אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת בלק - ובחרת בחיים
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר במדבר >> פרשת בלק - ובחרת בחיים




התוכי שצעק "שבת!"

 

 

(פכ"ב פ"ב)
וירא בלק בן צפור וגו'.

כל ראיותיו של בלק היו על ידי ציפור ששמה ידוע, והיא הייתה מגלה לבלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי. והבה נשמע מעשה עם ציפור מסוג אחר, אלא שזה הלך לקדושה - וזה נפל לטומאה.

בזמננו אירע מעשה נפלא באדם בשם יוסף וליס, שהיה חילוני וגידל בביתו כל מיני סוגים של חיות ועופות, עד שביתו היה מעין גן חיות. עד שביום מן הימים עשה תשובה גמורה (והיום הוא מנכ"ל ארגון ערכים), והוציא מביתו כמעט את כל החיות והעופות, מלבד תוכי אחד שהשאירו על פי שאלת רב. התוכי הנ"ל היה מדבר, ולפני שבעל הבית שלו חזר בתשובה - הוא דיבר כבעל הבית דברי חולין. ועכשיו כשבעל הבית חזר בתשובה וכל דיבוריו היו של קדושה - גם התוכי 'חזר בתשובה' ודיבר כבעל הבית.

והנה ביום שבת קודש שכח בעל הבית את הכלוב של התוכי פתוח, והלה ניצל את ההזדמנות, ברח החוצה והחל לעוף עד שהגיע למגרש כדורגל. התעייף ונחת במגרש. אחד האוהדים ראה את התוכי היפה, לקח אותו לביתו והניחו בכלוב. ישב אותו אוהד על כורסת הטלוויזיה שבביתו, לחץ על השלט במטרה להדליק את הטלוויזיה, ופתאום שמע מישהו צועק 'שבת!'. הוא נבהל מאוד, הסתכל אנה ואנה לראות מיהו זה, ומי העיז לחדור לתוך ביתו ולצעוק לו 'שבת', ולתדהמתו הבין שזה התוכי. ביקש האיש סליחה וכיבה את הטלוויזיה. למחרת בבוקר התכונן לצאת לעבודה, ושוב שמע את המוכיח בשער קורא 'תפילין, תפילין!'. אשתו עברה בדיוק בסלון ללא כיסוי ראש, והפעם צעק התוכי 'צניעות, צניעות!'.

לבסוף פנה בעל הבית לרב העיר, וסיפר לו על כך שיש לו 'מוכיח' בבית. אמר לו הרב 'אתה יודע שאתה לא משה רבינו, והקב"ה לא ידבר איתך ישירות לחזור בתשובה. אבל ה' יתברך שולח רמזים, ואם קיבלת רמז כזה עבה, והתוכי בא דווקא אליך ומוציא דווקא את המילים האלה מהפה - נראה שאם לא תחזור בתשובה זה קצת מסוכן. כי אחרי כל רמז משמים שהאדם מקבל ואינו חוזר בתשובה - השטן מקטרג, והקב"ה משתיק אותו ועונה לו שהאדם עוד יחזור בתשובה. אבל אחרי רמז כזה עבה - איך הקב"ה ישתיק את השטן?'.

כששמע האיש את דברי הרב החליט לחזור בתשובה שלימה, וגם אשתו ובניו עשו תשובה. ולאחר שלמד הלכות אבידה ומציאה - מצא את בעל האבידה והחזיר לו את התוכי.



 

הפיגוע בחנות הפלאפל

 

 

(פכ"ב פ"ג)
ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא וגו'.

אפשר לרמוז שהדבר שהפריע הכי הרבה למואב, עד שהם קצו בחייהם, היה כשראו שכל אחד מהם - רב הוא. וכמו שמובא בגמרא (מגילה י"ג), כשאמר המן הרשע לאחשוורוש 'בוא ונהרוג את בני ישראל' ח"ו, ענה לו אחשוורוש 'אני מפחד מאלוקים שמא יעניש אותי כמו שהעניש את פרעה ונבוכדנאצר וסיסרא, וכל מי שניסה להזיק לבניו'. אמר לו המן 'כל זה טוב ויפה כאשר הם עוסקים בתורה ובמצוות, אבל עכשיו הם ישנים מפני המצוות, ואין לך מה לדאוג כי הקב"ה לא יכעס עליך כל כך'. ענה לו אחשוורוש 'יש בהם כמה תלמידי חכמים, והם ינצחו אותי ואת כל 127 המדינות שלי'.

והדברים מפליאים עד מאוד שהגויים יודעים טוב מאוד מה הכוח שלנו - לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות. וכמו שאמר המן לילדים שלמדו תורה עם מרדכי, שלימוד התורה שהם למדו בעניין הקומץ שהכהן עושה באצבעותיו, ניצחו את כל העשרת אלפים ככר כסף שלו. וזה מה שהדאיג את מואב יותר מכל - שבכל אחד מישראל יש תורה, ואי אפשר לנצחם.

ועד לדורנו עדיין אנו רואים את ארגוני החמאס למיניהם, שרוצים לקום עלינו. וכולנו זוכרים איך לפני שנים לא רבות היהודי היה יכול לטייל בעריהם באופן חופשי, ואילו כיום בעוונותינו הרבים - ונהפוך הוא, אשר ישלטו הגויים המה בשונאיהם. לפני כמה שנים בפסח נכנס אחד המחבלים לחנות פלאפל בתל אביב, שמכרה פיתות למרות הפסח, התפוצץ ורצח כמה יהודים, רחמנא ליצלן. ושאלו בתחקיר את המשלח ששלח את המחבל 'מדוע לא שלחת אותו למקום שממול? שם היו הרבה יותר יהודים'. אמר להם האיש 'כיוון שבמקום השני יש ספק גדול אם הוא היה מצליח לבצע את הפיגוע, מה שאין כן בחנות הפלאפל שמכרה חמץ. שם הייתי בטוח שהוא יצליח'.

 

 

(פכ"ב פ"ה)
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו'.

כשראה בלק שבני ישראל מנצחים שלא כדרך הטבע, שהרי סיחון ועוג ענקים היו, ולא שייך לפי הטבע לנצחם, באו ישראל בכוח תורתם ותפילתם - וניצחום, הבין שאין צבא בעולם שיכול עליהם, כי הם רוחניים, והצבא החזק ביותר נמצא בפיהם. ואם כן, מה עושים? לכן שלח לקרוא לבלעם, שכוחו בפיו ויודע לקלל, כביכול, כוחו שמו של ישראל.



 

איך מטהרים את הלב?

 

 

(פכ"ב פכ"א)
ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילד עם שרי מואב, ויחר אף אלקים וגו'.

מקשה הגאון מווילנא כמה קושיות. ראשית, מדוע בתחילה אמר הקב"ה לבלעם "לא תלך עמהם", ולבסוף אמר לו "קום לך איתם"? שנית, מה ההבדל בין "עמהם" ל"איתם"? שלישית, אם הקב"ה נותן רשות לבלעם ללכת - מדוע הוא כועס עליו כשהוא הולך?

מתרץ הגאון שיש הבדל בין "עמהם" ל"איתם", שעמהם פירושו לא רק גופנית ללכת איתם - אלא באותה עצה ובאותה מטרה (ולהבדיל, כמו שאמר שמואל הנביא לשאול המלך "מחר אתה ובניך עמי". והסבירו חז"ל - במחיצתי). מה שאין כן המילה איתם, שזה רק גופנית אבל לא באותה מטרה. ועל פי זה הכל מובן, כי השם יתברך אמר לבלעם הרשע בהתחלה "לא תלך עמהם", שזה באותה מטרה. ובפעם השנייה אמר לו "קום לך איתם". אבל בלעם הרשע הלך עמהם, ככתוב "וילך בלעם עם שרי בלק", ולכן כעס עליו ה'.

רש"י התייחס לזאת בפירושו על שרי מואב - "ליבו כליבם שווה". ומה שאנו למדים מכאן זה ש"רחמנא ליבא בעי" - כל מה שהקב"ה רוצה מהאדם זה הלב. שהרי בלעם חשב רק בלב להיות עמהם ולא איתם. וזה מה שאומרים בתפילה "וטהר לבנו לעבדך באמת", כי אם הלב טהור - הכל טהור.

והשאלה הגדולה היא איך מטהרים את הלב, שהרי יש לנו ערלה בלב, וכמו שכתוב "ומלתם את ערלת לבבכם". שערלה בברית אנו יודעים כיצד להסיר, אבל בלב מה עושים? ועבודת ה' בלי לב - ודאי שזו לא עבודת ה' ראויה. אבל אם ניקח את האות הראשונה בתורה, במילה בראשית, והאות האחרונה שזה ישרא ל, ייצא לנו לב. ללמדנו שהדרך האחת והיחידה לטהר את לבנו היא רק על ידי התורה הקדושה.



 

הבור והחולדה הם העדים

 

 

(פכ"ב פכ"ד)
ויעמוד מלאך ה' וגו', גדר מזה וגדר מזה.

פירש רש"י, סתם גדר של אבנים היא. ולכאורה מה רצה רש"י ללמדנו, מה לי אם אלה אבנים או ברזלים? ועל פי תרגום רבי יונתן בן עוזיאל יבואר שהמקום הזה שבו נלחצה רגל בלעם אל הקיר היה הגלעד שעשו ביניהם יעקב ולבן, שיעקב לא יציק ויזיק לזרעו, וגם לבן לא יציק לזרעו. ובלעם, שהוא נכדו של לבן, הולך להפר את השבועה, ויד העדים תהיה בו בראשונה כך שגל האבנים עצמו העניש את בלעם, ולכן רש"י דייק - סתם גדר של אבנים.

ומעשה בנער שהיה מהלך בדרך, והנה הוא שומע צעקות חזקות של נערה הקוראת לעזרה. ניגש הנער למקום ממנו הגיעו הצעקות, ראה את הנערה בתוככי בור עמוק, העלה אותה והצילה. אלא שאמר לה 'אני מבקש שכר על שהצלתי אותך: אני מבקש שתתחתני אתי, וגם אני מבטיח שאתחתן רק איתך'. כמובן שהנערה, שהייתה נפעמת מכך שהנער הציל אותה, הסכימה בלב שלם. בדיוק באותו רגע עברה חולדה לידם, ואמרה הנערה שהחולדה והבור הם העדים לדבר.

אלא שהנער שכח את הבטחתו, התחתן עם אשה אחרת, ונולדו להם שני ילדים. ויהי היום ואחד הילדים ננשך על ידי חולדה ומת. ולאחר זמן לא רב הבן השני נפל לבור ומת רח"ל. שאלה האשה את בעלה: 'איך זה שהילדים שלנו מתים שלא כדרך הטבע?'. אותו איש נזכר וסיפר לה את העניין עם ההבטחה והעדים. מיד אמרה לו האשה 'אם כך, בוא ניפרד ותתחתן עם זו שהבטחת לה'. וכך היה.



 

למה דווקא שלושת הרגלים?

 

 

(פכ"ב פכ"ח)
ויפתח ה' את פי האתון, ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים.

פירש רש"י שהאתון רמזה לבלעם 'איך אתה מבקש לעקור אומר שחוגגת שלושה רגלים בשנה?'. ודאי שהאתון שדיברה עשתה זאת על פי ה' יתברך, ששם את המילים בפיה. ואם כן, למה הקב"ה בחר דווקא את שלוש הרגלים? וכי חסרות מצוות יותר תדירות וקבועות כמו שבת, תפילין ותפילות?

שמעתי תירוץ נפלא, שכל הכוח של בלעם היה שהוא ידע את הרגע שבו הקב"ה כועס. והכעס של הקב"ה החל מחטא העגל, שנמשך שש שעות, כמו שנאמר "כי בו שש משה לרדת מן ההר". ואם ניקח את שלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות - ייצאו לנו 15 יום. וכל יום יש בו 24 שעות. נכפילם ב-15 ויצאו לנו 360 שעות. ויש לנו כלל גדול באיסור והיתר, שאם נשפך חלב לסיר בשר וכדומה - הוא בטל בששים. וזה מה שאמרה האתון לבלעם - זה שאתה יודע את הרגע של הכעס לא שווה כלום, כי שש השעות בטלות בששים, שזה שלושת הרגלים.



 

התאוות מעוורות

 

 

(פכ"ח פכ"ט)
ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.

פירש רש"י, גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים - זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך חרב? ולכאורה, היכן השכל של בלעם, וכי אינו יודע איזה ביזיון נורא יהיה לו? ועוד קשה, שהרי על גבי אתון זו הוא צריך לרכב עד מואב, ובפרט עכשיו שהאתון עשתה אותו צולע כשלחצה את רגלו אל הקיר. אלא כאן התורה לימדה אותנו שכשלאדם אין שליטה על המידות שלו - אין גרוע מזה. וכיוון שהוא כועס עכשיו על אתונו - הוא חייב להתמלא כעס ולהוציא מילים מהפה גם אם הן יביאו לו את הביזיון הכי גדול. וזה כמו מכונית ללא בלמים ומעצורים.

וכן ראינו לגבי עשיו, כשהגיע מן השדה עייף ורעב, ואמר "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (נא = חצי מבושל), ואפילו שזה עלה לו בבכורתו, שעל זה הוא צעק ובכה אחר כך. אלא כשהרשע עומד מול תאוותו - הוא נעשה עיוור כי אין לו שליטה.

ומובא מעשה על רבינו החיד"א זיע"א, שנתארח בשבת קודש באחת הקהילות בחו"ל, ובאמצע הלילה חיפש את הטבק שאותו חיבב עד מאוד. לא מצא אותו, ונזכר שהניחו אצל בעל הבית. לכן קם וניגש לבעל הבית והעירו משנתו לאחר בקשת המחילה, על מנת שיביא לו את הטבק. כמובן שבעל הבית מיהר לקום להביא לרב את הטבק. הרב הודה לו מאוד, ולמחרת, לאחר תפילת שחרית של שבת, עלה הרב לתיבה, פרץ בבכי וסיפר לכולם את מה שקרה, ואיך שהוא ציער את בעל הבית בגלל תאוותו לטבק, ביקש את מחילתו ואמר שמהיום הוא מקבל על עצמו לא להשתמש יותר בטבק לעולם.



 

השמש החוצפן

 

 

(פכ"ב פל"א)
ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וגו'.

יש להקשות: איזו זכות הייתה לבלעם שהוא ראה את מלאך ה'? ואם נאמר שאין צורך בזכות, למה הוא לא ראה אותו קודם, כמו האתון? ונראה לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל, שהאתון הוכיחה וביזתה אותו בדברים נוראיים ביותר וגרמה לו בושה, והוא לא היה יכול לעמוד בתוכחתה. ולפחות באותו רגע ירדה גאוותו וזכה לראות את מלאך ה'. וזה קל וחומר לגבינו.

מובא בזוהר הקדוש (חפץ חיים שער התורה פ"ז) שרבי אלעזר הגיע לביתו ושאל מה התרחש בזמן שהוא לא היה בבית. אמרו לו בני ביתו 'באו חבורה של אנשים, אכלו ושתו, ואחר כך התפללו עליך שיהיה לך טוב'. אמר רבי אלעזר 'אין לי בזה שכר טוב'. ולאחר זמן שוב פעם בא לביתו ושאל מה נתרחש בזמן שלא היה בבית. אמרו לו בני הבית 'באו חבורת אנשים, אכלו ושתו וביזו אותך'. שמח רבי אלעזר ואמר 'עכשיו יש לי שכר טוב'.

ומעשה בזמנינו בגמ"ח של עזר לחתנים בעיר הקודש ירושלים, שבו כל פעם שחתן היה צריך לקבל את הסכום הנדרש - היה מגיע השמש ואומר לו 'המעטפה אצלי, ואם אתה רוצה אותה - אתה צריך ליתן לי קודם כל את המעשר של הסכום'. לא הייתה ברירה לשום חתן, וללא המעשרות הוא אכן לא קיבל את המעטפה. והתלוננו על השמש ה'חוצפן' שמכריח ליתן מעשר מהסכום, אבל זה לא עזר. השמש המשיך בדרכו זו, ולא עוד אלא שהיה מגיע לחתונה (גם בלא הזמנה), ואוכל ושותה. והנה נודע שהגיעה עת פטירתו של השמש, והגמ"ח של החתנים נסגר. רק אז נודע שהאדם שהחזיק את כל הגמ"ח היה בעצם השמש עצמו. וכדי להמשיך לקיימו ביקש לפחות את המעשר. את כל כספו השקיע בגמ"ח. ואפילו אוכל לא קנה לעצמו על מנת לחסוך, ולכן אכל בין השאר בחתונות. עד כאן המעשה.

הרי לנו אדם שנתן את כל כולו לעזור לאחרים, ולא רק שלא חיפש כבוד ולא הראה להם שהוא זה שמחזיק את כל הארגון, אלא העדיף את הביזיון על פני השבח.



 

הכל משמים והכל לטובה

 

 

(פכ"ב פל"ב)
ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך וגו'.

מקשה הספר חסידים, וכי מה רוצה המלאך מבלעם? הרי הוא לא ראה אותו, ואם האתון לא הולכת בדרך הרגילה אלא זזה ימינה ושמאלה עד שלחצה את רגל בלעם אל הקיר ועשתה אותו צולע - מה יותר טבעי מלהכות באתון? וכן לא מובנת תשובת בלעם למלאך, שאומר "חטאתי כי לא ידעתי שאתה פה". אדרבא, בגלל שלא ידעת אזי לכאורה אינך חוטא? ומתרץ הרב שכך כוונת המלאך לבלעם, שאם אתה רואה את האתון נוטה ימינה או שמאלה, אתה יודע שזאת לא היא שהחליטה לנטות - הקב"ה גרם לה לנטות, וזה לא משנה אם יש כאן מלאך או לא. אז למה אתה מכה אותה? עד כאן.

והדברים נוראים עד מאוד, כמה האדם צריך להיות זהיר, להבין שהכל משמים, לא לכעוס ולא להתלונן על שום דבר, אלא להבין שהכל משמים והכל לטובה. ומובא מעשה ביהודי בעל לב שמיח שתמיד היה עליז, גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, וגם כשבטנו רעבה ללחם. והנה יום אחד חזר לביתו, וכדרכו היה שמח וטוב לב. אשתו הזכירה לו שמזה יומיים לא בא אוכל אל פי ילדיהם. אמר לה 'מה שתציעי - אלך ואעשה'. אמרה לו אשתו 'עוד מעט נגמר יום השוק. תלך לשם ואולי תמצא כמה תפוחי אדמה ובטטות שהותירו בעלי הדוכנים'. מיד החל ללכת ברחובה של עיר כשהוא שמח ועליז, ואף זימר לו כמה שירים שמחים.

בינתיים בארמונו של מלך טורקיה התכנסו המלך, שריו ויועציו על מנת לדון בענייני הממלכה. המלך יצא רגע אחד למרפסת הארמון, והנה רואות עיניו את היהודי הנ"ל הולך בשמחה כשפיו מלא שיר ושבח. מיד שלח המלך את אחד ממשרתיו שילך ויביא לפניו את אותו איש. מיהר היהודי כבקשת השליח, והתייצב בפני המלך. שאל אותו המלך 'האם זכית באיזה פרס חשוב שאתה כה עליז?'. 'לא, אדוני המלך. לא זכיתי בשום פרס'. 'אולי אכלת איזה בשר שמן ושתית יין ישן, ולכן אתה שמח?'. 'לא. כבר יומיים אני וכל משפחתי לא הכנסנו דבר מאכל לפינו, ואני הולך להביא שאריות שנשארו בדוכני השוק', ענה.

כששמע המלך את דבריו אמר למשרתו 'תיקח עגלה, תמלא אותה בפירות, ירקות, לחם, אורז וכל מה שצריך, ותיקח את זה לביתו'. הוסיף ואמר המלך ליהודי 'אני רוצה שתאמר לי איך אתה שמח גם כשבטנך רעבה ללחם. הרי אני מושל בכל טורקיה, שותה ואוכל כראוי, ואני לא שמח כמוך'. אמר לו היהודי 'אני בנו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה, ואני יודע שכל מה שהוא עושה לי זה הכי טוב בעולם, ושהכל רק לטובה'. אמר לו המלך 'אני מבקש ודורש ממך שמחר בשמונה בבוקר תבוא לארמון המלוכה, ושנינו נצא ביחד לציד ביערות הסמוכים'. 'כבוד גדול הוא לי', ענה היהודי, ושניהם סיכמו להיפגש.

למחרת המלך והיהודי יצאו לצוד ביערות, והנה המלך מושך בקשת לתומו, ובלא שימת לב פגע החץ באצבע המלך, ונחתכה חצי ממנה. היהודי הוציא מכסו מטפחת, עצר את הדם ואמר למלך 'הכל לטובה, הקב"ה אוהב אותך'. אבל המלך נתרגז מאוד, אמר ליהודי 'מה טוב בזה שאיבדתי חצי אצבע?' וזרק אותו בכעס באחד הבורות שביער. שאל המלך מלמעלה 'נו, ואיך אתה מרגיש עכשיו?'. 'הכי טוב בעולם', ענה היהודי מתוככי הבור.

התקדם המלך לבדו, והנה חבורת שודדים באה לקראתו. כשהבין את כוונותיהם החל להתחנן - 'אנא מכם, אל תפגעו בי ואתן לכם הרבה ממון', מבלי לגלות שהוא המלך. אמרו לו השודדים 'דווקא היום איננו מחפשים ממון. הבן של המנהיג שלנו חולה מאוד, והרופא אמר שצריך לשחוט אדם שלם, ולתת לבנו לשתות את דמו, וכך יתרפא'. תוך כדי כך קשרו את המלך באזיקים והביאוהו אל ראש השודדים. הרופא, שהיה חלק מהכנופייה, החל לבדוק אותו, והנה רואות עיניו שחסרה לו חצי אצבע. אמר לשודדים 'מה עשיתם? הוא לא שלם, חסרה לו אצבע. צריכים דם של אדם שלם ללא רבב - תסלקו אותו מכאן'.

מיד יצא המלך בחזרה ליער, הגיע לבור, זרק חבל ליהודי והוציאו משם. אמר לו 'תדע לך שצדקת שטוב קרה שהאצבע נחתכה', וסיפר לו את הסיפור. 'אבל תאמר לי - מה טוב בכך שאתה היית בבור?'. ענה לו היהודי 'אם לא היית זורק אותי לבור והייתי הולך איתך - השודדים היו לוקחים אותי לשחיטה, כך שלמעשה הצלת את חיי'.



 

אפילו יתוש קדם לך

 

 

(פכ"ב פל"ב)
ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך וגו'.

נראה לפרש בס"ד על פי מה שאמרו חז"ל שהאדם נברא ביום השישי, ואם הוא עובד את ה' יתברך, אזי אומר לו הקב"ה "כל מה שבראתי - בשבילך בראתי". ואם אין האדם הולך בדרך ה' אומר לו הקב"ה "אפילו יתוש קדם לך" (ויק"ר תזריע פ"א).

לכאורה לא מובן הדבר. שהרי אם האדם יותר חשוב, מדוע כשאינו עובד את הקב"ה אומרים לו "אפילו יתוש קדם לך"? ואם היתוש חשוב יותר ח"ו, למה אומרים לו "כל מה שבראתי - בשבילך בראתי"? שהרי אמת יש רק אחת - או שהיתוש חשוב מהאדם או שהאדם חשוב מהיתוש.

ויבואר על פי הגמרא בסנהדרין (צ"ב) שאומרת שכל מי שאין בו דעת, שזו יראת שמים, אסור לרחם עליו. והקשה המהרש"א, והרי כתוב "ורחמיו על כל מעשיו". ותירץ שאדם שאין לו יראת שמים - אינו ממעשיו של הקב"ה, שהרי האלוקים עשה את האדם ישר, והוא עשה את עצמו עקום. והוא גרוע מהבהמה, שהרי בהמה שנוהגת כבהמה - זו דרכה. אבל אדם עם נשמה אלוקית שחוצבה מתחת לכסא הכבוד ועושה מעשה בהמה - זה נזם זהב באף חזיר. ואם הוא לא מרחם על נשמתו - מי ירחם עליו?

ועכשיו מובן למה כשאדם עובד את ה', אומר לו ה' יתברך: כל מה שבראתי - בשבילך בראתי, וכל היקום נברא בשבילך. כי אתה אדם ומתנהג כאדם. אבל מי שלא עושה רצון אביו שבשמים - אזי הוא גרוע מהיתוש. כי יתוש מתנהג כראוי לו, והאדם לא מתנהג כראוי לו. וזה מה שאמר המלאך לבלעם: על מה הכית את אתונך? הרי אתה גרוע ממנה. אתה אדם ונוהג כבהמה, והיא בהמה שנוהגת כבהמה. וכן המילה מה שווה בגימטריא 'אדם'.



 

לפני ההוצאה להורג ביקשה הנערה חבילת מחטים

 

 

(פכ"ג פ"ט)
כי מראש וגו', הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

אומר הגר"א שהמילה הן מראה בפירוש שאין לישראל חיבור עם אומות העולם. שאם נחבר את האותיות הראשונות להגיע למספר עשר, אזי א' מתחבר עם ט', וכך גם ב'-ח', ג'-ז', ד'-ו'. אבל האות ה' - החיבור שלה הוא רק עם עצמה. וכן אם אנו ניקח את החלק השני של האותיות במטרה להגיע למספר מאה, האות י' תתחבר עם צ', וכן כ'-פ', ל'-ע', מ'-ס', אבל נ' מתחברת רק עם עצמה, וזה רמוז במילה הן (עם לבדד ישכון). שהאותיות ה' ו-נ' לבדד ישכנו, ובגויים לא יתחשב.

וכן ידוע שאם היהודים עושים על הגויים קידוש - הם עושים עלינו הבדלה. ואם אנו עושים עליהם הבדלה - הם עושים עלינו קידוש. והדבר נרמז גם בפסוק. איננו חשובים בעיניהם, אבל אם "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא" - אזי "יתחשב". ולצערינו רואים היום שהביאו אל ארצנו הקדושה את האופנה והמודה שלהם, וכבר היום זו גאווה לומר שדבר מסוים הוא נוסח אמריקה. כבר שכחנו שהתורה אמרה על ארץ ישראל שהיא טובה וחשובה מכל הארצות, ועיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. וצריך ללמוד מוסר מאבותינו ואבות אבותינו שעזבו בחו"ל וילות יקרות, עבדים ושפחות, שדות וכרמים, ועלו לארץ עם מעט מיטלטלים בידיהם, והכל על מנת שלא להתערבב בגויים אלא להפך - לבוא לכאן לארץ הקודש. כאן הם הלכו לגור במעברות, כי הם העדיפו מעברה בארץ ישראל ולא וילה באמריקה.

זה גם אחד הפירושים במשנה במסכת אבות (פ"ה מ"ז) שמעולם לא אמר אדם "צר לי המקום שאלין בירושלים", שעצם זה שהאדם נמצא בעיר הקדושה ביותר בעולם - גם אם צר לו המקום, אינו מרגיש זאת כלל, כיוון שהוא נמצא בסלון של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וזה מה שאומר בלק לבלעם - אי אפשר לקללם כיוון שאינם מתערבבים בתוכנו.

וידוע המעשה בנערה יהודיה שחיה במרוקו. השכן הגוי של משפחתה התפעל מיופיה מאוד, וניסה לדבר על לבה שתסכים להינשא לו. אבל כמובן שהיא סירבה בכל תוקף, על אף שהיה מפציר בה מדי יום ביומו, והבטיח לה עושר גדול ואת כל מנעמי העולם הזה. והיא רק התרחקה ממנו כמטווחי קשת.

עד שביום מן הימים הוא הלך לבית המשפט עם שני עדי שקר שהעידו שהנערה התאסלמה וחזרה להיות יהודיה, ובאותם ימים החוק במרוקו אמר שמגיע עונש על דבר כזה. מיד שלחו שוטרים להביא אותה לבית המשפט, ובינתיים באו כל היהודים לחזות מה יעלה בגורל הצדיקה. אולם גזר הדין שקבע השופט הדהים את כולם - גזר דין מוות. אבל כיוון שהשופט 'ריחם' עליה, אמר לה שהם יהיו מוכנים לבטל את גזר הדין אם אותה נערה תתחתן עם אותו גוי. ניסו לשכנע אותה שכדאי לה, שהרי הוא עשיר גדול והיא תחיה איתו בעושר ו'אושר' מופלג. ואז היא פתחה פיה בחכמה ותורת צניעות על לשונה: 'יהודיה נולדתי ויהודיה אמות. מעולם לא התאסלמתי ולעולם לא אתאסלם, גם אם זה יעלה לי בחיי. את הגוף אתם יכולים לקחת - אבל לא את נשמתי'.

הדברים, שנאמרו בלשון חדה וברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, זעזעו את אמות הסיפים באולם בית המשפט, והשופטים רתחו מכעס ואמרו לה שמיתתה לא תהיה רגילה אלא מיתה משונה מאוד - יקשרו את רגליה לזנב הסוס, והסוס ידהר על ההרים ועל הסלעים עד שהיא תמות. ניסו לשכנע אותה שאולי כדאי לה בכל זאת להישאר בחיים ולחיות בפאר, אבל הנערה הצדיקה אמרה 'אני מוכנה למות אלף מיתות ולא לעבור על דבר ה''.

לפני פסק הדין אמרו לה שהיא יכולה לבקש בקשה אחרונה, כמו כל מי שנדון למוות, והנערה ביקשה חבילה של מחטים. השופטים חשבו שהם לא שמעו טוב, כי בדרך כלל מבקשים הגויים מאכל טעים וכדומה, ואילו זו מבקשת מחטים. למרות זאת הביאו לה את המחטים, והיא החלה לתפור את השמלה הארוכה שלה, עד שגופה נתמלא בדם. כששאלו אותה למה היא עושה זאת, ענתה 'כל ימי הקפדתי על הצניעות, שלא יתגלה מבשרי מאומה. ועכשיו כשהסוס ידהר אני חוששת ששמלתי תתרומם ואנשי העיר יראו את בשרי. לכן אני תופרת את השמלה לבשר'. כולם השתוממו על מה חושבת נערה בגיל 17 רגע לפני המוות האכזרי - לא על זה שהיא לא זוכה להתחתן, לא על זה שהיא 'מפסידה' עושר ונפרדת ממשפחתה, לא על המיתה המשונה שבעוד רגע היא תסבול, אלא על הצניעות שלה.

החל הפרש בדהירות נוראות על ההרים ועל הגבעות, וכמעט שיצאה נשמתה. אלא שלפתע שמע הפרש את הנערה הצדיקה צועקת בשארית כוחותיה 'עצור, עצור!'. עצר הפרש וראה שהיא עומדת למות. 'למה לעצור, מה קרה?', שאלה. ענתה לו 'כמה מחטים יצאו מהשמלה. אני חייבת להחזיר אותם, ואחר כך תמשיך בדהרתך'. התעלף הפרש כששמע למה היא חוששת ודואגת גם ברגעיה האחרונים, ולאחר תקופה קצרה התגייר.



 

תרועה גדולה

 

 

(פכ"ג פ"ט)
כי מראש וגו', הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

מעשה ביהודי שהיה רגיל לתקוע בשופר בימי ראש השנה, עד שביום מן הימים היצר הרע לכד אותו ברשתו והפילו מעבודת ה', עד שנעשה חבר לגויים ועזב את הקהילה היהודית. וכל מעשיו - כשל גוי היו. ויהי היום וכל חבריו נתאספו באיזה מקום, וכל אחד ניסה להראות את כשרונו בניגונים למיניהם - מי במפוחית ומי בחלילית וכיו"ב. הגיעו ליהודי ושאלו אותו 'במה אתה יודע לנגן?'. מיד הוציא שופר מאמתחתו והחל בתקיעה ארוכה מאוד, ולאחר מכן שברים. וכשניסה לעשות תרועה - לא הצליח, וניסה שוב פעם, אך ללא הועיל.

כיוון שראה היהודי כך, הלך לרב הקהילה היהודית ושאל אותו למה ומדוע לא הצליח לעשות תרועה - הרי שנים רבות שימש כחזן כתוקע בראש השנה, ותמיד הצליח. ומה יום מיומיים? אמר לו הרב "התקיעה היא כנגד אברהם אבינו ע"ה. ואתה, שמתנהג כמו גוי, הצלחת בתקיעה, כי מאברהם יצא גם ישמעאל, שהיה גוי. ושברים זה כנגד יצחק, ולכן בשברים הצלחת, כי גם מיצחק יצא גוי, שזה עשו. אבל תרועה, שזה כנגד יעקב אבינו, לא הצלחת, כי אתה מתנהג כמו גוי, ומיעקב לא יצא שום גוי. אם תחזור בתשובה - אתה תצליח'. מיד קיבל עליו האיש תשובה שלמה, הוציא את השופר - ותקע תרועה גדולה.



 

איך אפשר לא לספק את התאוות? הרי הוא רק אדם

 

 

(פכ"ג פ"י)
מי מנה עפר יעקב וגו', תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו.

בלעם רוצה לחיות כמו בהמה, אבל למות כמו ישרים, שזה אברהם, יצחק ויעקב. כי לדעתו הטמאה הוא חושב שאי אפשר לחיות מבלי לספק את התאוות הבהמיות, ורק כשעומדים למות, שאז כבר אי אפשר לעשות שום דבר בהמי, זה הזמן למות כמו צדיק.

ומובא במדרש רבה (וישב פ"ז) שמלכה מסוימת שאלה את רבי יוסי האם יתכן שיוסף הצדיק לא חטא, והרי אש בנעורת. זאת אומרת שכמו שהאדם רעב הוא צריך לאכול, וכשהאדם עייף הוא צריך לישון - אם כן, יש באדם יצר הרע, ואיך אפשר לא לספק את התאוות? הרי הוא רק אדם.

התשובה לכל זה היא כמו שהגמרא תירצה לגבי יוסף הצדיק - שכל הזמן היה לומד תורה, ועל ידי זה ניצל. ולמה הדבר דומה? לאדם שצריך לצלול בעומק הים שעה שלמה, שזה בלתי אפשרי ומוביל כמובן למיתה בטוחה. ולכן הוא לוקח חמצן שמספיק לשעה שלמה לפחות. אם הוא לא יקח את החמצן - הוא ימות כמובן. ואותו הדבר בעולם הזה. שאדם המהלך ללא חמצן, שזו התורה הקדושה, ודאי ימות מבחינה רוחנית. שהרי העולם הזה הוא כמו ים סוער, וצריך להחזיק בעץ החיים כדי לא לטבוע בתאוות הרעות. כמו שכתוב, "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג', י"ח).



 

לימוד תורה מביא רחמים גדולים

 

 

(פכ"ג פכ"א)
לא הביט און ביעקב וגו'.

פירש רש"י שהקב"ה לא מביט אוון בבני יעקב כשהן עוברין על דבריו, ואינו מדקדק אחריהם להתבונן באוון שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו. עד כאן.

הרבי יעקב יוסף ידיד הלוי זצ"ל נגלה לאחר פטירתו לאחד מקרוביו, ואמר לו שעומק הדין בשמים הוא נורא ואיום, וכן שדנים את האדם על קוצו של יוד. אלא שאדם שהולך לשיעורי תורה - נוהגים עמו לפנים משורת הדין, ונוהגים עמו ברחמים גדולים. וזה נרמז בפסוק שלנו - לא הביט אוון ביעקב. שיעקב אבינו, כנגד לימוד התורה (וכך גם האדם שנדבק במידתו של יעקב אבינו, שזו התורה) - הקב"ה לא מדקדק עמו.



 

כדאי לפרק את הסוכה ולהחזיר אותה לשם

 

 

(פכ"ג פכ"א)
לא הביט וגו', ולא ראה עמל בישראל וגו'.

אומר אור החיים הקדוש שבלעם אמר לבלק שלא שייך לקלל עם כזה קדוש, כי הם עושים מצוות וחוזרים עליהן המון פעמים, ואינם מראים סימני עייפות. והם אף חוזרים על אותה תפילת עמידה שלוש פעמים ביום, והם גם מתנדנדים ושמחים בשעת התפילה, שזה דבר לא טבעי. שהרי אם נגיד לאדם רגיל לקרוא איזה מאמר מסוים שלוש פעמים ביום במשך כל ימי חייו - אחרי זמן הוא יתרגז, יתייאש ויפסיק לקרוא.

והמגיד מדובנא ממשיל משל ליהלומן שהיה צריך לנסוע נסיעה ארוכה, והייתה לו מזוודה מלאה ביהלומים. כשהגיע למחוז חפצו אמר למשרת שלו שילך להביא את המזוודה מתא המטען, ובינתיים הוא ימתין לו. והנה הוא רואה את המשרת סוחב את המזוודה כשכולו מתנשם ומתנשף, מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את זיעתו. וכל כמה צעדים עוצר לרגע וממשיך.

החל העשיר לצעוק למשרת שזו לא המזוודה שלו. ואכן, כשפתחו אותה ראו שאין בה יהלומים אלא אבנים וברזלים. שאל המשרת את העשיר 'איך ידעת שזו לא המזוודה שלך? הרי זו שלקחתי היא באותו גודל ואותו צבע'. אמר לו העשיר 'כיוון שראיתי איך אתה הולך בקושי, וכבר רצית להיפטר ממנה, ממילא ידעתי שהיא לא שייכת לי, כיוון שהמזוודה שלי קלה ונוחה מאוד להרמה'.

וזה גם הנמשל, שאם האדם דבוק בה' יתברך - אז ממילא התפילה והתורה קלים ונעימים עליו, ואינו רואה בהם עמל אלא שמחה עצומה. וזו מידה כנגד מידה, שאם האדם לא רואה עמל וקושי במצוות, אלא עושה אותן באהבה, גם ה' יתברך לא יביט באוון שלו ולא יקפיד איתו כל כך. וגם כשיש לאדם צער או חולי, והוא בא ולומד בשמחה - שכרו עצום, כמו שאמרו חז"ל (באבות דרבי נתן פ"ג מ"ו) שהרווח, השכר ונחת הרוח שהאדם עושה לבוראו בפעם אחת כשהוא עשה מצווה או למד תורה בצער, שווים יותר ממאה פעמים שלא בצער.

ומעשה בחפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, שלעת זקנותו, לאחר שנפטרה אשתו הראשונה, נשא אשה שנייה. חג הסוכות ממשמש ובא, והנה בנה הרב את סוכתו המהודרת כמו בכל שנה, ולאחר שהיא עמדה כראוי במקומה, יצאה האשה מן הבית כדי לראות את הסוכה. המקום לא מצא כל כך חן בעיניה, ואמרה לחפץ חיים שהמקום בצד השני נראה לה עדיף יותר. החפץ חיים, בלא אומר ובלא דברים, ועל אף גילו המופלג, החל לפרק את סוכתו המהודרת כדי לעשות נחת רוח לבוראו על ידי שהוא שומע לאשתו, והעביר קרש אחר קרש, עם כל מה שמסביב. החל לבנות את הסוכה שוב פעם מההתחלה ועד הסוף.

שוב פעם יצאה אשתו לבדוק את השטח, וגם הפעם לא מצא חן בעיניה המיקום. ושוב אמרה לרב, הדומה למלאך במידותיו הנעלות, 'אני חושבת שהמקום הראשון טוב יותר. כדאי להחזיר את הסוכה לשם'. כולנו יודעים שאדם רגיל היה מתעצבן, ולכל הפחות היה אומר לאשתו 'או שאת בעצמך תפרקי ותבני שוב את הסוכה, או שתישארי בבית, שהרי את פטורה מן הסוכה'. אבל כמו שאנו יודעים, מדובר כאן ברבי ישראל מאיר הכהן הגדול, בעל מידות נעלות ביותר, שפירק שוב פעם את הסוכה והרכיבה במקום בו חפצה אשתו.



 

המבחן האמיתי - עם יקיצת הבוקר

 

 

(פכ"ג פכ"ד-ה)
הן עם כלביא יקום וגו'.

פירש רש"י, כשהן עומדין משינתן שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש ציצית, לקרוא שמע ולהניח תפילין. עד כאן. ולכן אי אפשר לקללם, אומר בלעם לבלק.

מובא בגמרא (ברכות ה') שאבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: שתהא תפילתי סמוך למיטתי (ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום). סמוך למיטתי, הסבירה הגמרא, שכוונתו שמיד שקם מהשינה היה מתעסק בענייני תפילה. וזה דיוקו של רש"י, שאמר "כשהן עומדין משינתן שחרית הן מתגברים כארי" וכו'. ולכאורה קשה, למה דווקא הדגיש בלעם מצווה זו, שקמים מהמיטה בזריזות להתפלל, ולא שאר מצוות?

אלא ידוע שהאדם ניכר בדבר הזה של השינה. כשהאדם ער, יכול להיות שהוא יעשה מצוות לא כל כך מהלב, אבל כשהאדם ישן - הוא נמצא באמת של דרגתו הרוחנית. ולכן כשהקב"ה שואל את שלמה המלך מה הוא מעדיף, חכמה או עושר, הוא שואל זאת בחלום, ששם ניכר אם זה מרצון אמיתי ופנימי שבאדם - או מאי נעימות. ולכן כששלמה ביקש חכמה כדי לדון את בני ישראל כראוי, הקב"ה נתן לו הכל. ולכן בלעם אומר לבלק שבזמן שבני ישראל עושים מצוות - זה מהלב, שהרי מתוך שינה הם מתגברים כאריות לציצית ולתפילין.

זה גם ההמשך של הפסוק, "לא ישכב עד יאכל טרף". פירש רש"י שהיהודי מחבל את המזיקין על ידי שהוא קורא קריאת שמע על מיטתו. וגם כאן נראה אותו דבר, שהרי כשהאדם עייף מאוד - הוא כמו שיכור. ואם בכל זאת הוא לא מסוגל לישון בלא קריאת שמע על המיטה - זה מראה באצבע שכל מעשיו נובעים מלבו הטהור ולא רק לעיני ה"מצלמות".

על ידי זה מובנת הגמרא בברכות (ח') שאמרה שאדם שישן בלא קריאת שמע שעל המיטה נחשב כישן כמו גוי ח"ו.

והרעיון מבהיל: שהרי מה הוא עשה? וכי הוא חילל שבת? "בסך הכל" הוא לא קרא קריאת שמע על המיטה. אלא כמו שהגויים - כל מעשיהם מן השפה ולחוץ, וכמו שפירש רש"י על עשיו (בפרשת תולדות. בראשית כ"ו, ל"ד), שהוא דומה לחזיר שמראה טלפיו מבחוץ שהוא מפריס פרסה, אבל בפנים הכל ריקבון, כך גם הגויים - זה גם האדם שלא קורא קריאת שמע על המיטה, שהרי באותו זמן הוא לא ליד אחרים. ואם הוא נזהר בזה, זה סימן שמעשיו אינם מן השפה ולחוץ. ומי לנו גדול בתורה כדואג ואחיתופל, שהיו ראשי סנהדראות, ואף על פי כן הגמרא אומרת בסנהדרין על הפסוק "האזינו כל יושבי חלד", שאלו דואג ואחיתופל שמעלים חלודה בגהינום כיוון שכל תורתם הייתה מן השפה ולחוץ.



 

ההבדל בין חכמת היהודים לחכמת הגויים: גזר

ומעשה במלך גוי שאמר לשר היהודי שהוא רוצה לדעת מה ההבדל בין החכמה והמעשים של היהודים לבין החכמה של הגויים, אלא שהתשובה צריכה להיות מילה אחת ולא יותר. השר היהודי ענה למלך שהתשובה היא גזר. המלך לא הבין את עומק דבריו, ושאל את היהודי מה פשר התשובה הזו, ומה המילה גזר אומרת. שאל היהודי את המלך 'האם כבודו ראה פעם שדה של גזר?'. 'לא', הודה המלך, 'מעולם לא ראיתי'. 'אם כך', אמר היהודי, 'הבה ניקח שני סוסים ונלך לראות שדה של גזר, וכך אוכל להסביר למלך את תשובתי'. מיד ציווה המלך להביא שני סוסים מובחרים, ושניהם דהרו לשדות הגזר. אמר היהודי למלך 'עתה נתבונן בסוסים ונראה מה הם עושים'.

כשראו הסוסים מול עיניהם יותר מדי עלים ירוקים עסיסיים וטריים - מיהרו לאכלם. ואז היהודי הכניס את ידו בעומק האדמה, הוציא גזר ועוד גזר, ואמר למלך 'זו תשובתי - החכמה והמעשים של הגויים הם חיצוניים, כמו הסוסים הללו שאוכלים את העלים, שהם הדבר התפל יותר. ואילו היהודים - מעשיהם וחכמתם מגיעים לעמקם של דברים'. ועל זה אומר דוד המלך ע"ה (ל"ב, ט') "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין". כמו הסוס שלא מבין וכל "חכמתו" טפלה, כך האדם צריך לירד לעומק בכל דבר מצווה.



 

אם פעם אחת הקב"ה יעשה לנו נס גדול - נחזור בתשובה

 

 

(פכ"ד פ"ה)
נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה וגו'.

כשאנו פוגשים ברחוב אנשים שאינם הולכים בדרך התורה והמצוות, ושואלים אותם למה ומדוע התרחקו מדרך אבותיהם ואבות אבותיהם, יש תשובה השגורה בפיהם, שאם הקב"ה יעשה ניסים כמו ביציאת מצרים - הם יחזרו בתשובה. 'למה ה' לא עושה לנו ניסים?', הם שואלים. 'אם פעם אחת הוא יעשה נס גדול - כולנו נראה שיש אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ונחזור בתשובה'.

ומה נענה לשואלים הללו? פסוק זה הוא התשובה עבורם, שבלעם מדבר עם הקב"ה ומחזה שדי יחזה, והגיע לנבואה כמשה רבינו, שהרי כתוב "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה". ואמרו חז"ל "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, והוא רואה אתון מדברת ומלאך ה'". אבל בלעם נשאר בלעם, וכן ירבעם בן נבט, שהקב"ה תפסו בבגדו ואמר לו "חזור בתשובה, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". וכשהקב"ה הודיעו שבן ישי בראש - נמנע ולא עשה תשובה. והרי ירבעם רואה ויודע שיש אלוקים, אבל ירבעם נשאר ירבעם. וכן מיכה שנתמעך כמעט בבניין בתוך מצרים, וראה עשר מכות ואת קריעת ים סוף ומעמד הר סיני - ובכל זאת עשה את העגל, והיה לו גם בית עבודה זרה.

וזה מה שאומר הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים" וכו'. "וידעת היום" זה לא מספיק, כי גם בלעם, מיכה וירבעם ידעו - וזה לא שינה אותם. אלא צריך גם את החלק השני, שהוא "והשבות אל לבבך", דהיינו שנפנים את הדברים ללבנו שיש אלוקים, שיש דין ויש דיין, ושהעולם אינו הפקר.

זה אחד הפירושים של מאמר חז"ל, "הטוב שברופאים לגיהנם", שהרי הם רואים ניסים יום יום, ורואים אנשים שעל פי הרפואה אין להם שום סיכוי לחיות, אך על ידי ברכה של רב פלוני או אלמוני, אותם "גוססים" קמים ממיטת חוליים. וכמה ניסים ראינו אצל מורנו הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א, כמו ילד שהכבד שלו היה כבר גמור, וכל הרופאים בארה"ב התייאשו לגמרי. הרב אמנון יצחק אמר לאביו של הילד שילמד תורה שעתיים ביום בתענית דיבור, ולאחר זמן מה נתרפא הבן ונעשה בריא ושלם. את כל זה רואים הרופאים יום-יום, ולצערנו עדיין לא כולם חוזרים בתשובה, כיוון שאינם משיבים את הדברים אל הלב.



 

ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה

 

 

(פכ"ד פ"ה)
מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

פירש אור החיים הקדוש שאהליך זה לשון עראי - לומדי התורה בעראי, שהם עובדים וקובעים עתים לתורה, ולכן דרגתם היא יעקב, שזה פחות מדרגת ישראל. ואילו החלק השני הוא משכנותיך, המדבר על לומדי התורה בהתמדה ובלא הפסק, שהם בחינת ישראל.

ואף על פי כן, אומר בלעם, מה טובו אהליך יעקב, שגם הלומדים בעראי חשובים מאוד בעיני ה' יתברך (ולפעמים אפילו יותר מהלומדים כל היום). וידועים דברי הסטייפלער רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל על מה שאמר אותו תנא בגמרא לאחר שעלה לשמים: "ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה". שלכאורה, על איזה עליונים הוא מדבר? ראשי ממשלות, נשיאי מדינות, שרים בכנסת וראשי ערים לא דתיים, שכאן הם "עליונים", ולמעלה הם למטה. את זה אנו יודעים מבלי שהוא יגלה לנו. ועל כרחנו לומר שעליונים שהוא מתכוון זה עליונים ממש, דהיינו קומץ מאברכים ואפילו ראשי ישיבות שיושבים בכולל מהבוקר ועד הערב, אלא שאינם מנצלים את הזמן כראוי, עד שלפעמים דיבורי החול יתרים על דברי התורה.

והרב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל אמר שכמו שצריך להיזהר מאתרוג מורכב מכלאיים - כך צריך להיזהר מלימוד תורה מורכב בכלאיים של חול וקודש. וכן כשמסיימים את הלימוד בשעה שבע בערב, מה עושים עם שאר השעות? ולעומתם אנשים שעובדים, ויש להם שעה או שעתיים בערב ומנצלים אותן עד תום ללימוד התורה - הרי הם עולים במעלתם על פני אותם אברכים שכמובן הם רק מעט מן המעט. שהרי רוב האברכים, ברוך ה', מנצלים כל רגע פנוי לעבודתו יתברך. וכדברי הסטייפלער מובא גם בחפץ חיים.



 

התורה לא מביאה אותך רק לחיי העולם הבא, אלא גם לחיי העולם הזה

 

 

(פכ"ז פי"א)
ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד.

לפעמים נדמה לאדם שאם הא יעשה עבירות ולא ילך בדרך ה' - יהיה לו טוב, והוה יהנה מהעולם הזה. ואם הוא יהיה צדיק - אזי הוא דווקא יפסיד את העולם הזה. ברוב הפעמים זו טעות חמורה, שהרי אין צורך לומר שהעולם הבא אין לו, אבל אפילו עולם הזה לא יהיה לו, ואת זה אנו רואים כאן אצל בלעם שחשב שאם הוא יעבור על דבר ה' - יהיה לו טוב.

מתחילת הפרשה אנו רואים איך בלעם מקבל מכה אחר מכה - ראשית כל כשהאתון לחצה לו את הרגל אל הקיר ועשתה אותו כמעט נכה. אחר כך האתון מביישת אותו בדברים מכוערים ביותר. ואם זה לא מספיק - במקום לקלל הוא מתחיל לברך, ובלק וכל העם לועגים לו, עד שבלק אומר לו 'אם אתה רוצה להישאר בחיים - כדאי לך לברוח, כי העם רוצה להרוג אותך'. ולא עוד, אלא שהנבואה נלקחה ממנו, והוא נעשה גם נכה, גם מבוזה וגם בלי נבואה.

וכעין זה ראינו אצל יעקב ועשיו (תד"א, פי"ט), שיעקב אמר לעשיו בהיותם בבטן אמם שיש שני עולמות - עולם הזה ועולם הבא. 'ואנחנו שתי אומות, וכל אחד מאיתנו צריך לבחור איזה עולם הוא רוצה'. אמר עשיו ליעקב 'מה יש בעולם הבא?'. ענה לו יעקב 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה'. ועשיו, שכולו גשמיות, לא כל כך מעניינת אותו רוחניות. שאל שוב 'ומה יש בעולם הזה?'. אמר לו יעקב 'בעולם הזה יש אכילה, שתייה, יין, עראק, בירות, טיולים, ים וכן הלאה'. אמר עשיו 'זה נשמע לי יותר מעניין, אני לוקח את העולם הזה, ואתה יעקב תיקח את העולם הבא'.

שניהם הסכימו על כך, וכשיעקב ועשיו נפגשו לאחר הרבה שנים בהן יעקב עבד אצל לבן, ראה עשיו שיש ליעקב עולם הזה יותר טוב משלו בהרבה - בעושר, בכבוד, בילדים טובים ובנשותיו הצנועות. אמר עשיו ליעקב 'מי אלה לך?', דהיינו איך יש לך עולם הזה? הרי סיכמנו שאתה מקבל את העולם הבא. אמר יעקב לעשיו 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא'. באותו יום ברח עשיו לשעיר, מהבושה הנוראה.

ועוד מעט יקוים בעזרת ה' יתברך הפסוק 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והייתה לה' המלוכה', ויקוים גם מה שכתוב 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים'. שהגדיל ה' לעשות עמנו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.



 

ברוך שלא עשני אווז

 

 

(פכ"ד פ"כ)
וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד.

מעשה שהיה ברבי אליהו לופיאן זצ"ל, ששיחק בבית בכדור בהיותו ילד קטן כבן ארבע. בשלב מסוים פגע הכדור באחד מכלי הבית, והכלי נפל ונשבר. כשראתה כך אמו, הורתה לו לא לשחק יותר בבית עם הכדור, וגערה בו שייצא החוצה.

למחרת הוא שיחק בחצר עם הכדור, אבל האווז, שלא ממש ציית להוראות, נכנס דרך החלון אל המטבח, ובדרך שבר כמה צלחות. לתדהמת הילד הקטן, שלימים נעשה לגדול הדור, הוא ראה שאמו לא צועקת כלל על האווז, ואף לא מזהירה אותו שלא להיכנס שוב ולשחק בבית, אלא מלטפת אותו בעדינות ומוציאה אותו החוצה.

באותו רגע חשב הילד 'חבל מאוד שאני לא אווז, שהרי מותר לו הכל, ואף לא צועקים עליו'. עד שבליל שבת אחד אמר 'ברוך אלוקים אלוקי ישראל שלא עשני אווז', כיוון שראה אותו בתוך הצלחת - והבין הכל. וזה בדיוק עמלק, שבלעם אומר "ראשית גויים עמלק" - כלומר הם יהיו הראשיים והחשובים ובעלי ההנאות למיניהן, אבל "ואחריתו עדי אובד", כלומר אחריתם תהיה אבדון גמור. ולכן אשרינו, מה טוב חלקינו שאנו יהודים, בניו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שמוכיחנו מדי פעם. כי את אשר יאהב ה' - יוכיח.


יכנס תלמיד אצל הרב

 

 

(פכ"ד פכ"א)
וירא את הקיני וגו', ויאמר איתן מושבך וגו' ... ויאמר אוי מי יחיה משומו אֵל.

קיני, כידוע, הוא יתרו. בלעם רואה את יתרו שהתגייר וחזר בתשובה שלימה, והוא חותן משה, ונראה איתן וחזק בתשובתו אף על פי שהיה שקוע בהבלי העולם הזה, וגם שימש ביחד עם בלעם כיועץ לפרעה. מיד נכנסה קנאה בבלעם, ותמה איך יתרו עזב את התשוקות של העולם הזה ונדבק בקב"ה. אמר לעצמו בלעם 'אולי גם אני אתגייר?', אבל מיד התחרט וצעק 'אוי אוי אוי', מי יחיה משומו אֵל? אם אני אשים עליי את האל - אני לא אחיה, לא אוכל לעשות חיים וליהנות, וזה כמו מוות.

כך היצר הרע מראה לאדם הרשע שאם הוא עוזב את הנאות העולם הזה - טוב מותו מחייו, כביכול. והאמת היא שזה בדיוק הפך, שהרי על התורה והמצוות נאמר "כי הם חיינו ואורך ימינו". ופרידת אנשי החכמה מן התורה היא מוות עבורם.

וכמו שמובא (בב"ק קי"ז) המעשה ברב כהנא. כאשר ראה איש מחוצף שדיבר לא יפה לרב שהיה גדול הדור, נתן לו מכה והרגו. אמר אותו רב גדול לרב כהנא שיברח מיד לארץ ישראל, שהמלכות לא תתפסהו, וגם שיכפר על כך שהרג יהודי. עוד הורה לו ששבע שנים לא יגלה שהוא יודע תורה, ויעשה עצמו כמו עם הארץ. מיד קם רב כהנא, עלה לארץ ישראל, והגיע למקומו של רבי יוחנן. אמר ריש לקיש לרבי יוחנן שהוא צריך להכין טוב יותר את השיעור, כי ארי עלה מבבל, והוא מלא בתורה, ושלא יקשה לו קושיות.

ובאמת, רב כהנא הגיע לישיבה, כיבדו אותו לשבת בשורה הראשונה מתוך השבע (החכמים הגדולים ישבו בשורה הראשונה, הפחות חכמים בשנייה וכן הלאה). רבי יוחנן העביר את השיעור, וחיכה לקושיות ולתגובות מהארי שעלה מבבל, אבל רב כהנא שתק כפי שציווה עליו רבו, והעבירוהו לשורה השנייה. גם שם שתק, עד שהעבירוהו לשורה השביעית. וכשהגיע רב כהנא לשורה השביעית אמר 'ריבונו של עולם, שהצער והבושה שנעשו לו בשבע שורות הללו יהיו חשובים כמו שבע שנים', וביקש מרבי יוחנן לדבר דבר.

כשפתח את פיו ראו כולם את גדולתו העצומה והקדימוהו לשורה השישית. גם שם לא פסק מלדבר דברי אורה ותורה, עד שחזר שוב לשורה הראשונה. והרי יוחנן, שהיה זקן מאוד - הגבות שלו כיסו את עיניו כך שעדיין לא ראה את פניו של רב כהנא. ביקש מתלמידיו הסמוכים אליו שיגביהו את גבותיו כדי שיוכל לראות את זיו פניו של רב כהנא. אלא שלרב כהנא הייתה שפה תחתונה חתוכה, והוא נראה כמחייך, למרות שלא באמת חייך.

כשראהו רבי יוחנן, חשב שהוא מחייך כאומר לו 'ניצחתי אותך'. נתן בו עיניו ועשהו לגל עצמות. אך כשנודע לרבי יוחנן שהוא טעה - הלך לקברו של רב כהנא. סביב הקבר היה נחש, ואמר רבי יוחנן "יכנס הרב אצל התלמיד", אבל הנחש לא זז ממקומו. אמר הרב "יכנס תלמיד אצל תלמיד" והנחש עדיין לא זז. עד שאמר רבי יוחנן "יכנס תלמיד אצל הרב", ורק אז ניאות הנחש ופינה מקום לרבי יוחנן שנכנס, ביקש סליחה וביקש שיבוא עמו לבית המדרש.

יש שתי דעות - יש אומרים שרב כהנא בא עמו לבית המדרש, ויש אומרים שהוא אמר לו 'סבלתי את צער המוות פעם אחת, אני לא רוצה לסבול זאת שוב'. ומן המעשה הזה למדנו שבשביל רב כהנא, לשתוק מדברי תורה היה כמוות עבורו. ברוך המבדיל בין צדיק לרשע.



 

כדי להצליח נצטרך להחדיר זימה לבני ישראל

 

 

(פכ"ד פכ"ה)
ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו... וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב וגו', ויחר אף ה' בישראל.

בלעם ובלק היו מכשפים נוראים מאין כמותם. ונוסף על כך שבלעם ידע את הרגע שבו הקב"ה כועס, ראו בכישופים היכן עתידים ישראל לחטוא, הקריבו 42 קרבנות ועשו שבעה מזבחות. אך הקב"ה שינה סדרי בראשית ולא כעס, ולא הועילה להם שום קללה, כיוון שבני ישראל הולכים בדרך ה'. וכשאין עוונות - אין צרות.

לכן כשבלעם ראה כך, אמר לבלק 'אין לנו ברירה. כל זמן שהם הולכים בדרך ה' - אין לנו שום עצה נגדם. אבל אם אתה רוצה שנצליח - יש רק דרך אחת ויחידה: לסלק מהם את הצניעות. אני נביא, ואני יודע שה' שונא את כל העבירות, אבל העבירה שמכעיסה הכי הרבה את הקב"ה היא הזימה והפריצות. אלוהיהם של אלו שונא זימה. אני ואתה יכולים לחזור הביתה, רק תשאיר כאן כמה מחבלות שיחטיאו אותם, והם ימותו אחד אחרי השני' ח"ו.

וכך היה הדבר, שאף נרמז בשמותיהם של הרשעים - בלק ראשי תיבות בנות לכו קצר, ובלעם ראשי תיבות בנות לכו עם מיני. ומי שיעשה חשבון יראה ברש"י (פכ"ה פ"ה) שהיו 72 אלף דיינים שכל אחד מהם הרג שניים (חוץ מה-24 אלף במגיפה), שזה יוצא 156 אלף איש שמתו בגלל החטא הנורא.

אחר כל אלה הדברים, כל אחד מאיתנו ירים ויטהר רעיוניו וקדושתו. וכל בת ישראל, התבונני וראי שאת יכולה להיות חשובה מהכהן הגדול, כמו שכתוב (תהלים מ"ה י"ד) "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה". את, הצנועה, חשובה יותר מהכהן הגדול שלובש את משבצות הזהב. וכן משבצות זהב לבושה - ראשי תיבות מזל. שזה המזל של האשה. וכן להיפך - אם את לא צנועה ח"ו, מי יודע כמה עונש תקבלי על כל אחד ואחד שמסתכל בך. וכבר אמרו רבותינו "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" (ספרי כ"ג, קי"ז).

והיה מעשה נורא עם בנו של הרב הגאון רבינו יוסף חיים זיע"א, שהייתה מגיפה בזמנו, והיו מתים כל פעם זקנים עם נערים. והייתה איזו אשה זמרת ששרה בכל מיני אירועים למיניהם באופן בוטה מאוד, והרב הצדיק ידע ברוח קדשו שכל המגיפה הנוראה הזו באה בגלל שגברים שומעים אותה וחוטאים. לכן קרא לה הרב ודיבר איתה בנועם שתפסיק מכך, כיוון שהיא זו שגורמת לאסונות הכבדים. אבל הזמרת סירבה והמשיכה לשיר את שיריה. הרב, שראה שאין עם מי לדבר, והבין שיש ללכת צעד נוסף על מנת למנוע את המגיפה, אסף את כל רבני העיר בבית הכנסת ואמר להם 'אני עושה מי שבירך - ואתם רק תענו אמן'. אמר הרב 'ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שהזמרת פלונית בת פלונית תמות ברגע זה', וכולם ענו אמן. ואין צורך לומר שהיא מתה מיד, והמגיפה נעצרה.

ויש לומר: ודאי שהקב"ה שופט את האדם לפי הדור. היום הדבר נפוץ, אך בדורות שעברו - לשמוע זמרת זה היה לא פשוט. עד לאותה זמרת לא היה דבר כזה מעולם בקהילות היהודיות, ולכן על פרצת הגדר הזו היא שילמה באופן חמור כל כך.



 

משחקים של כבוד

 

 

(פכ"ה פ"ו)
והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית וגו'.

אמרו רבותינו ז"ל שהמדיינית באה למחנה ישראל בכוונה להחטיא את ראש בני ישראל, שזה משה רבינו, כי כך אביה בלק הורה לה. אבל בא אליה זמרי בן סלוא, שהוא בעצם שלומיאל בן צורי שדי (שינו את שמו כיוון שכשאדם מתקלקל - גם שמו משתנה לרעה) ואמר לה 'אני גדול ממשה רבינו, שהרי הוא נולד מהשבט השלישי, לוי, ואני נולדתי מהשני, שבט שמעון', והראה לה את 24 אלף בני שבטו.

תפס אותה בבלוריתה, הביאה למשה רבינו ו'שאל' אותו: 'זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו - מי התירה לך?'. והלך ועשה עבירה. אלא שיש להקשות, מה רצה באמת זמרי בן סלוא? אם אתה מחפש לעשות עבירה, למה אתה עושה רעש, בפרט שאתה מוחזק כאחד מגדולי הדור, וזו בושה גדולה מאוד? ועוד יש לשאול: למה אתה אומר למשה רבינו 'בת יתרו - מי התירה לך?', שהרי הוא גייר אותה, וגם זה היה לפני מתן תורה.

תירץ הרב הגאון הרב יהודה דרעי שליט"א, על פי המדרש, שהקב"ה אמר למשה רבינו שייקח את כל דייני ישראל וידונו את החוטאים. ואילו לנשיא שבט שמעון לא קרא משה, כיוון שהוא היה מבוגר מאוד, ומשה רבינו לא רצה להטריחו. הרי בדיני נפשות לא גומרים את הדין באותו יום אלא צריך לישב גם בלילה וללמוד טוב את הנושא, ולמחרת צריך להיות בתענית (ואולי גם בגלל שרוב החוטאים היו משבט שמעון, כמובא ברש"י). ואזי באו אנשי שבט שמעון לנשיא שלהם ואמרו לו 'כנראה משה רבינו מזלזל בך, והוא חושב שאתה כבר לא יודע לדון כראוי, לכן הוא קרא לכל הדיינים ואילו לך הוא לא קרא'.

כשמוע הנשיא את הדברים הללו אמר בלבו 'אני חייב לנקום במשה רבינו. הוא פגע בכבודי - אני אפגע בכבודו'. אלא שהשאלה היא איך פוגעים בכבודו, שהרי משה רבינו הוא צדיק יסוד עולם. אבל מיד היצר הרע מזכיר לו את בת יתרו שמשה נשאה, והבא להיטמא - פותחין לו (יומא ל"ח). ומיד באה כזבי בת צור, וכל מטרתו של זמרי הייתה לפגוע במשה רבינו באשר לבת יתרו. וכיוון שאת זה הוא עשה - הדלת לגיהנם כבר נפתחה, ועבירה גוררת עבירה.

ובעניין זמרי בן סלוא, הבה ונראה מה רבינו האר"י זיע"א גילה לנו. שכם בן חמור אמר לכל אנשי עירו לעשות ברית מילה כדי שיוכל להתחתן עם דינה, ובאו שמעון ולוי והרגו כל זכר. בא שכם ואמר לקב"ה 'האם לא מגיע לי שכר על ברית המילה שעשיתי?'. אמר לו הקב"ה 'אם אתה רוצה שכר - אזי תרד שוב לעולם עם כל ה-24 אלף שעשו ברית, ותתקן הכל כראוי'. וזו נשמת זמרי בן סלוא, אלא שבמקום לתקן - הוא קלקל שוב, וכן ה-24 אלף שסייעו לו, גם הם מתו, ולכן הוצרכו לירד שוב לעולם הזה. וזו נשמתו הטהורה של רבי עקיבא ו-24 אלף תלמידיו. זו גם אחת הסיבות שרבי עקיבא היה צריך לפרוש מאשתו 24 שנה, כדי לתקן את הקלקולים הקודמים. וכן במשנה באבות (פ"ג, מי"ז) הוא הזהיר מאוד ואמר "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה".



 

מדוע רבי עקיבא ירק, בכה וצחק?

וכן מובא בחז"ל (מעשה אבות ע"ז, כ') שאשתו של טורנוסרופוס הרשע, שהייתה אחת הנשים היפות בעולם, ראתה שבעלה תמיד כועס ועצבני. שאלה אותו על כך, ותהתה למה אינו רגוע. השיב לה טורנוסרופוס הרשע, שנחשב כאחד החכמים ביותר שבגויים, שאת כל הקושיות שהוא מקשה לרבי עקיבא - מצליח עקיבא לפתור לו בקלות, כך שמעולם לא ניצח אותו בוויכוח.

אמרה לו אשתו 'האם אתה מרשה לי לילך ולהחטיאו, וכך לא יהיה לו יותר סיוע משמים?'. בעלה הרשה לה, וכשהיא ראתה את רבי עקיבא עובר - היא גילתה את שוקה. ורבי עקיבא ירק, בכה וצחק. היא נדהמה והתפעלה מאוד מקדושתו של רבי עקיבא, שלא התרגש ממנה כל עיקר, ושאלה אותו 'מדוע ירקת, בכית וצחקת?'. אמר לה רבי עקיבא 'ירקתי כי זה מגעיל אותי (אולי הוא נתכוון לומר שזה מגעיל את הנשמה, וכדי להתגבר על תאוות הגוף טוב לירוק, שזה אותיות פי, שזה ראשי תיבות פלטי יוסף, שנתגברו על היצר הרע שלהם. כך מובא במשנה ברורה). ובכיתי על היופי הזה שעתיד להתבלות בעפר (ואולי הוא נתכוון לרמוז שבגלגול הקודם הוא נתבלה בעפר בגללה, שהיא הייתה באותו גלגול כזבי בת צור), וזה שצחקתי - לא אגלה לך מדוע, אבל מסתמא שאת תדעי לבסוף'.

חזרה האשה לביתה והודיעה לבעלה שהיא לא חוזרת אליו. הלכה והתגיירה, ואחרי שנפטרה רחל, אשתו הצדקת של רבי עקיבא, הוא התחתן עמה (וממילא הבינה למה הוא צחק). ואחר כל הדברים אפשר להבין איך קרה שמשה רבינו שמע את שיעורו של רבי עקיבא ולא הבינו עד שאמר רבי עקיבא "הלכה למשה מסיני" ונתיישבה דעתו. ביקש משה רבינו מהקב"ה 'הראית לי את תורתו - תראה לי את מיתתו', וראה איך לוקחים אותו הגויים הרשעים, וסורקים את בשרו במסרקות של ברזל ביום הכיפורים. שאל משה את הקב"ה "זו תורה וזה שכרה?". אמר לו הקב"ה "חזור לאחוריך, כך עלה במחשבתי לפני" (עיין מנחות כ"ט).

ולפי מה שהזכרנו, "חזור לאחוריך" זה חזור לדור שלך ותזכור איך הייתה פרידת הנשמה מהגוף של זמרי בן סלוא במיתה הכי בזויה שיהודי יכול להגיע אליה, כשהוא נמצא בעבירה נוראה. ולכן עכשיו צריך לעשות תיקון ולסרוק את בשרו במסרקות של ברזל (שבשרו הוא רמז לברית קודש, שנאמר 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וברזל זה אותיות לב זר, וגם ראשי תיבות בלהה רחל זלפה לאה, שמשם יצאו שבטי י-ה. בגלגול הקודם הוא חטא עם בת אל נכר, אזי ה ברזל פגע בבשרו).

בסופו של דבר ראינו שאליהו הנביא זכור לטוב בא ללקט את עצמותיו של רבי עקיבא, כיוון שפנחס הוא אליהו, וכיוון שבגלגול הזה הוא זה שהרגו. לכן כשנעשה התיקון המושלם, יצאה בת קול ואמרה "אשריך רבי עקיבא, שאתה מזומן לחיי העולם הבא". בא אליהו וסיים את התיקון (ואין צורך לומר שהדברים שכתבנו הם רק גרגיר קטן ממה שהיה).



 

לאדם קשה להבחין בעבירות של עצמו

 

 

(פכ"ה פ"ז)
וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו וגו', וידקור את שניהם וגו'.

רבותינו אמרו שפנחס הטמין את החרב בבגדו, ונכנס למחנה של שבט שמעון. 24 אלף איש הקיפו את האוהל של זמרי בן סלוא, וכשראו את פנחס מתקרב, שאלוהו מה רצונו. אמר להם 'וכי רק לשבט שמעון מותר לחטוא, ולשבט לוי אסור?'. כיוון ששמעו אותו וחשבו שהוא רוצה לחטוא - אמרו לו 'בכבוד, תיכנס'. נכנס והרגם. והגמרא מונה 12 ניסים שנעשו לו, ומי שרוצה לראותם יעיין בגמרא (סנהדרין פ"ב).

אלא שיש לשאול: וכי מתוך כל ה-24 אלף שהיו משבט שמעון לא היה אפילו צדיק אחד שיקום, יעשה מעשה ויהרוג את זמרי? זה ודאי לא יתכן, שהרי אנו מדברים על דור דעה שהלך עם ענני כבוד ואוהל מועד. כמאמר הרמב"ן, אשרי הדור שעוונותיו ספורין - דהיינו שכל הארבעים שנה חטאו עשר פעמים בלבד. ואם כן, איך לא קם אחד מבני השבט להרוג את הנשיא שעובר עבירה חמורה, וכל העם בוכה?

אלא מכאן למדים מהו כוח הקרבה. דהיינו, שבט שמעון הרגישו קרובים מאוד לנשיאם, שלימדם תורה והנהיגם בחסד וברחמים, ונחשב בעיניהם לצדיק גדול. אזי גם אם הוא יעשה את העבירה החמורה ביותר בעולם - הם יצדדו בו וידונו אותו לכף זכות, כי טחו עיניהם מלראות לו חובה. ואולי זו אפילו מצווה בעיניהם, והם אף מוכנים להרוג את מי שיפגע ברבם.

ואם ככה, אדם רואה באדם אחר שהוא אהובו רק את הטוב, ואינו יכול לדונו לחובה. קל וחומר בנו, וקל וחומר שאדם לא יכול לראות את הדברים הרעים שהוא בעצמו עושה, שהרי אין אוהב לאדם יותר מאשר את עצמו. ואפילו כשהתורה ציוותה לאהוב היא אמרה 'ואהבת לרעך כמוך'. במקרים מסוימים ידי נשים רחמניות אף בישלו ילדיהן, כי אהבת האדם לעצמו - אין לה גבולות. ולכן האדם חייב לשמוע מפי חכמים וסופרים את שגיאותיו כי הוא בעצמו לא יראה אותן גם עם זכוכית מגדלת.

ומעשה בבחור ירא שמים שהגיע לפרקו, נפגש עם בת ישראל כשירה וצנועה, והכל הלך למישרין. אלא שאם הכלה סירבה בכל תוקף לשידוך, כיוון שהחתן היה צולע על יריכו. ואף על פי שבעלה ניסה להסביר לה שהוא צדיק וירא שמים, וזה העיקר - היא לא הסכימה והשידוך בוטל. ואחר כמה זמן בעלה, שהיה צדיק, הרגיש קצת חולשה ואמר לאשתו שהוא צריך לשתות משקה חם לפני התפילה, כדי להתחזק. אשתו ניסתה להניאו מכך, אך כשראתה את חולשתו - הסכימה, ואף הכינה לו בעצמה את המשקה. והנה כשבאה להגיש לו את המשקה וצעדה לקראתו, החליקה ונקעה את הרגל, ואמרה שזה כנראה שבגלל שהיא מסייעת ל'עובר עבירה' בכך שהיא מכינה לו משקה חם לפני התפילה. וכל בר דעת מבין למה היא נעשתה צולעת. ויהי רצון שלא נהיה צולעים בעבודת ה', ופקודי ה' ישרים משמחי לב.


 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים