אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת נח עג
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר בראשית הרב רוזנבלום >> פרשת נח הרב רוזנבלום >> פרשת נח עג
 
בס"ד
 
פרשת נח – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ג.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת נח שנת תשע"ג.
עברנו במהלך פרשה אחת, על פני 1556 שנים. המבול היה בשנת 1656 לבריאת העולם, ובסוף הפרשה הקודמת, בסוף פרשת בראשית, נאמר בתורה (בראשית ו, ו) וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: {ז} וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: {ח} וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.
כל הפסוקים האלה קראנו בסוף פרשת בראשית, ובפרשת השבוע שנקרא בשבת הזו בע"ה, עוסקת התורה בבניית התיבה של נח, ובמבול שהביא הקב"ה על העולם.
אומרת התורה {יא} וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: {יב} וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: {יג} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ
מה שאנחנו רוצים להתעכב היום בע"ה, זה הנושא שהתחלנו בו בשבוע שעבר, נושא הלוויתן, אבל כדי שלא נדלג על פרשת השבוע, נזכיר משהו קצר מפרשת השבוע, ונתחבר איתו אל הלוויתן, כי יש קשר בין הלוויתן לבין פרשת השבוע.
ידוע לכולם, שהחטא שבגינו בא חרבן על העולם, היה בגין חטא העריות, עד כדי-כך שחז"ל אומרים לנו, שהעולם כולו התדרדר עד כדי כך לדברים נוראים, שחז"ל מתארים במדרשים, בעיקר בבראשית רבה (פרשה כ"ו).
אומרים חז"ל, שההשחתה הגיע לדרגות כאלה, עד שבני-האדם נישאו גם לבהמות וגם לזכרים.
לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה כו) - רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִמּוֹחוּ מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁכָּתְבוּ גִּמּוֹמְסִיּוֹת  לְזָכָר וְלִבְהֵמָה. הם כתבו כתובה לזכרים ולבהמות.
הגמרא (מסכת חולין צב, ב) אומרת, שאחד מהקבלות שקיבלו עליהם בני נח, היה שלא כותבים כתובה לזכרים, והדבר השני, שלא שוקלים בשר המת במקולין.
אלו חלק מהקבלות שקיבלו עליהם בני נח, כתוצאה מהמבול שירד על העולם.
ממשיך המדרש ואומר - אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת, אַנְדְּרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים. ברגע שיש את  חטא העריות, הקב"ה מסלק את שכינתו מהעולם
רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ חוּץ מִן הַזְּנוּת, מַאי טַעְמָא וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים וגו', וּמַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (בראשית ו, ז): וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם...
יוצא מכאן, שהחטא שהביא את החורבן על העולם, היה החטא של העריות.
אפשר להאריך הרבה על הנושא הזה... עיקר הנושא, נמצא בפרשת אחרי-מות, ששם נאמר (ויקרא יח, ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ...
שם זה הנושא המרכזי, אבל אנחנו מביאים את זה, רק בגלל נקודה אחת קטנה, שאנחנו רוצים להתעכב בה, בתחילת הפרשה, ובעיקר הנושא הוא, התחבר אל הלוויתן.
ידועה לכולם, השאלה שכולם שואלים אותה, וכבר עסקנו בה בשנים עברו – מדוע העונש שהביא הקב"ה לעולם, היה דוקא עונש של מבול?
הקב"ה יכל להשחית את העולם ברגע אחד, והשחתה של העולם, היא באמצעות בור, שהקב"ה יכרה, והקב"ה יכסה אותו, וניגמר הסיפור....
למה צריך שנח יבנה תיבה 120 שנה, וכולם ישאלו אותו"למה הוא בונה תיבה"... והוא יגיד להם"הקב"ה מביא מבול".... אף אחד לא חזר בתשובה מדבריו של נח.... העולם נישאר מושחת כמו שהוא היה.... הקב"ה נותן לנח לטרוח ולהכין תיבה, ומכניס אותו לתוך 'גן חיות', ושוהה שם במשך שנה שלמה... למה צריכים להשחית את העולם בצורה כזאת, שכל העולם יהיה מוצף במים?
 
 
השאלה הזאת מעסיקה את כל המפרשים, ועסקנו בזה בעבר, אני לא הולך לחזור על הדברים, רק נאמר ממש על קצה המזלג:
ישנו נושא נרחב שעוסקים בו רבותינו, שחז"ל כותבים, שהמים שירדו מהשמים והמים שבאו מלמטה, היו מים רותחים."הקב"ה הרתיח כל טיפה וטיפה בגיהינום" (לשון חז"ל במדרש).
אומרים חז"ל – ברותחים קלקלו וברותחים נענשו.
יש על זה מאמר שלם של הרב גורדון, אולי נעסוק בזה פעם, כי זה תלוי מה נעשה שם בגיהינום, אני לא רוצה להיכנס, כי זו לא הסוגיה שלנו עכשיו, שאנשים יושבים פה עכשיו, בתוך"גן-עדן" ולומדים תורה... להתחיל להסביר להם מה נעשה עכשיו בגיהינום... חבל להוציא אותם מהגן-עדן בשביל זה J.
כרגע, מה שנוגע אלינו זה, שהקב"ה הלך וכיסא את כל העולם במים, והשאלה היא – מה המטרה של זה?
יש מה שכתבו בספרי הקבלה, שהאר"י הקדוש כותב, שהקב"ה טיהר את העולם במקווה, וירדו המים במשך ארבעים יום, שזה כמו 40 סאה שיש במקווה, וכמו שאתה רוצה לטהר משהו, אתה מטביל אותו במקווה, כך הקב"ה רצה לטהר את העולם, ואפילו ההרים הגבוהים, גם הם כוסו במים, כך שהכל הוטבל במעין 'מקווה', והכל יצא משם טהור.
אלו דברים שכתובים בספרי הקבלה, ובעיקר בדברי האר"י הקדוש, שמדבר על זה בהרחבה.
* נשאלת השאלה איזה עוג מלך הבשן היה מסביב לתיבה?
אז חז"ל עונים על זה, שהמים שמסביב התיבה היו קרים, אחרת המים היו מתיחים את הזפת שמחוץ לתיבה...
ישנה תשובה נפלאה, שמובאת בשם הבית יוסף, והבית יוסף לא כותב את זה בספריו, אבל מובא בדרשות של רבנים, מתקופתו של הבית יוסף, מובא שם הרעיון בשמו, אבל בשביל להבין מה כתוב שם, צריכים להקדים לזה הקדמה, שמבאר הלב אליהו.
כתוב בחז"ל, שכל העולם הושחת. לא רק בני האדם השחיתו את דרכם, השפעת ההשחתה של בני האדם, חילחלה גם לבהמות ולעופות, ולא רק שהם השחיתו את דרכם, כי חז"ל אומרים – הולך לו הכלב אצל הזאב... הולך לו הכלב אצל הטווס.... ההשפעה של קלקול העולם, התדרדר עד כדי כך, שהגיע גם אל השחתת הצמחים!
אומרים חז"ל, שאדם היה שותל מלפפונים, היו יוצאים לו קישואים... שם תירס, יוצא לו קולורבי. אז ממילא, כל הדבר הזה, זה דבר איום ונורא.
אם אתה רואה שגם הצמחים השחיתו את דרכם, פירוש הדבר, שהאווירה היתה עכורה, וכמו שרבותינו אומרים  -כיון שהאדם מתעלה, הוא מעלה את כל העולם איתו, וכיון שהאדם מתדרדר, הוא מדרדר את כל העולם איתו, וכך היה!
ר' אליהו לופיאן בספרו, מבאר עפ"י זה יסוד נפלא עם סיפור:
הוא כותב שבעיר מסוימת, שהוא היה גר בה בצעירותו, כמדומני לומז'ה, היה בית חולים, שהיה מאוד משונה – אדם שהיה נכנס לבית החולים עם מחלה אחת, היה יוצא מבית החולים לאחר שבוע, עם שלושה מחלות.... היה שם מבצע 1+2 J
כל הרופאים ניסו לדעת את פשר הדבר, והביאו מומחים מוינה, והחליטו שלבית החולים הזה אין תקנה. למה?
היות ובית החולים היה עשוי מעץ, וכל החיידקים היו נדבקים בקירות העץ, אז החולים הין מקבלים אנטיביוטיקה, אבל הקירות לא היו מקבלות אנטיביוטיקה, אז החיידקים נשארו שם...
אמרו המומחים מוינה שאין שום ברירה, צריכים לקבור את הבית חולים הזה מתחת לאדמה, ולבנות אחד חדש.
אמר ר' אליהו לופיאן – זה מה שהיה בדור המבול, היות וכל העולם השחית את דרכו, ולא היה לעולם הזה שום תיקון, לא היתה ברירה, היה צריך להשמיד את כל העולם ולהתחיל אותו מנקודת אפס.
בא מרן הבית יוסף ואומר – היות והאוויר היה עכור, היה צורך לטהר אותו, וכדי לטהר אוויר, צריכים להביא מים.
מים, כשמכניסים לתוכם אוויר, תמיד יעופו החוצה, כי מים דוחים את האוויר. אז אם  הקב"ה רצה לטהר את האוויר שבחוץ, היה חייב להביא לעולם מים, ולהציף אותם עד המקום שהיה אחרית האוויר, וע"י זה, האוויר העכור הסתלק למעלה. כך מובא בשם מרן הבית יוסף.
תירוץ שלישי שכבר עסקנו בו בעבר, רק נזכיר אותו בדרך אגב, הוא היסוד הגדול שכותב ר' חיים ויטאל (שערי קדושה), שהאדם מורכב מארבעה יסודות, שנקראים ערמ"אעפר, אש, רוח, מים.
בשבוע שעבר דברנו על שתי יסודות שהאדם מורכב מהם, שזה העפר והמים, והוא מוסיף לזה גם אש ורוח.
כותב ר' חיים ויטאל – כל אחד ואחד מבני האדם, היסודות שמתפעלים אותו, אלה ארבעת היסודות שנקראים ערמ"א, ושם בהרחבה גדולה בספרו, הוא מדבר כיצד כל מידה מתופעלת, ע"י כל אחת מארבע היחידות האלה.
המידה שנקראת עצלות, היא באה מעפר. היות ונאמר (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, היסוד שלו הוא עפר, הוא אפרורי, הוא כבד...
היסוד של האש, ממנו הכעס.
הרוח, ממנו הדיבורים האסורים, כגון שקר, לשון הרע, רכילות...
יסוד המים, ממנו התענוגות, וממנו הרצון לגזול והתאוה לעריות.
כך כותב ר' חיים ויטאל.
ידוע מה שכתבו רבותינו, בעלי המוסר, ואמרו שכל הענין של מידות, נקרא בשם מידות, כי כל מידה צריך לקבל אותה במידה, ולכן היא נקראת בשם מידה. למה בשם מידה?
כי כל דבר הוא נצרך לעולם. המידה הכי גרועה והכי טובה, כולה נצרכת במידה. גם הענווה, שזו המידה הטובה ביותר שישנה, אומרים חז"ל, שכל תלמיד חכם, צריך שתהיה בו שמינית שבשמינית. אי אפשר להיות בסף הכי נמוך, למרות שכתוב על משה רבינו, שהיה העניו מכל אדם, אבל כל דבר נצרך במידה, והמידות נצרכות לכל דבר ודבר.
אם ככה, צריך לעולם את כל אחד ואחד מן המידות.
אם המידה הזאת מוצפת, כלומר יש יותר מידי מן המידה הזאת, אז ממילא, המידה הזאת נעשית מידה מגונה.
כל דבר נצרך לעולם... תאוות האכילה, היא תאוה מאוד לא טובה, אבל אוי ואבוי למי שאין לו תיאבון, מיד צריכים לקחת אותו לרופא.
למה צריך לקחת אותו לרופא?! תשמח! הוא לא אוכל, יוריד 40 קילו, יראה בונבוניירה J
תיאבון הוא דבר מבורך, אבל אם הוא נמצא במידה. אם יש לך הצפה, זה לא דבר טוב. כל מידה ומידה, צריכה להיות במידה שלה.
אם ככה, אומרים רבותינו יסוד נפלא – אם הקב"ה ברא את היצירה שנקראת מים, שהיא מקור התאוות, ממילא הרצון לתאוות, הוא דבר טוב, כשהוא נעשה במידה, כי הוא נצרך לקיום העולם, אבל אם המידה הזאת של מים, באה בהצפה, שזה מה שהיה בדור המבול, שנאמר  כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ, כל העולם השחית את דרכו.... ברגע שמידת המים באה בהצפה, אז במידה כנגד מידה, הקב"ה הציף את העולם.
אז אם מידת המים, באה במידה כמו שצריך, אז הקב"ה מוריד במידה מסוימת גשם, אבל אם החמדה הזאת שנקראת חמדה – תאוה לעריות, נמצאת במידה מוגברת, כמו בדור המבול, אז הקב"ה כנגד זה, מציף את העולם במים.
כך מבארים רבותינו, מדוע העניש הקב"ה את העולם במים.
אם אלה הדברים רבותי, אנחנו רוצים לסגור את הנושא הזה של נח, ולעבור בחזרה לפרשת בראשית, ולהגיע ללוויתן. ואם אתם שואלים אותי מה הקשר לפרשת נח, אז הסיבה פשוטה, כי הלוויתן בעצמו 'נוסע' במים, וחוץ מה, אנחנו נתחבר לנח בע"ה, בפתיחה הזאת בסוף, נראה כמה שנצליח לסגור את הקצוות, שלב אחר שלב...
בואו נעשה ברשותכם סקירה קצרה, על מה שדיברנו בשבוע שעבר, ונחזור בחזרה, אל הנקודה שבה עצרנו:
בשבוע שעבר פתחנו בשאלה ששואל המלבי"ם – מדוע נאמר בתורה, על שני דברים בריאה?
נאמר בתורה בריאה, לגבי הלוויתן, שנאמר (א, כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, והדבר הנוסף הוא שנאמר (א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו.
המקום הראשון שמופיעה בריאה, הוא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ 
שואל המלבי"ם – מהי נקודת החיבור, שבשתי דברים בלבד, מופיעה המילה 'ברא', חוץ מזה, אין לך בריאה, חוץ מן הלוויתן, ורק בבריאת האדם.
השאלה יותר קשה משום שלא מצאנו נקודת חיבור עם הדגים.
אם הקב"ה היה כותב ויברא אלהים את הבהמות, הייתי מבין, יש נקודת חיבור בין הבהמה לאדם – הבהמה נבראה מהעפר והאדם נברא מהעפר...
אין לנו שום חיבור אל הדג, הדג לא מתחבר אלינו בשום מקום, למה?
כי הגמרא (מסכת חולין כז, ב) אומרת - דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד...
הבהמה שנבראה כולה מן העפר, צריכה שחיטה של שני סימנים, כי אפרורית כולה,  אם כך, אז היא צריכה שחיטה של רוב שתי סימנים. העוף שנוצר ממים ביחד עם אדמה, הוא צריך רק שחיטה בחלק שנקרא עפר. החלק של העוף שבא מן המים, לא צריך שחיטה, לכן הוא ניתר בשחיטת סימן אחד. דגים שנבראו כולם מן המים, לא צריכים שחיטה בכלל, אסיפתן זוהי שחיטתן.
עפ"י זה הסברנו, שהאדם, אם הוא צריך להתחבר, הוא מחובר הכי הרבה לעוף, כי גם האדם עצמו נברא משתי חלקים – מעפר וממים, כמו שכתוב במדרש (ויקרא רבה, פרשה כט, א) - בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ.... מה זה גִּבְּלוֹ?
בשעה הרביעית, לקח הקב"ה עפר ומים, ועשה אותם בוץ, ומהבוץ הזה עשה את האדם. עפ"י זה מסבירים רבותינו, שהאישה מצווה בהפרשת חלה, למה?
כי הפרשת חלה, היא מעין מה שנעשה בבריאת האדם. היא כיבתה חלתו של עולם, לכן היא מדליקה נרות שבת.
מה זה חלתו של עולם?
כמו שבצק, עושים מקמח ומים... חוזרים חזרה לנקודת ההתחלה.... אז כמו שהקב"ה השתמש בעפר ומים, באותו תהליך משתמשים גם, בהפרשת חלה, ולכן אישה שכיבתה חלתו של עולם, היא זו שנצטוותה על הפרשת חלה.
דיברנו בשיעור בשבוע שעבר, שבריאת האדם נעשתה מעפר וממים, אין לנו חיבור אל הדגים.
הדגים נבראו, אך ורק מן המים.
אם ככה, נשאלת השאלה – אם החיבור שלנו דוקא מן העוף, שהוא נברא מעפר וממים, לכן הוא צריך שחיטה רק של סימן אחד, למה התורה כותבת 'ויברא' בשני יצורים, שלכאורה אין להם דמיון?
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים – זה הלוויתן, והנברא השני זהו האדם, מה החיבור שיש בניהם?
עפ"י זה, הסברנו מה שאנחנו שרים בזמירות תַּנִּין וְאָדָם וְחַיַּת רְאֵמִים...
שאלנו – למה תַּנִּין וְאָדָם וְחַיַּת רְאֵמִים, בפיוט של מנוחה ושמחה אור ליהודים? היה צריך להיות כתוב  תַּנִּין וְחַיַּת רְאֵמִים, ואח"כ אדם, האדם הוא אחרון למעשה בראשית, כך אומרת הגמרא במסכת סנהדרין.
הסברנו את זה, עפ"י שבשניהם נאמר בהם וַיִּבְרָא.... הולך הפייטן ומחבר את שתי הדברים, שנאמר בהם וַיִּבְרָא.
לכן כתוב וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, ו -  ויברא אלהים את האדם, שניהם יש להם בריאה משותפת, אבל המלבי"ם שואל  -מדוע? מה מונח בזה?
עונה המלבי"ם תשובה, והתשובה שלו, למדנו עליה בשבוע שעבר, שכל בריאה של"יש מאין", כתוב וַיִּבְרָא, וכל דבר שהוא"יש מיש", כתוב ויאמר - וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם... זו בריאה של"יש מיש". היה כבר בעולם משהו, והקב"ה אמר למה שהיה, שיוציא דבר אחר.
בראשית הבריא, אומר המלבי"ם, שלא היה כלום, כתוב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, קודם כל הוא ברא יצירה של"יש מאין".
אומר המלבי"ם – בשני דברים, זה יצירה של"יש מאין", תנין בגודל שלו, לא שייך לברוא אותו, כי לא היה בכוח המים, להוציא נברא כזה (אותו דבר תמצאו בספורנו, אותם מילים), לכן כתוב וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, אבל יש בריאה נוספת, שהיא האדם.
לא היה נברא אחר קודם לכן, שנפח בו הקב"ה קודם לכן נשמה.
הבריאה הראשונה, שנפח בא הקב"ה נשמה, היה האדם, והיות וכך, לכן כתוב בו ויברא אלהים את האדם, כי כל בריאה שלא היתה קודם, שזה בריאה של"יש מאין", נאמר בו וַיִּבְרָא. זה התירוץ של המלבי"ם.
עמדנו על עוד נושא אחד, ומכאן ואילך נוכל להמשיך ולהעמיק:
בספר אוהל משה, הוא מנסה לחבר בין שתי הנבראים האלה, ואני חושב שהוא מתכוון לדבר נפלא, הרבה יותר עמוק, ממה שמונח בזה.
ידוע לכולם, שהטרגדיה הראשונה בתבל, היתה הטרגדיה של הלוויתן.
הלוויתן, ביום שהוא נברא, ונברא לו בת זוג, באותו יום לקחו לו אותה. הוא לא זכה לחיות איתה אפילו רגע.
הזכר כבר אלמן 5773 שנה, עפ"י החשבון של השנה הזאת, הוא חי לבד. למה לקחו את הנקבה?
"מלחו אותה לצדיקים לעתיד לבוא"....
אז חז"ל  בגמרא שואלים – למה לא מלחו את הזכר והשאירו את הנקבה?
ואומרים חז"ל – כי המעדן שנקרא"דג הלוויתן", הוא יותר טעים בתור נקבה, מאשר זכר.
אומר הספר אוהל משה דבר נפלא - וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם, ויברא אלהים את האדם בשניהם נאמר בריאה, דע לך, כמו שמצאת שתכלית הלוויתן נברא לצורך אחד, אין לנו שום הנאה מהלוויתן, לא היה ולא יהיה לנו, אלא רק לעתיד לבוא. כרגע, 5773 שנה, אין לנו שום הנאה ממנו.
אז למה הם נבראו?
הם נבראו לצורך עולם הבא. זו תכלית הבריאה שלהם. הנקבה נלקחה מיד לעולם הבא, שם היא מלוחה לצדיקים לעתיד לבוא, והזכר יבוא בסוף, ישלם את המחיר שלו, במאבק עם שור הבר, והוא יעלה מן העולם, וגם הוא יהיה למאכל לצדיקים לעתיד לבוא.
אז בשביל מה שני היצורים האלה נבראו?
הלוויתן נברא לצורך העולם הבא, אין לו שום חיבור עם העולם הזה.
אם ככה, אומר הספר אוהל משה – אם הלוויתן אין לו קשר עם העולם הזה, גם לאדם אין לו שום חיבור. תכלית האדם, היא למען העולם הבא.
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם, ויברא אלהים את האדם – שניהם למטרה אחת, עולם הבא.
אני רוצה להוסיף תוספת, שלא אמרנו בשבוע שעבר, ואני חושב שזה מה שכתוב כאן:
ראיתי במפרשים, שמשווים את הנקודה הזאת, של האדם והלוויתן, לנקודה מאוד מעניינת, והספר אוהל משה רומז לזה, אבל אני חושב שזה הרבה יותר עמוק.
רח"ל, ה' יצילנו, אבל ישנם ילדים שבאים לעולם, וברגע שהם באים לעולם, הם מסתלקים מן העולם. ישנם כאלה שמסתלקים אחרי יום, ישנם אחרי חודש, ישנם כאלה שזה מוות בעריסה...
האמא סחבה את העובר ברחמה, נולדנו... וכבר הם לא פה...
כל אחד ישאל את השאלה – ריבנו של עולם, תשעה חודשים לשאת עובר, ללדת אותו, הוא חי שבוע שבועיים ואז נפטר מן העולם, מה תכלית של זה???
התשובה של זה היא – לוויתן.
הנה לך לוויתן, שעה אחרי שהוא נברא, הוא כבר לא פה. מה המענה שכתוב כאן?
המענה שכתוב כאן, הוא דבר נפלא, וכמדומני שלא הזכרנו את זה בשבוע שעבר:
ידוע לכולם מה שאמרה מרים הקטנה, לאביה עמרם, בשעה שהיתה הגזירה של פרעה, ש'כל הילוד היאורה תשליכוהו '...
הלך עמרם, ופרש מאשתו.. אמר"לשווא אנו עמלים..."... אין טעם שילדים יבואו לעולם ויזרקו אותם למים...
הלך עמרם וגרש את אשתו..... עמדו כולם וגרשו את נשותיהם...
באה מרים הקטנה ואמרה לאבא שלה"אבא, גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר רק על הזכרים, ואתה גם על הנקבות. פרעה גזר, ספק גזירתו מתקיימת, ספק אין גזירתו מתקיימת, ואתה גזירתך ודאי מתקיימת. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת גם לעולם הזה וגם לעולם הבא."
נולד בעולם הזה ונפטר, יש לו כיסא לעולם הבא. מי שלא  עובר עולם הזה, אין לו מקום בגן-עדן.
אומרת לו מרים, שווה שאישה תביא ילד לעולם ויזרקו אותו אח"כ למים, כי בזה שהוא כבר בא לעולם הזה, יש לו כסא בעולם הבא.
יוצא, שלקיחת דבר שלא הספיק להיות כאן בעולם הזה... אם לוקחים א הלוויתן ומיד שמים אותו בעולם הבא, אומר חז"ל – התכלית שלו היא, להיות מאכל לצדיקים לעתיד לבוא.
יוצא, שכאן מונח גם המענה, לאדם שבא כאן לעולם, לזמן קצר ומסתלק מן העולם.
דע לך, שכל ביאתך לעולם הזה, הוא למען העולם הבא!
עפ"י זה, ראיתי פעם בן-יהוידע, שמסביר גמרא, במסכת חגיגה.
כתוב בגמרא במסכת חגיגה (ג, א), על מצות הקהל.
אומרת התורה, שצריכים לבוא אנשים, נשים וטף.
שואלת הגמרא – אם אנשים ונשים באו, טף למה באו?
ואומרת – כדי לָתֵת שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם.
אז כולם מבארים את שאלת הגמרא מאוד פשוט – אם כתוב בתורה שאנשים ונשים באים, אז מה רצית?! בטח שהילדים יבואו! איפה ישאירו אותם?!
אלא, אמרה תורה – אני יודעת שאתה מביא את הילדים!
אז למה התורה כותבת את זה?
כדי לתת לך שכר - לָתֵת שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם!
אם ככה רבותי, אני רוצה  להביא דבר שמביא הבן-יהוידע :
הבן יהוידע אומר, שכאן מונחת השאלה, שרח"ל, כשהורים מאבדים תינוק, והתינוק הזה נפטר לאחר זמן מועט, הם שואלים את עצמם – ריבונו של עולם, אם נתת לנו ילדים כדי לחנך אותם., אבל להביא ילדים לעולם ואתה לוקח אותם מיד, למה הם באו???
לָתֵת שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם – זו התשובה.
זה השכר שהקב"ה יתן להורים שזכו להביא ילד לעולם, על הזכות שהם נתנו לאותה נשמה, להגיע לעולם הבא, זה הלימוד מהלוויתן – הגיע לעולם, ומיד מלחו אותו לצדיקים לעולם הבא. לומר לך, אם חס וחלילה, קרה באיזה שהוא מקום, שילד הגיע לעולם ונילקח מיד, זה כדי לתת לו את השכר לעולם הבא.
אם ככה, אומר הספר אוהל משה יסוד נפלא – שני הבריאות האלה, הלוויתן והאדם, יש להם תכלית אחת – להגיע לעולם הבא.
אלה הדברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר, והוספנו להם עוד נדבך אחד, שאני לא רוצה לחזור עליו, זה הנושא של השירה של הלוויתן, שהוא שר 'כי לעולם חסדו'... הסברנו מה הקשר... אין צורך לחזור על הדברים...
אני רוצה בע"ה, להתחיל מהנקודה הזאת, ומהנקודה הזאת, להתחיל ולפתח את הדברים :
המדרש (ויקרא רבה, פרשה י"ג, אות ג) אומר - אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל בְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן הֵן  קֶנִיגִין שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא המלחמה האחרונה, שתהיה בין שור הבר, שהוא מה שנקרא בלשון חז"ל 'בהמות בהררי אלף' [הבהמה הזאת אוכלת עשב של אלף הרים בכל יום (רש"י), והקב"ה מצמיח מחדש, את האלף הרים, בכל לילה, כדי שיהיה לבהמה הזאת מה לאכל, וחז"ל (מסכת ב"ב  עד ע"ב, עה ע"א) אומרים שהקב"ה עיקר גם את הזכר וגם את הנקבה, כי אם יתרבו, אז לא יהיה קיום לעולם] בסוף תהיה מלחמה סופית ואחרונה, בין הלוויתן לשור הבר וְכָל מִי שֶׁלֹּא רָאָה קֶנִיגִין שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לִרְאוֹתָהּ לָעוֹלָם הַבָּא אסור לראות מלחמות של בעלי חיים, בעולם הזה, כך אומרת הגמרא (מסכת עבודה זרה), כי זה מושב לצים.
מובא ברמ"א (סימן שט"ז, ב) - וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּחֹל אָסוּר לָצוּד בִּכְלָבִים, מִשּׁוּם מוֹשַׁב לֵצִים.
כותב המשנה ברורה, שמי שעושה ציד כזה, לא זוכה לשבת בסֹכת עורו של לוויתן.
אומרים חז"ל - וְכָל מִי שֶׁלֹּא רָאָה קֶנִיגִין שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לִרְאוֹתָהּ לָעוֹלָם הַבָּא...
איזה קניגין?
שור הבר ילחם ביחד עם הלוויתן, וזו מלחמה שהצדיקים יזכו לראותה.
ממשיך המדרש ואומר - כֵּיצַד הֵם נִשְׁחָטִים, בְּהֵמוֹת נוֹתֵץ לַלִּוְיָתָן בְּקַרְנָיו וְקוֹרְעוֹ, וְלִוְיָתָן נוֹתֵץ לַבְּהֵמוֹת בִּסְנַפִּירָיו וְנוֹחֲרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זוֹ שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה הִיא, וְלֹא כָּךְ תָּנִינַן הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.
אומרת הגמרא (מסכת ב"ב עד ב, עה א) - כי אתא רב דימי א''ר יונתן  עתיד גבריאל לעשות קניגיא עם לויתן גבריאל יבוא וילחם עם הלוויתן שנאמר {איוב מ-כה} התמשוך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו
בא ר' צדוק הכהן מלובלין, ושואל שאלה – למה דוקא גבריאל ולא מיכאל?
אם את מדבר דוקא על השר ששומר על ישראל, אז זה מיכאל, הוא השר ששומר על ישראל..
כך שואל ר' צדוק, במאמרים שלו על פורים.
שאלה נוספת שהזכרנו בשבוע שעבר – לא כתוב בשום מקום, שיש שאריות מבשר שור הבר, שור הבר נותנים לצדיקים, ולא נישאר ממנו שאריות.
שאול המדרש – מה קורה אם נישאר רזרבות?
אומרים חז"ל – מוכרים את זה בשווקי ירושלים, ומי שמגיע לו, יקבל צלצל מן הלוויתן, ומי שלא מגיע לו צלצל, יקבל תכשיט, ומהעור שלו, אומרת הגמרא – ישימו את עורו על שערי ירושלים, ועורו מבהיק מקצה העולם ועד סופו.
כדי להבין מה מונח כאן, אני רוצה להיכנס קצת יותר לעומק, בדברי מדרש נוסף, והמדרש הזה מופיע בתהילים תתפ"ח.
לפני זה, נביא רק עוד הערה אחת, שמביא ר' צדוק הכהן, על גמרא (מסכת עבודה זרה ג, ב) :
אומרת הגמרא - אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקב''ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר {תהילים קד-כו} לויתן זה יצרת לשחק בו אמר רב נחמן בר יצחק עם בריותיו משחק ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד א''ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב''ה... ברביעיות מאי עביד יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה שנאמר {ישעיה כח-ט} את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים... עד כאן דברי הגמרא.
שואל ר' צדוק הכהן – אני לא מבין, מה פירוש הדבר, שהקב"ה משחק עם לוויתן, ולמה הוא משחק איתו דוקא בשעות האחרונות של היום? למה אי אפשר לשחק איתו בצהריים? וחוץ מזה, למה משנחרב הבית, הקב"ה לא משחק יותר עם הלוויתן?
אלה שאלותיו של ר' צדוק הכהן, במאמרים שלו לפורים.
אני מקריא ברשותכם מדרש (ילקוט שמעוני תהילים, אות תתפ"ח)(תהילים קלט)  יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם הקב"ה יצר ימים בשנה, ויש לו יום אחד.
אז בתנא דבי אליהו כתוב, שהיום הזה, הוא יום הכיפורים, ובמדרש כאן כתוב, שהיום הזה הוא שבת.
אני מקריא בפניכם את המדרש, שימו לב לרצף של המדרש  - יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם אמר ר' לוי זה יום השבת. ברא לו הקב"ה שנים, ובחר לו שנה אחת מהם, ואיזו היא? שביעית, שנאמר (ויקרא כה, ב) וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. ברא שמיטות, וברא לו אחד  מהם, וזהו יובל, שנאמר (ויקרא כה, י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. ברא לו בהמות, ובחר לו אחת מהן, וזוהי בהמה בהררי אלף, שנאמר  (תהלים נ, י) כִּי לִי כָּל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף. ברא עופות, ובחר לו אחת מהן, וזוהי זיז שׂדי, שנאמר (תהילים נ) וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי. ברא דגים, ובחר לו אחד מהם, וזהו לוויתן, שנאמר (תהילים קד) לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. ברא מדבריות ובחר לו אחת מהם, זו מדבר סיני. ברא הרים וברא לו את הר סיני, שנאמר (תהילים סח) הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ.  ברא ארצות, וברר לו אחת מהם, וזוהי ארץ ישראל. ברא לו רקיעים ובחר לו אחת מהם, שנאמר (תהילים סח) סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. ברא שבעים אומות, ובחר לו אחת מהם, עם ישראל, שנאמר (דברים יד, ב) וּבְךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה. ברא שבטים, ובחר לו אחד מהם, וזה שבט לוי.
(תהילים קלט) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל - עשרה דברים נקראו יקרים – הקב"ה ברא את העולם, והמדרש מונה עשרה דברים, שהקב"ה מחבב. מהם?
הוא מחבב את השמיטה, הוא מחבב את השבת, הוא מחבב את היובל, את הר סיני, את מדבר סיני, מחבב את ישראל משבעים אומות, מחבב את שבט לוי, הוא מחבב מהדגים את הלוויתן, ומהבהמות את הבהמה מהררי אלף, ומהעופות את זיז שׂדי.
כל אחד שקורא את המדרש הזה מבין, שהקב"ה בחר את השבת, שנאמר כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, וכל השביעיים חביבים, אז הוא מחבב גם את השמיטה, והוא מחבב משבעים אומות את עם ישראל, כי הגורל של עם ישראל, נפל בגורלו,  כפי שמובא בחז"ל...
אבל מה זה השעשוע הזה, שהקב"ה משתעשע עם הלוויתן?
כדי להבין את העומק שבזה, נביא עוד מדרש אחד, שנופיע במכילתא דרשב"י, על הפסוק (שמות כ, יא) אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם.
אומר המדרש – ומדוע אומר הים בנפרד? אם נאמר וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, אז הים בתוכו, הלא בכלל מעשה בראשית היה, אלא מגיד שיש שבח בים, כנגד כל עשה בראשית, כיוצא בו אתה אומר לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ, והלא הלוויתן היה מכלל המעשים שבים, אלא מגיד שיש שבח בלוויתן כנגד כל המעשים שבים.
השאלה היא – מה מונח בלוויתן?
ראיתי בספר דעת שלום, על פרקי שירה, שהוא מסביר, למה אומר הלוויתן הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ?
כיון שהוא מודה לקב"ה, שהוא משחק איתו.
מכל הנבראים כולם, לא כתוב שהקב"ה משחק עם מישהו, חוץ מהלוויתן, אז הוא מודה לקב"ה הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, שהוא בחר בי מכל הנבראים, להשתעשע בהם.
אומר הספר דעת שלום – מה מונח כאן? למה הקב"ה לא שם אותו בכיסא הכבוד?
הקב"ה שם שור, אריה, נשר ולא שם לוויתן.
אם אתה מדבר על מלכויות, שיש להם נציגות בכיסא הכבוד, אז רגל אחת צריכה להיות גם לוויתן, הוא המלך של הדגים...
אז הוא אומר תירוץ – היות וכל הנבראים כולם אכלו מעץ הדעת, אומרים חז"ל במדרש, שחוה נתנה לכל אחד ואחד מהנבראים לאכל מעץ הדעת... מי היחידים שלא אכלו?
אומרים חז"ל – הדגים לא אכלו!
אם הדגים לא אכלו מעץ הדעת, מי המייצג של הדגים?
הלוויתן, היות וכך, לכן הקב"ה משתעשע דוקא בו ולא באף אחד אחר. כך כותב הספר דעת שלום.
רק דבר אחד אני לא מבין, כי כתוב שהקב"ה יצר את הלוויתן לשחק בו, עוד לפני שאדם הראשון אכל מעץ הדעת. הוא ברא אותו ביום החמישי... אבל ככה אומר הספר דעת שלום....
אני רוצה ברשותכם להקריא דברי מדרש, ואני מקווה שנסביר אותו בסוף, זה תלוי כמה זמן יהיה לנו, אבל קודם כל נקריא את המדרש, שמופיע בפרקי דרבי אליעזר (פרק י) :
הפרק הזה מדבר על יונה הנביא.
* יונה הנביא, קראנו ביום הכיפורים.... תמיד הוא נופל על יום כיפור, כי לפני יום כיפור, עסוקים כולם בתשובה, אז אין כל-כך את הזמן לעסוק בו, אבל פעם אחת צריך לתפוס את ספר יונה, וללמוד בו לעומק, כי יש בו המון מסרים לעבודת ה'.
בפרק הזה, מספר ר' אליעזר בן הורקנוס, על כל מה שקרה עם יונה, מה שלא כתוב בפסוקים בנביא. כאן הוא מגלה אוצרות, שחלקם כתובים בילקוט שמעוני...
 
אז כולנו חושבים שהוא ניכנס בתוך פיו של דג, והוא בעצם שכב שם באלכסון כל הזמן, והיה כולו מעוך, אבל המדרש לא אומר ככה.
אני מקריא קטע אחד שקשור אלינו – נכנס יונה לפיו של דג, כמו שהוא ניכנס בבית כנסת גדולה, כשהוא עומד. 
תעשו חשבון, מה גודל הדג, אם יונה היה עומד בתוכו!
שואל המדרש – ואיך ידע יונה מה הולך בחוץ?
ואומר – והיו עיניו של דג כחלונות עקמומיות.
אומר הרד"ל – הכוונה לוחות של זכוכית  ודרך זה הוא יכל לראות מה הולך בחוץ.
ר' מאיר אומר, מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג, מאירה ליונה כשמש, כמו השמש שמאירה בצהריים.
אמר לו הדג ליונה – יונה, אין אתה יודע? בא יומי להאכל בפיו של לוויתן.
אומר יונה לדג – מה? היום אתה הולך להאכל ע"י לויתן? מצוין! הוליכני אצלו, אני רוצה לראות אותו!
הביא אותו למקום ששם נמצא הלוויתן...
אמר יונה ללוויתן – בשבילך באתי, באתי לראות מקום מדורך, שאני עתיד ליתן חבל בלשונך, ולהעלותך ולזבוח אותך לסעודה של צדיקים לעתיד לבוא.
כאן בא המדרש, ומביא דבר פלא – הראהו יונה ללויתן, חותמו של אברהם אבינו, ואמר לו 'הבט לברית' (תראה שאני מהול) כיון שראה הלוויתן, ברח מפניו מהלך שתי ימים.
עד כאן דברי המדרש.
אומר הרד"ל – מה זאת אומרת שהוא ברח מהלך שתי ימים?
ואומר – כי יונה היה בתקופת האלף הרביעי. סיום העולם וסעודת הלוויתן לצדיקים, תהיה בסיום האלף השישי. אז מה נשאר?
עוד אלפיים שנה.
יומו של הקב"ה, אלף שנים. אז באותו רגע שהלוויתן ראה שיונה עתיד לתפוס אותו לעתיד לבוא, ברח שתי ימים – יש לך עוד זמן, עוד אלפיים שנה, עד שיאכלו אותי!
אמר יונה לדג – הצלתי אותך, היית צריך להיות ז"ל, אם ככה, אני מבקש ממך טובה, אני רוצה טיול במקומות הקדושים...
כאן יש תיאור, איזה מקומות קדושים יש בים, בקיצור – רשימה שלמה... מי שרוצה יעיין בפרקי דרבי אליעזר...
אמר לו יונה – תראה לי את המקום שבו עברו עם ישראל, בים סוף... אח"כ ביקש ממנו להראות לו, היכן אבן השתיה, הקבועה בתהומות, שעליה מושתת העולם... תראה לי בני קֹרח נמצאים... (עיין עוד בפנים J )
מה שנוגע אלינו, והשאלה מתבקשת מאליה – אם יונה רצה להראות לדג שהוא שומר תורה ומצוות, יכל להראות לדג את הציצית שלו... את הזקן שלו...
הוא לא מראה לו את זה, אלא מה הוא מראה לו?
חותמו של אברהם אבינו.
רואה את זה הלוויתן ובורח.
מה קורה כאן?
אם אנחנו מחפשים קשר, רק במאמר המוסגר – כל הנבואה של יונה הנביא, באה לו משמחת בית השואבה וחג הסוכות (מובא בתוספות, מסכת סוכות, נ).
יוצא שכל הנבואה של יונה הנביא, ללכת להתנבא על נינווה, בא לו משמחת בית השואבה, וכל מי שזכה לשבת בסוכה, בחג הסוכות, זוכה לשבת בסוכת עורו של לוויתן.
אז אם אנחנו מחפשים את הקשר בין יונה, לשמחת בית השואבה, ולחג הסוכות לבין הלוויתן, יש לנו כאן עוד נקודת חיבור שאפשר להיכנס אליה.
עד כאן הדברים, אנחנו רוצים בע"ה להיכנס קצת יותר לעומק:
כשמדברים על עתיד הלוויתן, כותבים חז"ל, שאחד מסוגי השכר שהקב"ה ייתן לצדיקים לעתיד לבוא, זה סוכת עורו של לויתן.
דבר נוסף, אומרים חז"ל – שהקב"ה יתן מהבשר של הלוויתן, לאכילה לצדיקים.
לפני שנכנס לבאר את הדברים, נאמר רק נקודה אחת קטנה, שתהיה הפתיח להבנת הלוויתן:
ישנו מדרש שמופיע בשיר-השירים (ד, א) הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.
לפני שניכנס להסביר את הדברים, רק נאמר דבר אחד – אדם מכניס אליו הביתה אורחים לסלון"רבותי, בואו תיכנסו בקשה לסלון".
בני אדם שאתה לא מכיר אותם, אתה לא מכניס אותם אף פעם, לחדרים הפרטיים שלך.
ישנו דבר שנקרא סלון, ישנו דבר שנקרא חדר.
החדרים לא מיועדים לכניסת אנשים רגילים.
מי נכנס, לצורך הענין, לחדרים?
מי שהוא שייך למשפחה, או אורח שמוזמן אליך לשבת...
חז"ל אומרים - הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו...
על מה שלמה המלך אומר - הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו?
אומר המדרש (שיר-השירים רבה, פרשה א) - וְכִי מִנַּיִן יָבוֹא אֱלִיהוּא בֶּן בֶּרֶכְאֵל הַבּוּזִי וִיגַלֶּה לְיִשְׂרָאֵל חַדְרֵי בְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן...
מה זה חֲדָרָיו?
סוד הלוויתן וסוד"בהמות בהררי אלף", הוא הסודות שנמצאים בחדרים של הקב"ה, זה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, זה נמצא בחדר, זה לא בסלון. את זה, לא כל אחד יכל לקבל את ההסבר. מי שמוזמן לחדר, הוא יקבל את ההסבר של הלוויתן ושור הבר.
הרמב"ן, בפתח ההקדמה שלו לספר בראשית, מביא את זה, והוא אומר, שכל הענין של הלוויתן והסודות הנמצאים בו, הכל טמון בתורה הקדושה.
הדברים הללו כתובים במדרש, מי שרוצה יעיין שם.
יוצא, שעצם הכניסה למקום שנקרא הלוויתן ושור הבר, אנחנו נכנסים לאחד החדרים של הקב"ה - הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו.
אומר המדרש (ילקוט שמעוני, ספר איוב, אות תתכ"ז) – כל חבורה וחבורה, יש לה חלק אחר בשכר, שנאמר (איוב מ, ל) יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים... יש בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי אגדה, יש בעלי מצוות, יש בעלי מעשים טובים, כל חבורה וחבורה, באה ונוטלת חלקה.
השכר של הלוויתן, יקבלו את זה קבוצות-קבוצות. יש קבוצה של תורה, יש קבוצה של משנה, יש קבוצה של בעלי אגדה וכו'... יקבלו את זה בקבוצות.
מעבר לזה, כתוב בגמרא במסכת ב"ב, שיקבלו את השכר של בשר הלוויתן. מי שיקבל יקבל, אם לא, עושים לו צלצל, ואם לא, עושים לו תכשיט, ואם לא, עושים לו קמיע...
אומר המהרש"א – זה השכר במצוות לעתיד לבוא, לפי ערך 'הלשמה' של המצווה.
ככל שעשו את המצוה יותר לשמה, ככה יקבלו יותר שכר.
השיא, זו האכילה מבשר הלוויתן. מי שלא יזכה לזה, יקבל צלצל, קמיע וכו'...
כל אחד יקבל שכר, אבל לפי דרגתו. השכר של האוכל, הולך לפי קבוצות – קבוצות של אגדה, קבוצה של משנה, קבוצה של מעשים טובים וכו'...
כדי להבין מה מונח כאן, אני רוצה להקדים הקדמה, וההקדמה הזאת, כתובה בשיטה מקובצת (ב"ק עה):
כותב השיטה מקובצת  (ספר לבנת הספיר) – לויתן, הוא הסועד את הצדיקים, ומחברם חיבור גמור, חיבור הגוף עם הנפש, כדתנא דבי אליהו – צדיקים שעתידים לחיות, אינם חוזרים מעפרן, וזהו שנאמר יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים, קורא לצדיקים חַבָּרִים, ע"י החיבור הגמור, שמחבר בשר לויתן, נשמתם לגופם. לשון (בראשית  כט, לד) הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי.
מביא השיטה מקובצת, את ספר לבנת הספיר, שהלוויתן, הוא המחבר את הגוף והנשמה.
בא רבינו בחיי בספרו, שולחן של ארבע, שמופיע בסוף הספר כד הקמח, ושואל שאלה עצומה – אני לא מבין, הקב"ה יתן לצדיקים לאכל מבשר הלוויתן ומבשר שור הבר, ויתן להם לשתות מיין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא? והלא כבר נאמר בגמרא (מסכת ברכות יז) – עולם הבא, אין בו אכילה ולא שתיה, ולא פריה ורביה ולא שנאה ולא קנאה ולא תחרות, אלא, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה!
אדם נמצא בעולם הבא, אחרי מותו, יש לו נשמה. הנשמה הזאת לא אוכלת שום דבר, אז למה כתוב שהקב"ה יתן לצדיקים לאכל?
שאלתו של רבינו בחיי, בספרו שולחן של ארבע, בפרק הרביעי, הפרק שעוסק בעניני תחיית המתים.
כותב רבינו בחיי, שכל מה שכתוב כאן בגמרא, שנאכל מבשר הלוויתן, ושהקב"ה מלח את בשר הנקבה של הלוויתן, לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה יתן לנו לאכל מבשר שור הבר, וייתן לנו לשתות מיין המשומר בענביו, כל זה לא יהיה, כשאנחנו נמות עכשיו, אחרי 120 שנה. מדובר כאן, שאנחנו נחזור בחזרה, אחרי התיקון השלם, שהגמרא מדבר עליו במסכת סוכה, שעתיד הקב"ה לשחוט את היצר הרע, ולשחוט את מלאך המוות...
כשהנשמה שלנו תחזור לתוך הגוף, ונחיה בגוף חדש שיגיע כאן לעולם הזה, על הסעודה הזאת, מדברים לעתיד לבוא, והיא היא, דברי הגמרא שמופיעה במסכת פסחים.
אומרת הגמרא (מסכת פסחים קיט, ב) - עתיד הקב''ה  לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ואומר להן איני מברך שיצא ממני ישמעאל אומר לו ליצחק טול וברך אומר להן איני מברך שיצא ממני עשו אומר לו ליעקב טול וברך אומר להם איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי אומר לו למשה טול וברך אומר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי אומר לו ליהושע טול וברך אומר להן איני מברך שלא זכיתי לבן דכתיב יהושע בן נון {דברי הימים א ז-כז} נון בנו יהושע בנו אומר לו לדוד טול וברך אומר להן אני אברך ולי נאה לברך שנאמר {תהילים קטז-יג} כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא.
שואל רבינו בחיי (שולחן של ארבע) – מתי בדיוק תתקיים הסעודה הזאת?
ואומר – זאת הסעודה שתהיה, לאחר שנקום בתחיית המתים.
נקום בתחיית המתים, כולנו נהיה פה חזרה. אותה נשמה, בגוף חדש, אחרי שעברנו את הזיכוך של הגיהינום, היינו בעולם הבא, עברנו את הדין שלנו, התנקינו...
חס וחלילה מלווי בריבית אינם קמים... אבל מי שיזכה לקום, יחזור בחזרה עם גוף מזוכך  ונשמה מזוככת, זה נקרא תחיית המתים. על הסעודה הזאת מדברת הגמרא.
על הסעודה הזאת לעתיד לבוא, כבר לא יהיה אוכל, אומר רבינו בחיי. הגוף שלנו, כבר לא יתקיים באותו אוכל, שהיה עד עכשיו. לא נצטרך לאכל עגבניות ופלפל וגזר גמדי וחסה, אנחנו הופכים להיות בני-אדם רוחניים.
כמו שמשה רבינו, היה בשמים ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, וכמו אליהו הנביא, שאכל עֹגת רצפים, ובאמצעות חתיכה אחת של עֹגת רצפים, הלך מהלך אחד של ארבעים יום... זה יהיה האוכל העתידי שנקבל לעתיד לבוא. זה היסוד שכתוב כאן.
אומר רבינו בחיי, אני מקריא קטע אחד – וכשם שמצאנו, שעם ישראל לפני מעמד הר סיני, הקב"ה 'לקח' מהם את האוכל, ונתן להם לאכל 'לחם אבירים', שהגמרא (מסכת יומא עה) אומרת שזהו המן שאכלו במדברים, ושמו נקרא כך, משום שזהו לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. הזוהר קורא לו 'זיו שכינה שנתגשם'.
ממשיך רבינו בחיי – ומעלת מאכלים אלו, של שור הבר ושל הלוויתן, עצומה מאוד, לחדד את השכל ולזכך הלב, כענין המן שהיה בדור המדבר, שהיה כצפיחית בדבש, והיה מתולדות האור העליון, שנאמר עליו ומתוק האור וטוב לעינים. והנה כוונה בסעודות גופניות אלו, להיות תכונה, לזכך הגוף והחומר, ולחדד השכל, כדי שישיג ידיעת הבורא יתברך ויתבונן במושכלות, ואז תהינה הנפשות והסתלקות הגופות, ראויים לסעודה השכלית, שמלאכים המשרתים עצמם, הקרובים לשכינה, אוכלים ממנה, כי אז תשיג הנפש, האור הבהיר, מה שאין לה יכולת להשיגה, בעודו בחומר.
כל ענין השכר הזה, לעתיד לבוא, בזמן התחייה, שנקבל גוף חדש, שתכלה הזוהמה מן העולם, אין יותר יצר הרע, אין יותר מלאך המוות.... וזה מה שאמר רבי – עולם הבא, אין בו אכילה ושתייה.
שואל רבינו בחיי – אם בעולם הבא אין גוף, איזה הווה אמינה, שתהיה לו אכילה ושתיה?
אלא שיש גוף שמבוטל מהם, ויקבלו כוחות הגוף, כמשה רבינו, שהיה שם ארבעים יום וארבעים לילה, וכאליהו הנביא. ואותם עטרות שבראשיהם, אלו הכתרים שנתן הקב"ה, בהר סיני.
אומר רבינו בחיי יסוד נפלא – כשהקב"ה ירצה להביא אותנו לחדרים של סודות התורה, שהוא עתיד לגלות לנו, את הסודות האלה, אי אפשר לדעת, מבלי לזכך את הגוף, באכילת הלוויתן ובאכילת שור הבר ובשתיית יין המשומר לצדיקים.
כותב הגאון מוילנה (אבן שלמה, פרק א,הערה יא) – סעודת הלוויתן היא הדעת שתתרבה בארץ, שהיא השמחה הגדולה, אשר אין למעלה ממנה, וכן משה רבינו, שהגיע לדרגות רמות, בהשגת ה' יתברך, נקרא לויתן, ועל זה נאמר (תהילים קד) יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ  - הוא השעשוע שמשתעשע הקב"ה עם הצדיקים, שמחדש להם בתורה, כמו שנאמר (שמות כד, יא) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
רבותי, אם אלה פני הדברים, רק נסכם את מה שאמרנו עד עכשיו, כדי שנוכל להמשיך הלאה:
אומר לנו רבינו בחיי – בעולם הבא, אין אכילה ואין שתיה. לא אוכלים ולא שותים שם.
אז למה הקב"ה מלח את הלוויתן לעתיד לבוא לצדיקים?  מה זה המלחמה של הלוויתן עם ה'הררי אלף'?
זה נעשה לעתיד לבוא, כשהקב"ה יחיה אותנו, בתחיית המתים, וירצה לגלות לנו את החדרים, כדי לזכך לנו את הגוף, נאכל את בשר הלוויתן, הוא יהיה כמו אכילת המן אצל המלאכים, ויאפשר לנו להיכנס אל הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו...
עד כאן הדברים הפשוטים והנפלאים, של רבינו בחיי והגאון מוילנה ועוד מפרשים...
אני רוצה ללכת עוד נדבך אחד, ובזה לנסות לסגור את הקצוות :
ר' צדוק הכהן מלובלין, בשתי מקומות בספרו, עוסק בבשר הלוויתן (יתכן שיש עוד מקומות).
אחד מופיע בפרשת תולדות, בסעודה שיצחק אבינו אכל, והשנייה מופיעה, בחלק ב' של ספרו פרי צדיק, במאמרים לחודש אדר.
רק לפניו, בספר יערות דבש, בדרוש א', לחודש אלול, בתוך כדי הדברים, כותב ר' יהונתן אייבשיץ חמש שורות...
אני מקריא חמש שורות, הוא מזכיר אותם רק בדרך אגב, וממשיך הלאה – והנה בהמות בהררי אלף, והלוויתן, נמשלים ליצר הרע. הבהמות, הוא יצר הרע של תאוות המאכל, והוא אוכל עשב, של אלף הררים ביום, ולוויתן, הוא יצר הרע של עריות, ולכן הוא נקרא לויתן, מלשון לוויה וחיבור, והם יהיו כלים לעתיד לבוא, כי רוח הטומאה, תהיה מבוערת מן הארץ.
כותב לנו היערות דבש, צד חדש לכל הענין.
דע לך, הוא אומר, שכל הענין הזה, של לויתן ו'הררי אלף', הכוונה לשני יצרים שמלווים את האדם, והם יסיימו את תפקידם, כדי שיגיע זמן הגאולה.
לקחתי את שתי המקורות האלה (יערות דבש ושתי הקטעים בר' צדוק) וחיברתי אותם להיות אגודה אחת, ואני מנסה לנענע בשניהם, כי כל אחד הולך בקו אחר:
שלושה, הטעימם הקב"ה בעולם הזה, מעין עולם הבא – אברהם יצחק ויעקב.
אברהם דכתיב (בראשית כד, א) ויהוה ברך את אברהם בכל.
יצחק דכתיב (בראשית כז, לג) וָאֹכַל מִכֹּל...
יעקב דכתיב (בראשית לג, יא) וכי יש לי כל...
כותב ר' צדוק הכהן מלובלין – והנה הביא יעקב אבינו ליצחק אוכל. מה הוא כלל? הביא לו בשר ויין, וביקש יצחק וָאֹכַל מִכֹּל, ודרשו חז"ל – מכל הטוב המתוקן לעתיד לבוא.
מה מזומן לנו לעתיד לבוא?
בשר של שור הבר, בשר של לויתן ויין המשומר, וזה מה שהוא קיבל.
ממשיך ר' צדוק – וסעודה זו, שהביא יעקב, כללה בשר, שאכילה, היא המעולה מן הקרבנות, ויין המשומר בענביו, וסעודה זו, היתה מן המתוקן לצדיקים לעתיד לבוא.
מי שרוצה להבין למה הוא מתכוון, צריך ללמוד זוהר בפרשת תולדות, שמרחיב מאוד באכילה הזאת, של יצחק אבינו.
ממשיך ר' צדוק, ומסביר גם על יצחק אבינו, שנקרא יצחק מלשון הצחוק שצחקה שרה.
חודש אדר, מובא בספר יצירה – המליך את האות קו"פ בצחוק.
שואל ר' צדוק – מה פירוש הדבר? הרי כתוב במפורש, שאסור לאדם למלאות פיו בשחוק בעולם הזה?!
כותב ר' צדוק, ביאור נפלא ביותר – לאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, העולם התקלקל בני דברים. הדבר הראשון, הקב"ה אמר לאדם הראשון, לא לאכל מעץ הדעת, והאדם כן אכל, אז התקלקלה התאוה הזאת, שנקראת אכילה.
אם אדם הראשון היה עומד בתאווה הזאת, שנקראת אכילה, היינו היום מגודרים, בתאווה הזאת שנקראת אכילה.
מה קרה כתוצאה מהתאווה הזאת?
בא הנחש על חוה, אומרת הגמרא במסכת שבת, והתיל בה זוהמה.
יוצא שמהחטא הזה, נולדו שני יצירות – תאוות האכילה, ותאוות העריות.
כותב ר' צדוק הכהן – הגמרא במסכת ב"ב (עד, ב), שהיא מדברת על הלוויתן, היא קוראת ללוויתן הזכר – 'לויתן נחש בריח', ולנקבה 'לויתן נחש עקלתון '.
שואל ר' צדוק – מה פתאום קוראים ללוויתן בשמות האלה? מה הוא קשור לנחש?
יוצא שכל מה שנוצר מחטא הנחש, נמצא בתוך הלוויתן.
אומר ר' צדוק – הייצוג הזה של שור הבר, הוא המייצג את התאוה של האכילה, והענין הזה של הלוויתן, הוא המייצג את היצר הרע, של העריות.
בדיוק מה שכותב לנו היערות דבש, בתחילת המאמר שלו, לחודש אלול.
כותב ר' צדוק הכהן – התאוה הזאת שנקראת אכילה, לא תהיה יותר לעתיד לבוא, כי לעתיד לבוא, לא יהיה בעולם אכילה ושתיה, אם ככה, לא תמצא שלעתיד לבוא, ישאר רזרבות של אכילה משור הבר.
אחרי שיעלם שור הבר, לא ישאר ממנו עודף, כי התאוה הזאת של האכילה, תיעלם מן העולם.
מה הדבר היחיד שישאר?
תאוות הלוויתן תישאר, וכדי להתגבר על התאווה הזאת, צריכים מלחמה חזקה מאוד.
צריכים שיבוא גבריאל, שזו מידת הגבורה, והוא ילחם עליה, וגבריאל לבד לא מספיק, צריך שיבוא הקב"ה ויעזור לו להילחם על הענין הזה.
יוצא, שעל התאווה הזאת שנקרא לויתן, צריכים לבוא שתיים ולהילחם – גבריאל שזו מידת הגבורה, וחוץ מזה הקב"ה עוזרו.
אומר ר' צדוק הכהן – מתי הקב"ה משתעשע עם הלוויתן?
הוא משתעשע איתו בשלוש שעות אחרונות של היום, למה?
כי אלה שעותיו של יצחק אבינו, שתיקן את תפילת המנחה. מתי הוא תיקן את תפילת המנחה?
יצחק מסמל את מידת הגבורה, ותפילת המנחה תוקנה, בשעות אחר הצהריים, זה הזמן של הגבורה, של הדינים.
יוצא, שכדי להגיע לתגבורת הזאת, צריכים סיעתא דשמיא של גבריאל, ושהקב"ה עוזרו, והשעשוע הזה, נעשה אחר הצהריים, בזמנו של יצחק אבינו, שזה הזמן של יצחק, שמסמל את האדם שאכל מהסעודה הזאת, גם של הלוויתן וגם משל שור הבר וגם משל היין המשומר.
אומר ר' צדוק הכהן מלובלין יסוד נפלא – הקב"ה לא משחק עם הלוויתן. שחוק, פירוש הדבר- יצחק אבינו בצד הקדושה, נקרא שחוק.
בצד השני, לבוא לשחק, פירוש הדבר – תאוה של עריות, כמו שכתוב ברש"י (פרשת כי-תשא) וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט יז) לצחק בי...
הקב"ה משתעשע עם אנשים, ששומרים על מידת הקדושה שלהם. זה השעשוע של הקב"ה. הוא לא משתעשע עם שום דבר אחר, אלא רק עם אנשים ששומרים על גדרי הקדושה.

"בחודש אדר, המליך הקב"ה את האות קו"פ בצחוק" – קו"פ, זו האות שמסמלת קדושה בעם ישראל. בכל מקום שאתה מוצא קדושה, זו הפרשה, זה הבדלות.
צחוק, פירוש הדבר – עריות. הקב"ה גדר את האות קו"פ דווקא בחודש אדר.
שואל ר' צדוק – מה זה קשור לחודש אדר?
כי חודש אדר מזלו דגים, ודגים אומרת הגמרא (מסכת ב"ב)  מסמלים את הפריצות, לכן המליך הקב"ה את האות קו"פ, בחודש אדר, כדי לתקן את התיקון של הפריצות, שמסומלות בדגים, ואדם שזוכה לקדש את עצמו, הוא השעשוע של הקב"ה, שמשתעשע עם הצדיקים, שגודרים עצמם בקדושה.
זה היסוד הגדול, שכתוב כאן בדברי רבותינו!
אם אלה הדברים, כותב ר' צדוק הכהן מלובלין – ולמה המלחמה הזאת דוקא בחודש אדר?
כי בחודש אדר, אנחנו נלחמים כנגד מחיית עמלק.
מה רוצה עמלק לעשות???
עמלק לוקח עורלות, וזורק אותם כלפי מעלה.  מה זה???
אומר ר' צדוק – הם אומרים לקב"ה"קדושה?! בשמים קדושה. כאן בארץ עושים מה שרוצים".
בחודש אדר, בזמן שהמזל הוא מזל דגים, שם המליך  הקב"ה את האות קו"פ, של קדושה בצחוק, שהצחוק הזה נועד להילחם, כנגד הצחוק של העריות.
אם ככה, נוכל להבין יסוד נפלא :
הלוויתן מסמל את הצחוק של אותו ענין שנקרא עריות.
כשיונה הנביא רצה להבריח את הלוויתן, ואמר לו"אני קדוש! אין לך בי אחיזה!"
אם הוא קדוש ופרוש, ברח הלוויתן מרחק של 2000 שנה, הוא ברח מהלך של שתי ימים... אין ללוויתן אחיזה, באדם שהוא קדוש בקדושת הברית.
אם ככה נוכל להבין, כיצד זוכה האדם להיות קדוש, כיצד זוכה האדם להיות פרוש?
אומרים רבותינו יסוד אחד – כל היושב בסוכה, זוכה לישב בסוכת עורו של לויתן.
מה זה 'סוכת עורו של לויתן'?
מי שחיי בסוכה בעולם הזה, הסוכה זאת דירת ארעי, יושבים בה שבעה ימים. למה דוקא שבעה ימים?
אומרים רבותינו – כנגד שבעים שנותיו של האדם.
אתה הופך את הסוכה לדירת קבע.
אם זה מה שאתה עושה בימים האלה, אומר הקב"ה – אדם שחי את החיים שלו בעולם הזה, בדירת ארעי, אדם כזה יזכה לשבת בסוכת עורו של לויתן!
אדם שחי זמני בעולם הזה, לא מתעסק עם שטויות!
אדם שחי ארעי בעולם הזה, מנצל כל רגע ל'חטוף ואכל חטוף ואכל'
אם ככה רבותי, נוכל להבין יסוד נפלא ביותר:
אנחנו ברוך ה', נכנסו לחודש חשון, יצאנו מחודש תשרי. חג הסוכות ממשיך באווירה הגדולה, של אדם שמרגיש את עצמו ארעי בעולם הזה.
ר' צדוק כותב, מה שהוא שמע מהרבי שלו, הר' מאיזביצא – אמר לי מורי ורבי, כל דבר של אגדתא, שמופיע בדברי רבותינו, שמופיע באיזה שהיא מסכת, זה קשור למסכת.
תמצא את מעמד הר סיני במסכת שבת, מה זה קשור?
כי לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה.
כל עניני קדושת הפה, תמצא במסכת פסחים. למה?
כי ירדנו למצרים בגלל חטאי הלשון, ויצנו ממצרים מתוקנים בחטאי הלשון.
כל עניני החורבן במסכת גיטין, למה?
עם ישראל הוא 'האישה' של הקב"ה. כשלא התנהגנו יפה, הקב"ה גירש אותנו.
כל עניני מחיקת היצר הרע... שהקב"ה ישחט את היצר הרע, נמצא במסכת סוכה. מה זה שייך?
סוכה זה הזמן שבו מנצחים את היצר הרע! איך מנצחים????
אם אדם חי ארעי בעולם הזה, אם אדם יודע, שיכל להיות, שזה יומו האחרון בעולם הזה, כמו אמר הדג ליונה הנביא – אתה יודע, הגיע זמני להאכל ע"י לויתן...
אדם שיש לו יום אחד לחיות, הוא מנצל כל רגע, עד לרגע האחרון.
אם אדם אומר"עזוב... אני כולה בן 40, יש לי עוד 80 שנה! חכה אני אצא לפנסיה... אז אני אלמד כמו נמר!..."
הוא מגיע לגיל 65, הפיליפיני מבין יותר טוב ממנו את הגמרא J
אם אדם חי רגע אחד בעולם הזה, יודע שלא שווה כלום, מה שתפסיד רגע אחד לעולם הבא, זה נקרא סוכת עורו של לויתן.
אם ככה נוכל להבין עוד דבר אחד, שרבותינו צועקים עליו, שחדר לבתי ישראל, על הדבר הנורא הזה, שמשחית כל חלקה טובה ביהדות כולה, וזה הנושא שנקרא אינטרנט, וזה שנקרא איפון.
לא שאני יודע מה זה ומה זה, זה נבלה וזה טרפה, אבל אם רבותינו יצאו כנגד זה, ורבותינו מכנסים כינוסים, וגדולי ישראל יוצאים ברחובה של עיר, שמי שנכנס לתוכו, או נתפס ברשתו של הסיטרא אחרא, אין לו קשר, לא לשור הבר, ולא ללוויתן ולא לענבים המשומרים לצדיקים. הוא ישאר באותו גיהינום של דורו של נח. הם חטאו בזנות, והקב"ה השמיד את העולם.
זה כל המכשירים האלה, להביא אותנו בחזרה, לדור המבול!!! להביא אותנו למצב, שרח"ל, 'דור המבול אנדרלמוסיה באה לעולם, הורגת גדולים וקטנים' – הכל בעוון המבול.
איך אפשר להישמר מזה?!?
אדם ששומר על עצמו, כמו שאדם עושה את פעולות הקדושה שלו. יצאת מחג הסוכות, ביקשת לישב בסוכת עורו של לויתן... נשמר עצמנו על הקדושה מבית, ונזכה כולנו בקרוב ממש, לישב בסוכת עורו של לויתן במהרה בימינו אמן ואמן!!!
 
 
 
 
 

 
 
 

תרומה ללימוד הילדים 

אפשרויות לתרומה לבחירתך

 Donation form in English

להפקיד או להעביר תרומה לחשבון הת"ת:   מבשר טוב, בנק מרכנתיל, סניף גאולה 635 ירושלים. מספר חשבון 55631

להעברת תרומה מחו"ל לבנק הת"ת בארץ הקש         להעברת תרומה לחשבון בארה"ב בנק אוף אמריקה בניו גרסי  הקש.

לפרטים נוספים להתקשר לטלפון 050-4148077      תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.

אם יש בקשה מיוחדת לתפילת הילדים שלחו הודעה. אפשר בווטסאפ 054-2254768

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים