אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת בהעלותך
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר במדבר >> פרשת בהעלותך
פרשת בהעלותך
מעיינה של תורה

"בהעלותך את הנרות"(ח, ב)
למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקב''''ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
במה גדולה הדלקת הנרות מקרבנות הנשיאים?
במדרש רבה נאמר על כך: "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין". אך עם זה עדיין קשה להבין, והלא בזמן שבית-המקדש אינו קיים ואין הקרבנות נוהגים הן גם המנורה אינה קיימת?
ברם - אומר הרמב"ן - כאן הבטיח לו השם-יתברך לאהרן הכוהן, שעל-ידי בניו החשמונאים יתרחשו ניסים ונפלאות בחנוכה שניה, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן של יום אחד, ותישאר לדורות מצווה של הדלקת-נרות - נרות החנוכה, שנוהגים אפילו בזמן שבית-המקדש אינו קיים. כלפי הנרות הללו נתכוון המדרש באמרו: "אבל הנרות לעולם קיימין".
קרבנות הנשיאים בא כדי לכפר על החטאים שהרגיש כל אחד מהם בשבטו.
אהרון הכהן הרגיש בעצמו את חטא עשיית העגל, לפיכך חלשה דעתו שלא הביא גם הוא קרבן, פן יגרום חטא זה לעיכוב בהשראת השכינה. על כן הראה לו השם-יתברך על המנורה, אשר הנר המערבי שבה היה דולק תמיד בדרך נס, אף כי לא יצקו בו שמן יותר מבשאר הנרות, למען ישמש עדות שהשכינה שורה בישראל (ראה שבת כ''''ב) - הרי ממילא זוהי ההוכחה הברורה ביותר שנתכפר חטא העגל.

"ויעש כן אהרן" (ח, ג)
להגיד שבחו של אהרן שלא שינה
בכל הבריאות שבפרשת מעשה-בראשית נאמר: ''ויהי כן'', ורק בבריאה של האור נאמר: 'ויהי אור" ולא נאמר "כן''.
ואמרו על כך חכמינו, לפי שהאור הנברא נגנז, מאחר שלא היה העולם ראוי לו, ובמקומו נתהווה אור אחר, קטן ושונה מכפי שנברא.
אהרן הכהן, בהדליקו את המנורה, תיקן את העולם והחזיר לו את האור הראשון, ונמצא שהוא החזיר את ה'''כן''', שעשה את האור כפי שנברא מלכתחילה בלי השינוי שחל בו אחר-כך, והיינו "שלא שינה".
טבעו של אדם הוא, שכשהוא עולה למדרגה רמה הריהו בא לכלל התפעלות עצמית. ואילו אהרן הכהן עשה עצמו כמנורה עצמה - "ויעש כן אהרן" - כשם שהמנורה אינה מרגישה כלל אם גבוהה היא או נמוכה, כך גם הוא לא נתפעל כלל מעלייתו למדרגות יותר רמות - ''שלא שינה''.
אדם אחר בעשותו עבודה שכזו היה ודאי מאבד את שווי-משקלו מחמת גודל ההתלהבות והיה שופך מן השמן ארצה ומשקיע את הפתילות. שבחו של אהרן היה בזה, שעל אף גודל ההתלהבות עשה את הכל בדייקנות ללא שום שינוי. זהו כח אדיר שכמעט אי-אפשר להשיגו.

''ולקחו פר בן בקר...ופר שני בן בקר תקח לחטאת'' (ח, ח)
כאן נאמרה עולה לפני חטאת, ואילו אחר-כך בפסוק י''ב נאמר: ''ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה'' - חטאת לפני עולה?
ברם, הדין הוא בכל הקרבנות שמקריבים את החטאת לפני העולה, שכן תחילה יש לכפר על החטא ואחר-כך יש להביא מתנה; פרט לקרבנות על חטא של עבודה-זרה, שמקריבים תחילה את העולה, לפי שבעבודה זרה מחשבה מצטרפת למעשה ויש להקריב איפוא תחילה את העולה שבאה לכפר על הרהור הלב.
קרבנות הלויים הלא באו לכפר על חטא העגל ומן הדין צריך היה להקדים את העולה לפני החטאת, כנהוג בקרבנות של עבודה-זרה. ברם, השם-יתברך שהוא יודע-מחשבות, ידע שלא חטאו בני-ישראל במחשבה, כי כוונתם היתה לשם-שמים ולא רצו אלא שיהיה להם מנהיג, לפיכך אמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה". כנהוג בשאר קרבנות.

''ואתנה את הלויים'' (ח, י'ט)
חמש פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה.
מה טעם זה נזכר דוקא בפרשה זו?
ברם, כאשר נבחרו רק הלויים לעבודה הרי עשויים היו בני-ישראל לבוא לידי חולשת-הדעת, שאין הם ראויים לעבודה; לפיכך מזכיר כאן הכתוב את חיבתם לפני המקום, בדומה לחמשה חומשי-תורה, אשר אם כי כל אחד מהם הוא ספר בפני עצמו בכל-זאת מהווים חמשתם יחד תורה אחת.
כך גם בני-ישראל, אף כי מחולקים הם לכהנים, לויים וישראלים, בכל-זאת מהווים הם ביחד עם-סגולה אחד.

''ויקרא את שם המקום קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים'' (י,א, ל''ד)
רק את המתאווים קברו שם, כי אם התאווה עצמה נקברה שם. היא חדלה מלב כל אלה שחזו בעונש הנורא. על-ידי קבירת המתאווים נקברה התאווה עצמה, ולפיכך נקרא המקום בשם ''קברות התאווה'' ולא ''קברות המתאווים''.

''והאיש משה עניו מכל האדם'' (י''ב, ג)
ישנה ענווה פסולה, שאדם נוהג עניוות על-מנת שיזכה בתהילה, ועל-כן כשהוא נוכח לראות כי מרננים אחריו שהוא בעל-גאווה ולא עניו, הריהו משליך באמת את הענווה מאחריו גוו. אבל הענו האמיתי נשאר עניו אפילו כאשר הבריות חושדות בו בגאווה.

''ותדבר מרים ואהרן במשה'' - הם דברו במשה, כי גאווה היא מצדו שפרש מן האשה, שכן ''גם בנו דבר'' - ואף-על-פי-כן נשאר משה ''עניו מאד מכל האדם'', הרי זה סימן של ענווה אמיתית.
עניו מאד - שפל וסבלן. אף כי היה משה רבנו כה גדול וקדוש, שעלה השמימה וקבל את התורה מפיה גבורה, בכל-זאת יכול היה לסבול כל אדם, על אף שפלותו ונחיתותו. ''''שפל וסבלן'''' - שהיה מסוגל לסבול את שפלותו.

''ותמנת ה יביט'' (י'ב, ח)
והלא לשון ''הבטה'' היא רק מלמעלה למטה (רש''י בראשית)?
ברם,''תמונת ה'' היינו מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא: ''מה הוא רחום אף אתה תהא רחום, מה הוא חנון אף אתה תהא חנון' - הוריד משה רבנו מלמעלה למטה, לתוך לבותיהם של ישראל, את מדותיו של השם-יתברך, את "תמונת ה".

''ויחר אף ה בם וילך'' (י''ב, ט)
חרון-האף לא האריך להתקיים ועד מהרה נגוז והלך ("וילך" מוסב איפוא על "ויחר אף") כפי שאמרו חכמינו: "וכמה זעמו - רגע"(ברכות ו).

''אשר נואלנו ואשר חטאנו' (י'ב, י"א)
אם שוגגין אנו מחול לנו כמזידין (ילקוט).
מה פשוטם של דברים אלה?
ברם, יתכן שלא ידעו אהרן ומרים להעריך במידה הראויה את גדולתו של משה, אבל עצם דבר זה נחשב להם לחטא גדול כלפי השם-יתברך, שכן היה עליהם להבין ולדעת שאם השם-יתברך מודיע חיבה יתירה למשה, ודאי אין זה לחינם - "היה לכם לומר אין המלך אוהבו חינם, ואם תאמרו אינו מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה (רש"י פסוק ח).
ואם אכן ידעו להעריך נכונה את גדולתו של משה, הרי היה חטאם כלפי משה חמור יותר - מזיד - בעוד שהיה יותר קל כלפי השם-יתברך.
לפיכך התחננו לפני משה: "אם שוגגין אנו"- שלא ידענו את גודל ערכך, הרי מאידך גדול חטאנו כלפי השם-יתברך, על-כן "מחול לנו כמזידין" - מחל לנו על כבודך, כאילו היינו מזידין כלפיך, למען יקל חטאנו כלפי השם-יתברך...שכן נקל היה לו למשה רבנו למחול על כבודו הוא מאשר על כחוט השערה מכבודו של השם-יתברך.

"אל נא תהי כמת" (י''ב, י''ב)
מי רואה את נגעה אהרן קרוב, משה זר (מדרש).
למה יש לפרש אצל משה רבנו טעם בתור זר, והלא גם הוא היה קרוב? ברם, משעה שנעשה משה איש-אלהים שמימי חדל מלהיות קרוב.
הדין הוא שאף-על-פי שקרוב פסול להיות דיין, הרי אם בעל-הדין אומר: "נאמן עלי אבא" כשר אפילו האב להיות דיין.
מכיוון שאמר הקדוש-ברוך-הוא מקודם: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא",ממילא לא היה עוד פסול בתור קרוב.

"ויצעק משה אל ה לאמר אל נא רפא נא לה" (י''ב, י'ג)
מה לאמר - השיבנו אם אתה מרפא אותה אם לאו (רש"י).
לשם-מה היה צריך לתשובה, והלא יכול היה לברר דבר זה על-פי סימנו של רבי חנינא בן דוסא: "אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל" (ברכות ל''ד)?

ברם, רש"י אומר שלפיכך לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. ולגבי תפילה קצרה אינו יפה סימנו של רבי חנינא בן דוסא, שכן מספר מילים קצרות שגורות תמיד בפה, ולכן ביקש משה תשובה.

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים