אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת בראשית הר' רוזנבלום עה
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר בראשית הרב רוזנבלום >> פרשת בראשית הרב רוזנבלום >> פרשת בראשית הר' רוזנבלום עה


בס"ד
פרשת בראשית – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ה.

מתחילים בס"ד חומש בראשית, שיעור בפרשת בראשית, שנת תשע"ה, ואנחנו תמיד בתפילה לקב"ה גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ, שנזכה תמיד בע"ה למסור בכל יום חמישי, כאן במקום הזה, את השיעור בפרשת השבוע, ונתחיל היום בנושא שמחבר גם את פרשת וזאת הברכה, עם פרשת בראשית ועם חג הסוכות, שעבר עלינו ועל כל ישראל לטובה.
היום סיימנו  בס"ד, את חגי ירח האיתנים, בשמחת תורה, ואנחנו רוצים בע"ה, לעמוד על נקודה אחת, שאנחנו רוצים לחבר אותה בע"ה, לנושא אחד מרכזי, שסובב את כל הנושאים שנחבר אותם, נושא ששייך למידת הקנאה.
נתחיל בע"ה, בדברי חז"ל בגמרא (מסכת עבודה זרה).
אומרת הגמרא (מסכת עבודה זרה כה, א) - {שמואל ב א-יח}  ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר מאי ספר הישר א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים דכתיב בהו {במדבר כג-י} תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו.
ספר בראשית, הוא הספר שמדבר על המידות של עם ישראל. על המידות של כל יהודי, צריך לאצור בנפשו, כיון שהתורה, לפי דברי המהר"ל, היא לשון הוראה. התורה מתחילה מפרשת בֹא, מהפסוק (שמות יב, ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה – זאת תחילת התורה.
מה שנכתב כאן בחומש הזה, עד פרשת בֹא, אלה הדברים הקשורים למידותיו של האדם, ואנחנו רוצים בע"ה, לעמוד על דבריו של ר' חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (פרק א'- שער ב'):
שואל ר' חיים ויטאל – התורה לא מדברת על מידות בכלל. אין מצוה בתורה על ענוה, אין איסור בכלל על כעס, למרות שחז"ל אומרים, שכל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה, אבל אין בתורה שום ציווי על כעס, התורה לא מצוה אותך לא לכעוס, התורה לא מצוה אותך להיות עניו, ונשאלת השאלה – למה זה לא כתוב במפורש בתורה?
כותב ר' חיים ויטאל -  אין המידות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הם ההכנות העיקריות, אל תרי"ג המצוות, בקיומם או בביטולם, כי המידות מוטבעות באדם ואין כח בנפש השכלית, לקיים את המצוות, ע"י תרי"ג איברי הגוף, אלא באמצעות הנפש היסודית המחוברת אל הגוף. ויותר, צריך להיזהר האדם, ממידות רעות מאשר מקיום מצוות 'עשה' ו'לא תעשה', כי בהיותו בעל מידות טובות, בנקל יקיים את כל המצוות.
על זה מביא ר' אליהו לופיאן (לב אליהו) משל מאוד יפה – אדם שמגיע לרכוש דירה מקבלן, הוא מסתכל על התוכנית של הדירה, היא זאת שמעניינת אותו. למה הוא לא מסתכל על איך בנוי המקלט? איך בנויים היסודות? כמה ברזל, כמה מלט?
למה אתה מסתכל על התוכנית של הדירה ולא מסתכל על היסודות?
אומר ר' אליהו לופיאן – כל אחד מבין, שאם יש דירה, חייב שיהיו יסודות קודם, כי אם אין יסודות- אין דירה!
היסודות של האדם, אלו המידות שלו, לכן התורה לא מדברת על יסודות, התורה כביכל, מדברת על 'הדירה' עצמה. אז לכן, מפרשת בֹא, שם מופיעה המצוה הראשונה הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זאת התוכנית, זאת התורה מלשון הוראה.
כל מה שנאמר קודם לכן, בכל חומש בראשית, עד פרשת בֹא, כל אלה, אלו היסודות שמקדמות את קבלת התורה, אלו היסודות שמונחים במצוות, והיות וכך, המצוה שלנו ללמוד את הפרשות האלה, של חומש בראשית, כי שם מונחים כל היסודות לעבודת האדם. אלו הדברים שכותב ר' אליהו לופיאן.
בספר נחלת שדה, הוא מביא את דברי המדרש (ויקרא רבה, פרשה ט) - עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת  קָדְמָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶת הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, כד): לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, דֶּרֶךְ, זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאַחַר כָּךְ עֵץ הַחַיִּים, זוֹ תּוֹרָה.
כותב רבינו יונה, בביאורו לפרקי אבות (ג, יז) - אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה – צריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף, שאיננו בעל מידות טובות.... כי צריך תיקון המידות תחילה, ואחר-כך תתקיים חכמתו.
וכן מצינו בר' עקיבא (מסכת כתובו סב). ר' עקיבא היה רועה הצאן של כַּלְבָּא שָׂבוֹעַ. מדוע לקחה אותו רחל, ביתו, לבעלה? מה מונח בשידוך הזה?
אומרת הגמרא (מסכת כתובות סב, ב) – משום שהיא ראתה שהוא צניע ומעלי – שיש בו מידות טובות.
אמרה לו – אם אקדש לך, תלך תלמד תורה?
אמר לה 'כן' והתקדשה לו.
הבינה רחל, שאדם שיש לו מידות טובות, חייב להיות שתהיה לו תורה, ולכן זכה ר' עקיבא, להיות נותן התורה שבע"פ.
אומר המדרש שמואל (פרקי אבות) – מה שלובש מהמידות החשובות קודם בואו בברית התורה, ועם זה, תבוא כמים בקרבו ויהיה עוסק בתורה לשמה, כאומרם על בת כַּלְבָּא שָׂבוֹעַ, אשת ר' עקיבא דהוה צניע ומעלי – ראתה שיש לו מידות טובות, אמרה לו – אתקדש לך, על מנת שתלך ללמוד תורה.
אם אלה הדברים בס"ד, אנחנו רוצים לעמוד על מידה אחת שמקוננת באדם, ותכב אנחנו נראה, שזו המידה שמתפעלת את כל הבריאה כולה, וננסה להסביר אותה, בשלב אחר שלב:
הגמרא (מסכת שבת פח, ב) אומרת - בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם {תהילים ח-ה} מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב''ה למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבש''ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר {איוב כו-ט} מאחז פני כסא פרשו עליו עננו ואמר ר'. נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה {שמות כ-ב} אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקב''ה שנאמר {תהילים ח-י} ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב...
יוצא, שהיסודות שמביאים ל'לא תנאף', ל'לא תגנוב' וכו', מגיע משורש של קנאה, שהקנאה באה, מיצר הרע.
יוצא, שהמידה שמתפעלת את 'לא תרצח, ואת 'לא תגנוב' וכו', זו המידה שנקראת קנאה, ואנחנו רוצים בע"ה, לדבר על מידת הקנאה, כמה שיהיה ניתן להרחיב בשיעור היום.
אנחנו נקרא בשבת בע"ה, פרשת בראשית. עוסקת התורה בענין בריאת השמש והירח.
רש"י כותב, שהשמש והירח נבראו כבר ביום הראשון, אבל ביום רביעי, תלה אותם הקב"ה ברקיע.
ביום הראשון הם נבראו שנאמר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם...
אומר רש"י - יהי מארת וגו'. מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע...
אומרת התורה  - {טז} וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.
בתחילה נאמר וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים... פירוש הדבר – ששני המאורות היו אותו דבר, ואחר-כך כתוב אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה.
אומר רש"י - המארת הגדלים וגו'. שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.
בפרקי דרבי אליעזר (פרק ו) מופיעים דברי רש"י, קצת יותר בהרחבה – ברביעי חיבר שני מאורות הגדולים, לא זה גדול מזה, ולא זה גדול מזה, ושניהם שווים בגובהם ובתוארם ובאורם, שנאמר וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים. נכנס תחרות בניהם, זה אומר לזה 'אני גדול ממך', וזה אומר לזה 'אני גדול ממך' ולא היה שלום בניהם. מה עשה הקב"ה? הקטין את האחד, והגדיל את האחד, שנאמר אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה.
מה פירוש הדבר, שנכנס תחרות בניהם?
אומר הרד"ל – תחרות, פירוש הדבר קנאה. כמו שנאמר בתהילים (לז) לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.
ישנו ביאור על פרקי דרבי אליעזר, של ר' אליהו הכהן מאיזמיר, שנקרא 'ולא עוד אלא'.
הוא שואל ואומר – אני לא מבין, אם כתוב ששני המאורות רבו אחד עם השני, וזה אמר לשני 'אני גדול ממך', אז משמע, שהמריבה היתה בין שניהם, אם ככה, אז למה מאשימים דוקא את הירח?
עוד הוא אומר – הרי בגמרא (מסכת חולין ס) כתוב שהלבנה קטרגה על החמה, ואמרה שאי אפשר לשתי מלכים, לשמש בכתר אחד. מי אמר להם שהם שני מלכים?
אומר ר' אליהו הכהן מאיזמיר דבר נפלא ביותר – המחלוקת שהיתה בניהם, היתה בגלל סיבה אחת, הם ראו שהם נבראו בגודל אחד, אם ככה, הם הבינו שהם עתידים לעשות איזה שהוא תפקיד בעולם, אם ככה, הם דנו מי יזכה לקבל תפקיד יותר גדול. מכל מקום, הראשונה שהלכה לקטרג לקב"ה, היתה הלבנה.
קודם, היה בניהם ויכוח, בין השמש לירח, אבל לא היה בניהם מישהו שילך לקטרג. ביום רביעי בשבוע, באה הירח וקטרגה בפני הקב"ה. מה עשה הקב"ה?
הקטין את האחד.
מה קרה כאן? מה היה יסוד הקנאה?
אומר הספר אזנים לתורה – אצל הקב"ה אין מלכות, אין מושג כזה.
הירח אמרה 'אי אפשר לשתי מלכים שישמשו בכתר אחד'... מי אמר לכם שאתם מלכים בכלל?! יש מלך אחד, שהוא הקב"ה, הוא לא מתכוון בכלל לתת לכם מלוכה.
אצל הקב"ה אין מושג כזה, של מלוכה, כמו שהגמרא אומרת – לא שררה אני נותן לכם, אלא את העבדות אני נותן לכם.
לכן, אומר האזנים לתורה – הקב"ה לא נותן מלכות ליצור מסוים, עד שהוא בודק אותו.
הוא לא נתן מלכות למשה, עד שהוא בדק אותו, והוא לא נתן מלכות לדוד עד שהוא בדק אותו, וכך גם ליוסף...
והם מנהלים ויכוח, של מי המלכות יותר גדולה.
אומר הספר אזנים לתורה – באה הירח ואמרה - 'אין שתי מלכים משתמשים בכתר אחד', היות ואתה בורח מהכבוד, אז הכבוד בורח ממך.
אם אתה החלטת שאתה מלך, אומר הספר אזנים לתורה – אמר הקב"ה – אצלי אין מלכים, אצלי יש עבדים שמשמשים.
אומר הספר צניף מלוכה, הוא מביא רעיון גאוני – בכל יום בבריאה כתוב, 'ויהי ערב ויהי בוקר...', תשים לב, בימים שלישי-רביעי-חמישי, הסיומת 'ויהי ערב ויהי בוקר', זה בפסוק אחד, הוא לא חלק מהמשך הפסוק, ובימים ראשון-שני-שישי, הוא חלק מהמשך של הפסוק, והשאלה היא – למה? למה במקומות מסוימים זה בפסוק נפרד, ובמקומות מסוימים זה מופיע כהמשך הפסוק?
הוא מביא את הפסוק (ב, ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים...
אומר רש"י - ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי תראה היבשה לתחתונים. ברביעי ברא מאורות לעליונים. בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק הששי לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד.
אומר הספר צניף מלוכה רעיון נפלא – בימים שני וחמישי כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר' בפסוק נפרד, משום שבימים האלה היתה בריאה של חומר וגשמיות, אשר מהותם הפרדה.
חומר וגשמיות, זה פירוד מהדברים שבקדושה, ולכן כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר', בפסוק נפרד.
אבל ביום רביעי, הרי נבראו המאורות, שהם נבראו מן העליונים, כדברי רש"י, אם כך, אז למה כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר' בפסוק נפרד?
אם אתה אומר, שדבר שבא מהעליונים, הוא מחובר כחלק מההמשך הפסוק הראשון, אין בו פירוד.
אם אין בו פירוד, אז למה כתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי' בפסוק נפרד?
ואומר – פשוט מאוד, היות וביום הזה קטרגה הירח על השמש, ואמרה 'אין שתי מלכים משמשים בכתר אחד', אז הירח יצרה פירוד בעולם. אם הירח יצרה פירוד בעולם, לכן הפסוק של 'ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי', גם הוא נפרד, מהפסוק עצמו שמדבר על בריאת המועדים, למה?
לפי שביום הזה נוצר פירוד, בין השמש לבין הירח, לכן מופיע 'ויהי ערב ויהי בוקר..' בפסוק נפרד.
אם אלה הדברים בס"ד, בואו ונראה כמה וכמה יסודות, במידת הקנאה, שמופיעים בפרשת השבוע, ונחבר אותו בע"ה, לפסוקים האחרונים לפרשת וזאת הברכה:
אם אמרנו שהקנאה הראשונה בבריאה היתה קנאה של הירח בשמש, מצאנו קנאה של דוממים.
לכאורה צריך ביאור, מה זה קנאה של השמש והירח בדוממים?
אז אם אנחנו אומרים, שהמלאכים שממונים עליהם, יכל להיות, כמו שתוספות אומר על נהר גנאי, שנאמר לו – חלוק לי מימך... ואומר תוספות שם – שהדברים נאמרו למלאך הממונה על נהר גנאי, אז יכל להיות שהוויכוח בין השמש והירח, זה היה בין המלאכים הממונים.
אבל אם ניקח את זה כמחלוקת, בין השמש והירח עצמם, אז זו מחלוקת בדוממים עצמם.
הנושא של הקנאה הבאה, שמופיעה בבריאה, מופיעה בשעת בריאת האדם:
בשעה שהאדם נברא, אומרת הגמרא (מסכת סנהדרין  נט, ב)- היה ר' יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו...
בפרקי דרבי אליעזר, פרק י"ג, אומר המדרש – הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
משנה שמופיעה בפרקי אבות (פרק יג), אבל המדרש לומד את זה על האדם הראשון.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה – ריבונו של עולם, מה אדם ותדעהו, אדם להבל דמה. אמר להם, מה שאתם מקלסים אותי בעליונים, הוא עושה בתחתונים. ולא עוד, אלא יכולים אתם לעמוד ולקרוא שמות לכל הבריות??
עמדו ולא יכלו. מיד עמד אדם הראשון, וקרא שמות לכל הבריות, שנאמר (ב, כ) וַיִּקְרָא הָֽאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה.
כיון שראו מלאכי השרת את מעלתו, אמרו – אם אין אנו באים בעצה על האדם, שיחטא לפני בוראו, אין אנו יכולים בו, והיה ס"מ, השר הגדול שבשמים, וחיות ושרפים משש כנפיים, והס"מ מ – 12 כנפיים, לקח את הכת שלו, וירד וראה כל הבריות שברא הקב"ה, ולא מצא חכם להרע, כנחש, שנאמר (ג, א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, והיתה דמותו כמן גמל, ועלה ורכב עליו, והיתה התורה צווחת ואומרת 'ס"מ, עכשיו נברא העולם, וזה עת למרוד במקום? '.
יוצא, שס"מ הלך כדי להחטיא את אדם הראשון, והתורה, היא זאת שבאה להגן על האדם הראשון...
שואלים חז"ל – למה דוקא התורה באה?
ואומרים – כיון שהקב"ה ברא באדם יצר הרע, וברא לו תורה תבלין, כנגד היצר  הרע.
אם ככה, אומרים לנו חז"ל - הקנאה התאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.
רש"י, בפרקי אבות (ד, כא) מביא את הדברים הללו וכותב כך - הקנאה התאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם, ויש אומרים, הקנאה שראו מלאכי השרת, שהיו צולין לו בשר ומוזגים לו יין, וראו כבודו ונתקנאו בו. התאוה זו חוה, שרצתה לאכל מהפרי של עץ הדעת, והכבוד, שעשו לו המלאכים, לפיכך גורש מגן עדן.
הרד"ל במקום, בפרקי דרבי אליעזר אומר, שהכניס הנחש קנאה באדם הראשון – כדאי לך לאכל מעץ הדעת, כי אם תאכל מהעץ 'והיית כאלוקים יודעי טוב ורע'.
הוא הכניס בו קנאה... אמר לו  תדע לך, אתה תוכל להיות כמו אלוקים, אז אם תאכל מהפרי הזה, תוכל להיות כמו הקב"ה.
בספר על פרק דרבי אליעזר, לר' חיים פלאג'י, ספר שנקרא פר אחד אומר - הקנאה התאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם – כל זה נאמר על חוה. 
קנאה, כתוב בפרקי דרבי אליעזר, שלאחר שחוה אכלה מעץ הדעת, היא ראתה את מלאך המוות בא מולה. אמרה לעצמה – אם אני לא נותנת לאדם לאכל מעץ הדעת, יהרגו אותי, כי הקב"ה אמר בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמֽוּת.. ובעלי ישאר בחיים, ואם הוא ישאר בחיים, יעשה לו הקב"ה 'חווה' אחרת, אם ככה, אלך ואחטיא אותו.
אז הקנאה שלה היא – שמא בעלה, יקבל אישה אחרת.
תאוה – התאוותה לאכל מעץ הדעת, שנאמר (בראשית ג, ו) וְכִי תַּאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם.
כבוד – (בראשית ג, ה) וִהְיִיתֶם כֵּֽאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָֽע. כל השלושה פורעניות – קנאה, תאוה וכבוד, כולם נמצאים אצל חווה.
אלה הדברים שכותב ר' חיים פלאג'י.
אם נסכם את מה שאמרנו עד עכשיו, אני רוצה לקחת מכאן יסוד:
מצאנו, שאין נברא בעולם, שאין לו קנאה.
השמש והירח, אלה דוממים, מקנאים אחד בשני.
בני האדם מקנאים אחד בשני – חוה לא היתה מסוגלת לחשוב, שתהיה לאדם אישה אחרת.
מלאכי השרת, מקנאים באדם הראשון, שהס"מ ראה, שמלאכי השרת צולים לו בשר, ונותנים לו לשתות יין.
כל הבריות מקנאים אחד בשני. הדבר היחיד שלא מצאנו – קנאה בבהמות.
זה לא נמצא כאן, אבל זה נמצא באיסור של (דברים כב, י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו.
אומר דעת הזקנים מבעלי התוספות, למה הקב"ה לא נותן לחרוש בשור ובחמור יחדיו?
לפי שהחמור איננו מעלה גרה, ואילו השור מעלה גרה ומפריס פרסה, ובשעה שהשור הולך וחורש ביחד עם החמור, רואה החמור כל הזמן, איך שלשור כל הזמן עולה אוכל, ואומר לעצמו 'איך יכל להיות שהשור הזה כל הזמן לועס?! יכל להיות שבעל הבית סידר לו אוכל מהצד, ולכן הוא אוכל כל הזמן'.... והחמור לא זוכה לאכל.
היות והוא לא זוכה לאכל, הוא מקנא בשור.
אמר הקב"ה – אל תחרוש בשור ובחמור יחדיו, כי אתה מעורר קנאה במעשה בראשית.
אז יוצא, שאין לך נברא בעולם שאין בו קנאה – החי מקנא, הדומם מקנא, המלאכים מקנאים, ועל אחת כמה וכמה האדם.
אם אלה הדברים בס"ד, נוכל לעמוד רק על עוד נקודה אחת:
הרצח הראשון בבריאה, זה היה כאשר קין הרג את הבל.
אומרת התורה (בראשית ד, ג) וַֽיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָֽאֲדָמָה מִנְחָה לַה'{ד} וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתֽוֹ {ה} וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה...
כמה זה וַֽיְהִי מִקֵּץ יָמִים? כמה זמן חלף?
אנחנו לא יודעים... יש מחלוקות בחז"ל, אם הכוונה לחמישים יום, או הכוונה לארבעים שנה, או הכוונה לשנה... דעות שונות בחז"ל.
המדרש (בראשית רבה, פרק כז, ד) אומר - מַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם עָשָׂה הֶבֶל קַיָּם מִן הַחַג וְעַד הַחֲנֻכָּה. מַאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם עָשָׂה הֶבֶל קַיָּים מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת. בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא  עָשָׂה הֶבֶל בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים יוֹם.
בתנחומא כתוב, שהם היו בני ארבעים שנה.
בחזקוני כתוב, שהם היו בני ארבעים שנה, אבל לא הכוונה לארבעים שנה שלנו, כי כולנו יודעים שעד תקופתו של נח, תינוק שהיה נולד, היה עומד על רגליו ואמו היתה שולחת אותו להביא לה מספרים לחתוך את חבל הטבור.
ישנה מחלוקת בחז"ל, מי יזם את רעיון להביא את הקרבן.
בפרקי דרבי אליעזר, כתוב שאדם הראשון יזם את הבאת הקרבן, שהיה בפסח.
אמר להם אדם הראשון – עתידים עם ישראל לצאת ממצרים בלילה הזה, האוצרות והטללים בו נפתחים,  הקב"ה זה יום שימורים אצלו מששת ימי בראשית, תביאו קרבנות.
קין הביא מפרי האדמה, משום שקין יצג את מצרים, ומצרים מיוצגת ע"י פשתן, כמו שכתוב ברבותינו מבארי המדרש, והבל הביא מבכורות צאנו, כי הבל נמשל לשׂה, והזוהר הקדוש אומר, שמה שהביא קין פשתן, כי הוא למד שסופי התיבות של קרבן, זה פשתן – קו"פ רי"ש בי"ת נו"נ.
אומר הפרקי דרבי אליעזר – ר' יהושע בן קרחה אומר, אמר הקב"ה – אל יתערבו מנחת חוטא ומנחת זכאי, ולכן ציוה הקב"ה לא ללבוש שעטנז.
לאחר שקין רצח את הבל, אמר הקב"ה – לא תלבשו שעטנז. מה הקשר בין אחד לשני?
אומר הספר עץ יוסף, בביאורו על התנחומא, על ההספד שאמר אברהם אבינו על שרה אמנו, שם כתוב דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים... גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ...
אמרה שרה אמנו לאברהם אבינו – אם הקב"ה לא  מרשה ללכת עם צמר ופשתים יחדיו, למה?
כי צמר, זה מה שהביא הבל, וקין הביא פשתן, וכיון שקרבנו של הבל התקבל וקרבנו של קין, לא התקבל, על זה יצא הרצח... אמר הקב"ה – אל תלבש שעטנז, כיון שזה מזכיר את קרבן הזכאי עם קרבן החוטא.
אמרה שרה אמנו – אם אתה רואה, שהקב"ה לא מרשה לערב שתי חוטים, אחד של חוטא ואחד של זכאי, כדי שלא יתערב מנחת חוטא ומנחת זכאי, אז איך אתה חושב שיגורו ביחד חוטא וזכאי?! גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ...
ואז ראתה אותו מצחק, ומה זה מצחק? אחד הדעות שכתובות, זה רצח.
אם זה רצח,"אני לא רוצה אותו באזור", לכן היא דרשה לגרש אותו.
אלו הדברים שאומר הספר עץ יוסף, בביאור למדרש תנחומא, בפרשת חיי שרה.
אנחנו רוצים ברשותכם לקרוא את מה שעשה קין להבל:
(ד, ה)...וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַֽיִּפְּלוּ פָּנָֽיו: {ו} וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶֽיךָ... {ח} וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַֽיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵֽהוּ
מה הוא אמר לו? ובאיזה שדה הם היו?
לא כתוב.
כותב הפרקי דרבי אליעזר, פרק כא – נכנסה קנאה ושנאה גדולה בלבו של קין, על כך שנתרצתה מנחתו של הבל.
אומר הרד"ל – ומתוך קנאה, הגיעה לשנאה, שנאמר בקהלת (ט, ו) גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה... והשנאה מביאה לידי שפיכות דמים, שנאמר (דברים יט, יא) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל
אומרת התורה - וַֽיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵֽהוּ... מה הוא אמר לו?
מביאים חז"ל במדרש, שלוש דעות :
אחד אמר שהוויכוח היה בענין המטלטלין והנדל"ן בעולם. קין אמר"אם אני עובד אדמה, אז האדמה שלי, הנדל"ן שלי... ואתה מתעסק עם צאן, אז כל נכסי דניידי שלך"
אמר לו קין – אם הקרקע שלי, אז תשלם לי על הקרקע שאתה דורך בה.
אמר לו הבל – אם מטלטלין שלי, בבקשה תוריד את הבגדים.
על זה רבו אחד עם השני, וקם קין והרג אותו.
הדעה שניה אומרים חז"ל – על עניני בית המקדש חלקו.
אחרי שרבו על קרקעות למי שייך, הבל אמר לו"הכל בסדר גמור, אבל בית המקדש, הקרקע הזאת שייכת לי"
מאיפה ידעו איפה בית המקדש?
אז אמרו המפרשים  דבר נפלא – לאחר שגורש אדם הראשון מגן עדן, שם אותו הקב"ה בהר המוריה, ואמר לו שזה המקום שיבנה עליו בית המקדש, והרי הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שהמקום שבו היה המזבח מוקם, שם הקריב נח את הקרבנות שלו, שם הקריב אדם הראשון את הקרבנות שלו, שם הקריבו קין והבל את הקרבנות שלו.
שם אמר הבל לקין – מקום בית המקדש שייך לי, זה המקום שלי.  
אז איפה זה כתוב ב- וַֽיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה?
חז"ל אומרים בפסוק – אין שָּׂדֶה אלא בית המקדש, שנאמר (ירמיה כו, יח) צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ.
 
ר' יהודה בר עמי אמר, על חוה ראשונה היו מתדיינים.
הקב"ה ברא חוה ראשונה, וכשראה אותה אדם הראשון, הוא לא רצה אותה – (בראשית רבה יח, ד) בַּתְּחִלָּה בְּרָאָהּ לוֹ וְרָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה רִירִין וְדַם, וְהִפְלִיגָהּ מִמֶּנּוּ, וְחָזַר וּבְרָאָהּ לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה... אז יש חוה ראשונה ויש חוה שניה..
היות והאישה הזאת נשארה בלי שידוך, רבו קין והבל מי יקח את האישה הזאת – זו דעה אחת.
אומר המדרש (בראשית רבה, פרשה כב) - רַבִּי הוּנָא תְּאוֹמָה יְתֵרָה נוֹלְדָה עִם הֶבֶל, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁאֲנִי בְּכוֹר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁנּוֹלְדָה עִמִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ וַיָּקָם קַיִן.
אם ככה מצאנו כאן, דעה אחת שהם רבו על נדל"ן, דעה שניה שהם רבו על עניני בית המקדש, והדעה השלישית שהם רבו, זה על התאומה היתרה או חוה הראשונה.
אומר היפה תואר במקום – על זה נאמר במשנה הקנאה התאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם
הקנאה זה על חלוקת העולם, מי יקבל נדל"ן ומי יקבל מטלטלין.
ר' יהושע דסכנין אמר – הכבוד, באיזה חלק יהיה בית המקדש.
ר' יהודה בר-עמי אומר -  המריבה היתה על תאוה. חוה למי תהיה שייכת, לקין או להבל.
אני רוצה בע"ה, ללכת לשלב נוסף, לפני שנתחיל לסגור קצוות:
קראנו היום פרשת וזאת הברכה, ששם התורה עוסקת בהסתלקותו של משה רבינו.
כתוב בפסוק (לד, ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶֽבֶד-ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'... {ח} וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַֽרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַֽיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶֽׁה: {ט} וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּֽי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל וַֽיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶֽׁה...
רבותי, למי שיש זמן רק להציץ, בפרשת וזאת הברכה, איך משה רבינו מתחנן על חייו, לפני הקב"ה שישאיר אותו בחיים...
מופיע בשתי מדרשים, הראשון במדרש תנחומא, פרשת ואתחנן, והמדרש השני מופיע במדרש רבה, בסוף פרשת וילך.
אני רוצה להקריא לפניכם את הדברים שכתובים שמה, ולנסות להבין דבר מסיום:
יש דבר שנקרא 'שלם במידות' – זה משה רבינו, כך אומרים לנו חז"ל.
אומר המדרש (תנחומא פרשת ואתחנן) – משה רבינו, אומר לו הקב"ה"אתה מסתלק מן העולם".
אמר משה רבינו – ריבונו של עולם, תשאיר אותי בעולם
אמר לו הקב"ה – אתה לא יכל להישאר בעולם.
שאל אותו משה – למה?
אמר לו – כי הגיע זמנו של יהושע למלוך, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה.
כאן במדרש תנחומא, מצאתי פלא מופלא – אמר משה רבינו"ריבונו של עולם, איך אתה יכל לעשות את זה לאמא שלי?"
שאל אותו הקב"ה – למה?
אמר לו משה – היא כבר קברה שתי ילדים, ואם גם אני ימות, ימותו על פניה שלושה ילדים.
פירוש הדבר, שיוכבד חיה עוד אחרי שאהרון נפטר, מרים נפטרה ומשה נפטר.
לשון המדרש (תנחומא פרשת ואתחנן, אות ו) -  אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יֹכֶבֶד אִמִּי שֶׁהֻקְהוּ שִׁנֶּיהָ בְּחַיֶּיהָ בִּשְׁנֵי בָּנֶיהָ, יִקְהוּ עוֹד שִׁנֶּיהָ בְּמִיתָתִי. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָלְתָה בַּמַּחְשָׁבָה וְכֵן מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנַי, וְעַכְשָׁו אָבַד חֶלְקְךָ וְהִגִּיעַ שָׁעָה שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת, אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה לוֹ תַּלְמִיד. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, לֵךְ עֲשֵׂה. עָמַד מֹשֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְעָמַד מֹשֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהֵנִיחַ יָדוֹ עַל פִּיו, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה לְפִתְחוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא. אָמְרוּ לָהֶם, הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמֹשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, מֶה עָלְתָה עַל לִבְּךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר, רַבִּי רַבִּי, אָבִי אָבִי וַאֲדוֹנִי. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתְךָ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לִמְדוּ מִיְּהוֹשֻׁעַ, וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִיְּהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּרֹאשׁ, וּמֹשֶׁה בִּימִינוֹ, וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי מֹשֶׁה. אוֹמֵר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בַּצַּדִּיקִים, נִטְלוּ מְסוֹרוֹת חָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנוּ לִיהוֹשֻׁעַ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה מֶה הָיָה יְהוֹשֻׁעַ דּוֹרֵשׁ. אַחַר שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִיְּשִׁיבָה, אָמְרוּ לְמֹשֶׁה, פָּרֵשׁ לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אָשִׁיב לָכֶם. וְהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִכְשָׁל וְנֹפֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים (תהלים צד, טז). מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעֲסִי, וּמִי יַעֲמֹד בְּמִלְחַמְתָּן שֶׁל בָּנַי, מִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי.
רבותי, אני רוצה להקריא לפניכם מדרש רבה, סוף פרשת וילך, צמרמורת מה שהולך שם - (דברים לא, יד):קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ (שיר השירים ח, ו): כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ.
בא הספר המאור שבתורה, פרשת ואתחנן, ואומר – תסביר לי, איך אתה מבין את הדבר הזה? כשהתנבאו אלדד ומידד במחנה, בפרשת בהעלותך, בא יהושע בן-נון למשה רבינו ואומר לו אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.
אומר לו משה רבינו – למה? בגלל שהם מתנבאים?! וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים – הלוואי שכולם יהיו נביאים!
אומרים חז"ל – על זה נאמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה – הלבנה קנאה בשמש, השמש לא קנאה בירח. פני משה כפני חמה – הלוואי וכולם יהיו נביאים!
הירח אמרה – אין שתי מלכים משמשים בכתר אחד.
בא יהושע ואמר - אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם – מה יש נביאים חדשים?! תכלא אותם!
משה רבינו נטול מידת הקנאה.
כשחז"ל אומרים על הפסוק בתהילים (קלג, ב) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו...
שואל  המדרש (ויקרא רבה, פרשה ג, אות ו) - הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ וגו' כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד וגו'. מַה הַטַּל אֵין בּוֹ מְעִילָה אַף הַשֶּׁמֶן אֵין בּוֹ מְעִילָה. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן, וְכִי שְׁנֵי זְקָנִים הָיוּ לְאַהֲרֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הַזָּקָן זְקַן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אֶת הַשֶּׁמֶן יוֹרֵד עַל זְקַן אַהֲרֹן הָיָה שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ עַל זְקָנוֹ יָרָד.
שואל הספר המאור שבתורה – אז איך יכל להיות פה, משה רבינו אומר שעדיף מאה מיתות ולא קנאה אחת?! משה רבינו, שהיה מוכן להישאר בתור ציפור בעולם, אומר עכשיו שעדיף מאה מיתות ולא קנאה אחת?!
מה קרה כאן?
בספר ברכת אברהם, הוא אומר דבר נפלא – ידוע לכולם, שמידת הקנאה, הקב"ה יצר אותה בעולם, כי העולם נזקק לה. כל מעשי החסד שעשה אברהם אבינו, הוא עשה אותם כתוצאה ממה שלמד מתיבת נח. הוא התקנא בזה שנח עשה חסד, וזכה להינצל מדור המבול"אם נח זכה לעשות חסד עם בעלי החיים ולהינצל מדור המבול, על אחת כמה וכמה, העושה חסד עם בני אדם".
מידת הקנאה, אומרת הגמרא במסכת ב"ב, נבראה לדבר אחד – לקנאת סופרים תרבה חכמה. כל הבריאה כולה, הכל בא ומתעורר דרך מידת הקנאה.
אני מקריא מדרש שוחר-טוב בתהילים, מזמור לז - לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה – אל יקנא לבך בחטאים, אלא ביראת ה' כל היום. אמר הקב"ה 'קנא לי, שאילולא הקנאה, אין העולם מתקיים, לפי שאין האדם נושא אישה ובונה בית, הכל פועל באמצעות הקנאה.
בן-אדם עושה שיפוץ, למה? כי השכן שלו עשה. בן-אדם עובר דירה, למה? כי אח שלו עבר דירה... הכל מתנועע מדבר אחד, שאחד רואה מה שהשני עושה. הכל נועד לדבר אחד – לתפעל את העולם, אבל זה נועד לעוד דבר – לקנאת סופרים תרבה חכמה.
אם אתה רואה שההוא תלמיד חכם, אתה גם רוצה להיות כמוהו. אז זו המידה הראויה, שלשמה הוא נברא.
כותב רבינו יונה (מסכת אבות) – ויש  דרך טובה בקנאה, והיא קנאת סופרים תרבה חכמה, כי ע"י שרואה חבריו קדושים וחכמים, גם הוא חפץ להיות כמותם, ומפני הקנאה, מרבה על חכמתו, ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך הישרה, אך יותר ישבע, אם בלא קנאה יחפוץ באלה.
הרבה יותר טוב, אם הוא  לא הולך ולומד ומוסיף לימוד, כי הוא ראה שהחבר שלו כזה. למה לא?
אז ראיתי במפרשים ששואלים על רבינו יונה – אם הוא מקנא בחברו, שהוא תלמיד חכם עצום, אז הוא ירצה להיות כמוהו, אבל מה יקרה, אם התלמיד החכם הזה יעזוב את הישיבה?
לא יהיה לו במי לקנא, אז הוא יתחיל להוריד בלימוד.
אומר רבינו יונה – זו קנאה חיובית, אבל עדיף אם זה לא היה קורה, אם אדם היה מגיע מעצמו לזה.
משה רבינו, קינא את הקנאה החיובית, כשהוא ראה שיהושע מקבל נבואה והוא לא, הוא אמר"אני רוצה נבואה" – זו קנאת סופרים אמיתית!
אומר הספר ברכת אברהם – הרי רבינו יונה אומר שעדיף שלא תהיה קנאה כזאת, שאדם יגיע לזה לבד. אמר משה רבינו"אם אני מרגיש מידה כזאת של קנאה, חסר לי בשלימות להבנת התורה".
כי אמרנו שהמידות, הם הבונות את האדם, אז נכון שקנאת סופרים תרבה חכמה, אבל אומר לך רבינו יונה, שיותר טוב שהיית מגיע ללימוד הזה, גם בלי קנאת סופרים.
אם אלה הדברים, למדנו יסוד אחד:
פרשת וזאת הברכה, פטירת משה רבינו, כיצד הגיע לעולם?
כשהקב"ה הראה למשה רבינו, שיהושע מקבל נבואה והוא לא, אמר משה רבינו"אני רוצה להסתלק מהעולם. לא רוצה להיות כאן, עם מידת הקנאה".
פרשת בראשית, כל העולם מתופעל עם מידת הקנאה – השמש והירח. אדם הראשון והמלאכים, חוה מתקנא באדם הראשון, קין והבל.
אם אלה הדברים, נוכל להיפרד מהמועדים ברעיון נפלא ביותר:
אומר הכלי יקר – למה מצות הקהל היא בחג הסוכות ולא בפסח?


ואומר – כיון שבחג הסוכות, עולים רוב עם ישראל לירושלים, כי זה המועד האחרון להבאת הקרבנות.
אומר הכלי יקר – אני רוצה לומר לך, חג הסוכות, אתה לוקח ארבע מינים, שמסמלים את כל המינים, שישנם בעם ישראל.
האתרוג מסמל את מי שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים.
הלולב מסמל את מי שיש בו תורה.
ההדסים מסמלים את מי שיש בו מצוות, והערבות מסמלות את מי שאין בו, לא מצוות ולא תורה.
אין לך חג שמאגד את עם ישראל, כמו חג הסוכות. זה חג שאין בו קנאה, למה?
כולם יושבים בדירת ארעי, יושבים על כיסאות פלסטיק, הכל חד-פעמי...
בשביעית, גם הבעלים של אלפי דונמים, הכל הפקר, אז כולם שווים, אף אחד לא מקנא בשני, אז אפשר להקהיל את כולם, אנשים, נשים וטף.
יצאנו מחג הסוכות, שהשם משמואל, בפרשת בלק, כותב – הקב"ה, בשעה שבלעם רצה לקלל את עם ישראל, פתח את פי האתון, ואמרה מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים...
למה היא אמרה שלוש רגלים?
אומר רש"י - זה שלש רגלים. רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה.
שואל השם משמואל – אני לא מבין, למה דוקא 'אומה החוגגת שלש רגלים'?
ואומר – פשוט מאוד, הרגלים הם כנגד שלושת האבות – פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק וסוכות כנגד יעקב. זה גם כנגד שלושת המידות שמוציאות את האדם מן העולם – הקנאה התאוה והכבוד. הקנאה שייכת לחג הסוכות, למה?
כי כתוב בפסוק (בראשית לג, יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּֽוֹת – הלך יעקב  ועשה דירת ארעי למטלטלין שלו, כך אומר התרגום יונתן בן-עוזיאל.
אז המלחמה כנגד קנאה, זה חג הסוכות.
חג הסוכות עוקר, את מידת הקנאה מישראל.
בלעם, שהיה לו את כל שלושת המידות האלה, כמו שאומרת המשנה באבות, רצה לבטל את שלושת הרגלים, למה?
כי שלושת הרגלים נותנים לעם ישראל כוחות, לבטל את  שלושת המידות האלה – קנאה, תאוה וכבוד.
אם הוא רוצה להחדיר בהם, את העין רעה שלו, ואת הנפש שפלה שלו ואת הרוח גבוהה שלו, אז הוא רצה לבטל דוקא את המועדים.
ממילא, בס"ד נוכל להבין דבר נפלא... אמנם אנחנו יוצאים עכשיו מן המועדים... מה אנחנו עושים, כדי להתמודד עם השנה הבאה עלינו לטובה?
ראיתי רעיון מאוד יפה, שמסביר את הדבר:
הקב"ה נתן לנו ארבע מינים, עד שלשלום החזקנו אותם בידים. לוקחים את הלולב, שמסמל את לומדי התורה בלי קיום המצוות, אחרי זה לוקחים את האתרוג, שמסמל את לומדי התורה ומקיימי המצוות, אחרי זה את ההדסים, שמסמלים את עושי המצוות בלי לימוד התורה, ואחר כך את הערבה, שאין בהם לא תורה ולא שומרי מצוות.
רבותי, תשימו לב, נפרדנו מהחג, תוציאו עכשיו את ארבעת המינים, תשימו אותם במרפסת/בחדר, איפה שאתם רוצים... תראו שהערבות, בעוד יומיים הם פשוט מתפוררים, ההדסים, ייקח להם חודש עד שיתפוררו, הלולב, ייקח לו בערך חצי שנה עד שהוא יעלה עובש. האתרוג, תשימו אותו בקופסה, אתם תראו שעד שנה הבאה, הוא ישאר, אולי יצטמק טיפה.
רבותי, ככל שיש לך יותר תורה ומצוות, אתה מחזיק יותר מעמד.
אחד שאין לו תורה ומצוות, אחרי יומיים מהחג, שכח הכל, אין לו שום דבר.
אחד שיש לו מצוות, יחזיק עוד שבועיים מעמד.
אחד שיש לו תורה ומצוות, יחזיק עד שנה הבאה, אולי קצת מצומק יותר, אבל יחזיק מעמד הרבה זמן.
יזכנו הקב"ה, שניקח את ארבעת המינים, ניקח מהם את המידות, לתורה ולמצוות, עד שנזכה בקרוב ממש  לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן ואמן!!!

 
 
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים