אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר בראשית >> פרשת חיי שרה
פרשת חיי שרה
מהספר באר יעקב על התורה



בפרשתנו אברהם אבינו קורא לעבדו אליעזר, מצווה ומשביע אותו: "אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק". אברהם גם מברך אותו ואומר: "יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". אליעזר מגיע לחרן לעת ערב, עם עשרה גמלים, עומד ליד הבאר ומתפלל:

יב וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי: טו וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ: טז וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל: יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: יח וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: כ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו: כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא: כב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם: כג וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין: כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר:

אח"כ אליעזר עבד אברהם מתארח בבית משפחת רבקה, ומספר להם את כל השתלשלות העניינים בשינויים קלים:

לז וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר: לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ: לח אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי: לט וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי: אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי: מ וַיֹּאמֶר אֵלָי, יְהוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי: וכו'...

ולכאורה קשה:

א. למה אליעזר עבד אברהם בחר את זיווגו של יצחק דווקא ליד הבאר ולא הלך ישירות לבית בתואל, משפחתו של אברהם? הרי הוא בעצמו אומר שאברהם ציווה עליו: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי".

ב. מדוע הוא בוחר דווקא בסימן הזה, שהוא יאמר לה "הטי כדך", והיא תגיד "גם גמליך אשקה", ומהו שינוי הלשון שאמרה "גם לגמליך אשאב".


ג. למה בזמן שרבקה שאבה מים לגמלים, עדיין היה משתאה ולא בטוח אם הצליח, ואילו מיד אח"כ כאשר כילו הגמלים לשתות מיד נתן לה מתנות והיה בטוח שהצליח עוד לפני ששאל אותה למשפחתה (ואולי היא אינה ממשפחתו של אברהם)?


ד. מדוע התורה חוזרת שוב על כל המעשה בסיפור דברי אליעזר? מדוע אליעזר משנה בתיאור הדברים? מהי מהות השינויים? ומה רוצה אליעזר להשיג בזה?



נראה לבאר וליישב הכל עפ"י דברי המלבי"ם שכתב, שלאברהם היה חשוב כי אליעזר לא יביא ליצחק אשה מבנות הכנענים. לכן ציווה והשביע את אליעזר שילך לארץ מולדתו ויקח אשה מהעיר חרן, אבל אברהם לא ביקש ממנו שיקח אשה דווקא ממשפחתו, ולא ביקש גם שתהיה ממשפחה עשירה כי ה' ברך אותו בכל. שליחות העבד היתה שיקח אשה מחרן ויחקור שתהיה ראויה ליצחק, היינו שתהיה יפת תואר, חכמה ובעלת חסד ומידות טובות.

אליעזר חשש שהאשה לא תרצה ללכת איתו כי הוא עבד, לכן הביא עשרה גמלים וכל טוב אדוניו, להראות עושרו וכבודו, כי הוא המושל בבית אדוניו ובזה תתרצה האשה ללכת איתו. הוא גם שיער בדעתו שאם האשה תהיה מבני עשירים, לא ירצו שתלך עם עבד לארץ אחרת אפילו אם החתן עשיר, לכן הבריך את הגמלים ליד הבאר, משום שלשם יבואו השואבות, וזה ברור שהעשירים אינם שולחים את בנותיהם לשאוב מים כי יש להם עבדים ושפחות, ורק העניים שולחים את בנותיהם לשאוב. ועוד שיער כי מי ששולח בתו לשאוב מים, ובפרט שהבאר מחוץ לעיר, הוא לא ימנע מבתו מללכת לארץ אחרת כדי לקחת איש עשיר וגדול כיצחק, ולא ירע בעיניו שהולכת עם עבד, משום שאינה חוששת על כבודה והולכת לעת ערב לשאוב מהבאר, יחד עם העבדים והשפחות של העשירים. ומאחר שאברהם מבקש שהנערה שתהיה יפת תואר, חכמה וטובה במידות, ולאו דווקא ממשפחתו, לכן ביקש מה' שיופיע עזר ההשגחה לזה בסימן שעשה לעצמו.


דעתו היתה שמבין הנערות הרבות שיתקבצו עתה לשאוב מים יבחר את היפה שבכולן ואח"כ יבדוק את חכמתה וטוב לבה, וזה יבורר ע"י שתאמר שתה וגם גמליך אשקה, שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במדות בענווה ובנדיבות וברחמנות, וזה מצד ארבע בחינות:


א. "הנה אנכי ניצב על עין המים" וראוי שהנערה תאמר: "הלא אתה עומד על העין ולמה לא תשתה בעצמך מים מן העין"?


ב. "ובנות אנשי העיר יוצאות", הוא יבקש ממי שכבר יוצאת מן הבאר, אז יכולה היא לומר: "למה דווקא אני, שכבר שמתי הכד על שכמי, לך אל נערה אחרת שעוד הכד בידה שהיא תתן לך מים".


ג. בזה שביקש "הטי נא כדך", דווקא שהיא תטה הכד, שזה טורח גדול שתצטרך להוריד הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותו, ומן הראוי שתכעס על זה ותאמר: "הטה אתה בעצמך את הכד שעל שכמי ושתה, שלא אצטרך להוריד הכד מעל שכמי".


ד. שתאמר אליו: "שתה וגם גמליך אשקה", שזה סימן לחכמתה וטוב לבה, שאז ראוי שתחשוב בלבה: "האיש הזה בוודאי יש לו איזה כאב בידיו, ולכן אינו יכול לשאוב מן העין ואינו יכול להטות הכד בעצמו", ותחשוב: "אם אין לו כח לשאוב מים לעצמו כל שכן שאין לו כח לשאוב לגמלים", ובזה תתעורר בנדבת לבה ובטובה שתחוס על צער בע"ח להשקות גם את הגמלים.


וכתב ה'בית הלוי', שהוא רצה לנסות אותה בכל המדות שלה אם הן טובות ואם הן בהשכל ובחכמה. לראות אם טובה היא במזגה, ע"י שתתן לשתות לאיש שאינה מכירה אותו ובפרט כי לא היתה שם כוס לשאוב מן הכד, אלא שתה מהכד בעצמו וכמו שאמר: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", ואם איננה טובת מזג לא תתן, ובפרט אם עלול להמאיס המים ברוק שבפיו ואולי יש לו חולי מדבק. ואחר כך יראה מה תעשה במים שנותרו, אם תישאם לביתה אין זה בחכמה, כי אולי באמת הוא חולה ויש חיידקים במים שנותרו. ואם תשפוך אותם הרי היא מבזה אותו, כי ביזיון גדול הוא לו ששופכת המים אחר שהוא שתה מהם. ועל כן העצה היעוצה היא, שתאמר לו: "גם גמליך אשקה", וידע בזה כי טובת מזג היא וגם בעלת שכל וגם בעלת דרך ארץ שלא לפגוע בכבודו של אדם. והיא הגדילה לעשות בכך שהשיבה לו: "וגם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות", שחסה על כבודו פן יסבור ששפיכת המים אל השוקת היא רק משום שאינה רוצה לשאת את המים לביתה, ועל כן אמרה לו שגם תשאב עוד מים עבור הגמלים עד כי כילו לשתות, ובזה תניח דעתו בכבוד.


"טרם כילה לדבר, והנה רבקה יוצאת", המילה "והנה" מורה על דבר חדש - רבקה מעולם לא יצאה לשאוב מים, כי אביה היה עשיר והיו לו עבדים ושפחות שואבים מים. וכתב ה'כלי יקר' שלכן נאמר "איש לא ידעה" שלא היה שום אדם מכירה כי לא יצאה מעולם כי אם בפעם זו, ועל כן הוצרך לשאול את פיה בת מי את, ולמה לא שאל לשאר הנערות שהיו שם? - משום שאיש לא ידעה, כלומר - לא הכירה.


וזה היה בהשגחת ה', שמלאך עורר אותה שתצא כדי שיתקיים הסימן שנתן אליעזר ובכך יתקיים הזיווג ליצחק, והיה בזה חידוש נוסף שהיה כדה על שכמה, שאף שיצאה עתה בפעם הראשונה אל הבאר היה ראוי שתקח איתה אחת מנערותיה, שהן ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים, כי בתואל היה עשיר, והיא לקחה הכד על שכמה.


אליעזר רואה אותה, ניגש אליה (כי היא היתה היפה מכולן), מבקש לשתות ורואה איך הסימן מתקיים על כל פרטיו. בזמן שהיא שואבת מים לגמלים נאמר: "והאיש משתאה לה" וכתב המלבי"ם שעדיין עלה בלבו שיכול להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו שכר עבור הטרחה, ובזה אין ראיה שהיא נדיבה ובעלת חסד, אלא להיפך, שיהיה זה לאות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה' דרכו, וזה יראה רק בסוף מעשיה.


כאשר כילו הגמלים לשתות וראה שאין היא מבקשת ממנו דבר, אז נתן לה את המתנות. המפרשים תמהו איך נתן לה את המתנות לפני ששאל אותה בת מי היא, אולי היא אינה ממשפחת אברהם? לפי מה שכתבנו בשם המלבי"ם לא קשה כלום, כי אברהם לא ציווה לו כלל שיקח ממשפחתו, אלא שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה את המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, ולכן נתן לה תיכף את המתנות. ומה ששאל אותה "בת מי את?" שאלה זאת לא היתה כדי לדעת אם היא ממשפחת אברהם, שזה לא עלה על לבו כלל, מכיוון שידע שמשפחת אברהם הם עשירים ואין שולחים את בנותיהם לשאוב מים, רק שאל לדעת מהו שם אביה וגם אם יוכל להתאכסן שם.


כאשר רבקה השיבה שהיא בת בתואל, שהוא ממשפחתו של אברהם, הודה אליעזר לה' ית': "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי", כי חוץ ממה שנתקיים הסימן שעשה, ראה שנזדמן אפילו יותר ממה שבקש, שנערה זו היא ממשפחת אברהם, ובפרט שיציאתה לשאוב מים היתה שלא כדרך הרגיל רק ע"י השגחת ה'.


התורה האריכה לספר את דברי אליעזר למשפחתה של רבקה כדי להראות איך דיבר דבריו בחכמה ודעת ולהודיע בזה מעלת בית אברהם - שגם עבדו היה חכם ונבון, והוא שינה בסיפורו כמה דברים כדי להוציא מגמתו אל הפועל:


אברהם לא הקפיד כלל שתהיה האשה ממשפחתו, רק שתהיה מארצו וממולדתו כמו שאמר: "אל ארצי ואל מולדתי תלך". ועיקר האזהרה היתה שלא יקח אשה מבנות הכנעני. וזאת לא יכול היה להגיד להם, שלא היה הדבר נכנס באזניהם כלל, והיו שואלים "וכי אפשר שלא תמצא אשה טובה אחת מאלף גם בארץ כנען? ויש נשים רעות גם בארם נהרים", ולכן אמר להם שאברהם לא מאס כלל בבנות כנען, נהפוך הוא שאם לא ימצא אשה ממשפחתו, יקח מבנות כנען שהיא ארצו עתה, רק שנותן הקדימה למשפחתו מצד אהבת הקרובים, ולכן כשאמר: "שלא יקח אשה מבנות כנען" לא אמר: "אשר אנכי יושב בקרבו", אלא: "אשר אנכי יושב בארצו", שפירושו להפך, אף שאני יושב בארצו ויש להם משפט הקדימה על בנות ארצות אחרות אף על בנות ארץ מולדתו, בכל זאת יש לבית אביו קדימה אליהם מצד הקרבה. לכן שינה ממה שאמר אברהם: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך", והוא אמר: "אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי"


ואליעזר שינה גם בסיפור האות שעשה. באות אין נס בגדר שלמעלה מן הטבע, כי היה מוכן לקחת כל אשה שתשיב לו "שתה וגם גמליך אשקה", כי לא הקפיד שתהיה ממשפחת אברהם. אבל לפי מה שסיפר להם - שלא היתה לו רשות לקחת אשה אחרת אלא רק ממשפחת אברהם - א"כ הסימן שלו היה עניין נִסי, שרצה להבחין אם הזיווג הוא מאת ה', בזה שהאשה שתאמר לו את הדברים הנכונים תהיה ממשפחת אברהם, מלבד מה שיבקש ממנה מים, ושהיא תאמר: "שתה אדוני וכו'", שזה אינו עניין מקרי. ולכן גם לא אמר: "ובנות אנשי העיר יוצאות", כי לא הוצרך לבנות אנשי העיר אלא רק למשפחת אברהם, ושינה ואמר: "והיה העלמה", במקום: "והיה הנערה" - שעלמה הוא שם מכובד יותר מנערה, שלא גילה להם שהיה רוצה בהתחלה בבנות עניים. והוסיף: "היוצאת לשאוב", שזה יהיה סימן עבורו, שאם עלמה נכבדה תצא לשאוב, שאין דרך שעלמה תשאב מים כדרך הנערות הבזויות, בזה יכיר שהיא מבית אברהם ויצאה בהשגחת ה' ואליה יאמר, וידרוש הסימן שעשה לו. ולא אמר: "כי עשית חסד עם אדוני" כי לפי דבריו אם לא יתקיים הסימן יקח מבנות כנען ששם יתחתנו עמו גדולי הארץ.


ועוד שינה שבאמת נתן לה הנזם והצמידים קודם ששאל בת מי היא, כי לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם כנ"ל, אבל לפי מה שאמר להם שרצה אברהם אשה דווקא ממשפחתו, הוכרח לומר להם ששאל תחילה למשפחתה ואחר כך נתן לה את המתנות.

ועוד שינה בכך שאמר: "אשר הנחני בדרך אמת". ואילו בסיפור הראשון אמר: "אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני". יש הבדל בין חסד לבין אמת: דבר הנוהג מנהג טבעי -הוא בכלל אמת, כי זה כאילו הבטיח ה' שיהיה כן. ואילו הדבר שהוא למעלה מן הטבע, דבר בגדר נס והשגחה, יתואר בשם חסד. והנה אברהם לא ציווה לו שיקח אשה ממשפחתו דווקא, אלא רק שתהיה האשה מארץ מולדתו, ובזה שנמצא שהיא גם ממשפחתו, היה בזה גם חסד, בנוסף לאמת שהיא מארצו. אבל לפי מה שאמר להם אליעזר - שאברהם ביקש שיקח אשה ממשפחתו - הרי שלא היה כאן דבר נוסף למה שביקש אברהם, לכן לא שייך כאן חסד אלא רק לשון אמת.

ראינו שאליעזר שינה בדברים והגדיל בכך את הנס ולכן: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר". כלומר: מאחר שדבר זה היה עניין שבהשגחה ובדרך נס (שנזדמן שתצא רבקה ושתשקה הגמלים כנ"ל), ולא כדבר התלוי במזל שלפעמים ישונה ע"י הבחירה, כי אין הבחירה שולטת נגד פעולת ה' בהשגחה מיוחדת, א"כ אין אנו יכולים להתנגד לזה שרבקה תלך להינשא ליצחק.
 

פרשה זו קרויה ''חיי שרה'', אף-על-פי שמסופר בה על מות שרה אימנו. בדומה לכך נקראת הפרשה האחרונה בספר ''בראשית'': ''ויחי'', אף כי היא מספרת בעיקר על מות יעקב. בכך יש רמז לדברי חכמינו ז''ל: ''צדיקים במיתתם קרויים חיים'' (ברכות י''ח, ע''ב; ועוד).
על דברי הפתיחה בפרשתנו: ''ויהיו חיי שרה...'' אומרים חכמינו ז''ל: נאמר במגילת קוהלת (א”, ה”): ''וזרח השמש, ובא (=ושוקעת) השמש'' - וכי אין אנו יודעים, שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו.
עד שלא השקיע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע. עד שלא שקעה שמשו יהושע, זרחה שמשו של עתניאל בן קנז (ראשון לשופטים בישראל). עד שלא שקעה שמשו של עלי (בסוף תקופת השופטים), זרחה שמשו של שמואל. עד שלא השקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשה של שרה, הזריח שמשה של רבקה. בתחילה נאמר: ''הנה ילדה מלכה גם היא...ובתואל ילד את רבקה'' (כ''ב, כ”-כ''ג), ואחר-כך נאמר: ''ויהיו חיי שרה וגו” ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון'' (כ''ג, א”-ב”).
במדרש זה מוכיחים חז''ל בדוגמאות שונות, שהקדוש-ברוך-הוא משגיח על עמו ומקים לו בכל דור מנהיג חדש, קודם הסתלקותו של המנהיג הקיים. משום כך מספרת לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת על הולדת רבקה, לפני סיפור מותה של שרה אימנו.


''ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים''
· מכל ארבע האימהות של בית ישראל (שרה, רבקה, רחל ולאה) מיוחדת שרה אימנו בכך, שהתורה מציינת את שנות חייה עלי-אדמות. חכמינו הקדמונים תהו על מיעוט שנות חיי שרה לעומת שנות חיי אברהם. כך שנינו בבראשית רבה; ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם (שחי מאה שבעים וחמש שנים - כ''ה, ז”); ועל-ידי שאמרה: ''ישפט ה ביני וביניך'' (ט''ז, ו”), נמנעו (=נגרעו) מחייה ארבעים ושמונה שנים. לדברי כמה מחכמי ישראל, הגיעו שנות חייה של שרה בדיוק לשנות חיי אברהם ''העברי'', לאחר הכרת אל עליון. שכן שנינו בפסיקתא רבתי, שאברהם היה בן מ''ח שנים כשהכיר את בוראו. והרי הורונו חז''ל במסכת יבמות (צ''ז, ע''ב): ''גר שנתגייר כקטן שנולד דמי''. ואם נחשב את שנותיו של אברהם מן היום שהכיר את הקדוש-ברוך-הוא, נמצא שאף הוא חי מאה עשרים ושבע שנים, כשנות חיי שרה...
· הפסוק הראשון בפרשת ''חיי שרה'' מתחיל במלה ''ויהיו'', ומסתיים במלים ''שני חיי שרה''. מעיר על כך רבי אברהם מנחם בן יעקב רפא בפירושו ''מנחה בלולה'': ''ויהיו'' בגימטרייא שלושים ושבע - רמז לשלושים ושבע השנים האחרונות של שרה אימנו, הנקראות ''חיי שרה''. כידוע, היתה שרה בת תשעים, כשילדה את יצחק בנה; וכל אותן השנים קודם שילדה את יצחק אינן נחשבות אצלה כשנות חיים, כי מי שאין לו בנים חשוב כמת. נמצאנו אפוא למדים, ששנות חיי שרה היו רק שלושים ושבע, כמניו אותיות ''ויהיו''.
· על דברי הסיום של הפסוק הראשון בפרשה - ''שני חיי שרה'' - מעיר רש''י: ''כולן שווין לטובה''. מקשים המפרשים: כלום אפשר לומר על מאה ועשרים ושבע שנות חייה של שרה אימנו ''כולן שווין לטובה''? והלא כמה וכמה שנות צער וסבל עברו על שרה בשנות חייה הארוכות עם אברהם! די להזכיר את הרעב בארץ, שהביאם לרדת למצרים, וכל התלאה שפקדה אותם במצרים ובארץ פלשתים. למעשה, כל עשרת הנסיונות, שנתנסה בהם אברהם אבינו, היו נסיונות מרים וקשים גם לשרה. הכיצד אפשר לומר על חיים אלה של שרה: ''כולן שווין לטובה''? הסביר זאת הצדיק רבי זושא מאניפולי בדרך הבאה: שרה אימנו היתה צדקנית שלמה, וכך קיבלה כל צרותיה וייסוריה באהבה וברצון, ועל כל דבר היתה אומרת: ''גם זו לטובה''. מעולם לא הרהרה אימנו הצדקת אחרי מעשיו ונסיונותיו של הקדוש-ברוך-הוא ולא התרעמה על מנות הסבל והמצוקה שבאו עליה ועל בעלה בתקופות נדודיהם ממקום למקום, אלא נהגה כל הימים לפי הכלל שקבעו לנו חכמינו ז''ל: ''מברכין על הרעה, כשם שמברכין על הטובה'' (ברכות ט”, ה”). בצדק מעיר אפוא רש''י: ''כולן שווין לטובה'', שבעיני שרה אימנו כל מה שבא עליה בחיים היה אך לטובה...
· רבי עקיבא היה יושב ודורש, והציבור מתנמנם. ביקש רבי עקיבא לעוררם. אמר: מה ראתה אסתר, שתמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות? אלא תבוא אסתר, שהיא בת-בתה (מצאצאיה) של שרה, שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות...
''ותמת שרה...ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה''
בפסוק זה מציינת התורה, שאברהם בלבד בא לספוד ולבכות את שרה במותה. נשאלת השאלה: היכן היו אותה שעה שאר באי-ביתה של שרה אימנו? מדוע אין הכתוב מזכיר את כל הבנים שהיניקה שרה, שגם הם ספדו לה וביכו את מותה? והיכן היו במעמד עצוב זה ''כל הנפש אשר עשו - אברהם ושרה - בחרן''? ותמוה לא במעט, שאפילו הבן יצחק אינו מוזכר כמשתתף באבל הגדול על מות שרה, כי אם אברהם לבדו. דבר זה מאמת את מאמרם של חכמינו ז''ל במסכת סנהדרין (כ''ב, ע''ב): ''אין איש מת אלא לאשתו, ואין אישה מתה אלא לבעלה''. יותר מכל שאר בני המשפחה, חש האיש את גודל האסון במות אשתו; והאישה חשה יותר מבן-משפחה אחר מלוא הכאב והצער במות בעלה. ויפה ביטא רבי יוחנן את צער הפרידה, שבין איש לאשתו: ''כל אדם שמתה אשתו ראשונה בחייו, כאילו חרב בית-המקדש בימיו''
''ויקם אברהם מעל פני מתו''
האדמו''ר רבי יחזקאל ראבינוביץ מראדומסק, בעל ''כנסת יחזקאל'', היה מפרש את הפסוק ''ויקם אברהם מעל פני מתו'' על-פי המאמר הבא של חז''ל במסכת שבת (קנ''ג, ע''א): ''רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך! שאלו תלמידיו אל רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם: וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר; ונמצא כל ימיו בתשובה. אמר האדמו''ר מראדומסק: האדם צריך בכל יום לדמות בנפשו, כי היום הזה הוא האחרון לימי חייו, שהניחוהו עוד בעולם הזה מן השמים, כדי לעושת תשובה לפני מיתתו. ועל כך אומר הכתוב: ''ויקם אברהם'' - כל הקימה (=שיעור הקומה), המעלות והמדרגות של אברהם אבינו, היו ''מעל פני מתו'' - מפני שיום המיתה היה חופף תמיד על פניו. ומספרים חסידי ראדומסק: כל ימיו של אותו צדיק היה נאה מקיים מה שהיה נאה דורש, ואף בשנות הנעורים שלו חש כאילו מרחף עליו צילו של יום המיתה. הוא נסתלק מן העולם בשבת פרשת ''חיי שרה'' (בשנת תרע''א), ובאותו ליל שבת שר בהתלהבות רבה את המזמור ''אשת חיל מי ימצא'', וחזר כמה פעמים על הפסוק ''ותשחק ליום אחרון'' (משלי ל''א, כ''ה) עד כלות הנפש ממש.
''ואברהם זקן, בא בימים''
· האדמו''ר רבי יהודה ליב מגור, בעל ''שפת אמת'', היה אומר: ''בא בימים'' פירושו: אדם שהביא עימו כל ימיו, ולא איבד לריק אפילו יום אחד בחייו עלי-אדמות. בסגולה נדירה ומיוחדת זו נחנו רק גדולי ישראל, כאברהם אבינו וכדויד המלך (מלכים א”, א”).
· שנו רבותינו: ''אשת חיל מי ימצא'' וגו” (משלי ל''א, י”) - זו שרה הצדקת. כל זמן שהיתה שרה בחיים, לא נזרקה שיבה וזקנה באברהם; אלא לאחר מיתתה של שרה. משל לחובל (=לספן) גיבור, שהיתה לו ספינה, וכבש את המים ואת הרוחות. באו עליו פירטין (=גזלנים), עמד והרג את כולם. לאחר זמן הגיע לפתח הלימן (=הנמל), ובאה עליו רוח קשה ונשברה ספינתו. התחיל מבקש רחמים בני-אדם: בבקשה מכם, הצילו אותי! אמרו לו: אתמול היית מכבש את המים והורג את הפירטין, ועכשיו אתה מבקש מאחרים שיצילו אותך?! אמר להם: כל זמן שיתה ספינתי קיימת, הייתי גיבור ולא הוצרכתי שיסייעוני; ועכשיו משנשברה ספינתי, נשבר כוחי... כך אברהם גיבור היה; וכשבאו עליו פירטין (ארבעת המלכים ששבו את לוט), עמד והרג את כולם (י''ד, י''ד-ט''ו). אמרו לו (בני חת, כשנשא ונתן עימהם על רכישת קבר לשרה): אתמול היית שולט בכל העולם, שנאמר: ''ברוך אברם לאל עליון, קונה שמים וארץ'' (י''ד, י''ט); ועכשיו אתה אומר: ''גר ותושב אנוכי עימכם'' וגו” (כ''ד, ד”)?! אמר להם: ומה אעשה שמתה אשתי, שנאמר: ''ואקברה מתי'' וגו” (שם, שם). מיד - ''ואברהם זקן'' (=נזרקה בו זקנה).
''וה ברך את אברהם בכל''
· באברהם נאמר: ''וה בירך את אברהם בכל''. ביצחק נאמר: ''ויבא לי ואוכל מכל'' (כ''ז, ל''ג). וביעקב נאמר: ''כי חנני אלהים, וכי יש לי כל'' (ל''ג, י''א). הוא שאנו אומרים בברכה הרביעית של ברכת המזון: ''כמו שנתברכו אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב: בכל, מכל, כל - כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה''.
· מעיר כאן רש''י: ''בכל'' עולה בגימטרייא ''בן'' (52); ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אישה. במסכת בבא בתרא (ט''ז, ע''ב) אומרים חז''ל: בת היתה לו לאברהם ו''בכל'' שמה. נשאלת השאלה: מהיכן הסיקו חכמינו ז''ל, שלאברהם אבינו היתה גם בת - דבר שאינו מוזכר במפורש במקרא? מסבירים זאת חכמי ישראל, על-פי מחלוקת התנאים בעניין קיום מצוות פרייה ורבייה (יבמות ו”, ו”): ''בית שמאי אומרים: שני זכרים (=מי שהוליד שני בנים קיים בכך מצוות פרייה ורבייה. לפי הגמרא, למדים זאת בית שמאי ממשה רבנו, שהיו לו שני בנים בלבד ופרש מאשתו); ובית הילל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: ,זכר ונקבה בראם'' (בראשית ה”, ב” - ובדומה לבריאה, מקיימים מצוות פרייה ורבייה בהולדת בן ובת). במחלוקת זו נקבעה ההלכה כבית הילל; וכוון שלפי מסורת חז''ל קיים אברהם אבינו כל מצוות התורה - מן הסתם קיים גם את הראשונה בתרי''ג המצוות...

פרשת ''חיי שרה'' מסתיימת בפסוק הבא: ''וישכנו (בני ישמעאל) מחוילה עד שור...על-פני כל אחיו נפל'' (כ''ה, י''ח); ופרשת ''תולדות'' מתחילה בכתוב: ''ואלה תולדות יצחק בן אברהם'' (כ''ה, י''ט).
אומרים חכמי ישראל: יש קש ענייני בין סוף פרשת ''חיי שרה'' לתחילת פרשת ''תולדות'', בחינת הא בהא תליא. בסדר זה של הפסוקים באה התורה לרמז לנו את החזון הבא: כשיקוים בישמעאל ''על-פני כל אחיו נפל'' - כשיפלו בני ישמעאל מגדולתם באחרית הימים - יצמח ויעלה משיח בן-דויד, גואל ישראל, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם.


''ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק'' (כ''ה, י''ט)

· יצחק האריך ימים יותר מכל שאר האבות, הוא חי מאה ושמונים שה (ל''ה, כ''ח) - חמש שנים יותר מאברהם אביו ושלושים שנים יותר מבנו יעקב. עם זאת קצרות תולדותיו בתורה במידה רבה מתולדות שאר האבות. ואופייני הדבר, שגם שמו לא נשתנה כל הימים - בניגוד לשמותיהם של האבות האחרים.

דמותו של יצחק נשארה חקוקה בתודעת האומה כדמות מזהירה, בראש ובראשונה עקב מסירות-הנפש שגילה, בצד אביו, בנסיון העקדה. משום כך טבעית בעינינו הקביעה הפסקנית של חכמינו ז''ל, ש''אברהם יצחק ויעקב - שלשתם שקולים זה כזה'' (בראשית רבה).

· רש''י בפירושו מסביר בשני אופנים את כפל-הלשון בפסוק שלפנינו: לפי הפשט בא הכתוב ללמדנו, שלאחר שקרא הקדוש-ברוך-הוא שמו ''אברהם'' - אחר-כך הוליד את יצחק.

דבר אחר (לפי הדרש): על-ידי שכתב הכתוב ''יצחק בן אברהם'', הוזקק לומר: ''אברהם הוליד את יצחק''. לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך (מלך פלשתים) נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו! מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? צר קלסתר-פניו (צייר דמותו) של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכול: אברהם הוליד את יצחק.

מחכמי ישראל תוהים על שלום המדרש כאן: מדוע נקראים האומרים ''מאבימלך נתעברה שרה'' בשם ''ליצנים''? הלא רשעים גמורים הם, המוציאים לעז חמור על אברהם ושרה ויצחק בנם, ומן הראוי לכנותם ''רשעים ומלעיזים''!

אלא - משיבים חכמי ישראל - אותם ליצני הדור שהיו אומרים ''מאבימלך נתעברה שרה'', התכוונו לומר שעל-ידי תפילת אברהם בעד אבימלך ונשותיו, שנענשו בעצירת כל לידה (כ, י''ז-י''ח), פקד ה את אברהם בהולדת בנו יצחק (כ''א, א-ג) - כפי שציינו חז''ל במסכת בבא קמא (צ''ב, ''א): ''כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה''.
''. ולכאורה, השמיעו אנשים אלה דבר נכון, אלא שהלבישו את דבריהם בלשון סתומה, המשתמעת לשתי פנים - שהרי השומע עשוי, חלילה, לפרש את המלים ''מאבימלך נתעברה שרה'' במשמעות גסה ונפשעת ביותר - לכן מכנים אותם הקדמונים בכינוי-גנאי ''ליצני הדור''. ללמדך, שגם דברים נכונים ונכוחים יש להלביש בלשון נקייה, כי ''מוות וחיים ביד לשון'' (משלי י''ח, כ''א).

· לדברי הפרשן רבי יצחק אברבנאל, מדגיש הכתוב במלים ''אברהם הוליד את יצחק'', ששני אבות האומה - אברהם ויצחק - היו דומים זה לזה במאורעות העיקריים, שפקדו אותם בחיים: אברהם לקח אישה ממשפחתו, וכן עשה יצחק. אברהם ואשתו היו עקרים שנים הרבה, וכן יצחק ואשתו. לאברהם נולדו שני בנים; ישמעאל הבכור שהיה רשע, ויצחק הצעיר שהיה צדיק; וגם ליצחק נולדו שני בנים: עשיו הרשע ויעקב הצדיק. בימי אברהם היה רעב בארץ, ואברהם נסע לגרר שבארץ פלשתים ואמר שם על אשתו שהיא אחותו, ובסופו של דבר באו אבימלך מלך גרר ושר צבאו לבקש כריתת ברית עם אברהם; וכל זאת אירע אחרי-כן גם ליצחק. אברהם נתברך במקנה רב של צאן ובקר, ובין השאר חפר בארות מים; וכן היה אחרי-כן עם יצחק. משום הצדדים השווים האלה בתולדות אברהם ויצחק, יכלו הכול להעיד ולומר: ''אברהם הוליד את יצחק''.


''ויהי יצחק בן ארבעים שנה, בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי לו לאשה'' (כ''ה, כ)

· החכם רבי יהודה אריה מודינה היה רב ודרשן מפורסם בונציה שבאיטליה הצפונית במחצית הראשונה של המאה הי''ז, דרשותיו המלהיבות באיטלקית רהוטה משכו המוני עם, מבני-ברית ומשאינם בני-ברית.

על הפסוק שלפנינו אמר פעם רבי יהודה אריה מודינה: לפי המסורה, מצויה המלה ''בקחתו'' רק שתי פעמים בכל המקרא כולו. בתחילת הפרשת ''תולדות'' נמר: ''בקחתו...לו לאישה''; ובספר ירמיה (מ, א) נאמר: ''בקחתו אותו והוא אסור באזיקים'' (בשלשלאות, בכבלים). ואכן, שני פסוקים אלה קשורים ואחוזים זה בזה: לאחר שאדם מקיים בחיים את ה''בקחתו'' הראשון ונושא לו אישה - מיד מתקיים בו ה''בקחתו'' השני והוא משול למי שאסרוהו באזיקים...

· אמר רבי יצחק: אם ללמד שהיא מארם-נהריים, והלא כבר נאמר ''מפדן ארם''; מה תלמוד לומר (מה בא ללמדנו) ''בת בתואל הארמי''; ''אחות לבן הארמי''? אלא בא ללמדך: אביה רמאי ואחיה רמאי, ואף אנשי מקומה רמאים (''הארמי'' הן אותיות ''הרמאי''); והצדקת הזו שיוצאת מביניהם למה היא דומה? לשושנה בין החוחים (לפרח ריחני הגדל בין הקוצים).


''ויעתר יצחק לה לנכח אשתו, כי עקרה היא'' (כ''ה, כ''א)

חכמי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו: מדוע מקדימה התורה לספר על תפילתם של יצחק ורבקה, לפי שהודיעה לנו את הסיבה לתפילה זו: עקרותה של רבקה?

הסביר עניין זה הפרשן והמקובל הספרדי, רבנו בחיי בן אשר, בפירושו לתורה: בכוונה תחילה מספרת לנו התורה קודם על תפילת יצחק ורבקה, כדי להקדים את העיקר לטפל, וכבר שנינו במדרש תנחומא: ''למה נתעקרו האימהות? שהיה הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתן. אמר הקדוש-ברוך-הוא: עשירות הן (האימהות), נאות הן; אם אני נותן להן בנים (מיד) - אינן מתפללות לפני''.

לפי מדרש זה יוצא, שהעקרות לא היתה סיבה התפילה של יצחק ורבקה, אלא התפילה היא שהיתה הסיבה לעקרות; ומשום שהתאווה הקדוש-ברוך-הוא לתפילתם של יצחק ורבקה, גזר על רבקה שתהא עקרה. בדין איפוא מקדים הכתוב לספר על תפילותם של יצחק ורבקה, שהיא העיקר כאן, לפי הבאת עניין עקרותה של רבקה.


''ויתרוצצו הבנים בקרבה'' (כ''ה, כ''ב)

מעיר כאן רש''י על-פי המדרש: כשהיתה (רבקה) עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס (מפרפר, משתדל בכל כוחו) לצאת; עוברת על פתחי עבודת אלילים, עשיו מפרכס לצאת.

שואלים חכמי ישראל: אנו מבינים שיעקב לא יכול היה לצאת, כשאימו עברה על פתחי תורה, משום שעשיו הבכור חסם לפניו את הדרך, אך מי עיכב בעד עשיו לצאת, כשאימו רבקה עברה על פתחי עבודת אלילים?

השיב על שאלה זו רבי יחזקאל מקוזמיר, מגדולי האדמו''רים בפולין במחצית הראשונה של המאה הי''ט: כבר אמרו חכמינו ז''ל במדרש ספרי ובבראשית רבה: ''בידוע, שעשיו שונא ליעקב''. מסתבר אפוא, שעשיו הרשע היה מוכן לוותר על עבודת האלילים, שכל כך השתוקק לה, ובלבד שלא להניח ליעקב להגיע אל פתחי התורה...


''ויגדלו הנערים…ויעקב איש תם, ישב אהלים''

· אומר על כך השל''ה הקדוש (רבי ישעיה הלוי הורביץ, בעל ''שני לוחות הברית''): בוא וראה, כמה צריך האדם להתרחק מדרך הרמאות והשקר. ביעקב אבינו היו, בודאי, מעלות טובות לאין מספר. והנה מכל המעלות והמידות הטובות של יעקב אל הזכיר הכתוב אלא זו, שהיה ''איש תם''. מכאן נמצאנו למדים, שאין לך מידה גדולה מחיי תום ויושר.

· אמר רבי פינחס בשם רבי לוי: משל להדס ולעצבונית (שיח קוצני), שהיו גדלים זה על-גבי זה. כוון שהגדילו - הפריחו: זה נותן ריחו, וזה נותן חוחיו (קוציו).

כל שלוש-עשרה שנה הולכים שניהם (עשיו ויעקב) לבית-הספר, ובאים שניהם מבית-הספר. לאחר י''ג שנה - זה הולך לבתי-מדרשות, וזה הולך לבתי עבודה-זרה.


''ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו; ורבקה אוהבת את יעקב'' (כ''ה, כ''ח)

· מעיר כאן השל''ה הקדוש: אהבתו של יצחק לעשיו היתה אהבה התלויה בדבר (בסיבה חיצונית), ככתוב: ''כי ציד בפיו''; ועל אהבה כזאת אמרו חז''ל (אבות ה, ט''ז): ''בטל דבר, בטלה אהבה'' - כשמתבטלת סיבת האהבה, בטלה גם האהבה עצמה ונעשית לדבר שבעבר.

משום כך מדייק הכתוב ואומר: ''ויאהב יצחק את עשיו'' - בלשון עבר - כי אהבה זו היתה תלויה בציד שבפיו, ולכן היתה אהבה חולפת ועוברת.

לעומת זאת היתה אהבת רבקה ליעקב אהבה ''שאינה תלויה בדבר, שלעולם אינה בטלה. משום כך נאמר בה: ''ורבקה אוהבת את יעקב'' - בלשון הווה. בכל עת אוהבת רבקה את יעקב, כי אהבתה אינה תלויה בשם גורם גשמי; ואהבה שאינה תלויה בדבר חיצוני אינה בטלה לעולם.

· על פסוק זה היה אומר הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ: התמימות היא אחת המידות הנאות, הנחוצות לכל אדם בחיים. אך זאת לדעת, שלעלם אין להסתפק במידה זו לבדה ואין להתקיים מתוך דבקות במידה טובה זו. בעניין זה נשתנו יצחק ורבקה זה מזה יותר משאר האבות והאימהות. יצחק, ''העולה התמימה'', לא ידע כל ימיו מהי אונאה, ולא העלה בדעתו אפשרות של העמדת פנים והערמה כלפי הזולת. משום כך נפל ברשתו של עשיו הרשע, שהערים עליו בשפת חלקות: ''''איך מעשרים את המלח ואת התבן?''; וחי כל ימיו בתחושה מוטעית, שבנו הבכור הוא צדיק המדקדק במצווה קלה כבחמורה.

בניגוד לכך לא הצליח עשיו להערים על רבקה אימו, שהיתה בת בתואל הארמי ואחות לבן הארמי. וכוון שגדלה בבית רשעים, עובדי אלילים, עמדה מיד על טבעו המזויף של עשיו; ולכן רחשה אהבה יתרה ליעקב, שהיה שלם במידותיו הטובות וגילה כל ימיו שתוכו כברו.

· שהיה עשיו צד (מרמה) את אביו בפיו: אבא, איך מתקנם (מעשרים) את המלח? אבא, איך מתקנים את התבן? (ולפי ההלכה, המלח והתבן אינם חייבים במעשר).

לשון אחרת: כשהיה עשיו בא מן החוץ, היה אומר לאביו: אבא, המלח מהו שיהא חייב במעשר? והיה יצחק תמה ואומר: ראו בני זה, כמה מדקדק הוא במצוות! מלח הוא רוצה לעשר - שאר מעשרות (שאר דברים שחייבים במעשר) על אחת כמה וכמה!

''ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון...''

ידוע ששרה אמנו לפני שילדה את יצחק, היו כל חייה ביסורין, ורק שלושים ושבע שנה חייתה בשלווה, דהיינו מזמן שנולד יצחק עד יום מותה, והתורה רומזת דבר זה במלת ''ויהיו'' שזה בגמטריה שלושים ושבע- לומר שחייה של שרה שהיו ללא יסורים הם שלושים ושבע שנים.

ואנו צריכים לדעת שכל הצרות והיסורים שיש בעולם ובפרט לצדיקים יש להם יסורים רבים וקשים הכל מחמת שהדור אינו מושלם והשכינה נמצאת בגלות. ולכן אם חס ושלום יש לאדם יסורין לא יתלונן נגד מדותיו של הקב''ה, כי אין אנו טובים יותר משרה אמנו שהיתה צדקת ובעלת רוח הקודש, ובכל זאת קבלה את היסורין באהבה, ולא התרעמה על מדותיו של הקב''ה.

''ותמת שרה בקרית ארבע''-

רומז בזה ששרה היא הנשמה, ובשעת המיתה נפרדים ארבעת היסודות מן האדם (מים, אש, רוח ועפר) ואין שלטון ביום המוות, ולכן בחייו של האדם ישתדל לעשות מצוות ולעסוק בתורה להכין צידה לדרך לחיי נצח.

בספר''מנחת שמואל'' כתוב שכאשר בא השטן אצל שרה אמר לה: '' ראיתי בעלך הלך לשחוט את בנו, שאלתי ממנו: מה אתה עושה? אמר לי: אני מקריב קרבן לה', אמרתי לו: וכי בן אדם מקריבים קרבן? – ולא שמע בקולי''. שרה לא האמינה לדברי השטן, אבל חשדה שמא יש אמת בדבריו. מה עשתה? הלכה אצל אחימן ששי ותלמי אמרה להם: אתם גבוהים מכל הברואים, תסתכלו מרחוק ותראו אם יש שם זקן ושני נעריו עמו. אמרו לה: אנחנו רואים זקן אחד עוקד בחור אחד וסכין בידו. כששמעה שרה כך פרחה נשמתה ממנה ומתה.

כל דברים אלו מלאים סודות נפלאים על חיי האדם בעולם הזה ובעולם הבא, אבל אין דבר יוצא מידי פשוטו. ואמרו חז''ל: כשמגיע יום פטירתו של האדם באים שלשה מלאכים ודורשים ממנו את הפקדון.

ואחר-כך בא זקן אחד וסכין בידו- אמרו בזוהר: אין זקן, אלא יצר הרע. שעליו נאמר: מלך זקן וכסיל, שהוא השטן- מלאך המוות. ואם אדם תקן מעשיו וחזר בתשובה אין בכוחו של מלאך המוות לקחת את נשמתו באכזריות, אלא יש מלאך אחד מיוחד והוא מלאך רחמים, הוא לוקח את נשמת הצדיקים, יען שסוף אדם למות, ואין אדם ניצול מן המוות, ועל זה אמרו חז''ל: אין שלטון ביום המוות.

''ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה''- ויצחק, היכן היה? מבואר בזוהר הקדוש שמיכיוון שנשחט רוב קנה של יצחק והיה בסכנת מווות באו מלאכי השרת ולקחוהו לגן עדן כדי לרפאותו ונשאר שמה שלוש שנים. ולכן כתוב כשנכנס יעקב אצל יצחק אביו אמר יצחק: ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה', כלומר שיצחק אבינו היה מכיר מאז את הריח של גן עדן.

כתוב אצל אליעזר עבד אברהם: ''ויברך את הגמלים מחוץ לעיר לעת ערב לעת צאת השואבות''- ''- זה מרמז על לאדם- מדה כנגד מדה לא בטלה, כל אדם מקבל לפי מעשיו ומילת גמלים הוא מלשון גמול , כמו שנאמר והשבות לו גמולו בראשו. ומה שאמר מחוץ לעיר רצה לומר: כאשר מוציאים את האדם מחוץ לעיר דהיינו לבית הקברות אשר נמצא מחוץ לעיר שם יקבל את הגמול לפי מעשיו. לעת ערב- רצה לומר כאשר יחשך זמנו לעת צאת דהיינו ביציאת הנשמה, כל אלה הדברים צריך האדם לשקול בדעתו לפני שיקרב יום מותו ויקבל את גמולו. והכתוב אומר: ''ולבני הפלגשים אשר לאברהם...'' זרזונו רבותינו ואמרו: מי שאינו טהור, בין איש בין אשה שלא יהיו נשמותיהם ערטילאין רחמנא ליצלן, וצריך תיקון בשלושה דברים: תורה, תענית וצדקה. ושמירת השבת עולה על כולנה. ורבותינו אמרו: אין צדיק בארץ שלא יחטא במקרה לילה. ונסביר הדבר:

א. לימוד התורה- כתב הגאון החפץ חיים, שבכוח לימוד התורה יכול האדםבכל דיבור ודיבור שלומד להדיח את מלאכי החבלה ובמקומם נבראים מלאכים קדושים, ואין דבר העומד לפני לימוד התורה וכל מה שברא הקב''ה בעולמו לא נקרא טוב מלבד לימוד התורה. שנאמר: ''כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזובו''. ומי שלומד תורה על מנת לעשות רצון אבינו שבשמים בודאי זוכה לכל הטוב.

ב. צום, תענית- אמרו המקובלים, מי שרוצה לחזור בתשובה ושימחקו לו עוונותיו יפתח ידו לצדקה תמיד וזה אחד מהתיקונים, ואחר שנותן צדקה ובאו עליו יסורין ישמח. וזה סימן שעוונותיו נמחקין, ואם אדם רוצה להפטר מהיסורין, הוא בעצמו יביא על עצמו יסורין ויקדים לקבלם (כגון תענית). משום שיש הבדל בין היסורין שמקבל מהשמים לבין יסורין שמקבל על עצמו. וכאשר רואים בשמים את מעשיו פוטרים אתו מן היסורין, שכן כתוב במסכת תענית: כל המתענה נקרא קדוש.

ג. ממון- נתינת צדקה- זה תיקון לארבעה עולמות שהם: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. אבל זה בתנאי שיתן את הצדקה להקים את השכינה מן העפר (כלומר, שתבוא הגאולה) ושיתן את הצדקה למקום הראוי לצדיקים צנועים, לתינוקות של בית רבן, לאלמנות ויתומים ולמשפחות צנועים. וראיתי כתוב בליקוטי מוהר''ן שהצדקה נקראת משפט, שמהפך מדת הדין למדת הרחמים ועל ידי זה זוכה לאריכות ימים.

ושמירת השבת עולה על כולנה כי השבת שקולה כנגד כל המצוות.
 

תרומה ללימוד הילדים 

אפשרויות לתרומה לבחירתך

 Donation form in English

להפקיד או להעביר תרומה לחשבון הת"ת:   מבשר טוב, בנק מרכנתיל, סניף גאולה 635 ירושלים. מספר חשבון 55631

להעברת תרומה מחו"ל לבנק הת"ת בארץ הקש         להעברת תרומה לחשבון בארה"ב בנק אוף אמריקה בניו גרסי  הקש.

לפרטים נוספים להתקשר לטלפון 050-4148077      תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.

אם יש בקשה מיוחדת לתפילת הילדים שלחו הודעה. אפשר בווטסאפ 054-2254768

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים