן הולך בשיטתו, הוא סובר את אותו דבר בפרשת יתרו – הוא כותב, שהערב רב, לא היו במעמד הר סיני. כל אותם אנשים שהצטרפו לעם ישראל, הם לא היו במעמד הר סיני. כל מעמד הר סיני, שהקב"ה שלח מלאכים, ושמו על כל אחד שתי כתרים – כל זה היה בעם ישראל. אין לגרים ולערב-רב, מה לחפש במעמד הר סיני.
כותב הרמב"ן -  ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר
הרמב"ן לשיטתו, כפי שמופיע בפרשת יתרו(יט, ב), שם הוא קובע, שחנייתם של הערב-רב, לא היתה בסמוך להר סיני, ומתן תורה היה אך-ורק לישראל - ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם, וחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר(בפסוק הבא) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזה טעם ויחן שם ישראל, או הוא להזכירם דרך כבוד בקבלם התורה:
סובר הרמב"ן, שלא היה קשר בכלל במעמד הר סיני, בין הערב רב, הגרים והאספסוף, לבין עם ישראל.
אם ככה, אומר לנו הרמב"ן, תבין לבד מה שהולך – מוציאים מעם ישראל את הטמא מת, הנידה והמצורע, וחוץ מזה מגיעה פרשת גזל הגר, שבא לומר לך – גם הגרים היו מחוץ למחנה.
בספר דרך חוקיך, הוא מסביר – שהקב"ה כאן, בפרשת גזל הגר, רצה לעודד את הגרים – אף עפ"י שלא הכניסו אתכם למחנה, שלא תחשבו שמותר לגנוב ממכם, אדרבא, כאן מופיע האיסור של גזל הגר – זה בא לעודד את הגרים. כך כותב הספר דרך חוקיך, וכך הוא מסביר את הרמב"ן בפנים.
בכל אופן, מסביר הרמב"ן, שכל זה הוא מדבר על אנשים שהורחקו מן המחנה.
אז יש לנו מצורע, זב וזבה וטמא מת, וגם הערב רב והגרים. ממשיך הרמב"ן ואומר – ונסמכה לכאן גם פרשת סוטה, גם פרשת סוטה באה להרחיק מעם ישראל, את אותם אנשים שירדו מן הדרך, והאישה שסטתה ויש לה ממזרים, אז גם אותם מוציאים מקרב ישראל.
אומר הרמב"ן, אף עפ"י שפרשת סוטה היתה צריכה להיות בחומש תורת כהנים, כי היא הרי מביאה מנחה, אם כך, לכאורה, זה שייך לשם, אומר הרמב"ן – זה לא מנחה שבאה לכפרה, זאת מנחת קנאות, לכן אין דינה בפרשת ויקרא, בחומש תורת כהנים, אלא דינה כאן, בחומש במדבר.
ממשיך הרמב"ן ואומר - בעבור שיחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו...
עד כאן היסוד של הפרשה הזאת, כאשר אנחנו מדברים שוב, על נושא המצורע, הזב והזבה, טומאת המת, גזל הגר, סוטה ונזיר. זה הסדר. על זה בע"ה, אנחנו רוצים לעסוק היום, כשהנושא המרכזי שלנו, הוא פרשת סוטה.
הרמב"ן כאן, בפרשת סוטה, כותב - שנושא בדיקת הסוטה, הוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום  כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם
אנחנו רוצים קצת להיכנס, לנושא מי הסוטה, ובעיקר לעסוק בדרך הבדיקה של מי הסוטה.
כדי להבין את דרך הבדיקה, ולעסוק בזה, צריכים לקרוא את הפסוקים בפנים, ולעבור שלב אחר שלב, עד שנגיע לעיקר הדברים.
אומרת התורה –(יא)  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל
מה זה אִישׁ אִישׁ?
אומרים חז"ל – יש כאן שתי אנשים שהיא מועלת בהם.
אומר רש"י - איש איש. ללמדך שמועלת בשנים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה.
ברגע שאישה חוטאת, היא מועלת בהקב"ה, שנקרא איש מלחמה, והיא מועלת גם בבעלה.
אומר המדרש(תנחומא במדבר, ה') - אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאִישֵׁךְ  אַתְּ מְשַׁקֶּרֶת. שֶׁמָּא בִּי אֶת יְכוֹלָה לְשַׁקֵּר. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאִישׁ שֶׁהוּא חָבוּשׁ בְּתוֹךְ שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְהָיוּ שָׁם שְׁנֵי שׁוֹמְרִים אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ. פָּתַח אֶת הַפְּנִימִי וְיָצָא, וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ הַשּׁוֹמֵר. בָּא לָצֵאת מִן הַחִיצוֹן, הִרְגִּישׁ בּוֹ הַשּׁוֹמֵר שֶׁבַּחִיצוֹן. תְּפָשׂוֹ וְאָמַר לֵיהּ: בְּאוֹתוֹ שֶׁבִּפְנִים שָׂחַקְתָּ, אֲבָל בִּי אֵין אַתָּה יָכֹל לִשְׂחֹק. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָאִשָּׁה הַמְּנָאֶפֶת, בְּאִישֵׁךְ אֶת מְשַׂחֶקֶת, אֲבָל בִּי אֵין אֶת יְכוֹלָה לִשְׂחֹק. וַאֲנִי יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עַל בְּרִיּוֹתַי, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחַק, ה' יִלְעַג לָמוֹ(תהלים ב, ד).
אמר הקב"ה, על בעלך את יכולה לשקר, עלי לא! לכן נאמר כאן בתורה אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, שתדע, שהאיש שלמעלה, לא תוכלי להעלים ממנו עין, על האיש שלמטה, שזה בעלך, את יכולה לשקר. הקב"ה תמיד ידע.
לכן אומרת התורה, אם אדם עוברת בו רוח קנאה, הוא מביא את אשתו אל הכהן, ואז מה?
(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן
שואלים חז"ל – למה שֹעורים ולא חיטים?
אומרים חז"ל – היא עשתה מעשה בהמה, לכן קרבנה יהיה משֹעורים, שהוא מאכל בהמה.
אומר רש"י - לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך: ולא יתן עליו לבונה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר אל גבעת הלבונה,(שיר השירים ד, ו) והיא פירשה מדרכיהן.
הוא מביא את זה לפני הכהן, והוא מעמיד אותה לפני ה', ואז מה קורה?
(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם – הכהן לוקח כלי שעשוי מחרס, והוא מכניס אותו בתוך הכיור, ומתוך הכיור הוא מוציא חצי לוג מים בתוך הכלי חרס, לוקח עפר מקרקע המשכן.
אומרים חז"ל – אם אין בקרקע המשכן, מביא מבחוץ אל תוך קרקע המשכן, ורק קרקע שהיה בתוך המשכן, מכניסים בתוך המים האלה - וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם.
זאת אומרת הדבר הראשון, הוא לוקח קודם כל חצי לוג מים, לתוך זה מכניסים עפר, והשלב הבא, לוקחים את כתב הסוטה, כותבים את פרשת הסוטה לשם האישה, כמו שגט כותבים לשם האישה.
54 תיבות, כותב הרמב"ם, יש בפרשת סוטה.
כותב רבינו בחיי, ש-54 תיבות, זה מנין ''דן'', שבשעה שמוחקים את המים, היא מושכת על עצמה דינים, וזה השם האמצעי מתוך השם א-ד-נ-י, ונשאר א-י.ואת זה מטבילים בתוך המים הקדושים, שנלקחו מהכיור וזה נמחק בתוכו, ואת זה, אסור לכתוב עם קנקנתום, כיון שהאותיות לא נמחקות בזה(דברי הגמרא), הקנקנתום מדביק את האותיות אל הקלף, זה צריך להיכתב בדיו בלי קנקנתום, מכניסים אותו למים, האותיות נמחקות ואז היא שותה את המים האלה.
זה עיקרם של דברים, מכאן אנחנו רוצים בע"ה טיפה להרחיב מה מונח כאן ביסוד הזה:
בראש ובראשונה, היא לוקחת כלי חרס.
אומר רש"יבכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקידה בזויה של חרס(סוטה ט.)
רבינו בחיי אומר – כמו שלכלי חרס אין תקנה, כך לאישה שסטתה אין תקנה, ולכן לא נותנים לה לשתות מכלי זכוכית, כי כלי זכוכית, גם אם נשברו, אפשר לתקן אותם.
אם אתה זורק אותם לאש, אתה מפיח בהם רוח, אתה מתקן אותם מחדש. אבל כלי חרס אין להם תקנה, לומר לאישה – אם סטית, אין לך תקנה!
אומר המדרש הגדול – אדרבה, זה שלא משקים אותה בכלי נחושת ובכלי זכוכית, זה לטובתה, למה?
כי אם היו משקים אותה בכלי נחושת ובכלי זכוכית, זה היה נשאר, לא היו לוקחים את זה, כלי חרס, שותים וזורקים.

הלכה היא, שלא משקים באותו כלי חרס, שתי סוטות.
בכלי הזה, אם זה היה כלי נחושת או כלי זכוכית, אז מה היתה התוצאה?
היו באים להשקות סוטה, בכלי ששתתה בו כבר סוטה, אז היו אומרים – בכוס הזה שתתה אישה זאת וזאת, והתפוצצה, בכוס הזאת שתתה זו וזו, ובכל פעם אתה מזכיר את אותו עוון.
אומר לנו המדרש הגדול – חס הקב"ה, על כבודם של בנות ישראל, ואפילו על הרשעים שבהם, שלא יהיה נזכר שמם על החטא.
אותו דבר מה שמביאים חז"ל במדרש – למה הרג הקב"ה, את האתון של בלעם? כדי שלא יצביעו כולם על האתון הזאת ויגידו –"זו האתון שחטא איתה בלעם". אפילו על כבודו של גוי, כמו בלעם, חס הקב"ה.
(ויקרא כ, טו)... וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. שואלים חז"ל – אדם חטא, בהמה מה חטאה?
אומרים חז"ל – כדי שלא תעבור בהמה זו ברחוב, ויגידו – זו בהמה שחטא עמה פלוני. לכן צריכים להרוג גם את הבהמה, עד כדי כך, נזהר הקב"ה, בכבודו גם של חוטא, כדי שלא יתבזה.
למה לוקחים מהכיור את המים?
אומר רש"י - לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהן, שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו.
דיברנו בפרשת ויקהל, שיחה שלמה, מה זה המראות הצובאות, מה זה המושג הזה, שמשה רבינו לא רצה לקחת מהם את המראות הצובאות.
הכלי היחיד במשכן, שאנחנו יודעים מאיפה הוא בא, זה רק הכיור. המראות הצובאות, נעשו כל כולן, מתרומתן של הנשים. אף תרומה של גבר, לא הלך למראות הצובאות. משה רבינו לא רצה לקבל את זה- איך אקבל את הדבר הזה, שגורם לריבוי יצר הרע?
אמר לו הקב"ה – קבל את זה. במצרים, באמצעות מראות אלה, העמידו נשות ישראל לגיונו  של מלך. אדרבה, עכשיו שהם לא צריכות את זה, הם תורמות את זה לעשיית המשכן, קבל מהם, ועשה מהם את הכיור.
לכן הכיור נעשה מממונם של בנות ישראל.
במדרש רבה, מופיעה עוד סיבה(במדבר רבה, נשֹא, פרשה ט) - אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַסּוֹטוֹת אִמּוֹתֵיכֶן  גָּדְלוּ בֵּין הַטְּמֵאִים וְלֹא נֶחְשְׁדוּ, וְאַתֶּם גְּדַלְתֶּם בֵּין הַטְּהוֹרִים וְנֶחְשַׁדְתֶּם, לְפִיכָךְ יָבוֹא מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶן שֶׁל אוֹתָן שֶׁגָּדְלוּ בֵּין הַטְּמֵאִים וְהָיוּ טְהוֹרוֹת, וְיִבְדְּקוּ וְיוֹכִיחוּ לְמִי שֶׁגָּדַל בֵּין טְהוֹרִים וְנִטְמְאוּ, לְכָךְ הָיוּ הַמַּיִם מִן הַכִּיּוֹר.
 
 
 
בעל הטורים כאן, עומד על הסדר הזה, שבתחילה לוקחים מים ולאחר מכן לוקחים עפר, ולבסוף מכניסים את הכתב בתוכו.
כותב בעל הטורים(מקור הדברים בירושלמי)המים מבשרים מאין באת, העפר מבשר לאן אתה הולך, והכתב אומר, לפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון.
לוקחים את שלושת הדברים האלה, שמתמצתים את המשנה של עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל.
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אומר - עֲקַבְיָא בֶּן מַהַלַּלְאֵל אוֹמֵר הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים, מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אומר הקב"ה לקחת מים קדושים, כנגד הטיפה. לקחת עפר, כנגד לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. לוקחים את השם הקדוש, ומוחקים אותו על המים, לומר לו לִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
בספר אזנים לתורה, אומר רעיון מאוד נשגב, סביב הענין הזה, של המים העפר והכתב.
כתוב בתורה, שהקב"ה ברא את האדם, עפר מן האדמה. מה זאת אומרת?
כתוב בחז"ל, שהקב"ה אסף עפר מכל העולם כולו, למרות שהוא אסף עפר מכל העולם כולו, את הראש של האדם, הוא ברא מהר המוריה, מהמקום שבו נעקד יצחק אבינו, במקום שבו הקריב האדם הראשון את קרבנו, נח את קרבנו, קין והבל את קרבנם, דוד ושלמה, כך מופיע ברמב"ם(הלכות בית הבחירה, פרק ב', הלכה א-ב) -   הַמִּזְבֵחַ מְקוֹמוֹ מְכֻוָּן בְּיוֹתֵר. וְאֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ לְעוֹלָם... וּמָסֹרֶת בְּיַד הַכּל שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הַמִּזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ אַבְרָהָם הַמִּזְבֵּחַ וְעָקַד עָלָיו יִצְחָק. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה. וְהוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב עָלָיו קַיִן וְהֶבֶל. וּבוֹ הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קָרְבָּן כְּשֶׁנִּבְרָא וּמִשָּׁם נִבְרָא. אָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא.
האדם, למרות שכתוב בחז"ל, שהקב"ה קיבץ את עפרו מכל העולם, חז"ל אומרים שהסיבה היא, שלא יהיה מקום בעולם, שלא יהיה מוכן לקלוט את הגופה שלו, אחרי מאה ועשרים שנה. לכן בתחילת היווצרו, הקב"ה אסף עפר מכל העולם, שלא יהיה מקום בעולם שלא יקלוט אותו.
יוצא, שהאדם, תחילת בריאתו מן העפר, אבל הקב"ה לא ברא אותו רק מעפר, אלא הקב"ה לקח מים, וערבב בתוך העפר הזה.
העפר עורבב במים, כך כתוב בירושלמי(מסכת שבת ב, הלכה ו), במדרש(בראשית רבה, י"ד) -...אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קְצַרְתָּה, כָּאִשָּׁה הַזֹּאת שֶׁהִיא מְשַׁקְשֶׁקֶת  עִסָּתָהּ בַּמַּיִם וְהַגְבָּהַת חַלָּתָה מִבֵּנְתַיִם, כָּךְ בַּתְּחִלָּה וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וגו', וְאַחַר כָּךְ וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים וגו'
הקב"ה לקח מים, ערבב את העפר בתוכו, ויצר כאן תבנית של בוץ, לאחר שהתבנית היתה, והקב"ה ברא את האדם בצורתו, נפח בו רוח חיים.
אומר הספר אזנים לתורה – לוקח הקב"ה מים, ואומר לצרף בתוכו עפר, וע"י שהוא אומר לצרף בתוכו עפר ומים, חוזרים להוויה הראשונה של אדם הראשון. עצם זה, שמוחקים את האדם הראשון, זה הכנסת רוח חיים בתוך המים האלה.
כמו שהקב"ה נפח נשמה באדם הראשון, לאחר שהוא עשה אותו מעפר ומים, לוקח הקב"ה ומצוה, לכתוב את הפרשה, ובה כתוב השם המפורש, מוחקים אותו על המים, זה הכנסת הנשמה לעפר ולמים, הראיה – שאם יתברר אחר-כך, שהאישה לא חטאה, אומרת התורה - וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע.
זאת אומרת, שבאמצעות המים האלה, אומרים חז"ל, היא בונה את עצמה, היא יוצרת מחדש, אם היא היתה עקרה, היא מתחילה ללדת ילדים.
מאיפה אנחנו לומדים את זה?
אומרת הגמרא(מסכת ברכות), שחנה אמרה להקב"ה – ריבונו של עולם, אם אתה נותן לי בן, טוב. ואם לא, אלך ואסתר מאלקנה, ואם הוא יקנא בי, הרי כבר הבטחת וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. אם ככה, תיתן לי ילדים.
אומרים המפרשים - וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה עַל ה'. על מה היא התפללה?
 היא התפללה להקב"ה, שלא יצטרך למחות את השם על המים, כדי שהיא תוכל לקבל ילדים, גם בלי זה.
יוצא, שבעצם זה שלוקחים עפר ומים, וע"י זה, מכניסים את השם בתוך המים, מגבלים את האדם מששת ימי בראשית, שנברא מן העפר ומן המים, ומחיקת השם בתוך המים, כותב לנו האזנים לתורה, זה בעצם הכנסת הנשמה.
כותב האזנים לתורה – את המשך היצירה של הוולדות, מסר הקב"ה בידיה של האישה. החל מהבריאה הראשונה שנבראה, אדם הראשון, מכאן ואילך הפקיד הקב"ה, בידיה הנאמנות של האישה, את הבאת העוברים לעולם.
כשחוה ילדה את הילד הראשון, היא קראה לו בשם קין, למה?
אומרת התורה – קניתי איש את ה'.
שואל האזנים לתורה – מה זה קניתי איש את ה'?
אומרת הגמרא(נידה ל"א) – שלושה שותפים באדם – אביו ואמו והקב"ה. אביו נותן את הלובן, שמהם עצמות וגידים.
האישה נותנת את האודם, מזה עור ובשר. ולכן לאחר מות האדם, כאשר לא נשאר בשר, נשאר רק עור ועצמות, לכן, כשאדם נפטר, לא מזכירים אותו כבר בשם שלו, לא קוראים לו פלוני בן אלמונית, לא מזכירים את שם אמו, אלא רק את שם אביו, למה?
התשובה פשוטה – כי לאחר 120 שנה, לא נשאר כבר עצמות וגידים. הדבר היחיד שנשאר זה עצמות, שזה מהאבא, לכן באזכרה, מזכירים רק את שם האב. כך ראיתי כתוב במפרשים.
אם ככה, אומר הספר אזנים לתורה יסוד נפלא – שלושה שותפים הם באדם, אומר הקב"ה – אני ניכנס כשותף, רק בשעה שהאדם עושה מה שאני מצוה עליו, אבל אם האישה סורחת מדרכה, היא לא עושה את תפקידה נאמנה, שתשתה את המים האלה, הם חוזרים להוויה הראשונה, לתחילת היצירה, ואז אם היא תשתה,אני מוציא את החלק שלי.
אז אם מתברר, שהיא עשתה הכל בסדר, אז אדרבה  וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע, כמו שהיה אצל אדם הראשון, אבל חלילה לא? השם שלי נמחק על המים, אני מוציא את הנשמה שלי ואז וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ – זה העונש שהיא מקבלת, כך אומר הספר אזנים לתורה.
כדי להבין מה מונח בענין הזה, של העפר והמים, אנחנו צריכים טיפה להיכנס יותר לעומק:
הגמרא(מסכת סוטה י"ז) אומרת – אם התברר שהאישה היתה בסדר, אם התברר שהאישה קדושה וטהורה, והבעל סתם קינא לה, זוכה ויוצא לה בן כמו אברהם אבינו. למה כמו אברהם אבינו?
כי אברהם אבינו אמר את המשפט(בראשית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.
היות והוא אמר את המשפט הזה, ומשקים אותה עפר של סוטה, אז לכן היא זוכה לבן כמו אברהם.
אומרים חז"ל, שכל מה שזכינו להשקאה של מצות מי סוטה, זה בזכות אברהם אבינו, שאמר וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.
אתה אמרת וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר?! חייך שאתן לבניך שתי מצוות – אפר פרה ועפר סוטה.
שואל בית הלוי, על הגמרא(סוטה י"ז) – מה הקשר בין זה שאמר אברהם אבינו וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, לזה שהם זכו באפר סוטה ולעפר פרה?
אומר הבית הלוי – עפר, אין לו שום תכלית כשהוא לעצמו. מתי העפר מקבל תכלית?
כששותלים בתוך העפר צמחים והוא מתחיל להצמיח, אז יש לעפר תכלית.
אפר, אין לו שום תכלית על עתיד, כל תכליתו זה על העבר. האפר הזה בעבר היה שולחן, היה ארון, הוא נישרף ונהיה ממנו אפר.
האפר  מבטא את העבר, ואילו העפר מבטא את העתיד – שכרגע העפר לא עושה כלום, אך אם תשתול בתוכו צמחים, הוא יתן פירות בשלב מאוחר יותר.
אומר הבית הלוי – למה אמר אברהם אבינו וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר? אמר אברהם אבינו – אני כלום. גם לא הייתי כלום וגם לא אהיה כלום – אני לא חשוב גם מצד העבר וגם לא מצד העתיד.
אמר לו הקב"ה – אתה ככה השפלת את עצמך, שאתה לא שווה כלום, לא מצד העבר ולא מצד העתיד?! חייך שאני אתן לך מצוה, שתברר את העבר ואת העתיד – מצות עפר סוטה, מבררת את העבר – מבררת אם האישה סטתה. באמצעות האפר, מבררים את העתיד. מה זה את העתיד?
באמצעות שמזים על האדם, את אפר הפרה, מתירים לאדם שהיה טמא מת, להיכנס לתוך המחנה, אז בעצם מאפשרים לו את העתיד. עד כאן דבריו של הבית הלוי.
 
יסוד נפלא נוסף, שראיתי בפרשת וארא, שם אומר אברהם אבינו - וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. מתי הוא אומר את זה?
אברהם אבינו בא לבקש על סדום -...וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר...
אברהם אבינו מבקש על מקום שנקרא סדום. סדום זה מקום הרשע והפשע שבעולם, זה סדום.
אומר לו הקב"ה - וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד. במה הם היו רעים וחטאים?
אומרים חז"ל – בזנות וברצח וביד עני ואביון לא החזיקה.
זנות – רק מגיעים המלאכים לסדום, מה אומרים אנשי סדום ללוט?
(בראשית יט, ה) אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם – הם רק נכנסים לסדום, זה מה שדורשים מהם.
ומה לוט מציע להם כפתרון?
(ח) הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם...
יוצא, שהמקום הזה, הוא מקום הזנות שבעולם.
אומר אברהם אבינו – אני עפר ואפר, אבל אולי תציל את סדום?
אומרים חז"ל – סדום מקום של זנות, סדום מקום של רצח.
אומרים חז"ל – מעשה באישה אחת, שנתנה אוכל לעני, והסדומיים תפסו אותה שנתנה לו אוכל, תפסו אותה ומרחו את כולה בדבש ושמו אותה על החומה, כדי שיבואו דבורים ויעקצו אותה. למה הם עשו את זה?
אומרים המפרשים – כדי ללמד לקח את כולם, שיפסיקו לתת צדקה לעניים.
היה חוק בסדום, שאסור למכור לעניים אוכל. מותר לתת להם כסף, אבל אסור למכור להם אוכל. אז ממילא הם היו מתים.
ראתה אותה אישה את אותו עני, מסכן כמה ימים כבר לא אכל, הייתה הולכת לשאוב מים, שֹמה לו בתוך המים אוכל וזרקה לו בדרך.
אמרו אנשי סדום – איך זה יכל להיות? הבן-אדם הזה בלי אוכל כמה ימים, והוא עוד בחיים?! מוכרח שמישהו מספק לו מזון.
הלכו ובדקו ומצאו שהאישה הזאת מספקת לו מזון, מה עשו?
הלכו ומרחו אותה בדבש, ושמו אותה על החומה.
שואלים רבותינו – למה מרחו אותה בדבש ושמו אותה על החומה?
ראיתי באחד הספרים רעיון נפלא – באו אנשי סדום ואמרו לגברת הזאת – מה את חושבת שאנחנו נגד צדקה?  אנחנו גם מבינים שצריכים לתת צדקה, רק יש בעיה אחת – העניים, ברגע שהם יודעים שמישהו נותן צדקה, זה לא מישהו אחד, הם באים בלהקות ולוקחים את כל הכסף מאיתנו! אם זה היה בודדים, אז לא נורא, אבל הם באים בלהקות!
איך הם לימדו אותה?
אמרו לה – בואי ותראי, כשדבורה אחת עוקצת אותך, זה לא נורא. נכון, עוקצת דבורה, שמים משחה, עובר אחרי יום יומיים. אבל כשבאים חמישים אלף דבורים, הם כבר יכולים להרוג בן-אדם!
זה כל הרעיון שמונח כאן בדבורים.
יוצא, שאנשי סדום היו רעים גם בנושא של זנות וגם בנושא של רצח.
אומר אברהם אבינו – אני עפר ואפר, אבל אולי תרחם עליהם?
אמר הקב"ה – אני את האנשים האלה, לא אציל, אבל היות ואתה ביקשת שאני אציל, חייך, שאתן לבניך שתי דברים-אפר סוטה ועפר פרה. למה?
שתי הדברים האלה, הם כנגד שתי החטאים שהיו בסדום – מצד אחד, היה חטא של זנות, אז אני אתן לבניך אפר סוטה, שיציל את בני ישראל מהזנות, ואני אתן להם עפר פרה, היות ואנשי סדום היו רוצחים, לפחות אציל אותם מטומאת המת, שנגרם כתוצאה מהריגה של בני-אדם.
יוצא, ששני הדברים האלה, שאברהם אבינו אמר וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, זה הציל את עם ישראל, לקבל את שני המצוות האלה.
לאחר ההקדמה הזאת, אני רוצה בע"ה, לשאול שאלה – יש מחלוקת, האם במדבר השקו סוטה או לא?
למה מחלוקת?
ר' יהונתן אייבשיץ כותב, שלא השקו במדבר סוטות. כל הדין הזה נאמר, רק שהם נכסו לארץ ישראל. כל זמן שהם היו במדבר לא השקו סוטה. למה?
הוא אומר שכתוב בתורה - וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר- לֵּאמֹר לדורות. למה לדורות?
אומר ר' יהונתן אייבשיץ – במדבר לא היו צריכים את זה, כי במדבר יכולת לראות כל יום, איפה המן נופל, אם כך, ברגע שאישה סטתה, אז היא כבר לא שייכת לבעלה, ואם כך, היא חוזרת לבית הוריה, ואם היא חוזרת לבית הוריה, אז ממחר בבוקר, תמצא את המן ליד האוהל של אבא שלה! אז ממילא תדע מיד, אם האישה הזאת סטתה או לא.
אומר לנו התפארת יהונתן, שבמדבר לא השקו סוטות ובאמצעות המן, היה ניתן לברר אם האישה סטתה או לא.
הוא מביא גמרא במסכת יומא(ע"ה, א) - ר' יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה..
יש שחולקים עליו, ואומרים שזה לא נכון, למה?
כי לא פוסקים דינים כאלה, עפ"י העומר. כמו שהיתה מחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים, לגבי תנורו של עכנאי.
אמרו לו חכמים – לא בשמים היא, כאן צריך לפסוק, לא מסתכלים איפה העומר נוחת. אותו דבר, חולקים על ר' יהונתן אייבשיץ, ואומרים לא ככה.
בכל אופן, לא ניכנס לזה.
למה הקדמתי את ההקדמה הזאת? כי אני רוצה לשאול עוד שאלה – האם יתכן, שמשקים גבר במי סוטה?
בחטא העגל, השקו את הגברים מי סוטה, כך אומרת התורה.
אומרת התורה –(שמות לב, כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אומר רש"י - וישק את בני ישראל. נתכוין לבדקם כסוטות, שלש מיתות נדונו שם, אם יש עדים והתראה, בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין, עדים בלא התראה, במגפה, שנאמר ויגוף ה' את העם, לא עדים ולא התראה, בהדרוקן(יומא סו), שבדקום המים וצבו בטניהם.
יוצא, שהפעם הראשונה לשיטת ר' יהונתן אייבשיץ, לא השקו נשים במדבר, אבל גברים במדבר, כן השקו.
ארבעים יום, לאחר מתן תורה, לאחר שעשו את העגל, השקו לראשונה גברים, לבדוק אותם האם הם חטאו או לא.
כותב האבן-עזרא - ויזר על פני המים. הם מי נחל יורד מן ההר וצוה שישתו כל ישראל מאלה המים. וזה הי' כמו ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. והנה המים חדשו אות בעובדי העגל בפניהם או שצבתה בטנם. כי לולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו.
לכן, או שהפנים שלהם הבריקו, או שבטנם התנפחה, וככה ידעו בני לוי, להרוג אותם.
אז איך בדקו אותם, אם הם עבדו את העגל או לא?
בדקו אותם באמצעות השקאת מי סוטה. אז לא כתבו עדין את פרשת סוטה, לקחו את העגל, טחנו אותו, שמו במים והשקו אותם.
שואל השפתי חכמים – איזה מין רעיון זה? איפה מצינו שאדם עובד עבודה זרה, אתה בודק אותו באמצעות השקאת מי סוטה?.
אומר השפתי חכמים – מצאתי רש"י, שמסביר לנו מה זה.
יש פסוק בשיר השירים(ד, ד) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים
אומר רש"י – הפסוק הזה מדבר, על שני לוחות הברית, שהם מצומדות אחת לשניה. בלוח אחד מצות שבין אדם למקום, והלוח השני, הוא מצוות שבין אדם לחברו.
אומר רש"י –  אנכי ה' אלהיך, כנגד לא תרצח, שכל מי שרוצח, עובר על אנכי, כי הוא ממעט מכבודו של מקום.  כל מי שעובר על – לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, עובר על לא תנאף, כי הוא הלך לאלהים אחרים.
אם הוא הלך לעבוד אלהים אחרים, אז הוא כמו אישה שבוגדת בבעלה.
אם ככה, אומר השפתי חכמים- היות והדיברה הזאת, של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, באה מול הדיברה של לא תנאף, אז כמו שאתה בודק את האישה, אם היא נואפת או לא, באמצעות מי סוטה, באותם מים בודקים גם את מי שעבד את העגל.
אומר השפתי-חכמים– נראה שיש לנו הבנה, מדוע משה רבינו השתמש במים, כדי לבדוק את אותם אנשים שעבדו לעגל., אבל במדרש רבה, כאן בפרשה, אומר המדרש  - כל פרשת סוטה, על חטא העגל מדברת.
אומר המדרש(במדבר רבה, נשֹא, מ"ד) - אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. רַבָּנִין פָּתְרִין קְרָיָה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל,(במדבר ה, יב): אִישׁ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר(שמות טו, ג): ה' אִישׁ מִלְחָמָה.(במדבר ה, יב): כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁסָּרוּ מֵאַחֲרָיו, כְּמָה דְתֵימָא(שמות לב, ח): סָרוּ מַהֵר, וּמְתַרְגְּמִינַן סָטוּ בִּפְרִיעַ, וְהֵם נִקְרְאוּ אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר(הושע ב, יח): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר(שמות יט, י): וְקִדַשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר,(ויקרא יט, ב): קְדשִׁים תִּהְיוּ.(במדבר ה, יב)
הקב"ה לקח אותנו ''והתחתן'' איתנו במעמד הר סיני. כולנו יודעים, שכל הנושא של דיני החופה, נלמדים ממעמד הר סיני. לא זוכר אם דיברנו על זה בעבר, אבל רק נזכיר את זה בקיצור – זה שיש חופה מלמעלה, כיון שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית. זה שמסתובבים עם נרות, כיון שכל מעמד הר סיני היה עם נרות. זה שעומדים בחופה, כי נאמר(שמות כ, טו) וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.
אמרתי את זה באיזה חג השבועות, באיזה בית כנסת, ניגש אלי יהודי ואמר לי – אתן לך מרגלית ששווה מיליונים. שמעתי פעם בחו"ל, מאיזה רב ישיש, שאמר לו בשם הרבי מקוצק, שיש מנהג שחת מדבר, מפסיקים אותו.
פעם היה מנהג, שחתנים בחתונה היו מדברים. בחתונות של יוצאי גרמניה, עד היום החתן מדבר. זה המנהג, נותנים לו לדבר דברי תורה.
בקיצור, שואלים – למה מפסיקים אותו? אם הוא יודע, אז תן לו לדבר, ואם הוא לא יודע,  אז אל תיתן לו לדבר בכלל, שירקוד כל החתונה.
אומר אותו יהודי – כל החופה, היא כנגד מעמד הר סיני. גם במעמד הר סיני היו חתן וכלה – הקב"ה וכנסת ישראל.
אמרו עם ישראל למשה רבינו – דבר אתה עמנו ונשמע ואל ידבר עמנו אלקים.
כמו שהפסיקו את החתן, שהוא הקב"ה, כך נוהגים בחתונה להפסיק את החתן! כך אמר לי יהודי בשבועות, קיבלתי מתנה של מיליון דולר! J
מישהו אמר לי, שבזיווג שני, לא עושים את החתונה מתחת כיפת השמים. שזה בא מקבלת הלוחות השניות, שלא כפו עליהם הר כגיגית, כי כל הדבר נלמד ממעמד הר סיני.
ממשיך המדרש ואומר - וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, זוֹ מְעִילַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר(במדבר ה לא, טז): לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר.(במדבר ה, יג): וְשָׁכַב אִישׁ, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁעָשָׂה לָהֶם אֶת הָעֵגֶל.(במדבר ה, יג): שִׁכְבַת זֶרַע, שֶׁכָּךְ הָיְתָה דַּרְכָּהּ שֶׁל עֲבוֹדָתָהּ שֶׁמַּעֲבִירִים אֶת זַרְעָם לְפָנֶיהָ בָּאֵשׁ, כְּמָה דְתֵימָא(ויקרא יח, כא): וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ.(במדבר ה, יג): וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהֵם חָשְׁבוּ בְּעַצְמָם כְּאִלּוּ עַיִן שֶׁל מַעְלָה אֵינָהּ רוֹאָה, כְּמָה דְתֵימָא(תהלים צד, ז): וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ, וְאוֹמֵר(איוב כב, יב): עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה.(במדבר ה, יג): וְנִסְתְּרָה, כְּמָה דְתֵימָא(ישעיה כט, טו): הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּיר עֵצָה.(במדבר ה, יג): וְהִיא נִטְמָאָה, כְּמָה דְתֵימָא(יחזקאל לו, יז): כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי.(במדבר ה, יג): וְעֵד אֵין בָּהּ, שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶם נָבִיא שֶׁיָּעִיד בָּהֶם, כְּמָה דְתֵימָא(מלכים ב יז, יג): וַיָּעַד ה' בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה, שֶׁכְּבָר הָרְגוּ לְחוּר עַל שֶׁהָיָה מוֹכִיחָם.(במדבר ה, יג): וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה, שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ בְּרָצוֹן וּלְכָךְ נֶעֶנְשׁוּ.(במדבר ה, יד): וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה,(שמות כ, ה): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא.(במדבר ה, יג): וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, כְּמָה דְתֵימָא(שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְךָ וגו'.(במדבר ה, יג): וְהִוא נִטְמָאָה, כְּמָה דְתֵימָא(שמות לב, ח): וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ.(במדבר ה, יג): אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה, שֶׁהַרְבֵּה כְּשֵׁרִים הָיוּ בָהֶם וְקִנֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכֻלָּם שֶׁבִּקֵּשׁ לָהֶם לְכַלּוֹת הַטּוֹבִים עִם הָרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר(שמות לב, י): וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם.(במדבר ה, טו): וְהֵבִיא הָאִישׁ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,(במדבר ה, טו): אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל,(במדבר ה, טו): אֶל הַכֹּהֵן, זֶה משֶׁה, שֶׁהָיָה כֹּהֵן כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, וְאוֹמֵר(תהלים צט, ו): משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, מָה הִיא הַהֲבָאָה, שֶׁהֵבִיא דִּינָם אֶל משֶׁה, שֶׁאָמַר לוֹ: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ.(במדבר ה, טו): וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, שֶׁנָּתַן לְמשֶׁה אוֹתָהּ שָׁעָה שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר(שמות לא, יח): וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַתוֹ וגו'.(במדבר ה, טו): עֲשִׂרִית הָאֵיפָה, שֶׁהָיוּ כְּתוּבִים עֲלֵיהֶם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.(במדבר ה, טו): קֶמַח שְׂעֹרִים, וְשֶׁבַּעֲוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים נַעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל כַּקֶּמַח, כְּמָה דְתֵימָא(ישעיה מז, ב): קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח, וְהִסְעִירָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין הָאֻמּוֹת, כְּמָה דְתֵימָא(זכריה ז, יד): וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם, לְפִי שֶׁהַדִּבּוּר(שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה, רָמַז שָׁם אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת.(במדבר ה, טו): לֹא יִצֹּק עָלָיו שֶׁמֶן, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וגו'.(במדבר ה, טו): וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה, כְּמָה דְתֵימָא(דברים ט, יד): הֶרֶף מִמֶּנִּי וגו', לוֹמַר שֶׁלֹא יַזְכִּיר לוֹ לֹא זְכוּת אָבוֹת וְלֹא זְכוּת אִמָּהוֹת.(במדבר ה, טו): כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, כְּמָה דְתֵימָא(דברים ט, יג): רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.(במדבר ה, טו): מִנְחַת זִכָּרוֹן, שֶׁבַּדִּבּוּר לֹא יִהְיֶה, יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל שָׁם זִכָּרוֹן טוֹב לַבּוֹעֲרִים בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר(שמות כ, ו): וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וגו'.(במדבר ה, טו): מַזְכֶּרֶת עָוֹן, לַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר(שמות כ, ה): פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת וגו'.(במדבר ה, טז): וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן, שֶׁנִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, כְּמָה דְתֵימָא(שמות לב, יא): וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' וגו'.(במדבר ה, טז): וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה', שֶׁמָּחַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר שֶׁלֹא יְאַבֵּד אֶת כֻּלָּם, כְּמָה דְתֵימָא(שמות לב, יד): וַיִּנָחֶם ה' עַל הָרָעָה.
רבותי, אנחנו רוצים ללכת לעוד שלב אחד:
ישנה גמרא(נזיר, ב סוטה, ב) - הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
למה יין?
כיון שאומרים חז"ל, שעיקר הבְּרוֹח מתחיל מן היין, למרות שאם תפתחו גמרא(סוטה), שאומרים לאישה, שלא כדאי לה לשתות, לא כדאי לה למחות את השם על המים, כדאי לה להודות וללכת בשלום הביתה.
אומרים לאישה – הרבה יין עושה, הרבה ילדוּת עושה, הרבה שכנים רעים עושים.
לא כתוב - הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן השכנים, למה דוקא מן היין?
האישה הזאת שסטתה, אומרת התורה(במדבר ה, כא) -...וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה  - יקרה לך דבר נורא – הבטן שלך תתנפח(צבה) וזו תהיה התוצאה, תתפוצצי לעיני כולם.

אומר רש"י - את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן, לפי שבה התחילה בעבירה תחלה.
נשאלת השאלה – למה צריך לעשות דוקא את העונש הזה? שתקבל דום לב, ותמות על המקום, למה צריך לבזות אותה, שהירכיים נופלים, שהבטן מתפוצצת, מה זה הנוסח הזה, שהאישה הזאת צריכה לעבור?
בא כאן בעל הטורים, ואומר יסוד נפלא, והבעל הטורים הזה, פותח לנו פתח ליסוד הבנה נפלא, בכל הנושא הזה של סוטה:
הבאנו בתחילת השיעור את דברי הרמב"ן, שאומר שהפרשה מתחילה בשילוח טמאים מן המחנה – מתחילים בצרוע, זב, וטמא מת. משם עוברים לגזל הגר ולסוטה ואחרי זה נזיר.
אומר לנו הרמב"ן – כל זה מדבר על אנשים שנטמאו, כדי לשמור על קדושת המחנה, משלחים אותם מחוץ למחנה, זה הולך לפי הסדר – מצורע  זה החומרה החמורה ביותר, מחוץ לג' מחנות, אחרי זה זבה מחוץ לשתי מחנות, ואחרי זה טמא מת, מחוץ למחנה אחד, ולבסוף מביא לך את גזל הגר, כיון שהערב-רב, היו מחוץ למחנה, וגם סוטה, כדי לסלק את הממזרים מן המחנה. כך מסביר הרמב"ן את הסדר שלהם.
אמרנו שבעל הטורים מסביר אחרת.
אומר בעל הטורים – כל הסדר בפרשה, מדבר על חטא אדם הראשון. בחטא אדם הראשון, היו שלושה שחטאו – הנחש, האישה  והאדם.
הנחש קולל שתהיה לו צרעת, לכן כל הגב שלו, מלא חברבורות.
האישה קוללה שתהיה נידה וזבה.
האדם קולל, שיצטרך לעבוד עבודת פרך, וחוץ מזה,  הוא ימות.
כל הטומאות הללו, כנגד חטא אדם הראשון.
ממשיך בעל הטורים ואומר – זה לא נעצר כאן, זה ממשיך הלאה. גם מה שלמדת בפרשת סוטה, קשור לחטא אדם הראשון, איך זה קשור?
כותב לנו בעל הטורים דבר נורא – אדם הראשון נברא בראש השנה, ובאותו יום נבראה האישה.
אמר הקב"ה לאדם הראשון ולאשתו, לא לאכול מעץ הדעת! הציווי היחיד שיש להם, הוא – לא לאכל מעץ הדעת!
הנחש רואה את הגדולה של אדם הראשון, ונתקנא בו, ורוצה להחטיא אותם, איך הוא מחטיא אותם?
הוא הולך ומשכנע את חוה לאכל מעץ הדעת. מתי הוא עושה את זה?
הוא עושה את זה ביום ראשון(אני לא רוצה להיכנס לסוגיה הזאת, רק לומר את הנקודה), כתוב בחז"ל – איך הצליח הנחש לדבר עם האישה, כשבעלה היה נימצא שם במקום?
אומרים חז"ל(בראשית רבה) – אדם הראשון הלך לישון, והנחש ניצל את הסיטואציה הזאת, והתחיל לדבר עם האישה. מה יצא מזה?
אומרת הגמרא(שבת קמ"ו) – הנחש בא על חוה, כך כתוב בחז"ל. הוא התחתן עם האישה, וזה התיל זוהמה, בכל צאצאי חוה. מתי פסקה הזוהמה?
במעמד הר סיני.
יוצא שהנחש התחתן עם חוה, וזה יצר את כל זוהמת אדם הראשון, מתי?
בראש השנה, בזמן שאדם הראשון ישן.
יוצא, שאף עפ"י שעדין לא היה איסור סוטה, היה רק ציווי אחד – לא לאכל מעץ הדעת, ניצל הנחש את זה, ובא על חוה, ובעצם חוה היתה האישה הראשונה שהיתה ''סוטה''. היא הלכה והתחתנה עם הנחש, במקום עם אדם הראשון.
אם ככה, אומר בעל הטורים – תבין, למה אחרי פרשת מצורע, זבה ומוות, מופיעה פרשת סוטה, כי באה התורה ואומרת לך, מאיפה הכל התחיל?
הכל התחיל מחטא אדם הראשון. שאדם הראשון הלך לישון, ובזמן הזה הלך הנחש והתחתן עם חוה, וכתוצאה מזה, הכניס זוהמה בצאצאים שלה. במה העניש הקב"ה את הנחש?
אומר הקב"ה לנחש -(בראשית ג, יד) עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ
 אומר בעל הטורים – מה זה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, מה לפני זה, הוא לא הלך על הגחון?
אומר רש"י – מלמד, שלפני שהוא חטא, היו לו רגלים.
אז מה קרה לו, כתוצאה שהוא בא על חוה?
יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה - הורידו לו את הרגלים, והוא התחיל ללכת על הבטן!
אומר הקב"ה לאישה – את חוזרת לחטא אדם הראשון? אז יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְבִּטְנֵךְ צָבָה!
לכן לוקחים מים מן הכיור, ומכניסים בתוכו עפר. למה עפר?
עפר, כנגד מה שקולל הנחש - וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
אומרת הגמרא - הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. למה מן היין?
מי אמר שנתנו לסוטה יין? אולי נתנו לסוטה דיאט קולה??
הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כיון שחטאו של אדם הראשון היה ביין!!!
למאן דאמר גפן היה, כתוב בחז"ל, שהיא סחטה לו ענבים ונתנה לו לשתות.
יוצא, שהחטא הראשון היה ביין - עִנְבֵי רֹאשׁ אַשְׁכְּלוֹת מְרוֹרוֹת לָמּוֹ(לשון הזוהר הקדוש)
אומר בעל הטורים – לכן יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה, כמו חטא הנחש, הורידו לו את רגליו, ירד על הבטן – גם האישה שחטאה באותו חטא, תחזור בחזרה, לחטא אדם הראשון.
 
אם ככה, כותב לנו האזנים לתורה – לכן מכניסים את העפר לתוך המים. למה?
קודם כל לוקחים חצי לוג מים, מתוך הכיור, בתוך כלי חרס ושופכים לתוכו את החול.
כותב לנו האזנים תורה – אם כל היסוד, הוא יסוד של חטא אדם הראשון, איך התחיל העולם?
העולם התחיל במצב של וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם – קודם כל היו מים בבריאה, אחר כך אמר הקב"ה -  יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה.
היות וכל התיקון של סוטה, חוזר לתחילת ימי בראשית, אם כך, אז איך זה התחיל?
קודם כל, כל העולם היה מוצף במים, ורק אחרי זה, נתגלה העפר.
לכן אומר הקב"ה – לקחת מים, ואחרי זה להשליך בתוכו עפר, זה התיקון ליום האחרון של האדם כי מֵעָפָר בָּאתָ וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
אם ככה, נוכל בע"ה, להבין את כל המהות של היסוד הזה, שמשה רבינו השקה אותם כסוטות, למה?
חז"ל מכנים את מעמד הר סיני(מסכת שבת פח, ב)עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה.
חז"ל לא אומרים, שעם ישראל חטאו בעבודה זרה, אלא - עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה. למה הם אומרים ככה? תגידו שעבדו עבודה זרה!
הם מכנים את מעשה העגל, כמעשה זנות!
אומר משה רבינו – אם זה עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה, אז איך בודקים כלה?
כלה בודקים בהשקאת מי סוטה, אם היא סטתה או לא.
אומר משה רבינו – אני  אטחון את העגל דק, ואזרוק אותו בתוך הנחל, ואת זה אני אשקה, את אותם אנשים שאני בודק אותם, האם עבדו את העגל, או לא. זו הבדיקה שאני מתכוון לעשות.
לכן לקח משה רבינו את המים והשקה אותם.
בדיוק כך, מתחבר לנו מעמד הר סיני. נמצאים שבת אחרי מתן תורה. כבר הזכרנו, שכל קבלת התורה, התחיל בגלל קדושת הבית היהודי, בגלל האפשרות שניתנה לעם ישראל, לשמור על הקדושה שלהם. הקב"ה חתם את שמו על שמנו-החנוכי...הפלואי... להראות ששמרנו על קדושת הבית.
יזכנו הקב"ה, שבזכות קדושת הבית, נזכה בקרוב ממש לביאת גואל צדק במהרה בימנו אמן  ואמן!!!

 
 
 

תרומה ללימוד הילדים 

אפשרויות לתרומה לבחירתך

 Donation form in English

להפקיד או להעביר תרומה לחשבון הת"ת:   מבשר טוב, בנק מרכנתיל, סניף גאולה 635 ירושלים. מספר חשבון 55631

להעברת תרומה מחו"ל לבנק הת"ת בארץ הקש         להעברת תרומה לחשבון בארה"ב בנק אוף אמריקה בניו גרסי  הקש.

לפרטים נוספים להתקשר לטלפון 050-4148077      תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.

אם יש בקשה מיוחדת לתפילת הילדים שלחו הודעה. אפשר בווטסאפ 054-2254768

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים