אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת בהעלותך עא
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר במדבר הרב רוזנבלום >> פרשת בהעלותך עא


בס"ד
פרשת בהעלותך – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"א.
 
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת בהעלותך.
התורה מדברת בשלוש מקומות על ענין הדלקת המנורה – האחד בפרשת תצוה, השני בסוף פרשת אמור, לאחר פרשת המועדים, הפעם השלישית מופיע כאן בפרשה, שנאמר דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.
רש"י - בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות:
ידועים דבריו של הרמב"ן במקום, שאומר, שעיקר הנחמה של אהרון היה  בענין של חנוכה.
לפני שנעמוד על הנושא המרכזי שאנחנו רוצים לעסוק בו היום, רק נאזכר את דברי המדרש.
המדרש רבה כאן במקום (מדרש רבה, בהעלותך, ט"ו, ו), מביא דבר מאוד מענין  -  (תהלים לד, י) יְראוּ אֶת ה' קְדשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. אַתְּ מוֹצֵא לְמַעְלָה אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים הִקְרִיבוּ  וְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם הִקְרִיב, וְכָל הַנְּשִׂיאִים הִקְרִיבוּ חוּץ מִנְּשִׂיאוֹ שֶׁל לֵוִי, וּמִי הָיָה נְשִׂיאוֹ שֶׁל לֵוִי, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יז, יח): וְאֶת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי, וְאַהֲרֹן לֹא הִקְרִיב עִם הַנְּשִׂיאִים, וְהָיָה אוֹמֵר אוֹי לִי שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לוֹ לְאַהֲרֹן אַל תִּתְיָרֵא לִגְדוֹלָה מִזּוֹ אַתָּה מְתֻקָּן. לְכָךְ נֶאֱמַר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת. הַקָּרְבָּנוֹת, כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם הֵם נוֹהֲגִים, אֲבָל הַנֵּרוֹת לְעוֹלָם (במדבר ח, ב): אֶל מוּל פְּנֵי הַמְנוֹרָה יָאִירוּ, וְכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי, אֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם.
הדגש של המדרש כאן, בנושא שאני רוצה לעמוד עליו ממש בקצרה, המדרש אומר שאהרון אמר שי"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו, חוץ מנשיאו של שבט לוי.
מה הדגש של המדרש, שי"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב? משמע שמזה הוא נרעש כל-כך, מזה שי"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב?
את  השאלה הזאת מצאתי בספר זרע ברך, שהוא שואל – מה הדגש על כך, ששבט אפרים הקריב?
ועונה – ששבט אפרים גילה, שקרבנות הנשיאים זה לא קרבן פרטי, אהרון היה בטוח שכל נשיא שבט מביא קרבן פרטי, זה תרומה פרטית שלו,זה לא עבור השבט.
שבט אפרים גילה שזה עבור השבט. למה?
אומר הספר זרע ברך – כ י אפרים היה ביום השביעי, שנאמר (במדבר ז, מח) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם. ביום השביעי שבת היה. איך יכל להיות שמקריבים קרבן יחיד בשבת?
אלא מוכח מכאן, שאם אפרים הביא קרבן בשבת, אז זה לא קרבן של אפרים אלא של כל השבט. חלשה דעתו של לוי, למה לא היה הוא ולא שבטו – ''בזה שאני לא הבאתי קרבן, זה לא רק שאני הפסדתי, אלא כל השבט הפסיד'' וכאן חלשה דעתו. עד כאן דברי הספר זרע ברך.
ישנה תשובה מאוד מעניינת, בשבוע הבא  בע"ה, פרשת שלח, נראה במרגלים שיצאו לארץ ישראל, לא מופיע שבט לוי, שבט לוי לא נשלח, כיון שלא זכה לנחלה בארץ ישראל, ואם כך, הוא לא שולח מרגלים, אבל ישנו כלל – שבטי-יה הם שנים-עשר. אם זה מספרם, תמיד צריך להיות שנים-עשר, ואם צריך שיהיו שנים-עשר, אז אין אפשרות שיהיו שנים-עשר רק עם שבט לוי בתוכו.
במנין ששבט לוי לא נמצא בתוכו, מפצלים את יוסף לשניים, אז תמצאו במרגלים שיש נציג לשבט מנשה ונציג לשבט אפרים. אז אם לוי מחוץ לתמונה, לא שולחים 11 נציגים, אלא 12 – יוסף מתחלק לשניים.
רבותינו מסבירים עפ"י זה, את דברי חז"ל. הטו"ר מסביר ששנים-עשר החודשים, הם כנגד שנים-עשר השבטים. אם כן, השבט שמתחלק לשנים הוא שבט יוסף, כנגד איזה חודש הוא?
אומרים חז"ל – חודש אדר הוא כנגד יוסף. למה?
כי המזל של חודש אדר, מזלו דגים. ובדגים אין עין הרע, וככה אדם שחושש מעין הרע, מה הוא אומר?
אֲנָא מִזַּרְעָא דְיוֹסֵף קָאֲתֵינָא דְלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִישָׁא דִּכְתִיב (בראשית מ''ט) בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן
חוץ ממזל דגים, אין עוד מזלות שמופיעים כזוג. למרות שכולם יגידו  - לא נכון, יש תאומים! לא נכון, יש מאזניים!
אבל זה לא נכון, זה לא זוג. מה הכוונה?
במאזניים למשל, אתה לא יכל לשים ''מֹאזן'' אתה חייב לשים מאזניים, אין לך אפשרות ליחיד. בתאומים אתה לא יכל לשים תאום ולהגיד זה תאומים.
בטלה, אתה יכל לשים טלאים, בשור, אתה יכל לשים שוורים, בסרטן, אתה יכל לשים סרטנים, אבל בכל זאת, אתה לא שם שתים, אלא אחד.
בדג, אתה שם אחד, מזלו של חודש אדר הוא דגים. למה מזלו דגים?
אומרים רבותינו – כיון שאדר הוא כנגד יוסף, ויוסף נחלק לשניים – מנשה ואפרים, לכן גם המזל שלו דגים, הוא תמיד שתיים, ולכן אדר הוא החודש היחיד שיכל להיות בו, גם אדר א' וגם אדר ב', כי הוא כנגד יוסף.
אז אם שבט לוי, ניכנס במנין השבטים, אז אדר הוא אחד, אם אתה מוציא את שבט לוי, אז חודש אדר הוא שניים.
אם ככה יוצא, שבאותו רגע שאהרון היה בטוח, שהוא מקריב הוא ושבטו, הביאו השבטים אחד אחרי השני, באותו רגע שהוא ראה שאפרים מביא, אמר אהרון – אם ככה, אני בחוץ.
כל זמן שאפרים לא הביא, אז פירוש הדבר, שיש נציג אחד עבור יוסף. אבל אם כתוב, שביום השביעי הביא מבני אפרים?!
אמר אהרון הכהן – אם ככה, אני והשבט שלי לא בפנים, כי אם מונים את אפרים ומנשה במנין, פירוש הדבר, שלוי מחוץ לתמונה.
לכן הדגש של המדרש הוא, שראה את י"א השבטים שהקריבו ואפרים עמהם, לכן חלשה דעתו של אהרון.
הנושא שבע"ה נעסוק בו היום הוא  - ענוותנו של משה רבינו.
מעידה התורה על משה רבינו - וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד. זוהי העדות שמעיד הקב"ה על משה רבינו, שזכה להגיע לשיא העוונה שיכולה להיות (במדבר יב, ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
כדי להבין על מה באה העדות הזאת, צריכים להקדים הקדמה:
(במדבר יב, א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח
אני לא רוצה להיכנס מה זה הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית, מ י שירצה, יסתכל בדעת זקנים מבעלי התוספות, יסתכל ברא"ש, יסתכל בילקוט שמעוני (שמות), אנחנו נלך בשיטת רש"י.

רש"י - האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה (ספרי שם)  (ח) כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי. כושית. בגימטריא יפת מראה. על אדות האשה. על אודות  גירושיה.
מה קרה כאן? מה הנושא?
כדי להיכנס לנושא, אנחנו צריכים לחזור אחורנית, בפרשה שלנו, בפרשת בהעלותך, כמה פסוקים קודם:
(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ...
דרך אגב, כותב המדרש פליאה – מהפסוק הזה (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים, לומדים שמדליקים נרות בערב שבת.
מה הקשר בין נרות של ערב שבת, לבין הקישואים והאבטיחים?!
אומרים המפרשים במדרש פליאה באור נפלא – יש כלל, שעיוור אוכל בלי גבול, כתוב שהארבה לא ראה, שנאמר וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ מה הכוונה?
הוא פשוט אכל את הכל, כי הוא לא רואה, אז הוא אוכל כל הזמן. אחד הדברים שמשׂביעים את האדם, זה העין שלו.  אדם שרואה שפע של אוכל, זה משׂביע אותו. ישנו ביטוי שאומר – אנשים אוכלים עם העיניים.
ממילא, אומר המדרש דבר נפלא – אחת הסיבות שאנשים מדליקים נרות שבת, זה כדי שהאנשים יראו את האוכל, ואם יראו את האוכל, זה יהיה להם לעונג.
בני ישראל אומרים זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים מה אתם צריכים אבטיחים? מה אתם צריכים דגים? הרי כל טעם שרציתם במן, הרגשתם!
היה אדם לוקח את המן ואומר – יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שיהיה זה טעם של אבטיח – היה מרגיש טעם של אבטיח. כל טעם שהיית מבקש, היית מקבל!
אם ככה יוצא, שאם אדם היה רוצה אבטיח, היה מקבל טעם של אבטיח. אמרו בני ישראל – אנחנו לא רוצים בטעם, אנחנו רוצים את האורגינל! אנחנו רוצים אבטיח – ירוק מבחוץ ואדום מבפנים!
אמרו עם ישראל זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים – רוצים לאכל אבטיח, לא מן לבן בטעם אבטיח!
אומר המדרש- מכאן שמדליקים נרות בערב שבת.
יוצא, שבן אדם צריך לראות את האוכל שלו.
אומר המדרש פליאה – זה מה שכתוב זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים – כדי לזכור את הענין הזה, לראות את האכילה של המן.
לאחר שמשה רבינו שומע, את הבקשות של המתהווים, הוא מבקש מהקב"ה (יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי
אומר כאן האזנים לתורה – בֹא ותראה את ההבדל המהותי שישנו, בין משה רבינו לבין שאר אומות העולם – בדר"כ כל מלך רוצה לסחוב סמכויות לעצמו, משה רבינו, יש לו את הסמכויות להכל, והוא מבקש להאציל את זה –"אני לא יכל לסחוב לבד, אנא תן לי עוד אנשים שיסחבו איתי את מסע העם".
הקב"ה שומע את זה ואומר לו - אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.
מביא כאן רש"י, את דברי הספרי במקום, איך משה רבינו ידע לבחור שבעים איש? אם הוא לוקח 5 מכל שבט, זה שישים, אם הוא לוקח 6 מכל שבט, זה 72, אז מה עושים? הקב"ה אומר לו לבחור 70.
הלך משה, ובחר שישה מכל שבט, אבל בקלפי הוא הכניס 70 פתחים שכתוב בהם 'זקן' ושתי פתקים, הוא השאיר אותם ריקים.
הוא קרא ל-72 הזקנים, ואמר להם שכל אחד יוציא פתק – מי שיצא לו פתק 'זקן', בחר בו הקב"ה, ומי שיצא לו פתק ריק – הקב"ה לא בחר בו.

נקבע היום, שכל אחד ואחד צריך ללכת לקלפי להוציא את הפתק, שתי אנשים לא הלכו והם – אלדד ומידד.
אלדד ומידד היו אחים של משה רבינו, ישנה מחלוקת אם אחים מהאבא או אחים מהאמא. בתרגום יונתן בן-עוזיאל כתוב, שהם היו אחים מהאמא, לא ניכנס לזה.
למה הם נשארו במחנה?
הם פשוט אמרו – אנחנו לא ראויים לגדולה הזאת, אם נלך, יצא לנו פתק 'זקן', אז בשביל מה נלך?!
הענוה של אלדד ומידד, זו הענוה הגדולה.
אמר הקב"ה – כזאת ענוה?! אני אתן לכם נבואה. מה הנבואה שהם מתנבאים?
לא פחות ולא יותר – משה מת ויהושע מכניס. כאן נודע לראשונה, שמשה לא יכניס את עם ישראל לארץ ישראל, עדין לא היה חטא מי מריבה, מי שיכניס את עם ישראל לארץ, זה יהיה יהושע.
מי ששומע את הנבואה הזאת, לא פחות ולא יותר, זה גרשום בן משה.
כתוב כאן בפסוק (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה...
אומר רש"י - וירץ הנער. יש אומרים גרשום בן משה היה.
יוצא מכאן, שגרשום בן משה, קיבל שתי ידיעות במכה אחת – ידיעה אחת, שאבא שלו, לא יכנס לארץ ישראל, הוא ימות במדבר, וידיעה שניה, שהוא לא יהיה מנהיג.
זאת אומרת, משה רבינו מבקש מהקב"ה – אולי אחד מהילדים שלי מתאים לזה?
משה רבינו היה בטוח, שאחד מהם מתאים.
התשובה היא – לא.
אומר לו הקב"ה – תבחר ביהושע. כאן שומע גרשום לראשונה, שהוא לא יהיה מנהיג.
אם אלה פני הדברים, נוכל להבין בע"ה, מה קרה כאן, רק נקדים הקדמה קצרה:
אלדד ומידד קיבלו נבואה – משה מת ויהושע מכניס. הנבואה שהם קיבלו, היתה נבואה פרטית. זאת לא היתה נבואה שצריכה להיאמר.
אילו הקב"ה היה רוצה שהם יגידו, הקב"ה היה מגלה להם ואומר להם -"לאמֹר". אם הוא לא אמר להם, אז סימן שהיא לא היתה צריכה להיאמר.
כתוב גם, שבשעה שהקב"ה אומר למשה רבינו שמחר יתחיל לרדת מן, והקב"ה אומר לו שמחר יתחיל לרדת מן, ''וביום שישי יחל לרדת לחם כפול''.
משה רבינו לא אמר את זה לבני ישראל, הוא אמר להם רק –"מחר הולך לרדת מן".
שואל האור-החיים הקדוש – לכאורה, משה רבינו כובש נבואתו.
הקב"ה אמר לך שיום שישי ירד כפול, למה לא אמרת להם את זה?!
אומר האור-החיים, וכך כתוב שם ברשב"ם – זה לא נקרא כובש נבואתו, כיון שהקב"ה לא אמר לו וידבר ה' אל משה לאמר, אלא כתוב – וידבר ה' אל משה, בלי ''לאמר''.
אם לא כתוב לאמר, אז זה לא להגיד, אתה תחליט מתי להגיד מה.
אומר שם הרשב"ם, שמשה רבינו חיכה עד יום שישי, כדי שיראו את זה בעיניהם. התשובה המפורסמת שדיברנו כבר עליה בעבר.
מה שכאן, הקב"ה אומר לאלדד ומידד – משה מת ויהושע מכניס, הקב"ה לא אומר להם להוציא את זה החוצה, זה נבואה פרטית שלהם, אבל הם אמרו את זה.
כתוב החיד"א (מדבר קדמות), בשם הרמ"ע מפאנו, שאלדד ומידד נענשו על זה. איפה זה כתוב?
ישנה גמרא (חגיגה ג, א), שמספרת - והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי – היו שני אילמים, שהיו יושבים בשיעור של רבי.
בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן – מי הם היו? יש אומרים שהיו בני אחותו של רבי יוחנן בן גודגדא ויש שאמרו שהיו בני אחותו של רבי יוחנן.
דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי ויתבי קמייהו – כל פעם שרבי היה מגיע לבית המדרש לתת דרשה, היו באים איתו.
ומניידי ברישייהו ומרחשין שפוותייהו – כל הזמן היו מנידים עם הראש.
ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו – התפלל עליהם רבי ונרפאו.
ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה הש''ס – התברר אחרי זה, שבשתיקה שלהם, הם באמת קלטו את הגמרא וידעו את הכל.
כותב החיד"א (מדבר קדמות), בשם הרמ"ע מפאנו - הנהו תרי אלמי מי אלו היו? אלה היו אלדד ומידד. הם חזרו בגלגול, והיו צריכים לרדת לעולם הזה בתור אילמים, והיו צריכים לתקן את ארבעת המילים שהיה אסור להם להגיד – משה מת ויהושע מכניס.
אומר החיד"א – זה מה שכתוב אלמי אל של אלדד ו-מי של מידד, והכוונה היא, לשתי האנשים האלה שחזרו בחזרה לעולם הזה בגלגול, כדי לתקן את ארבעת המילים שהוציאו מהפה, שלא היו ראויים לומר אותם.
כותב במקום בעל הטוריםמתנבאים. נוטריקין מש''ה תנו''ח נפש''ו בג''ן אלהי''ם יהוש''ע מכני''ס.
 
למה קוראים למשה רבינו משה? כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י)
ר' שמשון מאוסטרופולי כותב – היה צריך לומר כי ממים משיתיהו. מה זה כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ? יש כאן נו"ן וה"א מיותרות.
אומר ר' שמשון מאוסטרופולי – בכוונה כתוב כי מן המים משיתיהו, כי אם היה כתוב כי ממים משיתיהו – ממים זה ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס, וכדי לשנות זאת, שזה לא יהיה בבחינה הזאת, כתוב בתורה כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י).
בכל אופן, אלדד ומידד אומרים את הנבואה שלא צריכה להיאמר, והם אומרים משה מת ויהושע מכניס, מי שאומר את זה למשה אבינו, זה בנו גרשום שנאמר (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.
בכל מקום שכתוב הַנַּעַר, הכוונה ליהושע,אבל היות  ויהושע היה עם משה, והוא קיבל איתו ביחד את הבשורה, אז מוכרח שכאן הַנַּעַר, הכוונה לגרשום.
אומר רש"י - וַיָּרָץ הַנַּעַר. יש אומרים גרשום בן משה היה.
(כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.
אומר רש"י - כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם (סנהדרין יז). דבר אחר תנם אל בית הכלא (ספרי צו), לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ.
(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם – מה אתה מקנא?! אדרבה, שכולם יהיו נביאים!
אומרים חז"ל – זה הפירוש פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה וּפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה – הלבנה נתקנאה בשמש, אמרה – אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. החמה, לא היה לה עם זה בעיה, אדרבה, שיהיה שלושים חמה.
משה אומר – אדרבה, שיהיו כולם נביאים, אין לי בעיה עם זה. יהושע שנחשב כלבנה, הוא אומר אין שני נביאים, לא יכל להיות ששניהם מתנבאים – משה ומת ויהושע מכניס. זו הבחינה של יהושע כפני לבנה.
באותו מקום שהגיע גרשום, ומבשר למשה רבינו, באותו מקום היתה באותו זמן ציפורה אשת משה ומרים אחותו של משה. כשהודיעו שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, הוציאה ציפורה משפט מהפה, והמשפט הזה בעצם חשף, מה נעשה בביתו של משה רבינו.
מה המשפט שהיא אמרה?
המשפט שהוציאה ציפורה מפיה היה – מסכנים נשותיהם של אלו- עכשיו באותו רגע שאלדד ומידד נתנבאו, הם הפכו להיות נביאים, וממילא התוצאה תהיה, שהם יצטרכו לפרוש מדרך ארץ.
אמרה מרים – מה פתאום, למה את אומרת דבר כזה?
אמרה לה ציפורה – כי כך נהוג, נביאים פורשים.
יוצרת משם מרים החוצה, ואומרת לאהרון אחיה – משה עושה הנהגה, שאנחנו לא עושים אותה. אני נביאה, אתה נביא, אני לא מכירים דבר כזה  - וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה' – מה משה נוהג בפרישות?! אני מרים נביאה, אתה אהרון, קיבלת נביאות עוד לפני משה, ואתה לא נוהג בפרישות כמו משה, אז מה קרה שציפורה מספרת שמשה מתנהג בפרישות, מאיפה המקור לזה?!
זה שמשה רבינו, זה בחינה אחרת של נבואה, זה שמשה רבינו זה פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, זה שמשה רבינו רואה באספקלריה המאירה, זה שמשה רבינו דבוק בשכינה 24 ש' ביממה, את זה מרים לא ידעה, מבחינתה משה רבינו היה נביא כמוה, היא לא ידעה שמשה רבינו נמצא באיזה שהיא בחינה יותר גבוהה, לכן היא באה ואומרת - הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'  
אומר המדרש  - אמרה ציפורה אברהם לא היה נביא? יצחק לא היה נביא? יעקב לא היה נביא? כולם היו נביאים, אז מי נהג בפרישות?! מאיפה הוא הביא את ההנהגה הזאת?
במדרש (פרשת צו), כתוב שמשה רבינו התחיל לנהוג בפרישות, שלושה ימים לפני מעמד הר סיני. מאז שכל עם ישראל כך נהג.
כתוב שהקב"ה אמר למשה רבינו, שילכו לקדש את עצמם – אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, אולם בגמרא (מסכת שבת פ"ז) כתוב, ששלושה דברים עשה משה רבינו מדעתו, אחד מהם שפרש מהאישה, אבל המדרש (תנחומא צו) אומר - וְאָמַר לָהֶם:  לִשְׁלֹשֶת יָמִים אֶל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות יט, טו), פָּרְשׁוּ הֵם מִנְּשׁוֹתֵיהֶם וּפָרַשׁ מֹשֶׁה מֵאִשְׁתּוֹ. וְאַחַר מַתַּן תּוֹרָהּ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי (דברים ה, ל-לא), וְאַל תָּשׁוּב לְדֶרֶךְ אֶרֶץ. באותו רגע שהוא אמר לו, הם יחזרו, ואתה פה עמוד עמדי, משה קיבל על עצמו פרישות.
ממילא זה מה שאמרה ציפורה, היא אמרה לה – מעכשיו גם הם יהיו פרושים, והיות והיא חשפה, מה נעשה אצלהם בבית, באה מרים ושואלת – מאיפה ההנהגה הזאת? אנחנו לא נוהגים בפרישות..
באה התורה ומעידה – (יב, ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הקב"ה חושף כאן, שהמידה הכי גדולה של משה רבינו, זו מידת הענוה.
במדרש, שמופיע בתורה שלמה (אות מ"א), הוא כותבגדולה ענוה, שעל ידה זכה משה רבינו לכל המידות הטובות, וכשהפליג הקב"ה בשבחו, לא שבחו אלא במידת הענוה, שנאמר וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו... חכם וחסיד לא נאמר, אלא עניו, ואף עפ"י שהיו בו כל המידות הטובות, לא שבחו הכתוב, אלא במידת הענוה.
אותם דברים תמצאו ברמב"ם, בפירוש המשניות, על המשנה (אבות ד, ד) ''מאוד מאוד הוי שפל - רוח בפני כל אדם", כותב הרמב"ם את אותם מילים גם על משה רבינו.
אותו דבר תמצאו ברמב"ם (הלכות דעות, פרק ב', ג)- וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב-ג) 'עָנָו מְאֹד' וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ.
משה רבינו הגיע לשיא של הענוה, שיכולה להיות.
אומר המדרש, שמופיע במשנת ר' אליעזר. משנת ר' אליעזר, זהו מדרש שכתב אותו ר' אליעזר בן ר' יוסי הגלילי. במדרש הזה, בפרק י' עמוד קפ"ג, אומר המדרש – גדולה היא הענוה, שבה נתגדל משה רבינו, שנאמר וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם. מה תלמוד לומר מִכֹּל הָאָדָם?
אלו בני אדם שעשויים שלוש כיתות, מהם בגדולת שמים, ומהם בגדולת המלכות ומהם הדיוטות, ומשה רבינו היה בשלושתם.
בתחילה היה בגדולת המלכות.
משה רבינו גדל בבית של פרעה, כבן מאומץ של בתיה בת פרעה, ולא הניח ענוותנותו,  אלא שנאמר (שמות ב, יא) וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, מהו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם? מלמד שהיה נושא עמהם בסיבלותם ואומר כדי שלא אוציא עצמי מצער הציבור.
משה רבינו לכאורה, הוא בן של מלך, האחים שלו סובלים, אומר – איך אני יכל להתערב?! אני בן של מלך, אני אלך להתלכלך עם בלוקים?! משה רבינו, נושא בסיבלותם. 
ממשיך המדרשוגם כשהיה בורח ממצרים, והיה הדיוט – הוא מגיע למדין, הוא רואה רועים שמכים רועות, הוא מתערב, הוא לא נתגאה ואמר – ''מה אכפת לי, שירביצו'', לא! הוא ניכנס ומתערב, גם אז הוא לא הניח את הענוה שלו. היה עניו, והלך לעזור להם.

וגם שהיה בגדולת שמים – כשהקב"ה הגדיל אותו. גם הגיע למלחמת עמלק, כתוב – (שמות יז, יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים... אהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד. משה רבינו לא יושב על הכיסא, משה רבינו יושב על הרצפה, בלי כרית ובלי כלום- וַיִּקְחוּ אֶבֶן, הוא יושב על האבן, למה? 
אמר משה – עם ישראל בצער, אני אשב על כיסא?!
יושב על הרצפה, ללמד אותך את הגדלות של משה רבינו.
עוד שני מדרשים, ונגיע אל הנושא:
אומרים חז"ל במדרש (תנחומא בראשית א):
וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לָמָּה נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם הַשִּׁשִּׁי, הֵ''א יְתֵרָה לָמָּה? שֶׁהֲרֵי בְּכֻלָּן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי, וְכֵן לְכֻלָּם. מְלַמֵּד, שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשָּׁה סְפָרִים, מוּטָב, וְאִם לָאו, אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְכֵן בְּנֵי קֹרַח אָמְרוּ, נְמוֹגִים אֶרֶץ וְכָל ישְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶלָה (תהלים עה, ד). זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁפָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְזָכָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְקִבְּלָהּ, לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה סֻלְיָתָהּ עֲנָוָה וְכִתְרָהּ יִרְאָה. סֻלְיָתָה עֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כב, ד). וְכִתְרָהּ יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהלים קיא, י). וּשְׁנֵיהֶם בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד (במדבר יב, ג). יִרְאָה, דִּכְתִיב: כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים (שמות ג, ו).
משה רבינו אחז בשני כתרים – כתר הענוה וכתר היראה.
חז"ל במכילתא – ומשה ניגש את הערפל, מי גרם לו? ענוותנותו.
מזה שמשה רבינו היה עניו, מזה הוא זכה למעלה העצומה של מקבל התורה.
בסולם הערכים של ר' פנחס בן-יאיר, בגמרא (עבודה זרה כ, ב), שעל זה בנה הרמח"ל את ספרו מסילת ישרים, לא מונה ר' פנחס בן-יאיר את הענוה כשיא, מבחינתו הענוה זה לא הקדקוד, מבחינתו החסידות זה השיא.
הוא מונה שם את הסדר - תורה  מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהילים פט-כ) אז דברת בחזון לחסידיך. זוהי שיטתו של ר' פנחס בן-יאיר.
מי שחולק עליו שם בגמרא, הוא ר' יהושע בן-לוי - ופליגא דרבי יהושע בן לוי דא''ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיה סא-א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים.
בעל הממרא, שענוה גדולה מכולם, הוא ר' יהושע בן-לוי, וחז"ל אומרים – נאים הדברים למי שאמרם
ר' יהושע בן-לוי הוא היחיד, אם אני זוכר נכון, מתקופת התנאים, שהצליח להיכנס שלם לגן-עדן.
מספרת הגמרא (כתובות עז, ב)- שהגיע השטן לקחת את נשמתו. ביקש ממנו ר' יהושע בן-לוי שיראה לו את מקומו בגן-עדן, הראה לו השטן, וקפץ ר' יהושע לשם, ונשבע שהוא לא יוצא משם.
ניגש השטן לקב"ה ושאל אותו – מה אני עושה איתו?
אמר לו הקב"ה – לך ותבדוק אם יש לו איזה שבועה שלא קיים,  אבל אם אין, אז תשאיר אותו.
השאיר אותו השטן שמה. ניכנס ר' יהושע לגן-עדן, עמד לפניו אליהו הנביא והכריז - פנו מקום לבר לוי פנו מקום לבר לוי
פגש את ר' שמעון בר-יוחאי, ראה אותו שהוא יושב על 13 כיסאות של זהב פז.
שאל אותו ר' שמעון בר-יוחאי – תגיד, נראתה הקשת בימך?
אמר לו כן.
אמר לו ר' שמעון – אם כך, אני לא מבין למה מכריזים עליך כך.
אומרת הגמרא – בעצם לא נראתה הקשת בימיו, אבל הוא לא רצה להתגאות.
באה הגמרא ורוצה ללמד על הענוה של ר' יהושע בן-לוי.
לשון הגמרא (כתובות עז, ב) - ריב''ל מיכרך בהו ועסיק בתורה אמר (משלי ה-יט) אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל איתחזי ליה א''ל אחוי לי דוכתאי אמר ליה לחיי א''ל הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא יהבה ניהליה כי מטא להתם דלייה קא מחוי ליה שוור נפל לההוא גיסא נקטיה בקרנא דגלימיה א''ל בשבועתא דלא אתינא אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר אמר ליה הב לי סכינאי לא הוה קא יהיב ליה נפקא בת קלא ואמרה ליה הב ניהליה דמיתבעא לברייתא מכריז אליהו קמיה  פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא אמר ליה את הוא בר ליואי אמר ליה הן נראתה קשת בימיך אמר ליה הן אם כן אי אתה בר ליואי ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי
מצאתי מדרש בונבוניירה (ילקוט שמעוני, ישעיהו אות תע"ח) – מספר על יהושע בן-לוי, על הפסוק (ישעיה נד, יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ.
מספר המדרש – מעשה בספינה אחת שהיתה מפליגה בים, ובספינה כולם גויים, חוץ מילד אחד יהודי. התחילה סערה בים, הספינה איימה להישבר והילד היהודי עומד לטבוע. בא אליו אליהו הנביא ואמר לו – ילד, אם אתה מוכן לקבל עליך, את השליחות שאני מתיל עליך, אני מציל את כל הספינה בזכותך!
שאל אותו – מה השליחות?
אמר לו אליהו – אני רוצה שתלך לר' יהושע בן-לוי, אני אתן לך שתי אבנים, ואתה תראה לו את אבני הכּדכֹד, ותגיד לו שאלו אבני הכּדכֹד, מוכן ללכת?
אמר לו הילד – כן, אני מוכן! אבל למה שיאמין לי?!
אמר לו אליהו – תשמע, ר' יהושע בן-לוי ענוותן הוא, הוא יאמין לך.
אמר לו הילד – טוב. אתה אומר, אני הולך!
אמר לו  אליהו הנביא – בסדר גמור, אבל תדע, שאתה מראה לו את האבנים, אל תעשה את זה בציבור. תעשה את זה מחוץ לעיר, מהלך שלושה מילין, יש שם מערה, בכניסה ללוד, תלך לשם, ושמה תראה לו את האבנים.
הביא אותו אליהו, לא כתוב איפה, כנראה לנמל יפו, זה הכי קרוב. הולך הילד ברגל שלושה ימים.
הגיע בשעה טובה ללוד, ומתחיל לשאול איפה הבית מדרש של ר' יהושע בן- לוי.
הגיע לבית המדרש, רואה את ר' יהושע יושב בבית המדרש ולומד.
ניגש אליו ואמר לו  - אני רוצה להגיד לך משהו.
קם ר' יהושע בן-לוי ממקומו, סגר את הספר ויצא החוצה.
אמר לו הילד – בֹא איתי.
הולכים שעה וחצי, הילד ור' יהושע בן-לוי.
כל הדרך לא שאל אותו ר' יהושע שום דבר. מגיעים למערה, אומר לו הילד – בֹא תיכנס. נכנסים למערה, מוציא הילד את שתי האבנים מכיסו ואומר לו – הנה, אלו אבני הכּדכֹד, ומספר המדרש שהבהיקה כל העיר לוד מאורם. זרק אותם הילד על הרצפה וטמן אותם. עד כאן דברי המדרש.
המדרש בא לספר לנו על הענוה של ר' יהושע בן-לוי. אני רוצה לשאול אתכם רבותי, עם יד על הלב – אתם יושבים בבית הכנסת, בא אליכם ילד ואומר לכם – סליחה, אני יכל לומר לך משהו?
מה אתה אומר לו? דבר, מה??
לא, לא כאן, בֹא החוצה.
למה החוצה? יש כאן מזגן! דבר!
מי מאתנו היה הולך?!
ר' יהושע בן-לוי קם ממקומו, והולך עם הילד, הוא לא שואל אפילו פעם אחת לאיפה הולכים, או לאן אתה לוקח אותי. שום דבר!
אומר המדרש – בֹא ותראה ענוותנותו של ר' יהושע בן-לוי!
ר' יהושע בן-לוי, גדול הדור! ניגש אליו ילד קטן ואומר לו לבוא, הוא הולך איתו!
אם בא אליך מבוגר ואומר לך – בֹא איתי, אתה מיד אומר לו – מה אתה רוצה?!
אחרי שהוא מסביר לך שבע פעמים, מה הוא רוצה, אתה אומר לו- אני לא יכל, תבוא מחר.
אומר לנו ר' יהושע בן-לוי – דע לך! ענוה גדולה מכולם.
כותב הרמב"ם, ואומר המדרש – המעלה הגדולה ביותר, שבן-אדם יכל להגיע, זה ענוה! ענוה זה השיא.
לאחר הדברים האלה, אני רוצה לשאול שאלה.
השאלה הזאת נמצאת במאירי, חיבור התשובה, מאמר א', פרק ה', עמוד 118-130.
הרעיון הזה מצאתי בספר להאיר אורות ולהשכיל, שם מצאתי את המאמר הזה של המאירי, דברים נפלאים.
בא המאירי ושואל שאלות, אני אציג את השאלות בשפה שלי:
הוא שואל שאלה – מה פירוש הדבר עניו?
אומר רש"י – שפל וסבלן.
בא המאירי ושואל שאלה – יש מחלוקת בבית הכנסת, אין, אבל נומר שתתכן – חמישים איש אומרים הוא לא יהיה חזן, ומאה איש אומרים הוא כן יהיה חזן. מחלוקת על שליח ציבור.
יש אחד בבית הכנסת אדם שמוכר בתור ענוותן, הוא אף פעם לא מתערב, אין לו דעה בכלום. האם כשיש מחלוקת בבית הכנסת הוא יתערב או לא?
לא.
אז עניו, אחד הסימנים שלו, לכאורה, שהוא לא מתערב בכלום.
בא המאירי ואומר – אם זה עניו, אני רוצה לשאול אתכם שאלה – תסביר לי את ההתנהגויות של משה רבינו.
לכאורה הוא אומר, עניו ז האדם שלא מתערב בשום דבר, כך הוא אומר בהתחלה.
אם עניו, זה אדם שלא מתערב בשום דבר, אז תסביר לי – משה רבינו יוצא ביום הראשון, הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. מה הוא עושה העניו הזה?
הולך והורג בן אדם וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. ראית פעם עניו כזה, מחסל סידרתי?
היום הראשון שהוא יוצא, רואה בן-אדם, אומר שם קדוש והורג אותו, איפה העניו שואל המאירי?
למחרת  הוא יוצא, מה הוא רואה?
איש עברי מכה איש עברי. הוא ניגש לרשע, ואומר לו לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?
מה הוא אומר לו? מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי – מה אתה מתערב?!
אם הוא היה חונק אותי, והייתי צועק הצילו, מילא. אבל לא צעקתי שום דבר, מה אתה מתערב?!
מגיעים למדין, שוב פעם יש מכות, מה אתה מתערב? אתה עניו לא? שב בצד.
מילא, אומר המאירי, תגיד כאן, יש בעיות עם יהודים, מצרי מכה עברי. כאן עברי מכה עברי. אתה מגיע למדין, זה גוי מרביץ לגוי, מה אכפת לך?! מה אתה מתערב? מה זה עסק שלך?!
בכל מקום שיש עקשן, משה רבינו נמצא. איפה זה ואיפה ענוה, זה לכאורה לא מסתדר עם מידת הענוה? שאלתו של המאירי.
אנחנו רוצים להקשות עוד יותר, בואו ותראו עוד משפטים שאומר משה רבינו:
משה רבינו, כאשר קֹרח ועדתו יוצאים לחלוק על משה רבינו, מתבטא משה רבינו בכל העוצמה – (טז, כו) סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם – משה רבינו מכנה אותם בכל כינוי גנאי שבעולם.
המאירי לא שואל את השאלה הזאת, אבל מצאתי את השאלה הזאת כאן, בילקוט שמעוני בפרשה שלנו, שואל – בֹא אני יגיד לך משפט ותגיד לי אם זה עניו או לא?
אומר משה רבינו לעם ישראל (לב, יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים
משפט כזה מוציא עניו?! כך שואל המדרש בפרשת השבוע.
הגמרא (מסכת סוטה מ"ט, א) אומרת - משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא.
אומר המאירי – תראה מזה, בגמרא מסכת כתובות(ק"ג, ב), משאיר רבי צוואה לילדים שלו. הוא משאיר צוואה לבנו, הוא ממנה אותו בתור נשיא, ואומר לו כך - בני נהוג נשיאותך ברמים זרוק מרה בתלמידים – תשמע, אתה הולך להיכנס להיות נשיא בכל העוצמה, תיקח את זה חזק, יש תלמידים, תתנהג איתם בחוזקה.
איפה זה, משמת רבי בטלה הענוה?
מביא המהרש"א, שרבי מת, הוא לא מרשה שיספידו אותו בעיירות.
רבי רוצה לוויה גדולה, לא בעיירות, כל חמש דקות תחנה. שכולם יתכנסו למקום אחד, ותהיה לוויה גדולה.
שואל המהרש"א – זה נקרא ענוה? הוא רוצה לוויה גדולה, איך זה מסתדר עם ענוה?
אז מענין ששם, אומר המהרש"א, זה מה שכתוב – משמת רבי בטלה הענוה – היות והוא כבר מת, שם בטלה הענוה. כל זמן שהוא חי, אז הוא עניו, אבל אחרי שהוא מת, כבר בטלה הענוה. דברי המהרש"א. 
בכל אופן למה שנוגע אלינו, שואל המאירי – אני לא מבין, איך זה מסתדר עם מידת הענוה?
אומר המאירי יסוד, ונראה שאלה פשוט דברי המדרש:
אומר המאירי – עניו, זה לא פירוש הדבר שהוא לא מתערב. עניו, פירוש הדבר, שהוא מתערב מתי שצריך להתערב, והוא לא מתערב מתי שלא צריך להתערב. מתי שצריך הוא מדבר במלא הכוח ובמלא העוצמה, וכשלא צריך, אז הוא מדבר בשקט, זה נקרא עניו.
אומר המאירי – תדע לך, יש מקומות שאתה מדבר איתי על קדשי שמים, אתה מדבר איתי על דבר שצריך למחות על חילול ה', שם לא שייך להגיד אני עניו, אדרבה, שם הוא צריך להיות במלא הכוח, שם הוא צריך להיות במלא העוצמה.
מביא על זה המאירי פסוק, שאמר דוד המלך בתהילים (מה, ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ (ה) וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ
אומר המאירי - וְעַנְוָה צֶדֶק לפעמים כשצריך, צריך לחגור את החרב, צריכים לרכב על הסוס, ולקחת חרב ביד וזה חלק מהענוה, כי זה נקרא לצדק את ההנהגה של הקב"ה. אם צריכים להילחם  על כבודו של הקב"ה, אז אין בזה מידת ענוה, אדרבה, שם צריך להיות בעל גאווה, צריך להיות במושג לקנא קנאת ה'. שם לא שייך המושג הזה של ענוה. דברי המאירי. 
האמת היא, שאלו דברי מדרש, מופיע בפרשת צו.
אומר המדרש (תנחומא ויקרא, יג) – עָנָו, שָׁפָל וְסַבְלָן. דָּבָר אַחֵר, עָנָו מְאֹד, מִלְּשׁוֹן עוֹנֶה. כְּלוֹמַר, שֶׁאִם הָיָה שׁוֹמֵעַ אֵלּוּ הַדְּבָרִים יוֹדֵעַ הָיָה לַעֲנוֹת וּלְהָשִׁיב טְעָנוֹת כְּנֶגְדָן
אומר המאירי – עפ"י זה תבין, משה רבינו כשצריך להתערב, אז הוא מתערב גם אצל המצרי. שצריך להתערב, אז הוא מתערב גם אצל דתן ואבירם, כשצריך הוא מתערב גם אצל בנותיו של יתרו. כל מקום לפי מה שצריך. שלא צריך, הוא לא מתערב.
ראיתי בספר מצור דבש רעיון נשגב. הספר הזה חיבר אותו הרב דוב זאב שטיינהויז.
הוא מביא גמרא במסכת נדרים (לח, א)- אמר ר' יוחנן אין הקב''ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה גבור דכתיב (שמות מ-יט) ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב (שמות כו-טז) עשר אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב (דברים ט-יז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה עשיר פסל לך פסולתן שלך יהא חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת שנאמר (תהילים ח-ו) ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב (במדבר יב-ג) והאיש משה עניו מאד.
לכאורה, הייתי חושב שנביא צריך להיות עשיר, אבל איזה עשיר? השמח בחלקו.
נביא צריך להיות גיבור. איזה גיבור? הכובש את יצרו, אבל הגמרא לא אומרת גיבור הכובש את יצרו, מה היא אומרת?
גיבור, זה גיבור שיודע להקים את המשכן ולשבור את הלוחות.
מה זה עשיר?  לא השמח בחלקו, אלא פסולתן של לוחות.
שואל הספר מצור דבש – אני לא מבין, למה נביא צריך להיות עשיר? חכם אני מבין, עניו אני מבין, מה זה קשור לכסף?
שאלה נוספת שהוא שואל – עפ"י הגמרא הזאת, רוב האוכלוסייה, אין לה סיכוי בכלל להיות נביאים, למה?
כי הגמרא (מסכת נידה ט"ז) אומרת – כשהילד ניברא, שואל המלאך הממונה את הקב"ה – תגיד, הילד הזה שהולך להיבראות יהיה חכם או טיפש?   עשיר או עני? הכל חוץ מיראת שמים.
יוצא, שברגע שהוא נוצר כבר, אתה יכל להגיד עליו – זה, בחיים לא יהיה נביא.
אז בשביל מה צריך להיות עשיר בשביל להיות נביא? איזו מן תכונה זאת? כך הוא שואל.
הוא מביא דברי מדרש (ילקוט שמעוני) כאן בפרשה, דף תשל"ט שאומר - וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מה זה עָנָיו מְאֹד? בדעתו. אולי הכוונה עניו בגופו?
לא יכל להיות, שהרי כתוב שעשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי ירד על סיחון והרגו, ירד על עוג והרגו, אז אם ככה, סימן שהוא היה גיבור.
עניו בדעתו, אולי הכוונה עניו בממונו? לא יכל להיות, כתוב והאיש משה גדול, ומצינו, שספיר של לוחות של משה היה.
יוצא, שמשה היה עשיר. אז מה זה עשיר?
זה עשיר בדעתו.
בֹא ותסביר לי איך מסתדר הפסוק ְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה לפסוק (במדבר לב, יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים זה נקרא עניו?! הוי קשה- זו לשון מאוד קשה, איך זה מתאים לעניו?
אלא, על שהיה שולט ביצרו – משה אבינו היה עניו בדעתו, אבל הוא ידע להשתמש בכל דבר. כך אומר המדרש.
בא הספר מצור דבש ואומר רעיון נפלא:
יש בן-אדם שאין לו כלום – הוא לא עשיר, הוא לא חכם, הוא לא גיבור- הוא עניו.
אומר המדרש – מה זאת אומרת שהוא עניו? למה שלא יהיה עניו, במה יש לו להתגאות?
במה הוא יתגאה? אין לו כסף, אין לו גבורה, אין לו חכמה, אין לו כלום! במה יש לו להתגאות?!
להתגאות, אומר הספר מצור דבש, שייך  למצב שבן-אדם יש לו, אם יש לו והוא לא מתגאה, זה נקרא עניו!
עפ"י זה נוכל להבין גמרא (מסכת חולין פ"ט, א)(דברים ז-ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני – כשאני נותן לכם גדולה, ואתם משפילים את עצמכם, זו המעלה!
נתתי לאברהם גדולה, והוא אמר אנכי עפר ואפר.
מתי אומרים חז"ל, שאברהם אמר  ואנכי עפר ואפר?
כשכתוב ולאברם הטיב בעבורה, ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה... מה היה ללוט בשכר זה שהלך עם אברהם?
לא יכלו רועי לוט לשבת עם רועי אברהם, כי הם מילאו את הארץ בצאן.
כאן אומר אברהם – אנכי עפר ואפר – הפעם לא הייתי שווה ואף פעם אני לא יהיה שווה. זה נקרא עניו! נתתי לו להיות כבד מאוד והוא אומר אנכי עפר ואפר??? זאת גדולה!
נתתי גדולה למשה רבינו, היה גיבור, היה עשיר, היה חכם ואמר וְנַחְנוּ מַה – זה גדולה!
נתתי גדולה לדוד המלך, ודוד המלך אומר – אנכי תולעת..
המדרש הזה (במדבר רבה, פרק ד', סימן כ), על דוד המלך, תמיד מרגש אותי כל פעם מחדש:
(תהלים קלא, א): ה' לֹא גָּבַהּ לִבִּי, בְּשָׁעָה שֶׁמְשָׁחַנִּי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ, (תהלים קלא, א): וְלֹא רָמוּ עֵינַי, בְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי אֶת גָּלְיַת, (תהלים קלא, א): וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירוּנִי לְמַלְכוּתִי, וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלֵתִי אֶת הָאָרוֹן..
רבותי, בואו נראה מה אומר דוד המלך, ובואו נראה מה אנחנו היינו עושים:
דוד המלך, כתוב בילקוט המכירי על תהילים, על הפסוק (תהלים קיח, כא) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים... (אני לא אכנס עכשיו לכל דברי המדרש, דיברנו על זה בעבר, אני יזכיר את זה בקיצור) דוד המלך חשדו בו, שיש לו דין של ממזר ח"ו, ושלחו אותו להיות עם הצאן.
ישי אביו של דוד, הוא מארבעה אנשים שמתו, מעתיו של נחש. אין לו שום עוון, כך אומרת הגמרא (בבא-בתרא).
ישי אבי דוד חשש, שמא אסור לו לבוא בקהל, כי באותו זמן התערערה כל המהות של עמוני ומואבי, הוא חשב שאולי יש לו דין של מואבי, וכל ילדיו פסולים, לא ניכנס לכל הענין.
בקיצור, שנולד דוד המלך, אמרו אחיו, שיש לו דין של ממזר. הוא גם נולד אדמוני, אמרו שהוא לא שייך למשפחה. שלחו אותו מהבית, שמו אותו עם הצאן. הוא היה רועה צאן 28 שנה.
אומר דוד המלך בתהילים (סט, ט) מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי – האחים שלי לא רצו להכיר בי.
היה אסור לו לבוא הביתה בכלל.
חולפים 28 שנים, דוד המלך עם הכבשים, רבותי תחשבו על זה. אין לו הורים! כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי.
28 שנים, אחרי שהקב"ה מאס בשאול להיות מלך, הוא קורא לשמואל ואומר לו – לך תמשך את דוד למלך.
איפה נמצא דוד? אצל ישי.
הוא מגיע לבית של ישי, הוא רואה אל אליאב מול עיניו, הוא אומר – ואו זה נראה מלך אמיתי.
אמר לו הקב"ה - אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב – אני לא רוצה אותו, הוא בעל גאוה!
הולך מביא עוד אחד ועוד אחד, ככה שבעה ילדים. שואל שמואל – תמו כל הנערים?
אומר לו ישי – תמו, אין יותר ילדים!
אני לא יודע, אמר שמואל, הקב"ה אמר שאני צריך נער למלך, יש עוד ילדים?
אמר לו ישי – כן, דוד.
אמר לו שמואל – זה מלך?!? תקרא לו...
דוד מגיע הביתה, לשמואל יש קרן ביד עם שמן המשחה, אומר המדרש – התחיל השמן מבצבץ ועולה – השמן נימשך מהקרן ועולה על ראשו של דוד, והאחים יושבים שם ולא מאמינים. האח שגדל ''מחוץ לתחום'', הוא הולך להיות מלך ישראל! מושכים אותו בשמן המשחה, וכל השמן על הראש, הופך להיות אבנים טובות.
אומרים האחים אחד לשני – תדע לך, הסיבה שהוא בא היא, שבניו היו עומדים בבית ברטט ובאימה ואומרים – לא בא שמואל, אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול.
עמד שמואל ונשקו על ראשו.
אמר הקב"ה -בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. באותה שעה אמרה אמו -  אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה – איפה הבן הזה שמאסו בו כולם, עכשיו הוא נהיה ראש.
זה דוד המלך! דוד המלך עכשיו, בגיל 28, אחרי שהוא גדל מחוץ לבית כמנודה, איך הוא צריך להרגיש עכשיו?
עומדים כל השבעה אחים, אומר להם ישי – אהה, אמרתי לכם, צוחק מי שצוחק אחרון!
נתתי גדולה לדוד, עשיתי אותו מלך! איזה הרגשה צריכה להיות לו?? לֹא גָבַהּ לִבִּי
לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי – הוא הרג את גוליית, איך הוא צריך להיות עכשיו?
הוא הולך להיות חתן של המלך. אמר המלך – מי שהורג אותו, הופך להיות חתן שלי.
וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹתבשעה שהחזירוני למלכותי.  דוד המלך נרדף אחרי בנו אבשלום.
רבותי, אני רוצה לסיים ברעיון נפלא שמצאתי בספר לוית חן.
בספר הזה  מצאתי רעיון, פשוט להתרגש עד דמעות. ישנה גמרא במסכת סוטה – וילך איש לוי ויקל את בת לוי.
אומרת הגמרא – מה זה איש? איש זה עמרם. עמרם הוא השני שמופיע ברשימת האנשים שלא היה להם עבירות. עמרם אבי משה, אין לו שום עבירה, הוא מת בעתיו של נחש.
עמרם רואה שהמצרים לוקחים ילדים כל ילד זכר, לוקחים וזורקים למים.
אמר עמרם – לשווא אנחנו עמלים? עמד עמרם וגירש את אשתו. הוא חידש את הדין הזה, של גירושין.
עמדו כולם וגרשו את נשותיהן! תראו מה זה גדול הדור של פעם  - עשה מעשה, עמדו כולם אחריו וגרשו!
באה אליו בתו מרים, בת החמש ואומרת לו – אבא, גזרתך קשה משל פרעה.
למה, שאל אותה.
כי פרעה, לא גזר, אלא רק על הזכרים, ואתה גם על הזכרים וגם על הנקבות.
פרעה לא גזר, אלא רק בעולם הזה, ואתה גזרת גם בעולם הזה וגם בעולם הבא – פרעה, ספק גזרתו מתקיימת ספק אינה מתקיימת, אתה התגרשת וכולם אחריך.
רבותי, שימו לב, תבוא אליכם הבת שלכם בת החמש, ותגיד לכם משפט כזה – אבא, אתה יותר גרוע מאחמניג'אד תיודע?
מה אתה עושה לה?
בדור שלי, היו שמים לה פלפל על הלשון, היינו עומדים מול המאוורר שבוע, בדור הזה, נותנים לכולם לאכול דבש – לוקחים אותו לפסיכולוג, לראות מה מונח בפנימיות שלו...
בקיצור מה אנחנו היינו עושים לה?
הינו צועקים עליה – מי זאת הגננת שלך?! זה החינוך שאת מקבלת?! מחר אני הולך לעירייה שיחליפו גננת!
עמרם לא עושה שום חשבונות – מה אמרת? את צודקת!
הולך עמרם ומחזיר את אשתו, וכל ישראל מחזירים את נשותיהם.
רבותי, תחשבו רגע, תחשבו על גדול הדור! שבוע אחד הוא מתגרש, שבוע אחר כך הוא מתחתן.
תגיד, האיש הזה יכל להיות גדול הדור?? שבוע ככה שבוע ככה??
גדול הדור לא עושה חשבונות. הוא אומר- הילדה צודקת, היא אומרת דברים כנים, דברי אמת.
הולך עמרם ומחזיר את אשתו!
מה אתה עושה?! יגידו שאתה מזגזג!
מה אכפת לי! אם היא צודקת, אני מתחתן מחדש!
אומר הקב"ה – כזאת השפלה עברת? אתה מוכן ככה להשפיל את עצמך בשביל האמת?? ממך יצא גדול הדור! ממך יצא משה רבינו!! מי שהוא עניו כזה, זוכה לילד כזה כמו משה רבינו וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד.
כאן בבית הזה, יגדל הילד הזה, שהקב"ה מעיד עליו בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, אין נאמן כזה!
ילדים כאלה גודלים בבית של אדם, שמה שמעניין אותו, זה רק דבר אחד – אמת!!! זה ענוה, זה צדק!
זו הגדול של משה רבינו - וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד, זו הגדלות של עמרם אבי משה. נתתי גדולה למשה, הוא היה גיבור ועשיר וחכם – זו הגדלות של משה רבינו.
נאמר בתפילה להקב"ה, שיזכור לנו את זכויותיו של משה רבינו, ונזכה בקרוב ממש, לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן ואמן!!!

 
 
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים