אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת ניצבים וילך עד
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר דברים הרב רוזנבלום >> פרשת ניצבים וילך עד


בבס"ד
פרשת נצבים-וילך – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד.
 
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת נצבים-וילך, היא הפרשה המסיימת את שנת תשע"ד בס"ד.
ידוע מה שכותב הטור, סימנים לגבי קביעת המועדים(סימן תכ"ח) - פִּקְדוּ וּפִסְחוּ, וְלִמְעֻבֶּרֶת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ, מְנוּ וְעִצְרוּ, צוּמוּ וּצְלוּ, קוּמוּ וְתִקְעוּ.
פִּקְדוּ וּפִסְחוּ
  - קודם כל פרשת צו, ואחרי זה, מגיע חג הפסח.
וְלִמְעֻבֶּרֶת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ – כשהשנה היא מעוברת, קוראים קודם פרשת מצורע, ואחרי זה חג הפסח.
מְנוּ וְעִצְרוּ – קודם כל מונים את בני ישראל, ואחרי זה מגיע חג העצרת.
צוּמוּ וּצְלוּ  - קודם כל צמים צום ט' באב, ולאחר מכן מגיעה פרשת ואתחנן, שעוסקת בתפילה.
קוּמוּ וְתִקְעוּ  -פרשת נצבים, ואחר כך מגיע תקיעת שופר.
אם ככה - אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, זו הפרשה שמקדימה את ראש השנה, והמילה הַיּוֹם, היא המסמלת את ראש השנה, כמו שמופיע בכמה וכמה מקומות, כמו
שמופיע אצל אלישע, שנאמר(מלכים ב ד, ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם.
מופיע גם בספר איוב, שנאמר(א, ו) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.
גם כאן, אומרת התורה בפרשת השבוע - אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... כולנו בע"ה בשבוע הבא, נהיה בעת הזאת, באמצע תפילת ערבית, של ליל ראש השנה, יום הדין.
אנחנו בע"ה רוצים לדבר, על נקודה שקשורה לראש השנה, ולעבודת ראש השנה, רק נתחיל עם רעיון שמופיע בחתם סופר, בפרשת השבוע, בספרו תורת משה.
מוצא החתם סופר רמז, לענין של שופר, בפסוק בפרשה.
אומרת התורה –(דברים כט, יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה
כותב החתם סופר - שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, ראשית תיבות שופר.
פירוש הדבר, שיש בכוח השופר כוח, לעקור את ה - שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה – את היצר הרע, ולכן עבודת השופר, במהלך חודש אלול, אומר הרמב"ם, שחוץ מתקיעת שופר, יש כאן רמז עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְּנִרְדָּמִין הָקִיצוּ מִתַּרְדְּמַתְכֶם...
והענין של שופר, כפי שנאמר בטור -(עמוס ג, ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ – להחריד את הלבבות, ולהכין אותם לקראת ראש השנה, לעקור את היצר הרע מלבנו, כפי שמלמדים אותנו רבותינו, סביב הענין של השופר, בפרשת השבוע.
אנחנו בע"ה היום, רוצים לעמוד על כמה עניינים, הקשורים למצוות השופר, ולעמוד על כמה מאמרי חז"ל, לנסות ולהסביר אותם. נלך אחת לאחת בע"ה, נציב סדרה של שאלות, ובסוף השאלות יהיה לנו תשובה, אחת או שתים, שתיישב לנו את כל השאלות, שנציב בע"ה במהלך השיעור.
מצות השופר מופיעה פעמיים בתורה:
בפרשת אמֹר, אומרת התורה -(ויקרא כג, כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {כד} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.
בפרשת פינחס, אומרת התורה-(במדבר כט, א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִֽקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶֽם.
מה ההבדל בין זִכְרוֹן תְּרוּעָה, יוֹם תְּרוּעָה?
אומרת הגמרא(מסכת ראש השנה כט, ב) - אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר {ויקרא כג-כד} שבתון  זכרון תרועה וכתוב אחד אומר {במדבר כט-א} יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו''ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול.
כאן יש לנו רמז, שכאשר חל ראש השנה בשבת, לא תוקעים בשופר, וזה זִכְרוֹן תְּרוּעָה, וכאשר חל ראש השנה ביום חול, אז זה יוֹם תְּרוּעָה. לכן נאמרו שתי נוסחאות בתורה, כדי ללמד אותנו את הנקודה הזאת.
בספרו של הרב חיים וואלקין שליט"א(דעת חיים), הוא שואל שאלה מאוד יפה.
אנחנו אומרים בתפילות ראש השנה, אני מאזכרים שהיום הזה, הוא יום זִכְרוֹן תְּרוּעָה  - וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה... זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם
שואל הרב וואלקין שאלה מאוד מעניינת – בכל התורה כולה, שהתורה  מדברת על מועדים, היא מדברת על המצוה ולא על תוצאת המצוה. חג הפסח נקרא בשם חג המצות, ולא בשם 'חג אכילת מצה'.
חג הסוכות, נקרא חג הסוכות, ולא בשם 'חג ישיבת סוכה', אם ככה, למה ראש השנה, נקרא יוֹם תְּרוּעָה?
התרועה היא תוצאה של השופר, החג הזה היה צריך להיקרא 'חג השופר', אז למה התורה קוראת לחג הזה, על שם התוצאה של המצוה, ולא על שם הכלי שמשמש למצווה?
שאלה נוספת שראיתי שמביאים:
חג הפסח, נקרא 'חג חירותנו'. חג השבועות נקרא 'זמן מתן תורתנו', יום ראש השנה, נקרא בשם 'יום הזיכרון הזה'.
מה זה יום הזיכרון הזה?
הוא לא מאפיין לכאורה, שום דבר, ממה שמבטא ראש השנה.
או שתקרא ליום הזה, יום ההמלכה, או שתקרא ליום הזה, יום הדין. מהו יום הזיכרון?
שוב, השאלה הזאת לא כל-כך קשה, משום שבענין של זיכרון, מוזר יום הדין. איפה זה מוזכר?
כל הענין של יום הדין, הרי מופיע בפסוק בתהילים(פא, ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ {ה} כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
יוצא, שכל הענין של ראש השנה, שהוא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, נמצא בתהילים. בתורה זה יוֹם תְּרוּעָה, זִכְרוֹן תְּרוּעָה, ותו לא מידי. לא מופיע שום דבר במשפט.
בכתובים כתוב, כמו שמביא רש"י במקום, בתחילת ספר איוב(א, ו) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.
אומר רש"י - ויהי היום. אותו יום שהיה ראש השנה(שהוא יום תרועה וצוה הקב''ה לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות הה''ד משוט בארץ).
ר' חיים זוננפלד זצ"ל מצא, שהגימטריא של ראש השנה, מתאימה לפסוק קי"ט שבתהילים(קי"ט, צא) לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ.
הוא אומר, שזו אותה גימטריא של המילה 'ראש השנה', ולא תמצא בכל התנ"ך, אותה גימטריא של ראש השנה חוץ מהפסוק הזה.
אז מה מונח ביום הזה, שנקרא בשם יום הזיכרון? מה מונח דוקא, בענין של יום הזיכרון?
האמת, שבסדר הזיכרונות, שם מוזכר הענין של יום הדין - וְעַל הַמְדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לַשּׂוֹבַע וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת – יש לך כאן את התזכורת של החיים והמוות.
כך מופיע בסדר הזיכרונות, אז משמע שספר הזיכרונות, מבטא משהו שנזכרים לפני הקב"ה.
'מי לא נפקד כהיום הזה, כי זכר כל היצורים לפניך..', כולם עוברים לפני הקב"ה, אז יש משהו בזיכרונות, שמבטא את ענין המשפט.
שאלה נוספת, שאנחנו רוצים בע"ה להבין – ישנו פסוק, שאנחנו אומרים אותו אחרי תקיעת שופר(תהלים פט, טז) אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.
המדרש בפרשת אמֹר, אומר דבר מאוד מענין(ויקרא רבה, כט, ד) - אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, כְּתִיב: אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, וְכִי אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹדְעִים לְהָרִיעַ, כַּמָּה קְרָנוֹת יֵשׁ לָהֶן, כַּמָּה בּוּקִינוּס יֵשׁ לָהֶם, כַּמָּה סַלְפִּירְגָסִי יֵשׁ לָהֶם, וְאָמַרְתָּ: אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא שֶׁהֵן מַכִּירִין לְפַתּוֹת אֶת בּוֹרְאָן בִּתְרוּעָה, וְהוּא עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין לְכִסֵּא רַחֲמִים וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְהוֹפֵךְ לָהֶם מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.
יוצא, שע"י התרועה, עובר הקב"ה מכיסא דין, לכיסא רחמים.
כל אחד שואל את עצמו – מה יש בתרועה, שאין בתקיעה?
אם אתה אומר, שכל ענין השופר, כמו שאומרת הגמרא(מסכת ראש השנה טז, א) - אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
יוצא, שכל הענין של השופר, זה כדי שנזכור את העקידה.
אם ככה, אז מה הענין דוקא בתרועה? גם בתקיעה אותו דבר, מה יש בתרועה שאין בתקיעה?
זו השאלה, ומי ששם לב, התורה קוראת לענין השופר, לא תקיעה, אלא תרועה, שנאמר(במדבר כט, א) יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, העבודה של השופר, הוא בענין של התרועה.
שאלה נוספת שאנחנו רוצים בע"ה, לנסות ולהבין – חז"ל אומרים לנו, שמלכות שמים, היא מעין מלכות הארץ.
כשתסתכל מה עושים כאן במלכות, עפ"י זה תבין בערך, מה נעשה במלכות שמים.
במלכותה דארעא, אין מצב כזה, שמריעים לפני המלך בתרועה. לפני מלך תוקעים ולא מריעים – פסוקים שמופיע בנביא(מלכים א א', לט) וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. כתוב וַיִּתְקְעוּ, ולא יריעו. משמע, שהעבודה היתה בתקיעת שופר, ולא בתרועה, כך ממליכים את המלך.
נשאלת השאלה –  מה יש בענין של התקיעה, ולא בענין של התרועה?
הערה נוספת, שראיתי באחד הספרים, על ענייני ראש השנה – המדרש אומר אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא שֶׁהֵן מַכִּירִין לְפַתּוֹת אֶת בּוֹרְאָן בִּתְרוּעָה, וְהוּא עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין לְכִסֵּא רַחֲמִים וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים...
וצריך עיון גדול, אומר הספר,"לפתות את בראם בתרועה?! פיתוי הוא בשקר, עיין רמב"ן פרשת משפטים וצרי עיון גדול". כך הוא כותב.
אז הפיתוי הוא שקר, אז איך המדרש אומר, שאנחנו יודעים כביכל, לפתות את הקב"ה בתרועה?
הוא מפנה לפסוק בפרשת משפטים, שם נמצא הרמב"ן.
אומרת התורה(שמות כב, טו) וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה.
אומר רש"י - וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וארי ישדל. שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי.
בא הרמב"ן במקום, ואומר - וכי יפתה איש. מדבר על לבה, וכן תרגומו ארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. מהר ימהרנה לו לאשה, יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. לשון רש''י. ואיננו נכון, אבל ענין הפתוי הטיית רצון בשקר, פן יפתה לבבכם(דברים יא טז), ויפת בסתר לבי(איוב לא כז), אם נפתה לבי על אשה(שם לא ט). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר פתי יאמין לכל דבר(משלי יד טו). והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה.
אז פיתוי הוא בשקר.
שואל אותו ספר על ראש השנה – תימא, איך כתוב בחז"ל במדרש, שעם ישראל יודעים לפתות את בוראם? פיתוי הוא בשקר!
רבותי, זה לא רק מדרש.
רבותינו, אנשי כנסת הגדולה, ממתקני התפילה, חלקם תנאים, תיקנו פיוטים שונים, שאומרים אותם בכל מיני קהילות.
בפיוט שאומרים בני עדות אשכנז, בא' ד'ראש השנה, בחזרת הש"ץ בשחרית, נאמר – מלך בדין עלות בתרועה גֵיא עִם דָריהָ לְרועֳעה: בַּשופָר אֳפַתנוּ, וּבְברך כּרִיעָה בְּמָגִינַת רֶעִים בְגַנוֹ אתרועעָה.
אומר כאן הפייטןבַּשופָר אֳפַתנוּ, ובשבת אין אומרים בשופר, אלא 'בזיכרון שופר אֳרַצנו'.
בצד יש סוגריים, יש נוסח אחר – אין אומרים אֳפַתנו אלא אֳרַצנו.
עפ"י דברי הרמב"ן מובן, למה הוא לא רצה לגרוס כאן 'אפתנו', כי אם אתה אומר כאן 'אפתנו', לשון פיתוי, הכוונה בשקר, כמו שאומר הרמב"ן.
אומר לך כאן נוסח אחר – אל תגיד 'בשופר אֳפַתנוּ, כיון שזה לשון שקר, לכן תאמר אותו בלשון אֳרַצנו.
על המחזור, יש ביאור שנקרא 'מטה לוי'.
אומר המטה לוי – 'בשופר אֳפַתנוּ –  אפייסנו בשופר – אני אפייס את הקב"ה בשופר.
אין הכוונה לפיתוי, כמו שאומר הרמב"ן, שהפיתוי זה בשקר, אלא הכוונה לפיוס.
אלה הדברים שאומר המטה לוי, ואנחנו בכל זאת רוצים לדעת, מה יש בפיוס דוקא, בענין הזה של תרועה יותר מאשר בתקיעה? בע"ה ננסה להבין מה מונח כאן.
ישנה גמרא(מסכת תענית ח, א) שאומרת - אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר {איכה ג-מא}  נשא לבבנו אל כפים. אוקים שמואל אמורא עליה ודרש {תהילים עח-לו} ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואף על פי כן {תהילים עח-לח} והוא רחום יכפר עון וגו'
פירוש הדבר, שכל מחשבתו, מכוונת בתפילה.
משמע מהגמרא, שגם אם אתה מפתה, יש לך והוא רחום יכפר עון...
ממשיכה הגמרא ואומרת - לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור יחיד, צריך להיות נשא לבבנו אל כפים, אבל בציבור, יש מושג של פיתוי בציבור.
לכן ציבור, יש לך גם צדיקים, גם בינוניים וגם רשעים, ואין לך תענית ציבור, שאין בה מפושעי ישראל.
יוצא מכאן, שהשופר, יש לו כוח של ציבור. אפשר לפתות כביכל, את הקב"ה בתרועה.
השאלה היא – מה זה השופר הזה, שאפשר בעזרתו, לפתות את הקב"ה בתרועה?
שאלה נוספת שאנחנו רוצים לשאול – סדר השופרות, מסתיים בברכה, והסיום של הברכה הוא כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל שׁוֹפָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ.
שמיעה, היא רחוקה, והאזנה היא קרובה, כך בע"ה נקרא, בפרשת שבוע הבא - הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי
משה רבינו מדבר אל השמים.
שואלים כולם – ישעיהו הנביא, אמר בדיוק להיפך, שנאמר(ישעיה א, ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי
התשובה, אומרים חז"ל – משה רבינו, שהיה בשמים, הוא היה קרוב, לכן אמר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וישעיהו היה רחוק מהשמים, לכן אמר שִׁמְעוּ שָׁמַיִם.
אם כתוב כאן בברכה, שהקב"ה שׁוֹמֵעַ קוֹל שׁוֹפָר, משמע, שהשופר זאת האזנה רחוקה, ושמיעה רחוקה.
לגבי התרועה כתוב וּמַאֲזִין תְּרוּעָה, לתרועה, הקב"ה מאזין  יותר מקרוב, ממה שהוא מאזין ל- קוֹל שׁוֹפָר, והשאלה שנשאלת היא – למה? מה יש יותר בתרועה, האזנה יותר, מאשר יש בתקיעה?
שאלה נוספת, בהמשך של המילים - וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ – בשמיעת השופר, אין דומה לך, למה הכוונה?
אם תיקח עכשיו שופר, ותתקע בו באוזן של מלך, הוא לא ישמע, לא את התקיעה ולא את השברים ולא את התרועה. מה זה וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ?
אין דומה לקב"ה, כמי ששומע קול שופר.
כל אחד שואל את עצמו – מה זה וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ? אין כמו הקב"ה?!
גם זה מהווה פליאה, מה מונח כאן, בכל הענין הזה של וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ?
כדי להבין את יסודם של דברים, אנחנו צריכים להציב עוד כמה וכמה שאלות, ובע"ה בסיומם, נמצא ביאור נפלא, לרוב השאלות ששאלנו עכשיו:
הגמרא(מסכת ראש השנה טז, א) אומרת - א''ר יהודה משום ר''ע  מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב''ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב''ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר.
עד כאן דברי הגמרא.
בספר דולה ומשקה, שכתבו תלמידיו של הגאון ינקל הורביץ זצ"ל, ראש ישיבת אופקים שבנגב, הוא היה כמה שנים בארצות הברית, בגלל בעיה רפואית, ובאותם שנים הוא דבק בגאון ר' יצחק קוטנר.
בספר דולה ומשקה, מובאת שיחה, שאמר הגאון ר' יצחק קוטנר, לפני תקיעת שופר.
שאל הגאון ר' יצחק קוטנר, ואנחנו נראה בהמשך את עומק השאלה שלו – הגמרא סותרת את עצמה מני ובי.
הגמרא אומרת - ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני...
אם כתוב אמרו לפני, אז אמירה זה בפה.. ובמה בשופר.
אז אם זה בשופר, אז זה לא אמרו לפני, אלא זה תקעו לפני.
אומר הגאון, ר' יצחק קוטנר – הגמרא לכאורה, סותרת את עצמה, מתחילת הגמרא לסופה.
שאלה נפלא ששואל הגאון ר' יצחק קוטנר, ותכב נראה את עומק השאלה שלו, כדי להשיב על השאלה ששאלנו.
שאלה נוספת ששאל הגאון ר' אליהו רוט זצ"ל, מדברי השולחן ערוך(סימן תקפ"ו, סעיף יז) - הַמְצַיְּרִים בַּשּׁוֹפָר צוּרוֹת  בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים כְּדֵי לְנָאוֹתוֹ, לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים
ישנם בני-אדם, שרוצים לקיים מצות זה אלי וענוהו, כפי שאומרת הגמרא(מסכת שבת קלג, ב)  - דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה...
הולכים בני אדם, ועושים צורות על השופר.
מי שעושה צורות על השופר, אומר מר"ן - לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים.
באה המשנה ברורה, ואומר למה – פעמים, שמשתנה הקול בשביל זה.
בא הרב אליהו רוט, ושואל שאלה נהדרת על ההלכה הזאת – בהלכות סוכה, אדם יודע שפעמים ע"י סיכוך הסוכה, ושימת קישוטים מתחת לסכך, הוא יכל לפסול את הסכך, והסוכה שלו פסולה למהדרין. כדי שלא תפסול את הסוכה, ע"י קישוטים שאתה שם בסוכה, צריך ללמוד הלכות סוכה טוב.
לא  נאמר במחבר – המקשטים את הסוכה, והמצמידים את הסכך, לא טוב הם עושים.
אומר מר"ן הבית יוסף, תדע לך, יש הלכות איך צריך להיות סכך, יש הלכות מה מותר להיות חציצה בינך לבין הסכך, תלמד את ההלכות ואז תדע איך לשים כל דבר.
כאן אומר מר"ן המחבר – אסור לקשט.
למה לא תגיד –"תראה לקשט אותו, בצורה כזאת, שלא ישתנה הקול"?
כמו שאתה מבין, שצריך לנאות את הסוכה, ולקחת תפילין נאות וציצית נאה, אז יהיה שופר נאה ע"י הקישוטים, ותבדוק שהקישוטים לא ישנו את קול השופר...
אומר מר"ן הבית יוסף – לא. אלה שמקשטים השופר, לא יפה עושים.
והשאלה היא – מה המסר שמונח כאן, באיסור של קישוט השופר?
בואו נתחיל בע"ה ללמוד, מה זה שופר:
אומרת הגמרא(ראש השנה לג, ב) –  {במדבר כט-א}  יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא {שופטים ה-כח} בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל.
כשהגמרא אומרת לנו, שהתורה כותבת יום תרועה, שואלת הגמרא, מה זה יום תרועה?
ואומרת – תרועה זה יבבא, למה?
משום שהתרגום אומר על ענין התרועה, שזה יום יבבא. בכל התנ"ך, מצאנו יבבא אחת, אצל אם סיסרא, שנאמר בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא.
מביאה הגמרא שתי דעות מה זה – אחד זה גנוחי גנח והשני ילולי יליל.
אומר רש"י - מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח. כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן ילולי יליל. כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה.
אנחנו לא יודעים, אם הכוונה לְ- גנוחי גנח, או לְ - ילולי יליל, אנחנו עושים את שניהם. עושים גם שברים, שזה אנחה, וגם תרועה, שנשמעת שעין יללה.
והיות ואנחנו לא יודעים אם לעשות אותם ביחד או בנפרד, אז עושים אותם גם ביחד וגם בנפרד, לכן אנחנו תוקעים שלושים קולות, כדי לצאת ידי חובת כל השיטות כולם.
אלה השלושים קולות שתוקעים אותם, הן במיושב והן במעומד, והן בחזרה ואחרי זה עשר קולות.
רבותי, יוצא שכל היום של ראש השנה, הוא יום של יללה ויבבא. או כאדם שמתאנח כמו חולה, או כמו שאדם שבוכה.
זאת אומרת שהקב"ה כותב בתורה – יום תרועה יהיה לך – היום הזה, או שאתה חולה, או שאתה בוכה. זה הפשט.
אם ראש השנה, הוא יום ההמלכה של הקב"ה, לא ממליכים מלך, בצורה של יבבא.
מלך, ממליכים אותו בצורה אחרת לגמרי. אמרנו שאצל שלמה תקעו. תקיעה, זו המלכה, מעולם לא מייללים לפני מלך.
המלכה של מלך ביללה, זה לא לכבודה של המלוכה.
חוץ מזה, מצאנו שענין של ראש השנה, צריך להיות בשמחה, שכן אומר הנביא(נחמיה ח, י)... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.
היום הזה, צריכים להיות בחדוה, כמו שנאמר עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה(תהלים ק, ב).
בא הקב"ה, ואומר – לא. יום ראש השנה הוא יום של תרועה.
מה זה יום של תרועה?
אומר רש"י – או גנוחי גנח, כמו חולה ששוכב במיטה ונאנח או ילולי יליל, כמו אדם שבוכה.
מצאתי רד"ק, שכותב, שיש גם יבבא לשמחה. איפה מצאת?
אז חיפשתי בכמה וכמה מקומות, שמופיעה המילה תרועה, ומצאתי ככה:
תהילים(מז, ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה
אומר התרגום - כָּל עַמַיָא תְּקַעוּ יְדָא בְחֶדְוָא יַבִּיבוּ קֳדָם יְיָ בְּקָל תּוּשְׁבַּחְתָּא – מצאת כאן יבבא, שהיא של שמחה.
אומר התרגום, בפסוק שאנחנו מתחילים איתו קבלת שבת(תהילים צא) לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ - אֱתוּן נְשַׁבַּח קֳדָם יְיָ נְיַבֵּב קֳדָם תַּקִּיף פּוּרְקָנָא.
(תהילים ק) מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ – יבבו קֹדם ה' כָּל יָתְבֵי אַרְעָא.
אז יש יבבא שהיא של שמחה, ויש יבבא שהיא של עצב.
אומר הרד"ק, בביאורו לספר ירמיהו -(כ, טז) וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם – והתרועה תהיה לשמחה כמו לא ירונן ולא ירועע יתרועעו אף ישירו ותהיה לאבל ולצער, כמו למה תריע רע, וכן וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם.
יוצא שיש תרועה, שהיא של שמחה, ויש תרועה, שהיא של עצב. אם היינו רוצים לחפש ראיה לתרועה, היינו צריכים להביא ראיה, מתרועה של שמחה -(תהילים צא) לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ,(תהילים ק)  מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ...
חז"ל חיפשו את הענין של תרועה, וחיפשו מה זה תרועה, ומצאו שזה יבבא.
לא מצאו מקום אחר להביא את זה, רק מאמא של סיסרא, כי זה המקום היחיד שמופיע יבבא בתנ"ך.
הריעו יש הרבה, יבבא אין בכל התנ"ך, אלא רק במקום אחד - {שופטים ה-כח} בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא.
ובראש ובראשונה, כל אחד שואל את עצמו – מה זכתה אם סיסרא, שבזכותה אנחנו יודעים איך מיבבים בראש השנה. מה זה היסוד הזה?
שאלה נוספת שאנחנו רוצים לשאול את עצמנו – הרס"ג – ר' סעדיה גאון, מובא בכל המחזורים, לפני תקיעת שופר, מובאות עשר סיבות לתקיעת שופר. באף אחת מהסיבות, אין סיבה, לתקיעת שופר, בגלל ענין של יבבא.
או לזכור מעמד הר סיני, או לזכור חרבן בית המקדש, או לזכור שופרו של משיח, או לזכור את ענין הנביאים, שהיו קוראים עלינו קול שופר....
עשר סיבות מונה הרס"ג, באף אחד מהמקומות, לא מוזכר ענין של יבבא. שום נושא של בכי, וכאן, כל הענין של ראש השנה, זה או גנוחי גנח, או ילולי יליל, מה מונח כאן בעבודת ראש השנה?
אומר הירושלמי(מסכת תענית פרק ב, הלכה א) – אמר ר' יעקב, ולמה תוקעים בקרנות? לומר, החשיבנו, כאילו גואים לפניך כבהמה.
אנחנו מבקשים – ריבונו של עולם, תחשיב אותנו, כאילו אנו גואים לפניך כמו בהמה.
למה צריך להחשיב אותנו, כגואים כבהמה?
לכאורה, היינו צריכים לבקש מהקב"ה שיחשיב אותנו, כגואים כבני-אדם..
שאלה נוספת – הערוך, כך מביא תוספות, במסכת ראש השנה, דף לג' – תקיעת השופר, מאה קולות בראש השנה, הם כנגד מאה יבבות, שיבבה אם סיסרא.
כל אחד שואל את עצמו  - מאה יבבות של אם סיסרא!? אז אם לא מצאת יבבא אחרת, אז הייתי אומר, זאת היבבא היחידה, בסדר גמור, אבל מצאנו גם בחז"ל, אמנם זה לא נמצא במרש עצמו, אבל מובא בתשובות הגאונים, שבשעה שבשרו לשרה אמנו על עקידת יצחק, היא יבבא מאה קולות. כך מופיע בספרי הגאונים.
במדרש(מדרש תנחומא, פרשת וירא) עצמו כתוב, שהיא יבבא שש קולות.
אם אתה מוצא, שהיא יבבא מאה יבבות, עפ"י ספרי הגאונים, אז מה אתה צריך להביא את אם סיסרא? אין לך מישהו אחר להביא לראש השנה, רק את האמא שלו?!
כדי להסביר את הענין, בואו נתחיל עם שני מדרשים, ונתחיל להבין מה זה שופר:
אומר המדרש תנחומא(פרשת וירא, אות כג) - עֲתִידִין בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטוֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֶלָּא אִם מְבַקְשִׁין שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶן זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶן עֲקֵדַת יִצְחָק, יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: וּמַה הוּא הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. מִיָּד, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּקֶרֶן אַיִל וְאוֹשִׁיעֵם וְאֶפְדֵּם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְהוּא שֶׁדָּוִד מְשַׁבֵּחַ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי(ש"ב כב, ג). וְאֶשְׁבֹּר עֹל מַלְכֻיּוֹת מֵעֲלֵיהֶן וַאֲנַחֵם אוֹתָם בְּתוֹךְ צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה' וְגוֹ'. אָמֵן.
יוצא, שכל ענין השופר, נאמר לאברהם אבינו בעקידה.
אומרים חז"ל(פרקי דרבי אליעזר, פרק לא) – מהאיל הזה, שעקד אברהם אבינו, תחת יצחק בנו, לקח הקב"ה כל מיני דברים. לקח את הגידים שלו, ומזה נעשו הכינורות של דוד המלך. אזור העור, לקח הקב"ה והשתמש בו לאליהו הנביא. את הקרניים, לקח הקב"ה, ובקרן שמאל תקע במעמד הר סיני, ובקרן ימין, הוא עתיד לתקוע בשעה שיביא את משיח צדקנו, כמו שנאמר תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ.
כל אחד שואל את עצמו מיד שאלה – אם אתה אומר, שאברהם אבינו הקריב את האיל לעֹלה, תחת בנו, מהעֹלה לא נשאר כלום, כי העֹלה מוקרבת כולה, חוץ מהעור שניתן לכוהנים.
אז בשלמא עור, אתה יכל להבין, כי עור אפשר להשאיר כי זה שייך לכוהנים, וחז"ל אומרים, שאברהם אבינו בעקידה, היה כמו כהן גדול שהקריב.
הקרניים מוקרבים איתו, אבל יש כאלה שאומרים, שהקרניים לא היו על האיל, בשעה שהוא הוקרב לעֹלה, כי האיל הסתבך בשעה שהוא נאחז בסבך בקרניו, והוא ניסה להשתחרר, ובאותו רגע, נשברו שתי קרניו, ואת זה לקח הקב"ה, אז שואלים כולם – אם זה נישבר לפני העקידה, אז אין בזה שום מעלה.
הרמב"ן, בפרשת העקידה, וכמוהו גם רבינו בחיי אומרים, שלאחר שהאיל נשרף, ונעשה עפר, לקח הקב"ה את העפר וגיבל ממנו שתי קרניים, אחת קצרה ואחת ארוכה, כנגד אותם קרניים שהיו לאיל.
אם אלה הדברים, למדנו מכאן יסוד:
יוצא שבמעשה העקידה, נעשו שתי תוצאות נוספות בשופר.
א' כל, גילוי השופר היה בעקידה, שם נתגלה לראשונה ענין השופר, והדבר הנוסף, שמהשופר הזה יצא מעמד הר סיני, וביאת משיח.
מאותו אייל יצאו שתי דברים – מצד אחד, הקב"ה לקח קרן שמאל, ותקע במעמד הר סיני, וביאת משיח, שכולנו מצפים לתקיעת השופר הזאת.
ישנו עוד דבר שיצא מהקרן הזאת, רק נאזכר את זה. 
מובא בתנא דבי אליהו(פרק כב), שגם השופר של יהושע בן-נון, בשעת כיבוש יריחו, גם הוא שייך לענין השופר של העקידה – ר' יהושע בן קמחא אומר, לא נברא שופר, אלא לטובת ישראל, שבשופר ניתנה תורה, שנאמר(שמות יט, יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, ובשופר נפלה יריחו, שנאמר(יהושע ו, כ) וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ... ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע, בשעה שמכנס גלויות ישראל ממקומן, שנאמר(ישעיה כז, יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל.
אומר בעל-הטורים, בפרשת יתרו, על הפסוק(שמות יט, יג) בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָרבמשך. ב' במסורה. הכא ואידך במשוך בקרן היובל שגם לשם נזדמן להם שופר מאילו של יצחק ובזכות זה השופר של מתן תורה נפלה חומת יריחו.
אז יש לנו כאן, עוד נדבך נוסף, שיצא מהקרן הזאת – גם כיבוש יריחו, נעשה באמצעות השופר, האיל של אברהם אבינו.
הנושא האחרון במקבץ הזה, הוא גמרא(מסכת ראש השנה טז, ב) שאומרת - א''ר כרוספדאי א''ר יוחנן שלשה ספרים נפתחין בר''ה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מר''ה ועד יוה''כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה.
בא המנחת חינוך(מצוה שי"א) ושואל – למה הקב"ה צריך להשאיר את הבינוניים במתח, והרי הקב"ה הוא מטה כלפי חסד, אם הוא מטה כלפי חסד, אז שיעביר את הבינוני לספר החיים. למה הקב"ה צריך להגיד – לא, אתם ממתינים עד יום הכיפורים?
כדי להסביר את הדברים, בואו נתחיל בס"ד, בתורתו ובמשנתו של ר' יצחק קוטנר, וממנו נגיע לרעיון נפלא ביותר, לבאר את רוב השאלות ששאלנו:
ר' יצחק קוטנר אומר, שכל מה שאנחנו עושים בראש השנה, נובע ממה שהיה ביום הראשון לבריאה, וזה מופיע בסדר הזיכרונות – מראשית כזאת הודעת, ומלפנים אותה גילית, זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון – כל מה שתעשה ביום ראש השנה, מגיע לנקודת ההתחלה, של היום הראשון לבריאה.
 אומר ר' יצחק קוטנר – בֹא נעבור, מה היה ביום הראשון לבריאה:
כותב הר"ן(מסכת ראש השנה, פרק ג, דף ג' מדפי הרי"ף) את הסדר של היום הראשון.
היום הראשון, הכוונה לא' בתשרי, יום בריאת האדם, יום השישי בשבוע.
אומר המדרש(ויקרא רבה, פרשת אמֹר, כט) - בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה  עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין הַיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוּס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין לְפָנַי בְּדִימוּס, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.
אם אדם הראשון, המליך את הקב"ה למלך, כמו שמופיע בפרקי דרבי אליעזר(פרק לא)  - לאחר שזרק הקב"ה נשמה באדם הראשון, נעמד על רגליו, והיה מתואר בדמות אלוקים. ראו אותו כל הבריות ונתייראו, כסבורים היו שהוא בוראם, ובאו כול להשתחוות לו, אמר להם – באתם להשתחוות לי?! בואו, אני ואתם, ונלך ונלביש גאות ועוז, ונמליך עלינו את מי שבראנו, לפי שהעם ממליכין את המלך, ואין המלך ממליך את עצמו אם אין העם ממליך אותו.
לכן, זה גם המזמור של יום השישי, השיר שהיו אומרים הלוים בבית המקדש –(תהילים צג)  ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר...
אומר ר' יצחק קוטנר, וכאן אנחנו חוזרים לספר דולה ומשקה – המלכה יכולה להיות רק מאותו מין. מי שאינו מאותו מין, לא יכל להמליך.
פירוש הדבר – לא יכל להיות שאריות ימלכו על נשרים, ולא יכל להיות עופות שימליכו עליהם את האריה, הם שני סוגי מינים שונים. 
אומר ר' יצחק קוטנר – אנחנו צועקים המלך הקדוש, אנחנו ממליכים את הקב"ה למלך, מה יש לנו איתו?
הוא בשמים ואנחנו בארץ. הוא חי וקיים לעולם, ואנחנו זמננו קצוב. הוא אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואנחנו קרוצי חומר.
איך אנחנו קרוצי חומר, מהלכים על שניים, כאן בעולם הזה, עומדים וצועקים לקב"ה - אתה מלך, מה יש לנו איתו?
זה בדיוק, להבדיל, כמו שיעמדו אריות, ויצעקו לנשר – אתה מלך!
הוא לא מלך, כי הוא לא במין שלו, אז הוא לא יכל להיות מלך עליו.
אומר ר' יצחק קוטנר – זו שאלת הגמרא במסכת ראש השנה - ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה?
אתה אומר שהקב"ה מלך? איך אתה ממליך אותו? אתה במין שלו? איך אתה יכל להמליך אותו?!
אומר ר' יצחק קוטנר – זה מה שהיה קשה לגמרא, והגמרא ענתה תשובה ובמה? בשופר!
בשופר אתה ממליך את הקב"ה למלך.
בשופר אני ממליך את הקב"ה למלך?! מה יש בשופר שאין בפה?
אומר ר' יצחק קוטנר, יסוד נפלא ביותר – כתוב הרי בהר"ן, שבשעה השביעית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, שנאמר וַיִּפַּח בְּאַפּוֹ נִשְׁמַת חַיִּים.
אתה לוקח את השופר, ואומר לקב"ה – את אותה נפיחה שנפחת בי, בשעה שבראת את אדם הראשון, אני מחזיר לך בראש השנה.
אני לוקח את אותה נפיחה ואומר – ריבונו של עולם, זה מה שימליך אותך!
למה זה ממליך אותך?
אומר ר' יצחק קוטנר – כי הזוהר אומר כל מאן דנפח מדילי נפח, אז הקב"ה לקח חתיכה ממנו, ומהיחידה שממנו, מזה הוא ברא את האדם.
 אם הוא ברא את האדם מחתיכה ממנו, אז האדם הוא במינו. אם זה במינו, אז הוא יכל להמליך את הקב"ה, ולכן הדגש הוא, לקחת שופר, שהשופר הזה הוא נפיחה, ואם זה נפיחה, אז אתה מחזיר לקב"ה, את אותה נפיחה שנפח בך.
תשימו לב, את זה הוא לא אומר, אבל זה מאוד מודגש - וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ ה' אֱלֹהֵי  יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ.
כל ההמלכה שייכת לנשמה ולא לגוף, כי בגוף, אין לנו שום נקודת חיבור איתו.
במה יש לנו נקודת חיבור?
הוא טהור, ואנחנו ההיפך מזה, אז מה הנקודת חיבור?
אֱלֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנַּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה, הטהורה, היא יכולה להמליך!
יוצא, שהמלכה יכולה להיות רק במינו, אם ככה, לכן הוא אומר – בא שופר, ותוקעים בשופר, וממליכים את הקב"ה ע"י הנשמה, ולכן הדגש של אנשי כנסת הגדולה  וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ, כי הנשמה במינו, ולכן היא יכולה להמליך. עד כאן, דבריו הנפלאים של ר' יצחק קוטנר.
רבותי, אם אל הדברים, בואו נלך עוד שלב אחד בס"ד:
בראש השנה, הקב"ה דן אותנו. הדין בראש השנה, נעשה בדין אמת. הקב"ה אמת, וחותמו אמת ותורתו אמת והדין שלו אמת - וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד, אנחנו אומרים בראש השנה.
בואו נפתח מדרש אותיות דר' עקיבא, אני לא אקרא את כל המדרש, הוא מדרש ארוך, אבל רק את הקטע שנוגע אלינו:
האות אל"ף, באה לבקש מהקב"ה, שיברא את העולם בה, אז היא מסבירה לו, שבה, נמצאת מידת האמת שלו.
אומר המדרש – מהו אל"ף? מלמד שאמרה תורה אמת למד פיך, כדי שתזכה לחיי העולם הזה פיך למד אמת, כדי שתזכה לחיי העולם הבא. מפני שהקב"ה נקרא אמת, וכיסאו מאז יושב עליו – אמת, ופניו יקדמו חסד ואמת, וכל דבריו דברי אמת וכל משפטיו, משפטי אמת, וכל אורחותיו, אורחות אמת, ומנין שהקב"ה נקרא אמת?
שנאמר(ירמיה י, י) וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת, ומנין שכיסאו מאז, יושב עליו באמת?
שנאמר(ישעיה טז, ה) וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. ומנין שפניו יקדמו חסד ואמת?
שנאמר(תהילים פט, טו) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ. ומנין שדבריו אמת?
שנאמר(תהילים קי"ט, קס) רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ. ומנין שמשפטיו אמת?
שנאמר(תהילים יט, י) מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, וכל אורחותיו חסד ואמת, שנאמר(תהילים כה, י) כָּל אָרְחוֹת יְהוָה חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו.
הכל סב, מסביב לאמת, זה ראש השנה.
אם ראש השנה הוא אמת, יש לנו קצת בעיה.
מה הבעיה?
כי הקב"ה מכיר לנו, והבטחנו לו כבר בשנה שעברה, שנראה קצת אחרת, ולכאורה, שאנחנו באים בראש השנה, ואומרים לו – זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים....
שואל הקב"ה – בֹא ותראה לי, למה אתה מתכוון שאתה אומר לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים?
אז במצב הזה, אנחנו מגיעים ליום הדין, נפולים מאוד.
אם הקב"ה דן אמת והכל אצלו אמת, אנחנו לכאורה, פעמים מדברים אחד בפה ואחד בלב.
מבטיחים דבר אחד, אבל הלב רחוק מאוד מההבטחה.
ר' חיים מבריסק, שהיה מגיע לפסוק לבוחן לבבות ביום דין, פיוט שאומרים אותו בני עדות אשכנז, ליודע מחשבות ביום דין...  הוא היה פורץ בבכי, ששלולית של דמעות היתה סביבו.
שאלו אותו פעם – כבוד הרב, למה אתה בוכה?? כולם בוכים בְ- ''ונתנה תוקף קדושת היום'', מי יחיה, מי ימות, מי בקיצו, מי לא בקיצו... מי יעני מי יעשיר.. למה אתה בוכה בבוחן לבבות??
התשובה פשוטה- כאשר בן-אדם כותב חוזה עם מישהו, והוא חותם על החוזה, הוא הולך לעו"ד, והעו"ד עובר על החוזה..."תשמע, תפור נהדר".
חלפו שנים, ומתברר שיש איזה פגם בחוזה.
בא הבן-אדם לפני השופט – תשמע, חתמתי, אבל בלב חשבתי אחרת.
אומר לו השופט- אנחנו לא יודעים מה היה בלב, אנחנו יודעים מה חתמת. חתמת?! כתוב!
אצל הקב"ה, זה בדיוק ההיפך – זה לא מה חתמת, אלא זה מה חשבת.
בדינים של הקב"ה, אתה יכל להגיד שאתה ככה ואתה ככה לבוחן לבבות ביום דין, אבל הקב"ה בוחן את הלב שלך.
אם הוא בוחן את הלב שלך, הוא רוצה לדעת מה נעשה בלב שלך, ופעמים שהאדם מבטיח לקב"ה"אני אהיה אדם אחר לגמרי", אבל בלב פנימה הוא יודע, שמה שהיה קודם, ימשיך להיות, אז איך אנחנו יכולים לבוא לדין, בראש השנה???
שהכל מתנהל במידת האמת, ולאמר לקב"ה –"אני מבטיח לך!"
אני לא מדבר על  הרמב"ם, שאומר שצריך שיגיע לתשובה, שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לחטא הזה לעולם.
הדבר הזה, לכאורה, שובר את כולנו.
אתה מגיע לראש השנה, ואתה שואל את עצמך- עם מה אני מתייצב?
ולא בכדי, תיקנו לנו לומר בסדר הסליחות כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ – אנחנו באים כעניים מרודים.
כל ההבטחות שהבטחנו, לכאורה, הכל הפך לאבק פורח... מה נישאר מההבטחות האלה?
והשאלה היא – אם מה בדיוק אנחנו באים? ואיך אנחנו מתייצבים במידת האמת, ולהבין עפ"י זה, מה זה יום תרועה, מה מונח ביום תרועה?
התשובה לכך היא מאוד מעניינת:
האדם בפה, אומר דברים, אבל יכל להיות שאחד בפה ואחד בלב, אבל כשבן-אדם בוכה, זה אמיתי.
שבן-אדם בוכה, הבכי הוא אמיתי, כי הוא בא מהלב. המילים באות מהדעת, הדמעות באות מהלב.
אומרים לנו חז"ל  - אמר ר' יעקב, למה תוקעים בקרנות? שתחשיבנו כגואים לפניך כבהמה.
מה יש לנו עם בהמה?!
בהמה גואה, היא לא משחקת, כשהיא מתחילה לגאות, פירוש הדבר –"אני צריכה עזרה". זה אמיתי.
אנחנו תוקעים בקרן  - ריבונו של עולם, תחשיב את זה כמו בהמה שגואה.
תינוק שבוכה, אמא יודעת לזהות, אם הבכי שלו זה מרעב, או מכאבי בטן, או משניים. היא יודעת לזהות דמעות, כי הבכי, בא משורש פנימי עמוק!
אם הבכי בא משורש פנימי עמוק, אומר הקב"ה – תשמע, לכל יהודי, יש נקודה פנימית. מהי?
אומרת הגמרא(מסכת ברכות יז, א)  - ר' אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו איכא דאמרי הא רב המנונא מצלי לה ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך  שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.
פירוש הדבר – ריבונו של עולם, אתה הרי יודע, שהנקודה הפנימית של כל יהודי, היא לעשות את רצונך.
הרמב"ם אומר, שאדם שנשוי למישהי שאסור לו להינשא לה, מה עושים איתו?
מכים אותו, עד שיאמר"רוצה אני".
שואלים כולם – מכים אותו עד שיאמר"רוצה אני"?!
מילא תגיד"מוכרח אני", למה"רוצה אני"?
אומר הרמב"ם – מכים אותו עד שיאמר"רוצה אני", כי בפנים שלו, הוא רוצה!
אם ככה, נוכל להבין טוב מאוד:
היום הזה הוא יום תרועה, לא יום תקיעה.
התרועה הזאת מבטאת בכי – או גנוחי גנח או ילולי יליל.
חולה מתאנח כי כואב לו. אדם בוכה, כי כואב לו.
אומר הקב"ה – אם תבכה לפני ותראה שכואב לך הריחוק ממני, זה האמת שבך, כי הפנימיות שבך - רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות.
אז הפנימיות שלנו באמת רוצה, אנחנו באמת רוצים, את הקב"ה!
אם ככה, יום ראש השנה, שהוא יום אמת, אמר הקב"ה – קח שופר, ולא תתקע בו, תעשה תרועה!
מה זה תרועה??
יללה או יבבא.
באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו – הקב"ה שומע כל שופר, מאזין?! הוא מאזין תרועה!
אחד שאומר – ריבונו של עולם, כואב לי שאני רחוק ממך, אני בוכה על זה שהתרחקתי ממך – זו ההמלכה הכי גדולה, של הקב"ה.
אומרים חז"ל - כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל שׁוֹפָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ.
מה זה וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ?
אף אחד מהמלכים, ביום ההמלכה שלו, לא אוהב שאנשים מתחילים לבכות לו באזנים. הוא רוצה שיעשו לו מטס אווירי, יפריחו לו בלונים, יעיפו לו יונים, יעשו לו מצעד, יעשו תזמורת...
המלך היחיד שאומר – אתה רוצה להמליך אותי?? דבר אמת!
האמת היא היבבא, זה וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ. אף מלך לא עושה דבר כזה, ביום ההכתרה.
יוצא, שיום ההכתרה של הקב"ה, דוקא בא, ע"י התרועה.
אם ככה, אומרים חז"ל - אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה.. וכי אומות העולם לא יודעים?
אומרים חז"ל – הם יודעים"לפתות" את הקב"ה. הפיתוי, זה לא פיתוי בשקר, אומר הרמב"ן.
הפיתוי, זה פיוס! אנחנו מתפייסים עם הקב"ה.
אנחנו מראים לקב"ה, כמה אנחנו רוצים להתקרב אליו, הכאב הזה, מתבטא בדמעות.
אם אלה הדברים, הגענו למר"ן הבית יוסף, שאומר – יום השנה הוא יום של אמת, אם ככה, אל תקשט לי שופרות.

קישוטים, זה לא אמיתי. אדם שיש לו חורים בפנים, שם מייקאפ.
מה עושה המייקאפ?  סותם חורים בפנים. אז מה, עכשיו אין לך חורים??
לא, יש לך חורים, אתה רק מייפה את זה, ואומר שאין לך חורים.
אומר הבית יוסף – בראש השנה, אל תקשט לי שופרות. שופר אומר אמת, שופר מראה, מה נעשה בלב פנימה!
תן לזה להיות, כמו שהוא טבעי!
ממילא, ראש השנה דוקא בשופר, דוקא מתוך העומק פנימה של הלב, נאמר – ריבונו של עולם, אנחנו גואים לפניך כבהמה.
אם אלו הדברים בס"ד, צריך לדעת, אנחנו נמצאים שבוע לפני ראש השנה. כל אחד ואחד, צריך לתת לקב"ה משהו.
בע"ה שבוע הבא, שיעור לא יהיה, יהיה ראש השנה, ושבוע אחרי זה, זה יהיה ערב יום הכיפורים.
אומרים המפרשים, שאחד העבודות ביום הכיפורים, זה שעיר לה' ושעיר לעזאזל.
הרמז שמונח, בשעיר לה' ושעיר לעזאזל, יש בו נקודה אחת – שעיר לה', יש בו נקודה אחת, פירוש הדבר – אני מתקרב לקב"ה, ויש נקודה אחת, שאני זורק לעזאזל.
יש דבר אחד שאני עושה – סור מרע, זה השעיר לעזאזל, ויש נקודה אחת שאני עושה, עושה טוב.
כל אחד ואחד צריך לבחור לו, את מה שהוא רוצה.
רבותי, כל אחד ואחד יאמר בערב ראש השנה, כאשר נאכל את הרימון –"ירבו זכויותינו כרימון"...
כולם שואלים – אתה חושב שאם תאכל רימונים, ירבו זכויותיך כרימון??
אם תאכל הרבה רימונים, יהיה לך עודף ברזל, לא יהיה לך מזה שום זכויות J
אז מה הענין לאכל רימונים?
כותב השל"ה הקדוש – אולי אם תאכל רימונים, תחשוב"אולי יש לי מספיק זכויות לקראת יום הדין"?
אתה יושב בערב ראש השנה, עוד 9 שעות יום הדין.. יש לי זכויות?
באו אנשי כנסת הגדולה, ואמרו – אתה רוצה זכויות? ברגע אחד אתה יכל להוסיף מיליוני זכויות, איך?
אם תקבל על עצמך היום, ללמוד שתי משניות בכל יום. באותה שנה, יתווסף לך על כף המאזניים שתי משניות ביום כפול 365 ימים בשנה - כָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ! כמה תיבות יש בכל משנה???
תעשו חשבון!
ברגע אחד, ירבו זכויותיך כמו רימון!
נשאר לנו שבוע לראש השנה, כל אחד יכל לקבל על עצמו קבלה, של 'סור מרע', וקבלה אחת של 'עשה טוב', להוסיף עוד יהלום בכתרו של המלך.
כאן המקום, להודות לקב"ה, שנה שלמה שהשפיע עלינו מסור כאן שיעורים, בשעה שמודים, זה הזמן לבקש.
נבקש מהקב"ה, שנזכה כולנו בע"ה, גם בשנה הבאה, לשבת כאן וללמוד, מתוך בריאות הנפש והגוף, מתוך פרנסה בשפע ומתוך בריאות איתנה לכולם, ונזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים, לשנת גאולה וישועה במהרה בימינו אמן!!!!
 


 
 
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים