אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת ויקהל
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר שמות >> פרשת ויקהל
בשבילי הפרשה - ספר שמות - פרשת ויקהל

ויקהל משה (לה, א).
ופרש"י ממחרת יום הכיפורים היה.
ויש לדייק מנא ליה לרש"י שהיה זה דוקא ממחרת יום הכיפורים.
ואשר י"ל, דהנה מצינו במשה שאמרה עליו תורה "והאיש משה עניו מכל האדם", והק' דהא מצינו ששמואל היה עניו ממנו שהלך לבדו מעיר לעיר, ואילו משה הקהיל את ישראל ע"י שליח.
אלא די"ל דמשה היה מלך וקיי"ל דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אך שמואל ת"ח היה שאם מוחל על כבודו כבודו מחול, ולכך מחל על כבודו והלך לבדו מעיר לעיר.
אלא דצ"ב דהקב"ה עצמו אמר למשה לך רד, ופרש"י רד מגדולתך, ונמצא דשוב לא היה מלך ויכול למחול על כבודו, אלא שביוהכ"פ אמר לו ה' למשה סלחתי כדבריך ונתרצה לישראל על חטאם זה, ובכך שב משה לקדמותו להיות מלך בישראל.
ומעתה י"ל דזהו שהוק' לו לרש"י מדוע הקהיל משה ע"י שליח ולא עשה זאת לבדו כמו אצל שמואל שהקהיל לבדו את ישראל, ועל כך השיב שהיה זה למחרת יוהכ"פ ששב משה להיות מלך אחר שסלח ה' לישראל, ושוב הדר דינא דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולא היה בכוחו למחול ולילך לבדו בכל עיר ולכך עשה זאת ע"י שליח.  
(פנינים יקרים)
 
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם. (לה, א)
 
רבים מתקשים כאן, מה ראתה התורה לשוב ולחזור על פרטי עשיית המשכן, לאחר שבפרשיות תרומה ותצוה האריכה רבות בפרטי המשכן, חומריו ומידותיו, ומה נצרכה הישנות המקראות אף בעשיית המשכן.
ונראה לתרץ, דהנה דנו חז"ל בגמרא (בכורות יז, ב) אם אפשר לצמצם או לאו, והיינו אם בכוחו של אדם לצמצם באופן מדוייק לפי מידה שניתנה לו, ומייתי ראיה מבניית המשכן והכלים שאפשר לצמצם, שהרי הם נבנו לפי מידות שנתן הקב"ה למשה, וכמפורט בתורה, ומכאן שאפשר לצמצם בידי אדם.
ודוחה הגמרא, שיתכן ואין יכול אדם לצמצם, והציווי שציוה הקב"ה את משה במידות הכלים, לא היתה כוונתו אלא שיעשו ככל שביכולתם של משה והאנשים העושים במלאכת הקודש, ובכך יצאו ידי חובת דינם.
הרי נמצא שאין הדיוק מעכב בקיומה של המצוה, ועלינו לצמצם ככל שבידינו, ומשום כך חזרה התורה ושנתה את המדות בפרשת ויקהל בכל פרט ופרט, ללמד כי עלה בידם לעשות הכל בדיוק ובצמצום, וכפי שנצטוו בתחילה כן עשו אף בעת הקמת המשכן בפועל.
(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)
 
ששת ימים תעשה מלאכה (לה, ב).
 
הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת (רש”י).
לעיל בפרשת כי תשא כשגמר הקב"ה לצוות את משה על עשיית המשכן נאמר "אך את שבתותי תשמורו" (לא, יג), ופירש רש"י ד"אך" מיעוטא הוא, שנצטוה משה שלא תדחה עשיית המשכן את השבת, ע"כ. כאן חזר משה ולימד זאת את בני ישראל ע"י שהקדים להם את אזהרת השבת למלאכת המשכן.
הקשו המפרשים, מדוע כשלימד הקב"ה את משה דין זה, לא למדו ג"כ ע"י שהיה מקדים לו את ציווי השבת לציווי המשכן, ולמה הוצרך למעט ע"י "אך".
ושמעתי לתרץ בשם מהר"מ הירץ ז"ל, דהנה מצינו חילוק בין ציווי ה' יתברך את משה, לבין איך שחזר משה וציוה את בני ישראל. שהקב"ה ציוה את משה קודם על המשכן ואח"כ על הכלים, וכשחזר משה וציוה את בני ישראל, ציום קודם על עשיית הכלים ואח"כ על עשיית המשכן.
א"כ אפשר לומר דבשלמא משה כשציוה את בני ישראל והקדים שבת למלאכת כלי המשכן, ומזה ידעינן שמלאכת הכלים אינה דוחה את השבת, ידעינן מכ"ש שמלאכת המשכן עצמו שקדושתו פחותה מקדושת הכלים שאינה דוחה את השבת, שקדושת הכלים גדולה היתה מקדושת המשכן, שהכלים קדושתם קדושת עולם. משא"כ בציווי הקב"ה ששם נאמר קודם משכן ואח"כ כלים, אם היה מקדים שבת למלאכת המשכן, היה אפשר ללמוד רק שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, אבל כלים שגדולה קדושתם, אכתי י"ל שדוחה עשייתן את השבת. לפיכך הוצרך הקב"ה לומר "אך" את שבתותי תשמורו ללמד שאף עשיית הכלים אינה דוחה את השבת.
ואפשר לומר עוד על דרך זו דהא קיי"ל אין בנין בכלים. אין חיוב בעשייתן משום בונה אלא משום מכה בפטיש כדאיתא בשו"ע או"ח (שיד', סעי' א), ומלאכת מכה בפטיש מכלי המשכן למדוה שנאסרה עשייתן בשבת, ולא מהמשכן עצמו שיש בעשייתו גם איסור בנין.
א"כ י"ל כהנ"ל דבציווי הקב"ה שהקדים משכן לכלים עדיין אין ללמוד שעשיית הכלים אינה דוחה את השבת, דאפשר לומר דדוקא משכן אין דוחה את השבת אבל כלים דוחים, והיינו אומרים שאין איסור מכה בפטיש בשבת. משא"כ משה שציוה כלים קודם למשכן, ומינה ילפינן שיש איסור עשיית כלים בשבת משום מכה בפטיש, ממילא נלמד מינה שגם עשיית המשכן אינה נדחית, שכן יש בעשייתו לבד מאיסור בונה גם איסור מכה בפטיש.
(פנים יפות)
 
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת (לה, ב).
 
וברש"י, ששת ימים הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.
ובס' חסידים (סי' תקס"ח) עמד אמאי בציווי הקדים את הציווי על המשכן לציווי על השבת, ואילו בהעשי' הקדים את ציווי השבת על העשי' של מלאכת המשכן, ועי' במש"ח משכ"ב.
ונראה לבאר, דהנה בענין המשכן יעוין בס' שפתי כהן עה"ת (לחד מבימ"ד האר"י) דכתב דקודם העגל הי' צריך להיות המשכן בבחינת 'מעשה אלוקים' ע"ד בנין העתיד כמש"כ רש"י ר"ה (ל, א ד"ה לא), אבל אחר החטא הוא מעשה ידי ישראל והוא דוגמת הלוחת, שהראשונות היו מעשה אלוקים ואחר החטא מעשי ידי משה כמו דכתיב ויפסול שני לוחת וגו', ועד"ז במשכן הוא מעשי ידי צדיקים שבדור.
ולפ"ז א"ש סתירת המקראות בענין הציווי. די"ל דאי' בשבת (סט, ב) דנחלקו רב הונא וחייא בר רב, דר"ה ס"ל דמי שמהלך במדבר ושוכח באיזה יום שבת דינו שמשמר אחד ומונה ששה, וחייא בר רב ס"ל דמשמר אחד ומונה ששה, מר סבר כבריתו של עולם ופירש רש"י ימי חול נמנו תחלה, ומר סבר כאדם הראשון ופירש רש"י שנברא בערב שבת ויום ראשון למנינו שבת היה, (וידוע מהגר"א דכתיב 'זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה"א לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך' וגו'. ומהו כל, רק ע"פ הגמ' הנ"ל דמי שמהלך במדבר ושוכח באיזה יום שבת, עושה מלאכה רק כדי חייו בלבד כל ימות השבוע. ונמצא דהשכחה גורמת למיעוט מלאכה בכל ששת הימים דעושה רק כדי פרנסתו ומעט מלאכה בשבת דהא עושה כדי פרנסתו אפי' בשבת, אבל כשיזהר לזכור ולא לשכח את יום השבת הרי עושה כל מלאכה כל ימות השבת ובשבת אינו עושה כלל).
והגדר הוא דאצל אדם ראשית הכל הוא משבת, ואפשר להוסיף דשרש קדושת ישראל הוא השבת כד' הרי"ף ברכות (מט, א) ורבינו יונה שם דקדושת ישראל תלוי' בקדושת השבת, אבל אצל הקב"ה קודם ששת ימי בראשית, ששת ימי המעשה ואח"כ שבת.
ולפ"ז א"ש קושית הס' חסידים, דבמהלכים של מעשי הקב"ה הוא בגדר השביתה של הקב"ה, דקודם באים ימי המעשה ואח"כ השביתה. אבל בפ' ויקהל שהוא אחרי חטא העגל והוא בבחינת מעשי צדיקים שעשאום, הרי הסדר הוא קודם שבת ואח"כ העשיה, ולכך כתב כן סדר המקראות, וא"ש היטב.
(רבי שמואל יעקב בורשטיין שליט"א)
 
ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. (לה, ח).
 
יש לעיין, דהא כתיב כבר לעיל (כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, ומהו שכפל ציווי זאת כאן, וביותר יל"ד דהתם כתיב ויקחו אליך שמן זית זך ואילו כאן נאמר שמן למאור, ולא הזכיר שיהא שמן זית זך, וצ"ב.
ואשר י"ל, ובהקדם, דהנה הרמב"ם (פי"ט מביאת המקדש ה"ז) פסק דהדלקת הנרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן, והק' הראב"ד וז"ל א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות עכ"ל, ובחי' רבי חיים הלוי כתב ליישב דבאמת גם הרמב"ם ס"ל כן דיסוד הך מצוה דהדלקת הנרות היא דוקא בכהן לכתחלה, אכן כל זה הוא במדליק בפנים, משא"כ בהוציאן לחוץ, דעצם מעשה ההדלקה בשעתה לא הויא עוד מעשה המצוה כלל, דמצותה דוקא בהיכל, וכיון דרק אח"כ כשהיא עומדת דלוקה בהיכל במקומה אז הוא דהוי קיום מצותה ודיניה, ע"כ ממילא דלא שייך מצות כהונה האמור בהדלקה רק כשמדליקה במקומה, אבל כשהוציאן לחוץ והדליקן בזה ס"ל להרמב"ם דמותר גם לזר להדליקן לכתחלה, כיון דאינה עוד בכלל הדלקת המנורה כלל. אלא דיש להבין חילוק הדבר, הא אם עיקר העבודה היא בכהן ומאי נפק"מ היכן מדליקו. ועו"ק דבריש פ' בהעלותך (במדבר ח, ב) כתיב להדיא לאהרן בעלותך את הנרות שנראה הדבר דענינו שידליק הכהן בדוקא.
ונראה, דביסוד דין הדלקה נישנו ב' דינים, א' מעשה ההדלקה דהוי עבודה במקדש, וראיה לדין זה מהא דשמן חנוכה אסור לשימוש דומיא דהדלקה במקדש כמש"כ הבעה"מ, וע"כ דהוא דין הדלקה דשייל לאסור שייריו, ובזה מדמין נר חנוכה לביהמ"ק, ב' כבוד הבנין שיהא מאור בהדלקת המנורה, וראיה לדבר מהא דכתב החינוך דמכאן דמדליקין נרות בביהכ"נ, והא ודאי דאין דין עבודה בביהכ"נ, אלא שהדלקה זו מכבדת את הבית, וזה ראוי לעשות אף בביהכ"נ.
ומעתה י"ל דשנינו ברש"י (במדבר ח, ב) למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות, והק' הרמב"ן מאי טעמא קיבל אהרן דוקא ענין הדלקת הנירות יותר משאר עבודות, וביותר, דמאי תשובה היא זו לטענתו שחפץ הוא להשתתף בבניית המשכן.
ולדברינו י"ל, דכל מה דנאמר דההדלקה היא ע"י כהן, איירי בדין הדלקה מחמת כבוד המקדש דעיקרו כיבוד הבית, וזהו דוקא במדליק בפנים שהוא בתוך הבית וזהו דוקא בכהן, ועלה שפיר פרש"י דאחר שנחלשה דעתו של אהרן שלא נשתתף בחנוכת המשכן הבטיחו שידליק המנורה למאור ובכך יכבד הבית ויהא שותף למשכנו. ועלה שפיר נקט שמן למאור שעיקרו הוא שיהא מאור במקדש ובכך יתכבד הבית.
אמנם בציווי השני דכתיב ויקחו אליך שמן זית זך, התם עיקרו מחמת דין ההדלקה עצמה, ולהכי יכול להדליק אף בחוץ, ולאו מדין בית הוא דלא שייכא לכיבוד הבית, אלא לעבודה שניתן להדליקה בחוץ, וכיון שכן לא כתיב ביה כהן דעבודה זו כשרה אף בזר, ובזה יתבאר חילוק הגר"ח ודקדוק המקראות כמין חומר.
(רבי עקיבא קיסטר שליט"א)
 
ויבואו האנשים על הנשים (לה, כב).
 
ובתרגום ומייתן גובריא על נשיא.
פירוש שהביאו מעל הנשים בעודן על הנשים, ויעוין ברש"י. ויש להבין כוונת הדברים.
ונראה, דאיתא בע"ז (מד, ב) האומר כוס זה לעכו"ם לא מתסר להדיוט, שאין הקדש לעכו"ם באמירה עד שיקריבנה בתקרובת, אבל משום מוקצה לעו"ג מתסר לגבוה (יעוין אור שמח פ"ד מאיסורי מזבח ה"ד).
ואמרו במס' ע"ז (נג, ב) 'אלה אלהיך ישראל' מלמד שאיוו לאלוהות הרבה, א"כ היו חושבין לעשות מתכשיטין עוד עגלים, והוו מוקצה לע"ז, דהא לגבוה נאסר בהזמנה וא"כ לא יכלו להביא מתכשיט הזהב למשכן. לכן הביאו התכשיטין נזם וכו', בעודם על הנשים, שאין בהן חשש מוקצה, דהנשים לא רצו ליתן נזמיהן לעגל, שכן כתוב (לעיל לב, ג) 'ויתפרקו' בעל כרחן, (ועי' בדעת זקנים עה"ת), ולהכי הביאו דוקא מהתכשיטים שהיו על הנשים למשכן, ודו"ק.
(משך חכמה)
והספורנו הקשה מהו שאמר האנשים על הנשים, והרי לקח כן מהנשים, ופירש דנקט כן משום דאין מקבלין מן האשה בלא רשות בעלה, ולהכי היו מוכרחין לבא האנשים עם הנשים.
ויש לתמוה לדבריו אמאי לקמן (לח, ח) גבי המראות הצובאות שהיו של נשים, לא כתיב שבאו הנשים עם האנשים, והרי אין לוקחין מהן בלא רשות בעליהן.
ונראה, דכל הך דינא דאין לוקחין מהנשים בלא רשות בעליהן הוא בתכשיט ששיך שאף האנשים ישתמשו בהם, ולהכי נדרשת הסכמתם לכך, אולם במראות כתיב נפסק בשו"ע להלכה (יו"ד סי' קנו) דאסור לאיש להסתכל במראה, ונמצא דאלו היו דברים מיוחדים שהיו רק לאשה, ובזה לא נצרכו לרשות בעליהן.
ומה דכתיב הכא בקרא אף כומז דהוא הפשטות תכשיט של נשים, ומה דכתיב האנשים קאי נמי עלה, י"ל, דאפשר ולא קאי עלה הא דהבאו האנשים עליהן, או דכומז היה לו שימוש אחר שנשתמשו בו גם הגברים ולהכי נצרכה רשותם בזה.
(רבי חיים קנייבסקי שליט"א)
 
ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה (לו, ו).
 
ראוי לדייק, מדוע כתבה כאן התורה איש ואשה, פשוט הוא בכל דבר האסור לאיש שאסור אף לאשה.
גם צריך לדקדק את לשון "העם", "ויכלא העם מהביא", שמשמעות "עם" בכל מקום, היא המון העם הפשוט, מדוע השתמשה כאן התורה בלשון זו.
ואולי אפשר לומר ע”פ המבואר בגמ' שבת (צו, ב) שמשה רבינו אסר להם כאן את נדבת המשכן, משום מלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת.
והנה במסכת שבת (נז, נט) אמרו, שאסור לאשה לצאת בשבת אפילו בתכשיט שמביאתו דרך מלבוש ולא דרך טילטול, גזירה שמא תוציאנו להראותו לחבירתה ותטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. ויתכן לומר שגם בימי משה רבינו כבר נגזירה גזירה זו, כמו שמצינו (שבת ל, א) שאמרו, שמשה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם. ע"כ. ובפרט במלאכת שבת שהן כהררים התלויין בשערה, ודאי שיתכן שגזר משה רבינו בהן גזירות להרחיקם מאיסורי תורה. ובפרט במלאכת טלטול שהיא מלאכה גרועה, והרחיקו חכמים כל עניני טלטול ומוקצה משום גזירת הוצאה, א"כ, לא רחוק הוא הדבר לומר, שכבר בימי משה רבינו נגזירה גזירה זו שלא תצא אשה בתכשיט לרה"ר.
לכן כתבה כאן התורה "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה", דקדקה התורה לרבות גם את האשה שלא תביא תרומה למשכן אפי' את תכשיטיה דרך מלבוש, משום הגזירה שמא תבוא לטלטל ולהוציאו. (ולא יפלא להבין שכתבה התורה דברים שנאסרו רק משום גזירת חכמים, שהרי מצינו גזירות דרבנן שנרמזו בתורה כמו שאמרו ביומא (כח, ב) על מה שנאמר אצל אברהם אבינו "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שהכונה לעירובי תחומין שהיא גזירת חכמים).
ובגמ' שם סובר רבי אליעזר שאשה חשובה מותרת לצאת בתכשיט יקר כמו עיר של זהב, וכן סוברים שם שמואל ולוי, ומשום שאשה חשובה אין דרכה להוציא את תכשיטיה להראות לחברתה.
נמצא לדעת רבי אליעזר, שנשים חשובות היה להן היתר להביא בדרך מלבוש את תכשיטיהן גם בשבת, תרומה למשכן. ודוקא שאר נשים נאסרו להביא את תכשיטיהן אפי' דרך מלבוש גזירה שמא יטלטלום ויוציאום מרשות לרשות.
לכן נאמר כאן ויכלא "העם" מהביא, דוקא פשוטי העם שהגזירה נאמרה להם, משא"כ נשים חשובות יכלו להביא את תכשיטיהן החשובים בדרך מלבוש משום שעליהן לא חלה הגזירה.
(באר יוסף)
 
ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא (לו, ו).
 
ובבעל הטורים כתב, ויצו משה ויעבירו קול במחנה בשבת נתנה תורה, א"כ יוה"כ של אותה שנה היה יום ג', וביום ד' אמר להם על מלאכת המשכן והם הביאו לו בבקר בבקר והיינו יום ה' ויום ו', ובשבת ויצו משה ויעבירו קול במחנה.
וכדברי הבעה"ט מבואר בגמרא שבת (צו, ב) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופה היכן כתיבא, א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה, ומחנה לויה רה"ר הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה"י דידכו לרה"ר, וממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי וכו' גמר העברה העברה מיוה"כ.
ולפ”ז מבואר דיוה"כ של אותה שנה היה ביום ג', ויש לדקדק דיעויין בתוס' ב"ק (פב, א) שהביא ממדרש תנחומא שהטעם שתקנו בימי שני וחמשי לקרוא בתורה הוא משום שמשה רבנו עלה בחמישי לקבל את הלוחות וירד בשני ונתרצה לו המקום, ובתוס' שם כתב בסו"ד שיום הירידה היה ביוה"כ כמבואר בב"ב (קכא, א), ולפ”ז מבואר דלא כדברי התוס' בב"ק דלפי דברי התוס' בב"ק יוה"כ של אותו שנה היה ביום שני, ואילו לדרכו של הבעה"ט וכן מתבאר לכאורה מדברי הגמ' בשבת היה יוה"כ באותו שנה ביום שלישי.
והנה יעויין בביאור הגר"א בשיה"ש (א, ד) דבזה יתורץ מה שהקשו למה אנחנו עושים סוכות בתשרי כנגד היקף ענני כבוד, הרי היה ראוי לעשות בניסן כיון שבניסן היה תחילת היקף עננים, אבל נראה לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן ומשה ירד ביוה"כ, וממחרת יוה"כ נאמר ויקהל משה וציוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי וכתיב והעם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר ב' ימים הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובט"ו התחילו לעשות ואז חזרו ענני כבוד, ולכך אנו עושין סוכות בט"ו בתשרי, ודברי הגר"א צ"ע היאך התחילו לבנות את המשכן בט"ו בתשרי, הרי היה אז יו"ט דאסור במלאכה זו.
אמנם בזה י"ל ע”פ מש"כ בשו"ת הריב"ש (סימן צו) שלא נצטוו על שביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן, ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן קמג) הקשה היכן מצא הריב"ש שבשנה ראשונה לא נצטוו על המועדות, ולדברי הגר"א מצינו לכך מקור שהרי התחילו לבנות את המשכן בט"ו בתשרי שהוא זמן של יו"ט סוכות, וע"כ שעדיין לא נצטוו, אולם צ"ע לדברי התוס' בב"ק שמבואר שיוה"כ של אותו שנה היה ביום ב', ולפ”ז נמצא דט"ו בתשרי חל אותה שנה בשבת, וקשה האיך התחילו לבנות את המשכן בשבת. ולפי דברי הבעה"ט מיושב היטב שהרי יוה"כ של אותו שנה היה ביום ג', נמצא ט"ו בתשרי היה ביום א'.
ומצאתי שבאמת מפורשת שיטתו של הגר"א בדעת הבעה"ט שכתב בסדר עולם רבא וז"ל נמצא היה תשעה בתשרי ביום ב' ובאותו יום נתרצה הקב"ה אלא שלא ירד שעדיין לא שלמו מ' יום. ומפורש דיוה"כ של אותו שנה היה ביום ג' כשיטתו של הבעה"ט, ונמצא ט"ו בתשרי הוה ביום א' ושפיר התחילו בבנין המשכן.
(רבי דוד כהן שליט"א ראש ישיבת חברון)

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

תרומה ללימוד הילדים 

אפשרויות לתרומה לבחירתך

 Donation form in English

להפקיד או להעביר תרומה לחשבון הת"ת:   מבשר טוב, בנק מרכנתיל, סניף גאולה 635 ירושלים. מספר חשבון 55631

להעברת תרומה מחו"ל לבנק הת"ת בארץ הקש         להעברת תרומה לחשבון בארה"ב בנק אוף אמריקה בניו גרסי  הקש.

לפרטים נוספים להתקשר לטלפון 050-4148077      תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.

אם יש בקשה מיוחדת לתפילת הילדים שלחו הודעה. אפשר בווטסאפ 054-2254768

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים