אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      נפשי בשאלתי
דף הבית >> מאמרים וחידושים >> נפשי בשאלתי
בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א

נפשי בשאלתי חלק א - שו''ת

הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א

 אמונה ובטחון   יסורים   חרדות ודאגות שווא   דכאונות   כפייתיות   כוחות הנפש   דור התמורות   שכר ועונש   תשובה   שובבי''ם   תפילה   עבודת ה'   קדש עצמך   לימוד מוסר  


אמונה ובטחון

 חז''ל אומרים (מכות כ''ד), בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה דהינו על אחת שהיא האמונה, וקשה שהלא נאמר וצדיק באמונתו, הרי שיש להיות גם צדיק וגם באמונתו אם כן הוא הרבה יותר מאחת? ועוד, מה יעמיד את שאר בני האדם שאינם בדרגת צדיק?

 מהו המודד להחשב אדם ''גדול'' לנצח נצחים אצל בורא העולם?

 מדוע דוקא האמונה תקבע את מדרגת בני האדם, וכי עצם קדשת התורה פחותה ממצות האמונה?

 אמונה היא דבר מסבך או פשוט, מצד אחד האמונה פשוטה והנה צועקת מכל פנה להעיד על מי שאמר והיה העולם, ומאידך קשה מאד לבני אדם לישם את אמונתם בבורא, והעבדה המחדל הגדול בתורה ויראת שמים?!

 מהו החלק הקשה באמונה שעליו יש להשקיע ביותר?

 מהו גדר התמימות בה'?

 מדוע גוני הנסיונות אצל בני האדם אינם שוים, יש מתנסים בנסיונות קשים ומסבכים, ויש שלא יצטרכו אלא לנסיונות קלים יותר?

 מה פשר שאלת משה ''למה הרעות לעם הזה'', הלא כל יסוד אמונתנו מחיב לבלתי להרהר אחר הנהגות ה'?

 מהו הקשי שבהשגת האמונה, הלא כל ישראל מאמינים, ומה תביעתה במיחד בימינו יותר מכל הדורות?

 הכיצד יתכן שהאדם רואה נסים והשגחה, ומסגל עדין לחטא, והדגמא לכך חטאי דור המדבר, ועוד הרבה כיוצא בזה?

 מה הם בדרך כלל המצבים שבהם האדם נתון ביותר לסכנת מעידת אמונה? ומה העצה לכך?

 אימתי מבחן האמת של אמונת האדם?

 האם יש בכח נסים להחזיר בתשובה, ואם כן מדוע לא מסיענו הבורא לחזר בתשובה בכך שירחיש לנו נסים?

 שאלני אברך ירא ה', מה עליו לחשב לתקן עצמו בראותו זה שנים שהיסורים פוקדים אותו מעת לעת ומפקידה לפקידה, ובפרט חלי אשתו באפן שמכלה את ממונו ועוד, והיאך להתיחס לכך לפי כללי האמונה?

 עד כמה להשתדל בעניני פרנסה?

 ממכתב לשואל האלמוני:

 ממכתב לשואל האלמוני:

 היאך נתן לחזק את אמונתנו בחכמי ישראל לראותם כאישי האלקים?

 קרח מין היה - כופר בתורה ובמשה רבנו (ירושלמי סנהדרין פרק חלק הלכה ח'), היאך יסתדר ענין זה עם מה שכתב הרמב''ם באגרת תימן שנכנס הקב''ה בערבות על דור מקבלי התורה וזרעם אחריהם שלא יוכלו לטל מהם את אמונתם לעולם?

 במה עקר מבחני האמונה?

 היאך לבוא להתפעלות מחכמתו יתברך?

 מהו ענין הנזכר ברמב''ם שלעמת בני האדם שמשגחים בהשגחה פרטית - יתר הפרטים משגחים בהשגחה כללית, מהו ענין ה''פרטית'' וה''כללית'' שבהשגחה?

 המשג ''בטחון עצמי'' הנו חיובי או שלילי?

 מה הם הדרכים להשיג את אמונת ההשגחה הפרטית?

 נאמר בתורה לא תקם ולא תטר, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, והרי התורה נתנה לכל אדם ובכל מצב, דהינו מצוות אלו הנם גם במצב שירד אדם לחייך ולפרנסתך והרע לך מאד, ואף שאתה אדם פשוט ולא גדול במדרגות מחיב הנך שלא לשנאתו ולא לקם ולא לטר לו שנאה, ובכן וכי מלאכים אנחנו שנוכל לקים זאת?

 מה בקצור יש לאדם לחדד לעצמו בעקרי האמונה?

 כיצד להתיחס לגזרת השתדלות עם ההצמדות לאמונה בקנית שלחן וכסאות וכדומה?

 ומה המבחן לאדם האם באמת כנה הוא באמונתו בזה שכל הברורים אינם אלא בגדר השתדלות, ו''החריצות שקר והגזרה היא האמת''?

 פעמים שרואים הנהגת ההשגחה באפן של הסתר - הפך מרצון האדם דוקא לאחר שעמל האדם בתורה ותפלה, שלכאורה היה צריך אז לראות הנהגה מאירה?

 מהו גדר: ''כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו''?

 בן שאביו מכריחו ללמד בישיבה תיכונית או מקצועית ונפשו חשקה בתורה, האם ישמע לו או לאו?

 ספקות האמונה, מאין הם נובעים, ומה העצות להנצל מהם?

 ששאלת היאך להתמודד במקרה שקרך: להיותך חפץ מאד בדירה מסימת הן מצד גדלה והן מצד מקומה, מיד בראותך הדירה למכירה התקשרת, ונענית שהחוזה נסגר עם אחר - ערב קדם... ונפשך בשאלתך מדוע גלגלו מן השמים להראות לי היאך תקותי וצפיתי אכזבה?

 היאך זוכים לאמונה ברורה שבה בעצם תלוי חזוק השכל נגד הרגשות והחשקים?

 מה בענין למוד ספרי חקירה באמונה של רבותינו לקים מצות ''וידעת היום''.

 מה התשובה הטובה ביותר להשיב לשאלות באמונה?

 מה באור: ''ישראל למעלה מהמזל'', וכיצד נתן לשנות מזל?

 אמונה היא הלא שכל, והיאך יש לערב את ה''לב'' בכל פרט באמונה?

 בדבר תכלית בריאת האדם שהוא כדי ''שלא ליכול נהמא דכסופא'', האם זהו סוף עמק מחשבת הבורא בדבר תכלית הבריאה?

 ''הקדמת רפואה למכה'' זו הנהגה חקית מחיבת או מזדמנת?

 מהו גדר מצות הבטחון שנצטוינו עליו?

 אם מצות הבטחון מחיבת להתרצות באשר ירצה ה' בין טוב בין רע כמבאר בתשובה הקודמת, אם כן מה מקום יש להתפלל לשנות המציאות, הלא בשביל לשנות הגזרה נדרש בטחון בלבד המסגל בסגלתו לשנות לחסד, ומה מקום יש לתפלה?

 מהו האויב הגדול לסלוף האמונה?

 בעקבות משיחא על מה עקר המלחמה בין הקדשה והסטרא אחרא?

 מהי הדרך לחזק את האמונה בדרך ''עשה טוב'' מלבד ה''סור מרע'' שמכרח שיהא בד בבד עם ה''עשה טוב''?

 במה נתן לראות היום את תחבולת היצר לערפול האמונה?

 האם יש להמנע מלקנות כרטיס הגרלה העלול לזכות את הזוכה בסכום כסף גדול, או אדרבא כדאי להשתדל על כך לבוא לנחלה ולמנוחה?

 אימתי יש אפשרות שיסמך אדם על נס ועם כל זה יעשה לו נס?

 אדם החי בדאגה פן הקב''ה יעזבנו כי רואה הוא בני אדם בחלקם מחזיקים ביראת ה' ובחלקם נופלים, והרי לכאורה על זה אין שיך בטחון שהרי ''הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'', האם נכון לחיות בדאגה מתמדת כזו שבעצם עוכרת היא את השמחה או לא?

 האם מדת הבטחון הוא לכל הבא לטל מדה זו ולנהג בה וכגון בבטול ממלאכה וכיוצא, ולסמך עצמו על הבטחון או שאינה לכל אחד?

 היאך מחזקים את מדת הבטחון בה', ומחלישים את ''כח העצמי'' של האדם הנוטה להאמין בהשתדלות ובסבות?

 מה בין אמונת ישראל לאמונת הגויים המאמינים גם הם באלקים?

 אימתי בעקר בא לידי בטוי המבחן למדת אמונתו של האדם?

 האם יש עצה לעשות האדם שיהא הבורא שבע רצון ממנו ואף שהוא עדין לוקה בחסר בתורה ומצוות?

 ב''חובות הלבבות'' שער הבטחון פ''ג הקדמה רביעית מובא שאין טעם לבטחון בה' כאשר האדם ממרא פי ה' ואינו ממלא חובתו כלפי בוראו, היאך יסתדרו עם דברי הגר''א והוא מהמדרש ''תהלים'' על הפסוק: ''רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו'', דאפלו רשע ובוטח בה' - חסד יסובבנו?

 היאך זוכה האדם לאמונה פנימית ואמתית ולא חיצונית בלבד כמו שהרגל בבית אביו?

 ספר לי אחד שהלך לממחה המבין היטב בחכמת שרטוטי היד, ואמר לו שרואה הוא שחייו קצרים ואין לו עוד זמן רב לחיות, וכיוצא מעתידות כאלה, כיצד יש להתיחס לזה?

 מה ענין הסגלות הפועלות לרפואה ולישועה, הכי אפשר להושע מבלעדי תפלה וצדקה?

 אימתי חסרון אמונה קשה יותר, כאשר הוא נובע מחסרון ראיות או כאשר נובע הוא מטמטום?

 מה הקשי שבאמונה בימות המשיח ביותר, הלא טמטום מחמת עברה היה תמיד, שהרי לא חסרו תקופות של חטאים בעמנו?

 מנין צומחת האפיקורסות אחר שהאמונה כ''כ פשוטה?

 מה נדרש מזה הבוטח בה' בכל לבו שיעזרהו ללא השתדלות מפרזת, והנה תוחלתו נכזבה, והצרך דוקא להשתדל בדרך טבע להשיג מבקשו?

 כמה שאני משנן אמונה, ומשתדל לאמת את האמונה בקרבי, עם כל זה חש אני ''אבוד הכרה'', דהינו שאינני חי את האמונה באפן מתמיד ובכל פעם כאלו ומחדש נצרך אני לחזר את ההיסטוריה - יציאת מצרים, קבלת התורה וכו' על מנת להחזיר לעצמי את ההכרה באמונה?

 נשאלתי באדם ששוטפות במחו מחשבות של ספקות באמונה, ושואל שמכיון שכן האם אינו עדיף לו שלא להעמיק בעניני עקרי ויסודי האמונה כי אז מתעוררים וצצים במחו הספקות, ולכך ניחא ליה לשמר מצוות וללמד תורה כראוי מבלי להתעמק ביסודות ועקרי האמונה?

יסורים

 מה הם גדרי המדרגות בקבלת יסורים?

 ''חיב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'' (ברכות ס' ע''ב), הכיצד יתכן לקים חובה זו?

 למה אחשב כחסר אמונה בקצפי על חברי שגרם לי צער, וכי כועס אני על הקב''ה חלילה, הלא כל כעסי על פלוני שהנו בעל בחירה, ועבדא שהוא יענש על מה שצערני, אם כן הרי שגם בשמים מיחסים המעשה לעושהו להעניש לאדם, ולמה שלי יהא אסור ליחס את המעשה לזה שעשהו אם רע ואם טוב?

 מהי מטרת היסורים?

 מה באור הגמרא יבמות סד ע''א, מפני מה האמהות עקרות היו? מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וכי מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתן, מענישן?!

 יסורים הגורמים לבטול תורה ולמעוט גדול בעבודת ה' האם לא עדיף העדרם ממציאותם?

 בעל תשובה הנני, התקרבתי לה', והיסורים לא מרפים ממני, כיצד עלי להתיחס למציאות כזו?

 במה אחזק עצמי בראותי שהנני מקף ביסורים וגם כי אקרא ואשוע שטם תפלתי?

 היאך היסורים משלימים את החסרון שנוצר מחמת החטא?

 בעקבות משיחא נאמר: ''עד שתכלה פרוטה מן הכיס'', מדוע בחר הבורא דוקא בענש העניות?

 המצוקות בעקר הפרטיות הולכים ודוחקים מיום ליום, וממשפחה למשפחה, ועל פי רב מצוקות הללו גורמים למעידות בעבודת ה', כך שלכאורה אין מכך שום תוצאה חיובית.

 היאך נתן להסביר ענין זה המצוי, כשהאדם מתקדם יפה בתורה ומעשים טובים פוקדים אותו טרדות ויסורים המטרידים אותו מעבודתו?

 ששאלת הנה לאחר ששבת בתשובה שלמה בשמירת שבת תפלין תפלה קביעות עתים לתורה ועוד, מדוע מאז התחזקו יסוריך?

 ששאלת מדוע נולדת במצב המרחיק אותך מעבודת ה', וכגון שנולדת למשפחה מיסרת ולא עוד אלא בנוסף לכך גם מרחקת מערכי היהדות, ואלו ישנם אחרים שנולדו למשפחה חרדית ושלוה ושבכך מלאכתם נעשית בנקל?

 מהי סבת יסורי הצדיקים?

 ששאלת הרי הנני חרדי לכל דבר ומשתדל לדקדק במצוות מדוע תוקפים אותי יסורים מכערים שעוכרים אותי?

 ששאלת בעניני פרנסתך שקשה היא מאד, והדקדוקי עניות המה מנת חלקך עד כי שאלה נפשך למות מרב צער.

 ששאלת היאך להתגבר על סבל זה שלא זכית לזש''ק זה שנים רבות?

 במה יש לחזק רוק ששדוכו מתעכב על מנת שיתעודד ויתחזק במצבו?

 האם מן הנכון להתפלל על היסורים שיסתלקו אחר שמעלת היסורים גדולה למאד ובפרט שאם נתנם הבורא, בודאי מי כמוהו יודע את נחיצותם והאם מתר לנסות לעקפם ולהשתדל לסלקם, או לשתק ולהעדיף להשאר עמהם?

 ששאלת, מרגיש אני שהקב''ה סר מעלי ועזבני, היסורים מקיפים אותי מכל צד, האשה חולה בנפשה, בעיות פרנסה וכו' ממש מכל כוון אני נתקף ביסורים.

 ששאלת כיצד לחזק את בטחונך בה', אחר שעם כל השתדלותך בפרנסה העניות רודפת אחריך.

 כיצד יש להקל את החיים כשמלאים המה ביסורים, וגם נמנע מלעסק בהם בתורה ומצוות?

 היסורים נועדו לעורר את האדם לתשובה, אולם בשעת תקף היסורים, הרי שאז האדם מבלבל וטרוד ביסוריו, ולאחר סלוקן של היסורים כבר נשכח המוסר שהיה צריך להלמד על ידם, מה העצה להפיק מהיסורים את לקח מטרתן?

 אמרו חז''ל (בבא קמא ס' ע''א): ''כיון שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבדיל בין צדיק לרשע'' והוא פלא, וכי קוב''ה עביד דינא בלא דינא?

 אדם שהיה במצב סכנה שרחפה עליו ולבסוף נצל ממנה, ממה נפשך, מאחר ונצל לבסוף אזי מלכתחלה לשם מה באתה עליו הסכנה, ואם היה ראוי לאסון למה נצל ממנה?

 לפי המבאר לעיל שהקב''ה מקדים התראה למכה כדי שישוב מחמת ההתראה ולא יצטרך למכה, א''כ מה טעם ליסורי הצדיקים השבים לה' כבר בעדן ההתראה, ועם כל זה מתיסרים המה ולפעמים אף ביסורים קשים?

 הסברנו לעיל שלצדיקים המתיסרים - יסוריהם מביאים אותם למעלות ומדרגות נפלאות, האם זו יכולה להיות נחלת כל יחיד להתעלות דוקא מתוך היסורים, ומה הם התנאים לכך?

 מה העצה באפן מעשי להצליח לקבל בסבר פנים יפות דין שמים ולהצדיקו באפן הראוי?

 כלל מפרסם ומצדק ישנו, והוא, שאין הקב''ה מביא נסיונות על האדם אלא אם כן יכול הוא לעמד בהם, האם כשם שהדבר אמור בנסיונות כן הוא לגבי היסורים שאין באים על האדם אלא אם כן יוכל האדם לעמד בהם?

 רבים שואלים לנפשם למה אני סובל? והלא לולי סבל זה הייתי מביא להקב''ה שפע רב של קדשה תורה ומצוות, ועתה מה ומי יוצא מרוח מסבל זה?

 רבים יתמהו על פשר יסורי הילדים הקטנים - הנולדים בעלי מומין או עם חלי - שטרם חטאו עוו ופשעו, על מה הגיע אליהם כזאת?

 היאך יש להתיחס ליסורים הבאים על האדם?

 היאך יגיע האדם למדה זו של קבלת היסורים בשמחה?

 מה הסבה שבעדן זה - עקבות משיחא נלקחים במיתות שונות ומשנות דוקא אברכים צדיקים שקדנים בעלי יראת שמים, או שנלקחים מבני בתיהם ל''ע?

 מהו גדר קבלת יסורים באהבה?

חרדות ודאגות שווא

 היאך נתן לסתר את המחשבה ''המצדקת'' לדאג או להחרד מפני העתיד?

 היאך לגרש מחשבות דאגה או חרדה באפן שכלי?

 האם ישנה התיחסות תורנית לבעיות נפש כחרדה ודאגה?

 דאגות וחרדות היאך יש להגדירן: כיסורים? כחלי? פשיעה? חסר אמונה?

 שאלני פעם אדם הסובל מחרדות ודאגות שוא, מה היה עושה החפץ חיים לו היו לו יסורים מגון כזה של יסורי הנפש?

 המשג ''בטחון עצמי'' הנו חיובי או שלילי?

 ובכן למעשה היאך יש להסתכל בדרך האמונה על גון זה של יסורי החרדות ודאגות שוא?

 האם נתן בדרך ''חשיבה'' ומשא ומתן לפרק את מצוקת המחשבות הטורדניות?

 מה התועלת למתיסר ביסורי נפש אלו הנוטלים את ישוב הדעת מן האדם, והלא ''דעת חסרת וכו''', ואם כן במה יראה המתיסר בהם איזו תועלת כמו שרואה הוא ביסורים אחרים שלפחות בהם הישוב דעת במקומו?

 היאך לנהג למעשה כשנתקפים בעצמתה של חרדת שוא?

 היאך יש לנהג ''בפעלת מנע'', כשהמצב פחות או יותר רגוע כדי למנוע מצבים חמורים יותר?

 אימתי מגיע האדם ליאוש, ומה העצה לצאת מהיאוש?

דכאונות

 מה בין סבל החרדות והפחדים לדכאונות?

 אימתי חשוב לפנות ליעוץ או לטפול?

 האם יש לרוץ מיד לפסיכיאטר?

 האם הרופאים בנושא זה הנם בעלי אחריות שאפשר לסמך עליהם?

 מה אם כן יש לעשות עם גלוי המצוקה הראשונה?

 מה אני חולה נפש?

 מחלת נפש איננה הופכת אותי לאדם נחות?

 מהי דעת תורה בדבר ההליכה של בני תורה לאנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה במצבי דכאון?

 אדם שמתו רגשותיו והנו ב''דכאון'' האם נתן ואם כן מה נתן מצדו לעשות על מנת להחיות את רגשותיו?

 מה היא ההפרעה המרכזית המונעת את המדכא מלהחלץ מדכאונו?

 הסובל מדכאון הנו מיאש ממצבו, מה ראוי לומר לו על כך?

כפייתיות

 היאך להתיחס לתופעת הכפיתיות, שנכפה האדם במחשבתו ונצמד למחשבה חששנית שאינה עוזבתו שמא לא התפלל כראוי, לא קרא קריאת שמע כראוי, לא נטל ידיו כראוי, לא קנח כראוי, וכיוצא?

 כיצד לנהג למעשה בפתרון בעיה זו של הכפיתיות?

 למה סובל אני מהטרדות מעין אלו של חרדות, דאגות, כפיתיות וכיוצא, והלא חפץ אני בישוב הדעת בשביל לעבד את ה', ולא שימנע זאת ממני, הרי במצבי זה אינני מצליח להביא לפני ה' כי אם ''בדלי דלות''.

 האם יש סגלה להנצל מיסורי הכפיתיות?

 מה העצה לכפיה מחשבתית על הפרעות המעצבנות, וכגון הספסל לא ישר... רעש מהמזגן... האדם שלידי בתפלה מפריע לי... וכיוצא?

 כיצד להתיחס לבעית ''הכבדות'', דהינו זה שכל התנהלות חייו באטיות ובכבדות ואין הדבר בשליטתו. ומה שלאחרים נמשך פעלה שכזו במשך שעה אצלו נמשך הדבר כמה שעות, ללא ברכה לא בזמן ולא בתוצאות, ובפרט שהדבר גורם לבטול תורה ותפלה?

כוחות הנפש

 ידוע שהרע חבוי סבוך וסרוך ומשרש עמק בנפש האדם, כיצד נתן לגלות את אותו רע החבוי?

 איזו מדה בנפש האדם נחוצה ביותר להביאו לתקון ולשלמות?

 האם נתן לעקר את הרע שבאדם משרשו, או רק לכפותו לבל ירים ראש?

 האם ביד האדם לגלות את כחות הנפש הטמונים בו, והיאך?

 לעיל נתבאר היאך ידע האדם מה תפקידו בעולמו בחלק ה''סור מרע'', היאך ידע האדם תפקידו בעולמו ושלכך נתן לו כחות נפש וכלים מתאימים בחלק ה''עשה טוב''?

 האדם נצרך לשאף לגדולות ולנצל את כחות נפשו בכל יכלתו, אולם הדבר צריך שיעשה בהדרגה, ובכן היאך ידע האדם אם הוא צועד קדימה כראוי, ולא שהוא צועד יותר מדי מהר ועלול הוא לפל, וכן מאידך אינו מפגר בצעדיו ועליו להזדרז יותר?

 האם יש כח בנפש האדם לשנות טבעו במדה או בתאוה?

 כאשר הנפש עיפה, וכגון שלבו עתה אטום ומטמטם מכל רגש והתלהבות האם המבקש לצאת מזה ולהגיע להתלהבות, ואם לאו, אזי מה מטל על האדם במצב שכזה?

 האם יש אפשרות ליראות את הנפש ביראת ה' גם כאשר אינה חשה ביראה, וכל יראתה אינה אלא מצות אנשים מלמדה?

 פעמים רבות קבלתי והחלטתי על דברים מסימים ולא עמדתי בהם, היאך א''כ משתמשים לנכון בעצה זו ''לקבל ולהחליט''?

 אדם שחסר בטחון בעצמו וחש הוא בשל כך נחיתות כלפי חבריו להיותו מנוע מלהשתלב בחברה כמותם, או מנוע מלטל על עצמו משימות כיתר חבריו וכיוצא, היאך נתן להשתחרר מסבל זה?

 היאך יגמל האדם מנחיתות המביאה לקנאה כשהנו מכער בפניו, או כשהוא פחות חכם ומצליח, או שכשהוא בעל מום, או כשהוא אינו מקבל ונסבל בחברה ללא סבה מצדקת וכיוצא.

 נשאלתי מאדם כיצד להתיחס לחרדה מהעברה, כשנדמה לו שהנו חרד לא בדוקא מאימת ה' וענשו, אלא חש הוא שנתפס לחרדה יתרה המפריעה ומציקה לו?

 האם ה''כפיתיות'' הוא גדר יסורים המכפרים עוון?

 באדם ישנם עליות וירידות, ימי אהבה וימי שנאה, ובכן השאלה היא, מדרגת האדם נקבעת כפי הנהגתו בימי עליתו, או כפי הנהגתו בימי הירידה?

 מהו אתערותא דלתתא ומהו אתערותא דלעלא, ובמה תלוי קבלת האתערותא דלעלא?

 היאך מסירים פחד ודאגה ממארעות העולם המצויות?

 האם דמיון הבן לאב בתכונות באפי, במראה וכיוצא יש לו משמעות רוחנית למעשה או שכך הוא מטבע הבריאה?

 היאך אפשר לשנות את התאוות והרצונות הנמשכים מהנפש הבהמית שבאדם, הכי אפשר להשפיע על גדר ''בהמה''?

 מה הם: הנפש, הנשמה, יצה''ר ויצה''ט?

 אדם הרואה סיעתא דשמיא גדולה בדרכו, אם זה בזכוי הרבים שעושה, או בצדקות וגמ''ח שעושה, או בתורה שהוא לומד, ורואה הצלחות למעלה מן המשער, האם בהכרח שהוא ברמה רוחנית גבוהה וראוי הוא באמת למה שהוא זוכה לפעל?

 הרואה הנהגה של גדול מצדיקי וקדושי הדורות הקדמונים ומתאוה וחומד להיות כמוהו, אימתי נכון הדבר ואימתי נובע זה מרברבנות להיותו מתימר להדמות לגדולים?

 מהו ומהיכן נובע בלבול הדעת והיאך מישבים את הדעת המבלבלת?

 היאך יתכן שישכח האדם ארועים כה גדולים העתידיים כגון המות, הגאלה העתידה שהאדם בעצם מאמין בהם, ועם כל זה מתעלם הוא מהם וכאלו ואינם בחשבונו?

 במה תלויה תופעה זו שישנם דברים שיטעה האדם עצמו וכגון שידמה שהוא עיף וחלש וכיוצא, וישנם דברים שהוא חזק בדעתו, ושום הטעיה אינה מטעתו?

 מי קרוב יותר לתקון עצמו, המרחק כשיודע שהוא מרחק ואין אצלו הטעיות במהותו, או הקרוב יותר בתורה ומצוות אלא שישנם אצלו הטעיות במהותו?

 באדם ישנן ג' בחינות כמבאר בדברי האר''י והם נר''ן, נפש, רוח, נשמה, מהו הבטוי בו נתן להבחין בין מי שזכה לנפש, ומי שזכה לרוח או לנשמה?

 היאך לבוא בתוכחה לגון האנשים הנזכרים בשאלה הקודמת?

 ימצאו לא מעטים שדמיונותיהם הולכים למרחוק, ויסחפו עם ''ברכת דמיונם'' מדמיון לדמיון... עד שיתעוררו מחלומם שיחלמו בהקיץ, מה הן ההשלכות מתופעה זו?

דור התמורות

 לשאלתך שהנך מתיאש מאד לאחר היותך חוטא ושונה הרבה פעמים ובפרט בעניני קדשה.

 ששאלת מה הפעלה הראשונה שיש לעשות לאחר שאני נכשל בעניני קדשה כדי שלא ישתלט עלי היאוש.

 ששאלת שאינך מרגיש ערבות וטעם בתפלה ואף שהנך משתדל בכל כחך לשמר עצמך מחטא ולהתמיד בתורה, עם כל זה הכל נעשה עם חסר רגש והתפעלות.

 ששאלת היאך עלי להתגבר על היאוש ותחושת שנאה מאת הבורא כלפי, ובפרט לאחר שאני נכשל בעברה?

 מה הטעם באמת שעדין אהבת ה' כלפי האדם גם כשהוא חוטא לאהבו ולרצות בו?

 ששאלת היאך להחזיק מעמד בנפילות הרבות לעתים תכופות גם לאחר החלטות וקבלות שלא לחטא.

 בדבר שאלתך היאך עם כל השתדלותך להתרחק מן העברה נוחל אתה אכזבות, ואפלו נוהג היית לצום כדי לשבר היצר ולשוב, וגם ביום תענית הכשילך יצרך, ועוד טענות קשות כיוצא באלו.

 מהי הסבה להעדר היציבות לבא לצבא ה' בכל לבו ומאדו, ובהכרח לו להיות מועד ויורד לשפל לאחר היותו מתמר ועולה, וכך חוזר חלילה יעלו שמים ירדו תהומות? ועוד האם הדבר מכרח או שאפשר למנעו?

 מדוע בדורנו תופעת ההתערערות מצויה, והיציבות נעדרה?

 לפי המבאר שעבודת דורנו להיות למוד לפל לאחר הקימה היכן ההבטחה של ''הבא לטהר מסיעין אותו''?

 מילא, הכרחי מצבי מעידה לבעל תשובה שחטא, אולם מדוע הכרחי מצבי מעידה גם למי שלא חטא, אלא שברצונו להשיג דרגות נוספות ונתקל הוא במניעות של עליות וירידות?

 מדוע גזרה זו נגזרה על דורנו דוקא לתפקד בגון עבודה זו של התמודדות בתכיפות העליות והירידות?

 היאך נתן להחזיק מעמד בעבודת פרך זו של בנין והריסה - עליות וירידות בעבודת ה' בדורנו?

 זה הנופל ממעמדו, האם חשבון שמים עמו הוא מכאן ולהבא, או שמתגלה בכך הדבר למפרע שמעמדו מעקרא לא היה כראוי, ובמילא תשובתו ששב עד עתה בטלה למפרע?

 היאך בכל זאת נתן לראות תועליות במהלך הכשלונות והנצחונות החוזרים חלילה?

 בדורנו החשקים וההרגשים כהים ודלים מאד, ובשביל כך עבודתנו נראית כחסרת נשמה, היאך לנהג בזמנים כאלו?

 מה הצעד הראשון לעשותו מיד לאחר הנפילה?

 על האדם עוברים תקופות מצוקה וקשי ולעמתם תקופות שלוה ורגע, מהו תפקידנו בכל אחת מתקופות אלו?

 מה מצפה הבורא מהאדם מיד לאחר מעידתו?

 לשאלתך, חש אני בהרגשת שפלות, וכאלו ואיני שוה כלום, לא עשיתי כלום, אין לי כלום ביד, איני רואה עתיד לעצמי... ועוד מחשבות של אפסיות רודפות אותי, היאך אני נחלץ מזה?

 בדורנו הנפילות והמעידות הנם רבות, ולפחות גם במקרה הטוב כשלא נופלים אולם העבודה נעשית בהעדר הרגשים, ואף שאומרים אנו ב''לשם יחוד'': ''בדחילו ורחימו'', ומכינים אנו עצמנו להרגשים, עם כל זה הדברים רחוקים מהלב, מדוע?

 מהו עקר הקשי המנבא על דור עקבות משיחא?

 במה יש לאדם להעלות את חשיבותו בעיני עצמו בכל מצב שהוא על מנת לגבה בדרכי ה'?

 היאך נניח את הדעת לקבל את המצב כמות שהוא כאשר ההפרעות בעבודת ה' הנם עזות ביותר, אם זה מסבה בריאותית, או מפני דחק הפרנסה, או מטרדות שלום הבית וכיוצא, ולהשלים עם העבדא, זהו! תלמד מעט... תתפלל מעט... מה שאין בו כדי להביא לספוק ובודאי שאין בו כדי להביא שמחה.

 בספר ''צדקת הצדיק'' וכמו כן בדברי רבנו ירוחם ממיר בספרו ''דעת תורה'' סוף פרשת ''שלח'' מבאר שדורנו הוא דור שיתעלה על כל הדורות כלם, ובכן מה מעלת דורנו כל כך על פני הדורות שעברו?

 אחד מצרות הדור הגדולות ביותר ואולי אף הגדולה ביותר ובמיחד אצל הצעירים הוא בלבול הדעת וערפול וטשטוש בין השאיפות למיניהם לבין יכלת העשיה בפעל, היאך יוצאים מבלבול זה הגורם לתמורות חדות במהלך העבודה?

 היאך נתן להשיב את הבטחון ללוחם שינצח את יצרו לעתיד - לאחר מעידה, או אפלו לאחר כמעט מעידה המחלשת את הדעת מלהאמין בעצמו של הלוחם שיש בכחו ללחם ולנצח, ובפרט כאשר הוא לאחר מספר כשלונות?

 מה העצה לקדם את פני ימי הרעה שהמה ימי הירידה כדי שלא ישקע האדם בהם ויאבד את מדרגתו?

 מה הן הסבות לתופעת התדרדרות רוחנית באפן הנראה על פניו שהוא ללא אפשרות בלימה, ובפרט כשהוא לאחר תקופה ארכה של חזוק ועליה?

 מה עקר הסבה השוברת את האדם בתמורות - עליות וירידות - החולפות עליו ומה העצה להתיצב כגבור?

 הרבה פעמים מתחיל אדם במצוה גדולה לעשותה ואינו מצליח לגמרה, או שהולך הוא על פרויקט רוחני ואינו מצליח לישמו, והדבר מעגם את נפשו למאד על טרחו שהיה לריק, מה הנכון בזה?

 במה יש להזהר כאשר עבודת ה' הולכת ומתחזקת אצל האדם כדי שלא יפריעו היצר מכאן ולהבא?

 ששאלת היאך מחזקים היום - בדורנו שהתמורות וחסר היציבות והעקביות תוקפים עלינו - את האמונה והבטחון, ובפרט אחר שאתה עובד בין אנשים רחוקים שמצננים את האמונה?

 היאך רואים אנו בחור ישיבה או חוזר בתשובה בא לישיבה, מוסר נפש להבדל מהרחוב, עומד תקופה בנסיונות בחרוף ונפש ובקשי, ועם כל זה לאחר תקופה של מאבקים קשים מכרעת המלחמה לרעתו ונפלט מהישיבה לרחוב?

 ''פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם'', וכאן הבן שואל: וכי עד עכשו לא פתחתי פתח כחדו של מחט?

 היאך יחזיק האדם מעמד ולא יפל ברוחו כאשר המניעות וההטרדות מלמוד התורה מקיפים אותו מכל כוון, ואין יצרו מניח לו ללמד ולהתחזק, ובפרט שכתוצאה מכך לא רק שאינו מתעלה בעבודת ה' אלא אף יורד ונכשל?

 בהקשר לשאלה הקודמת, מדוע בכל זאת בוחר הקב''ה לנסות את האדם במניעות בעבודתו הרוחנית ואין מספיק בנסיונות של יסורי העדר חמריותו?

 מנין בכל זאת יוכח האדם באמת זו שהגם הנפילות הקשות אין במטרתן לדחותו אלא אף לקרבו?

 היאך להשלים בארח חיים הרצוף נסיונות שבהכרח בלתי נמנע בגללם הנפילות, ובפרט כשרואה האדם ארח חיים של חבריו שהוא באפן חיובי וננוח?

 מצוי אצל המתחזקים או אצל חוזרים בתשובה, שלאחר התחזקותן חוזרים וצצים במחם ממחשבות העבר, ואפלו תשוקה לאותם ימים, וברור שתופעה זו שוברתן למאד, ובכן כיצד להתיחס לתופעה זו?

 מה התועלת שבזמני האטימות וסתימת המחין, ובפרט אצל בעלי תשובה שלאחר שנכנסו בתשובה חשים בחשך ואטימות, והלב לא נרגש מכלום?

 פעמים חושב אדם הלואי שיוסר חשך נורא זה, ומסתפק אני אף במעט ישוב הדעת לעבדו, ומה לי ולחשך כפול ועבה זה ואפלו על מנת לזכות לאור שמאחוריו?

 מה בכל זאת יש לעשות כדי להמתיק חשך כפול ועבה זה?

שכר ועונש

 היאך נתן לנו - אנשי החמר לתאר לעצמנו את שכר עולם הבא?

 בענין הנאמר בחז''ל גבי חבוט הקבר שבאים מלאכים ומעמיקים הקבר וחובטים האדם, האם הדבר כפשוטו? וכן מהו ענין ''שפתותיו דובבות בקבר''?

 קין נענש נע ונד תהיה בארץ, שאין הארץ סובלתו לשהות במקום אחד, היש ענש כדגמת זה בימינו על חטאים מסימים?

 כידוע ישנם בעולם המקבלים השפעות טובות ככסף ויתר ענגי עוה''ז מצד הרע - לנסיון וכיוצא, ויש המקבלים זאת מצד הקדשה היאך ידע האדם אם ההשפעות הטובות של עוה''ז הנשפעות עליו הנם מצד הקדשה אם לאו ח''ו?

 מה ענין ''בית דין של מעלה'', וכי נצרך הבורא לבית דין לקביעת דין על האדם והלא הקב''ה הוא העד והוא הדין?

 מאחר והרשע לעתיד רואה את האמת לאמתה והלא בעצם הוא אשר זוכים הצדיקים לעתיד להנות מזיו השכינה א''כ אין לך ענג גדול מזה שרואה הוא את האמת ומכיר בה?

 מצינו בחז''ל על כמה שנמחלים עוונותיהם, כמו המובא בירושלמי (בכורים פ''ג ה''ג): חכם שנתמנה, חתן ונשיא - עוונותיהם נמחלים, וכמו כן גבי הדר בא''י איתא בילקוט שמעוני (ח''ב אות ל''ג) ''...אשריהם יושבי ארץ ישראל שאין להם לא חטא ולא עוון לא בחיים ולא במתים'', האם הדבר כפשוטו או תנאי יש בדבר?

 מהו הבאור במה שאמרו חז''ל (עירובין יט): ''רשעים אפלו על פתחה של גיהנום אינם חוזרים בתשובה'', וכי אפשרי הדבר שבעלמא דקשוט שכלו אמת לא יכירו הרשעים באמת?

 כמה מסלולים של ענישה עוברת נפש האדם בצאתה מגופו ומה מטרת כל מסלול ענישה לפעל בנפש החוטאת?

 כיצד נתן לנו לפשט בדעתנו את מהות הגיהנום?

 האם האדם עצמו מצטער בהפרד נפשו מגופו או לא?

 האם המת נהנה מהכבוד שמכבדים אותו בהלויתו, או שאינו מרגיש בדבר?

 לפי מה נקבעת דרגת האדם בעולם הבא?

 האם נשמות הנפטרים יודעים מאנשי העולם החיים או לא?

 מה קשה יותר לנפש המת ענש כף הקלע ונדידת הרוח ממקום למקום או הגיהנום?

 למה הכונה שישנם מלאכי חבלה הקולעים את הנפש מקצה העולם לקצהו?

 מה המקור לכך שהאבות הנפטרים באים להשתתף בשמחת צאצאיהם?

 אדם המשפע בעולם-הזה בנכסים ובעשר, האם יש בזה סתירה לכך שיזכה לטוב גם בעולם-הבא?

 מהו ענין ונח מצא חן בעיני ה', הלא אם צדיק הוא מעשיו יחיבו הצלתו, ואם לאו - לאו, ומהו ענין חן זה שמשמעו דאף שמצד מעשיו אין די להצלתו - חנו מצילהו?

 הרהורי עברה הם מהדברים שאין אדם נצל מהם בכל יום כמובא בגמרא (ב''ב טז ע''א) באיזה הרהור המדבר? ובאיזה אפן האדם נענש על הרהור אחר שאין אפשרות להמלט ממנו בכל יום?

 מה כחה של מחשבה והרהור בעלמא להשפיע לרעה או לטובה על נפש האדם?

 מה העצה שלא ינכו לאדם מעוה''ב עבור ההנאות שנהנה הוא בעוה''ז?

 מה מבטיח לאדם שיקבל שכרו גם בעולם הזה?

תשובה

 היאך יובן ענין תמוה זה שעינינו רואות שישנם אנשים החוזרים בתשובה ומשתכנעים לשמירת תורה ומצוות, וישנם עקשנים ששום שכנוע בעולם לא מועיל להם?

 מה ערך ישנו לתשובה הנראית כחוכא ואטלולא אחר שהחוטא חוזר לחטא לאחר זמן קצר?

 ששאלת מה הסימן לידע שתשובתי התקבלה לרצון לפני ה'?

 ששאלת היאך הנך כבעל תשובה חרד לענינים מסימים ואלו החרדים מזלזלים בהם מאד, וענין זה גורם לך חלישות הדעת.

 ששאלת שהנך שבור מכך שאבדת שנים רבות טרם הכנסך לעולם התשובה והיהדות, והדבר מציק לך מאד.

 ששאלת היאך להתיחס לנחיתות שיש לך כבעל תשובה אחר שאף שאתה היום בגדר אברך לכל דבר, עדין ההתיחסות כלפיך כבעל תשובה, והדבר מציק לך.

 היאך נתן להסביר שהאדם שב בתשובה ועושה תשובה בכל לבו, וחש בעצמו קרבת ה', והוא בהשראת בטחון שמעתה יהא ה' עמו ולא יעזבהו לעולם, והנה לתקופת הימים נשכחים כל ימי השבע, והנפילות מנת חלקו ולא יזכרו ימי השבע כלל, מהו ההסבר לתופעה זו?

 תופעת התשובה בימינו היא נסית או טבעית?

 היאך לסיע לשב בתשובה ומתנתק בכל כחו ומסירת נפשו מהרע שהרגל בו, ואוחזו יאוש לסבת קשי המלחמה ביצרו שמי יודע כמה תארך ותקשה עליו, ואם בזה הרגע נלחם הוא בחרוף נפש, במה יתעודד ויקוה שינצח גם לעתיד?

 כיצד מתקן האדם בתשובת המשקל מחשבות והרהורים רעים שפגם בהם בעבר?

 כיצד נתן להסיח דעת מהרהורי עברה?

 ששאלת, זה עתה החילותם לחזר בתשובה וכן אשתך החלה לכסות ראשה, ואין בכחה לעמד בפני לעג המלגלגים, מה יש לומר לה לחזקה בענין זה?

 אמרו חז''ל (ברכות י''ב ע''ב): העושה עברה ומתביש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, והוא פלא, מי לא מתביש בעשותו עברה, והלא רבא דעלמא יראים לחטא מחמת בושה, ואם יתפסו בקלקלתם יתבישו, הכי בשביל זה ימחלו לו כל עוונותיו?

 מדוע בעלי תשובה - לאחר תקופה שלוה וזוהרת - מתנסים שוב בנסיונות קשים, וכביכול מטרדים המה למאד משלותן מנסיונות ומיסורים המתערמים עליהם?

 חז''ל אמרו (שיר השירים רבה ה, ג, על פסוק ''פתחי לי רעייתי''): פתחו לי פתח של תשובה כחדה של מחט ואני אפתח לכם פתח שעגלות וקרונות נכנסין בו, מה הוא האפן של פתיחת פתח כחדו של מחט המזכה לפתח שעגלות וקרונות נכנסין בו?

 מדוע ישנם כאלה שתקונם לשוב דוקא מתוך גדילה בסביבה רחוקה ומתנכרת?

 אמרו חז''ל ''רשעים מלאים חרטות'', הרי שלא התיחסו חכמים לחרטה של הרשעים, וא''כ מהי החרטה החיובית, הלא גם אנו מתחרטים ושבים לקלקולינו האין ערך לחרטה והלב נשבר שבקרבנו?

 כידוע מעלת תשובה מאהבה מעלתה גדולה מתשובה מיראה, הכיצד נתן לקימה באפן השוה לכל נפש?

 השב בתשובה, מאימתי נחשב הוא בגדר צדיק לאחר תשובתו?

 במהלך התשובה היאך הסדר ומה יש להקדים, האם קדם הוא עזיבת החטא ושפור ארחותינו ואח''כ להתמקד על החרטה והכאב על העבר, או שיש להקדים את החרטה והכאב קדם עזיבת החטא?

 היאך נתבע האדם לשוב על עוונות וחטאים שעברו עליהם כבר עשרות שנים ונשכחו ממנו? כי הרי פשוט שיתבע האדם על הנשכחות ממנו דכי בשביל שנשכחו ממנו תהא זו סבה לפטרו?

 מעקרי התשובה שיעזב הרשע דרכו הרעה, ויש להבין במה יתפס החוטא על מנת להחליט ולהבטיח לעצמו ולבוראו שמהיום לא יחטא, ובמה יאחז כדי שיאמנו דבריו לעצמו להיות לפחות יותר בטוח עתה מאשר קדם שלא יחטא עוד?

 המתיסר, נראה כעזוב ושכוח מהשגחתו ית', והעבדא שהנו סובל, מה באמת מדת ההשגחה על המתיסר?

 מהו הקשי שבמצות התשובה שהצרכה התורה לכתב על מצוה זו שהיא איננה בשמים ולא מעבר לים (דקאי על מצות התשובה כמבואר ברמב''ן, ספורנו, בעל הטורים). ועוד למה הצרך הבורא להשבע שהנו חפץ בתשובה וכנא': חי אני נאום ה' אם אחפץ במות רשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. ויתר על כן מצינו בגמ' דף ד' ע''ב, ארשב''י, לא דוד ראוי לאותו חטא - בת שבע, ולא ישראל היו ראויים לאותו חטא - עגל, אלא גזרת מלך עליהם להשליט יצרם עליהם כדי לתת פתחון פה לבע''ת שלא יאמרו כיון שחטאנו לא יקבלנו (ע''פ פירש''י שם), ויש להבין מה כל החרדה הזאת עשה האלקים כדי שיאמנו דבריו במצות התשובה?

 מדוע באמת מצות התשובה אינה הגיונית מצד החכמה והשכל?

 מדוע ראה הקב''ה סכנה בחדלון ממצות התשובה אצל בני אדם יותר מכל מצוה אחרת?

 מדוע הצרכה התשובה להיות מהנבראים קדם שנברא העולם?

 מהו גדר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה?

 מה הם מעכבי התשובה המונעים מהאדם מלשוב באמת, עד שיוכל לחיות בטעות כל ימיו מבלי להבחין כי חוטא הוא?

 מאחר והזכרנו לעיל עכובים שונים לתשובה, היאך בימינו חוזרים אלפים ורבבות בתשובה על אף שהיו לקויים בעכובים הנ''ל ואף ביותר גרוע מהם?

 מה המה תקוני התשובה הנפעלים בענשי חבוט הקבר ולאחריו הגיהנום?

 האם מלמד הבורא זכות על האדם בכך שיצרו הרע גבר עליו,לאמר: מה יעשה אדם זה שבראתי ויצרו הרע הוא קשה ממנו, הוא מלאך והאדם בשר ודם ולא יכול לנצחו, ובפרט שראינו טענה כגון זו וכאמרנו: ''רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעסה (הוא היצה''ר), ושעבוד מלכיות מעכבים''. וכענין שבקש משה רבנו מה' שרק קרח הוא שימות לבד, וכנא' ''האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף'', ולמד עליהם זכות, שחטאו אמנם העדה כלה אולם הוא שגרם להם לחטא וזה גופא זכות עליהם?

 אימתי מתקבלת התשובה מיד ואימתי נצרך זמן עד שתתקבל תשובת השב?

שובבי''ם

 מהו המקור שימי השובבים הנם ימי תשובה?

 מדוע נקבעו ימי השובבי''ם דוקא בזמן קריאת פרשיות אלו?

 מהו החמר שבעוון עריות יותר משאר עברות?

 למה חמור עוון עריות מבחינה זו של סלוק שכינה יותר מעבודה זרה ושפיכות דמים?

 היאך מתקנים עוון זה, ואימתי מן הראוי לעסק בתקוני העוון?

 האם מועיל ''פדיון תעניות'' דהינו לפדות התעניות המבארות בדברי האריז''ל - בממון במקום להתענות בפעל?

 האם העמלי תורה גם נצרכים לעסק בתקוני עוון זה או שדי להם בעמלם בתורה שיכפר להם?

 הבטיחונו רבותינו: ''הבא לטהר מסיעין אותו'' וכן אמרו: ''פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'' והנה פותחים ופותחים אנו בהשתדלות ומאמץ ועם כל זה השערים עדין נעולים?

תפילה

 ששאלת מאחר והנך מתפלל על פרנסה ואינך נענה, נחלשת בכך באמונת כחה של תפלה

 מה נעשה עם תפלה שמתפלל אדם על יסוריו ולא נענה?

 כשנתקפים במחשבות בלבול בתפלה, אם זה מחשבות הרהורי אסור או הרהורי דברים בטלים היאך יש לנהג כדי לדחותם?

 היאך אניח דעתי - אם בכלל נכון הדבר - שתפלתי רצויה לפני ה', גם כאשר אני במצב ירוד במדות ובתאוות, ובפרט כאשר התפלה בסמוך לחטא שעתה מעדתי בו?

 והלא מצינו שמואס הקב''ה בעבודת הרשע, שנאמר (תהלים נ, טז,) ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך''.

 האם התפלה נצרכת גם להוה המידי כשהנו בהשג יד בנקל?

 מהי מטרת התפלה, הכי נעלם מהקב''ה צרכיו של האדם?

 מצד אחד רואים אנו שאי אפשר לקבל דבר ללא תפלה, וכנאמר גבי אדם הראשון: וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואחז''ל (חולין דף ס') ומדוע? משום: ואדם אין לעבד את האדמה, היות ולא נברא עדין אדם הראשון להתפלל על הגשמים, וכן רואים אנו שהאבות זכו לבנים בזכות התפלה ואף שהיה נצרך שיהיו י''ב שבטים, וכמו כן בני ישראל נגאלו בזכות צעקתן ואף שהיה מכרח שיגאלו, ומאידך רואים אנו רב בני עולם מקבלים שפעם ללא תפלה?

 לעצם מלוי הבקשות והצרכים בדרך של תפלה, היאך להתיחס לכך שהאדם מתפלל זועק מתחנן ואף מוריד דמעות ואינו נענה?

 היאך נתן לחזק את התפלה שתהא אהובה וחביבה על המתפלל?

 לשם מה מתפללים וחוזרים ומתפללים ובפרט אחר שהקדוש ברוך הוא כבר יודע צרכינו?

 האין זו ''הטרדה'' לחזר על אותה תפלה כמה פעמים ביום?

 מה העצה שלא להתיאש מהתפלה אחר שאיננו נענים גם לאחר הפצרות רבות?

 אדם שמרגיש עצמו בירידה רוחנית, האם ימנע מהתפלה עד שימתין להרגשת התעלות או יתפלל איך שהוא עתה?

 בצרכיו הגשמיים של האדם - עד אי אלו פרטים יש להתפלל עליהם?

 מה טעם יש להתפלל אחר שאולי כבר נגזרה גזרה?

 מדוע התפלה שהיא כל כך חשובה - זולה היא אצל בני אדם?

 מה הם התנאים לקבלת התפלה?

 מה תועלת בהקדמת התפלה לצרה?

 ידוע שגם על רוחניות ויראת שמים יש לבקש, והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים?

 במה תלויה אפשרות נקיות הכונה בתפלה?

 אדם שיודע שאינו יכול לכון בתפלתו, האם יתפלל, ומה נעשה באותה תפלה?

 ''לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'', והלא צריך להתפלל מתוך שמחה?

 האם יש סימן לדעת כשתפלתו מקבלת או לא?

 האם יש ענין בקריאת תהלים בכמות ולא באיכות?

 כמה להתפלל?

 האם תפלה מועילה לאחר גזר דין?

 האם כדאי להתפלל על ישועה מיסורים מסימים מחשש שלא תצמח במקומם פרענות אחרת?

 מדוע מניח היצר לאדם ללמד תורה בישוב הדעת וברכוז, לעשות מצוות לרב וכיוצא, ואלו בתפלה מתנפל הוא על האדם לבלתי תת לו מנוח למחשבה ואפלו לא לברכה אחת?

 לפי המבאר בתשובה הקודמת שהתפלה היא העקר, והלא ידוע שהתורה היא העקר, שהנה חכמי התלמוד שתורתם אמנותם לא היו מפסיקים לתפלה?

 היאך להתחיל בפעל בכונת המאה ברכות?

 התפללתי והתפללתי ולא די שלא קבלתי מה שרציתי אלא גם קבלתי להפך ממה שרציתי, היאך עלי להתיחס לכך?

 מה העצה להתפלל בכונה?

 האם יש ענין להתבודד דוקא בשדה ולשוחח שם עם ה'?

 האם ישנה קפיצת הדרך בעבודת ה' ולהסיר באפן מזרז את טמטום הלב?

 מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה (משלי כח, ט,) מדוע? הלא סוף סוף מתפלל הוא ומבקש צרכיו, ומדוע תלוי הדבר בתורה?

 הכיצד נפעל ע''י התפלה שיתרומם האדם למדרגות רוחניות, הכי מועילים תחנונים לזכיה רוחנית הדורשת עמל ויגיעה?

 האם מן הנכון לבוא בתפלה לפני השי''ת בנסחת תביעה, וכמו שמצינו גבי אברהם אבינו שטען: ''האף תספה צדיק עם רשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט'', או כמו גבי משה רבנו שטען: ''למה הרעתה לעם הזה''?

 היום, שהלבבות אטומים וחתומים, במה נתן לעוררם להתפעלות והתלהבות לה'?

 מהי העצה לקבלת התפלה שתענה ע''פ הרב?

 האם עדיף להתפלל תהלים עם הצבור, או לעסק בתורה ביחידות בביתו?

 פעם נאמר בחז''ל: ''הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'', הרי שהעבודה הרוחנית ביד האדם, ופעם נאמר בחז''ל (קידושין ל) בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו, הרי שהדבר תלוי בהקב''ה?

 מה הם גדרי הקריאה באמת להחשב בגדר ''לכל אשר יקראהו באמת''?

 מאחר ומבאר בתשובה הקודמת מה הן גדרי הקריאה באמת, לשם מה אם כן יש לנו לטרח כל כך בתפלותינו שחרית מנחה וערבית אחר שבדרך כלל אינם בגדרים הנ''ל? ובכלל מה טעם יש לתפלה כשאינה בגדרים הנ''ל?

עבודת ה'

 במה נקראים אנו ''עבדי ה''' וכנאמר: ''כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם'' (ויקרא כה, נה) והלא אנו הפך העבד, שהרי גבי עבד נאמר מה שקנה עבד קנה רבו, ואלו גבן, כל תורתנו ומצוותינו ועבודתנו את ה' נזקף לזכותנו מבלי שיצרך הקב''ה לטל כלום?

 היאך מחזקים את התלות בה' שהיא כאמור ''העבדות''?

 גדרנו בנים לה' וכמו כן עבדים לה', בנים, שנאמר: ''בנים אתם לה' אלקיכם'', וכמו כן עבדים: ''עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'', ועוד הרבה פסוקים, ובכן היאך אין סתירה בין ב' התאורים?

 מה נשתנינו להקרא עבדי ה' יותר מאמות העולם אחר שכמו כן המה עבדיו לענין כמה מצוות שהם חיבים לבורא?

 אכן הבטחון והתלות בה' הנם פעל יוצא מהעבדות שאנו עבדי ה' ותלויים בו, אולם מה חובתנו כעבדים לה'?

 מה משיבים לאלו הטוענים שסוף סוף מצוות התורה הם כפיה שנכפינו לשמר מצוותיו, ומדרש מלא הוא ''כפה עליהם ההר כגיגית''?

 מהו הנאמר בחז''ל אם אין ישראל עושין תשובה ''מעמיד עליהן מלך קשה כהמן'', מה ענג להקב''ה בכך שנעבדהו מתוך כפיה?

 במה נתן להתחזק שלא לזלזל במצוות קטנות, אחר שבעצם כאן כמעט רב הכשלון והמחדל של שומרי התורה?

 מהו בעקר המונע את האדם מהתקרבותו לה' על אף רצונו?

 מהו ענג הצדיקים לתחית המתים יותר מאשר קדם התחיה, הלא יושבים הם ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומה צרך להם לחזר לגופם שבקבר ולאכילה ושתיה ולעולם כמנהגו נוהג, דאף שיהיה עולם רוחני - מ''מ גשמי הוא לעמת ענג הנשמות קדם לכן?

 נשאלתי שאלה מאדם אחד שקורית אצלו לפעמים תופעה הנשמעת קצת משנה. והיא, שדוקא כאשר הוא נופל פעם בזמן מה, מתעורר הוא יותר בתפלתו ברגשות והתפעלות, והתענגותו על ה' היא יותר מאשר כאשר המצב אצלו הוא שגרתי - ללא נפילות, שאז קשה עליו יותר להתפעל ולהתחדש?

 חז''ל הבטיחו: ''הבא לטהר מסיעין אותו'', היאך יתכן לראות בני אדם משתדלים מתאמצים ואף יגעים בתורה, ועדין לבם לא ברשותם, הנפילות והמעידות נחלתם מדי פעם לפעם?

 כיצד לנהג בשעה שנתקף האדם בחשק גדול לעברה חמורה?

 ששאלת עד כמה עליך להתקדם בעבודת ה' ולא תחשב בכך שהנך קופץ מדרגות יותר מכחך, ומה המדה לידע כמה לתבע מעצמו?

 מצד אחד, ידוע ומפרסם רעת ההרגל וקיום המצוות ''כמצות אנשים מלמדה''. ומאידך מבקשים אנו בכל יום ''ותרגילנו בתורתך''?

 במה נמדדת היראת שמים של האדם?

 רבים המה השואלים מאחר ופגעה בהם יד ה', אם זה בהולד להם בן בעל מום, אם זה בעכוב שדוך, אם זה בחלי או עניות וכיוצא, ובכן נפשם בשאלתם מה ה' דורש מהם, ואיזה חטא עליהם לתקן שבשבילו באו עליהם יסורים הללו?

 האם ישנה תכלית נוספת הנדרשת מאתנו בקיום התורה והמצוות, מעבר לעצם קיומן?

 האם נכון לבקש מהקב''ה סימן שיראה לאדם האם דרכו נכונה וכיוצא?

 האם מתר לכעס ולעבר אסור קל על מנת להרויח מכך הרבה תורה, וכיוצא?

 כשהייתי פחות עובד על ''תפלה'' ולמוד מוסר, הייתי יותר שקדן בלמוד, יותר משקיע בתורה, אולם כשהתחזקתי בלמוד המוסר ועבודת התפלה נחלש אצלי ההשקעה בלמוד, היאך יש להסביר תופעה זו, ומה נתן לעשות לפתרה?

 מדוע אצל רב בני האדם ימצא רפיון גדול בלמוד התורה ובכונת התפלה?

 מדוע כמעט ובכל החלטות שאני מחליט על דבר למוד תורה או כונה בתפלה, או סור מרע וכיוצא אינני מצליח לעמד בהם?

 מה נתן לעשות כדי שהיום יעבר מצלח בתורה ותפלה, ולא יום מאכזב מחסר הצלחה?

 ששאלת אני בחור שקשה לי מאד ללמד הן מצד החשק והן מצד הכשרונות שלי שהם חלשים, ואין לי שום ספוק בלמוד בישיבה, ובשל כך אני ישן הרבה מאד מאפס מעשה ומחסר ספוק, מה עלי לעשות להחזיק את עצמי שלא אפל לגמרי?

 היאך להתיחס להעדר ''הרגשים'' בעבודת ה', דהינו: אני לומד, מתפלל, אולם הכל ללא הרגש פנימי, ללא מתיקות וערבות, אלא כמצות אנשים מלמדה.

 היאך לעמד באכזבת הפער הגדול שבין השאיפה למעשה, היאך לא להשבר כאשר התקוה והיחול מתבדים? ובפרט כאשר המעידות והנפילות מנת חלקו של העובד מדי פעם.

 הרוצה לנהג בקיצוניות בסגפנות או בפרישות יתרה, או להקצין בעשה טוב וכגון בתורה בחסד וכיוצא, האם דרכו רצויה או לא?

 מדוע רואים אנו בני אדם מאמינים, ונעדר מהם ''יראת הענש'', והלא כל אדם ירא על בשרו ועל נפשו ונפשות בני ביתו, והיאך פחד יראת ענש שמים אינו כטבעי אצל המאמינים?

 הרמח''ל בספרו מס''י קרא ליראת הענש - יראת נשים ועמי הארץ. והלא כל התורה מלאה בפסוקי יראת הענש והלא הם קללות ד''בחקותי'', ''כי תבוא'', ''קדושים'' ועוד הרבה, שהרי דין ד' מיתות ב''ד, ומלקות קנסות וכיוצא ענשים המה ועליהם מבסס אזהרות התורה, א''כ וכי ענשים ואזהרות אלו לנשים ועמי הארץ בלבד נאמרו, ח''ו?

 בגמרא ברכות (ה' ע''ב) מובאים עצות נגד היצר הרע: יעסק בתורה, נצחו מוטב, ואם לאו יקרא ק''ש, נצחו מוטב ואם לאו יזכר לו יום המיתה, אם כן יום המיתה שנזכר לבסוף הוא היעיל ביותר, ולמה לא יעצוהו בתחלה?

 ''יזכר לו יום המיתה'', האם בעצה זו אין חשש שיבוא האדם לידי עצבות?

 ''הבא לטהר מסיעין אותו'', מה הם הגדרים של ''הבא לטהר'' כדי לזכות ל''מסיעין אותו''?

 ידוע הוא כשהאדם מדקדק ומחמיר ומשקיע בפרט מסים בעבודת ה' קרוב מאד שיקל בדבר אחר ואף יזלזל בו, מה העצה לכך?

 היאך הוא שמקימים אנו תורה ומצוות, והלא כל תורה ומצוות המה אורות נפלאים שיש בהם כח השפעה עצום לנפש, ועכ''ז הלבבות נשארים אטומים ולא חלי ולא מרגיש האדם שום השפעה והתעוררות גם לאחר תורה ומצוה שמקים, ונשאר במדרגתו כמות שהוא, מדוע הדבר כן?

 היאך מגיעים לעבודת ה' מתוך אהבה ושמחה?

 לעולם יעסק האדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה'', והנה פעמים שנמנע מהאדם אף השלא לשמה, וכגון שאין לו בעבודתו לא את הכסף ולא את הכבוד, ובפרט בדורנו דור עקבות משיחא שאין לא כבוד ולא כסף לבעלי החכמה, ומאין אם כן הסכוי לבא ללשמה אחר שגם אין סיעתא דשמיא בשלא לשמה?

 האם ישנם במשך השנה זמנים המסגלים ביותר להצלחה בעבודת ה', בבחינת מועט שמחזיק את המרבה.

 פעמים שחש האדם כאשר עבודת ה' מצליח בידו, מין בהלה, והוא שמא ממריא הוא לדרגות למעלה מהשגתו ומי יודע להיכן יגיע בקצב מהיר כזה, ושמא יפל מהרה, ומפני שדעתו לא תוכל לסבל רחפנות שכזו אינו יודע את נפשו להמשיך או לשוב לאחור?

 היאך ידע האדם שאכן דורך הוא בשביל הנכון לכוון תכליתו בעולמו, ואינו חי חיי שקר?

קדש עצמך

 מדוע בצעירותי - ברוקותי הייתי חם לכל דבר שבקדשה, לבי היה בוער לקדש, לשמירת העינים, לשבור התאוות ותקון המדות, והנה לאחר נשואי נשכחו כל ימי השבע ובאו ימים של רעב, אדישות וקרירות בכל עניני הקדש, והלא הנשואין אמורים לקדש את האדם?

 מדוע מתחיל אני בעבודת ה' פעמים רבות במרץ ובהתלהבות, ואין ברכה של קיום במרץ זה, כי נופל אני מכך וחוזר לקרירות?

 מה הן הדרכים והעצות לקדשת האכילה?

 המתענה נקרא חוטא או קדוש?

 במה הנכון להתחיל כדי להתעלות בעבודת ה', האם בחלק ה''סור מרע'', דהינו פרישות ושבור התאוות הגופניים, או בחלק ה''עשה טוב'' - להרבות בתורה ובמחשבות של דבקות?

 מה הם האמצעים שיש לנקט בהם על מנת לשבר את התאוה - כל אחד בתאוה המתגברת בו ביותר?

 על פי המבאר בחובות הלבבות שער ''עבודת האלקים'' (פרק ד) שאין אלא ב' גדרים מצוה או עברה, דהינו שבכל פעלה שעשה האדם, אם מכון בה לשם שמים זוהי מצוה ואם לאו זוהי עברה, אם כן לא שבקת חיים לבריה, שהרי בני אדם אוכלים קצת יותר מכדי צרכם, ישנים קצת יותר מכדי צרכם, ואם יחשב להם זאת לעברה מה תהא עליהם?

לימוד מוסר

 לומד אני מוסר לא מעט ואיני רואה ברכה לשנוי מדותי ותאוותי - בלמוד המוסר, מדוע?

 רואים אנו אנשי ''חכמה והשכל'' בחכמת המוסר, אולם ללבם עדין לא נגע הדבר, הכיצד?

 עתה, בימינו דור של הסתר פנים והעבודה העצמית קשה היא למאד, מה הדרך שנותרה לנו כדי להגיע לתכליתנו?

 מצבנו הלא הוא בכי רע, תחלואי הנפש בתקף נמצאים בנו, א''כ במה נתחיל לתקן את עצמנו ולרפאת את נפשנו?

 היאך זוכים שיפתח הלב בברכות בתפלה, בודוי, בסליחות, בתקון חצות וכיוצא?

 במה יש לקדם פני היצר הלוחם להמתיק את העברה?

 מדוע עם כל המוסר ועבודת ה' והידיעה הברורה בתכלית האדם, ועל אף כל הרצון החזק שלנו להשתנות ועם כל ההכרה בשכר וענש העבודה עדין רופפת אצלנו, וכושלים אנו בה באפן שאין שכלנו מסגל להבין היאך מגיעים אנו לשפלות כזו ששקועים אנו בה?

 מה העצה לבל יסיתו כחות הטמאה לאדם להחטיאו ולקטרג עליו?

 רבים יחפצו לעבד את קונם אולם מעטים המה המצליחים לישם, מדוע, והלא השאיפה תמצא גם לרבים?

 איזה ספרי מוסר ללמד? המעודדים או המוכיחים בחזקה?




אמונה ובטחון


חז''ל אומרים (מכות כ''ד), בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה דהינו על אחת שהיא האמונה, וקשה שהלא נאמר וצדיק באמונתו, הרי שיש להיות גם צדיק וגם באמונתו אם כן הוא הרבה יותר מאחת? ועוד, מה יעמיד את שאר בני האדם שאינם בדרגת צדיק?


אין הכונה בדברי חבקוק שרק מי שהוא מכבר צדיק הוא זה שיעמוד על האחת - באמונתו יחיה, דא''כ יוקשו הקושיות הנ''ל. אלא כוונתו מי זה שיזכה להיות בדרגת ''צדיק'' בימים ההם? זה שבאמונתו יחיה. וכך אומר חבקוק הנביא: ''וצדיק'', מי זה יזכה להיות צדיק בימים ההם? זה שבאמונתו יחיה. או אפשר עוד בכוונתו, שהאמונה תהא כ''כ נצרכת בימים של אחרית הימים, עד שאפילו זה שבדרגת צדיק לא יחזיק מעמד אם לא שיחזק ויחדד את אמונתו עד שיחיה עמה ממש בכל מאורעותיו. והוא להיות שראה בנבואתו שקושי האמונה יהא קשה ביותר באחרית הימים, שכן נבואתו על ימי אחרית הימים כפי שיראה שם הרואה בפסוקים, ולסיבת רבוי הנסיונות והיסורים של חבלי משיח יצטרך אף הצדיק לחיות עם האמונה.


הרי שיש בדבריו להקל ולהחמיר, להקל - שדי באחת, ולהחמיר שגם זה שהנו בדרגת צדיק לא יחזיק מבלעדי היותו אחוז באחת זו באופן מוחשי.

   


מהו המודד להחשב אדם ''גדול'' לנצח נצחים אצל בורא העולם?


אומר היה החפץ חיים:


המודד להחשב ''גדול'' לעתיד הוא בהירות האמונה, מי שאמונתו בהירה יותר ונקיה הוא הגדול, ונצטט לשונו בסוף תשובה זו.


ואם תשאל ובמה מתבטאת בהירות האמונה?


בקבלת מאורעות החיים בסבר פנים יפות.


ודע כי על זה יפשע גבר ישח אדם וישפל איש, בהיותו קטן אמונה להיות סר וזעף ממאורעות חייו המאכזבות.


ובוא וראה בחוש כי האמונה הוא המודד.


שהרי רוב בני האדם הכשרים בדרך כלל הינם זהים בתורה ומצוות, לכולם בית של טהרה וקדושה לכל דבר, ומה אם כן המודד ביניהם? הלא איכות אמונתם בבורא, כאשר האחד יסבול גזירת שמים באשר היא ויתרצה בהליכות הגוזר בדבר הגדול והקטן, ולעומתו השני יזעף לבו על ה' וחמסו וזעמו על הנהגת ה' לא תנוח, הלא תהום פעורה תהווה פער ביניהם לבלתי קרוב זה אל זה במדרגותיהם.


מה שווה לו להקב''ה אדם גדול בתורה ומעשים טובים ושיהיו ככוכבי השמים לרוב, כאשר איכות אמונתו כהה ושחוקה, ועל הטוב יברך ועל הרע יטיח דברים ולבו סרה יחשוב על ה'.


ולעומתו, הלא לאין ערוך יחשב אדם שקטן מקודמו בתורה ומעשים, אולם אמונתו והכרתו את טוב ה' בהירה היא, להאמין כי כל אשר יעשה ה' הוא הטוב, ואין טוב יותר ממנו, ויקבל מאורעותיו באהבה ובסבר פנים יפות.


ואליאב אחי דוד יוכיח שנמאס על ה' להיותו כועס, והוא לפי שהכעס - יהיה אשר יהיה מורה על חוסר אימון בהנהגת ה', ועל זה ידוו כל הדווים, אוי לנו על בזבוז שולחנינו לעולם הבא בשביל כך, וכמו שאמרו (סוטה מ''ח) מפני מה מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא - מפני קטנות אמונה שבהם.


וברור הוא שככל שיהא האדם יותר צדיק ותלמיד-חכם יותר בנקל יגיע להשגות באמונה, אולם כאמור, יתכן ויהא אדם גדול בתורה ומעשים ויסתפק בהם, ולא יעבוד על חידוד וחידוש אמונתו. ולעומתו - אדם - אמנם קטן ממנו בתורה ומעשים אולם יתן כל כוחו בחידוש וחידוד האמונה, הרי שהאחרון גדול מן הראשון.


ודע כי כל דברינו אלה לא מלבי, אלא כאמור מקורם ברוך מפי אדמו''ר מאיר עיני ישראל מרן ''החפץ חיים'' זצוק''ל בספרו מחנה ישראל פ''ג, ולא אחשוך עטי מלטרוח להביא דבריו:


עוד צריך האדם לידע, שעיקר הטובה השלמה העתידה בימי הגאולה יהיה מגיע לכל אדם כפי גדר האמונה וההתחזקות שהיה לו בהקב''ה בעת הגלות, שאם רפה ידו, אז, חס וחלילה, מתבזבז על ידי זה שולחנו לעתיד לבוא, ואם היתה אמונתו שלימה בה' והתבונן תמיד בכל הענינים שארעו לו שבודאי עושה הקב''ה עמו זה לטובה, יתרומם עבור זה מדרגתו לעתיד לבוא, ויהיה שולחנו מלא מכל טוב.


והוא כוונת חבקוק, במאמר הגמרא (מכות כד) בא חבקוק והעמידן על אחת שהיא האמונה שנאמר וצדיק באמונתו יחיה.


ולכאורה צדיק זהו כבר הרבה, והיאך אמר על ת שהיא האמונה, הלא רק בשביל להיות צדיק כבר נדרש הרבה.


אולם התשובה כאמור, שבא חבקוק לומר מה יהיה המודד לעתיד בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, רק האמונה! כי אפילו אם יהיה צדיק לא בכך תיקבע מדרגתו אלא באמונתו, והיא שתהא המודד בין בני אדם לקבוע מדרגותיהם לעתיד לבוא.

   


מדוע דוקא האמונה תקבע את מדרגת בני האדם, וכי עצם קדשת התורה פחותה ממצות האמונה?


דע, כי מצות האמונה היא אינה מצוה פרטית כמו מצות אתרוג או לולב, שהרי כבר אמר דוד המלך ''כל מצוותיך אמונה'', כל המצוות תלויים באמונה, שהרי מה ערך יש למצוות כשאין מצורפת להם האמונה במי שאמר וציוה עליהם לעשותם.


ועוד דע,


ידועים דברי הרמח''ל בספרו ''דעת תבונות'' העוסק בגילוי היחוד השלם שיתגלה לעתיד שאין עוד מלבדו, ועל תכלית זו קיים העולם אלפי שנים והוא כדי שיבואו עם ישראל ויגלו את אמונת ה' עתה בעידן ההסתר להכין ולהכשיר את העולם לגילוי היחוד לעתיד, דהיינו כדי שלבסוף ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ואם כן תכלית כל התורה והמצוות להביא את העולם לשלימות זו שהיא ההכרה באין עוד מלבדו.


ואם כן אחר שזו התכלית, כל אחד כפי אשר יטרח לדעתה בקרבו עתה בימים אשר החושך יכסה ארץ, כן יהא חלקו כשותף בעולם התיקון.


ולכן מדרגת האדם תיקבע כפי מדריגת אמונתו שזו הנקודה התכליתית שתבוא לשלימותה בעתיד, והדבר תלוי בנו להתחיל עתה לגלותה כאשר תשיג ידינו ובכך נזכה לה לעתיד בשלימות, ולכך כל אחד כפי אשר ישקיע בחידודה ובליטושה של מצוה זו מצות האמונה כן יהא חלקו באחוזי השותפות בשלימותה לעתיד, וכפי אחוזי שותפותו כך תיקבע מדריגתו לנצח להנות מזיו השכינה.


והדברים מפורשים בדברי הגר''י לוינשטיין זצוק''ל (אור יחזקאל - אמונה):


וביותר עלינו להתחזק בימים אלה, שאנו עומדים ומצפים לביאת הגואל במהרה, ועלינו לדעת ולהבין אילו דברים עיקרים שמלך המשיח יתבע וידרוש מאיתנו, ונראה זאת בכתובים (ישעיה יא, ג-ה):, והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזנו יוכיח... והיה הצדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו''.


ומפורש שתביעתו תהא יראה ואמונה, ועל אף שיש מצוות רבות, מכל מקום עיקר תביעתו תהיה אמונה.


ומעתה מי שמצפה למלך המשיח ורוצה להתקרב אליו יתברך, הרי צריך להשתדל ולהתדבק בדרכיו, ואם כן, כמה פשוט חובת חיזוק האמונה בימים אלו.

   


אמונה היא דבר מסבך או פשוט, מצד אחד האמונה פשוטה והנה צועקת מכל פנה להעיד על מי שאמר והיה העולם, ומאידך קשה מאד לבני אדם לישם את אמונתם בבורא, והעבדה המחדל הגדול בתורה ויראת שמים?!


כבר יישב תמיהה זו הגר''א וסרמן זצ''ל, וכתב שאכן לזה הבא לעמוד על האמת באמת, הרי שאין פשוט יותר מאמונה שנצטוו עליה אף קטן בן י''ג שנה וקטנה בת י''ב שנה, וכן אף כל איש פשוט עובד אדמה. אולם הבא לברר מקח האמונה מתוך נטילת שוחד של רצונות עולם הזה ומבלי רצון ליבדל מהם, הרי שמאחר ששוחד התאוות בידו אין לך יותר קשה מאמונה, ויתטפש זה המשוחד בכל מיני טפשות והעיקר לסתור את האמונה הפשוטה, ובדומה לזה היה עוון עבודה זרה דבעל פעור שאוכלין תרדין ומתריזים בפניה שאין בזה שום הגיון, אולם באו לזה על ידי שוחד עריות דבנות מואב, ומן העריות הסיתום לעבודה זרה מטופשת כזו.


וכמו כן אומר היה הרב דסלר זצ''ל (''מכתב מאליהו'' ח''א עמ' 171): אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס בעולם באמת, כל מי שפקר ידע בפנים קרב לבו שמתעלם הוא מהאמת, ומה שטוען שאינו רואה... ואינו שומע... היינו שאינו רוצה לראות, ואינו רוצה לשמוע.


ועוד שם בדבריו: כיון שהאמונה באה מהכרעת הישרות שבלב, לכך היא מתמעטת ונפחתת כאשר ישנם לאדם נגיעות, כמ''ש: ''כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'' (דברים טז, יט). ובתנחומא: שמעוור עיני חכמים עד שאינם יכולים לראות האמת, והנוגע לא יבחין בישרות, אלא מסלף הוא ומעקם את סברותיו.


(ועוד ראה בדבריו שם ח''א, ''מבט האמת'', מאמר ''דע מה שתשיב'').


ועוד שם ראה בדבריו (עמ' 174) שכל האפיקורסות הוא דבר ''נולד'' כתוצאה מסתירה עצמית שחי בה זה הטוען שהוא כופר, ובתוך תוכו יודע האמת, אזי כדי להצדיק מעשיו ותאוותיו ''מוליד'' רעיון הנקרא ''אפיקורסות''.


ובא וראה באופן מוחשי עד כמה עולמנו זה מסוכן על אמונתו בה' עם כל פשטותה.


שהרי הנה הנשמה של האדם טרם בואה לעולם היתה מכרת ויודעת את הבורא יותר מאיש הגדול בענקים לאחר שבא לעולם. והוא פשוט, שהרי מצבה של הנשמה שם למעלה הינה ללא שום מוגבלות מקום וזמן, ואם כן ידיעתה והכרתה את הבורא היה בבירור גמור, והנה בבואה לעולם תוך כדי ירידה לגוף, מסוגלת היא באם תתנכר ותתכחש לאמונה - להעביר 70-80 שנה מבלי להכיר את הבורא כלל, ואפילו מבלי לומר פסוק ''שמע ישראל'' פעם אחת בכל חייה, והוא פלא, אותה נשמה שידעה את ה' בבירור הגדול ביותר, ופתאום בתוך כדי ביאתה לעולם מסוגלת היא לשכוח את ה', להתנכר ולהתכחש למציאותו במינות מטופשת מבלי אף להזכיר שם שמים. וכמובן שזה במקרה הקיצוני של כפירה, אולם בכל אופן רואים עד כמה שוחד תאות העולם מסוכן לנשמה מאד, לטפשה ולאטמה לגמרי ממוסכמות שידעה עליהם בהכרה גמורה זמן קצר קודם ירידתה לעולם.


לסיכום: סוגית האמונה מצד אחד יכולה להיות פשוטה היא למאד, ומאידך יכולה היא להיות סבוכה וסרוכה למאד.


ככל שהאדם מנותק מהחומר כן ענייני האמונה נהירים וברורים לו, אולם כאשר החומר עדיין קושר את האדם אליו, שוחד החומר מסמא את עיני החכמה ומסלף את הצדק הפשוט והישר.


שהרי תראה מדריגת בני אדם ביראת שמים שונה הרבה בין אדם לחברו, יש מי שיראתו וחרדתו לדבר הלכה הינה חרדה של ממש, ויש שאינו כ''כ חרד לדקדק בדבר הלכה, יש שאמונתו מביאתו לבוז לכסף ולהבלי העולם, ויש מאמין שעם כל אמונתו עדיין כבול וקשור הוא בחבלי שוא של חומריות העולם.


ככל שעובד האדם לחדד את אמונתו ובד בבד מישם את אמונתו על כל ההשלכות שמחייבת האמונה, אזי בא זה ומחזק את זה, האמונה מחזקת לו את ההכרה באפסיות העולם, והיישום למעשה בהסתפקות ובמיעוט השימוש בעניני חומריות העולם - מחזקת לו את האמונה, וזאת משום שבנכונותו זו לההביל את החומר ולוותר עליו הרי שבכך הוא נקי משוחד החומר.


הממלא כרסו בתאוות החומר הרי שמיד משוחד הוא מתאוות החומר, ומיד מורה היתרים לעצמו להקל בהלכה, וכמו כן מעורר אצל עצמו ספיקות ופקפוקים בעיקרי האמונה הכוללים אמונת שכר ועונש, כי אמונת שכר ועונש מתפשרת ומצטננת אצל המשוחד ברצונותיו.


הרי שהאמונה פשוטה למאד למנותק מכבלי תאוותיו ורצונותיו.


ומאידך אין מסובך יותר מהאמונה למקושר וכבול בחומר רצונותיו.


כך שלא הפילוסופיא והחקירה תציל מבלבולי האמונה, ולא די שלא תעזור החקירה אדרבא, רק תזיק להנצל מבלבולי האמונה, ישנו פתרון אחד והוא שלא להיות משוחד מחומריות תאוות העולם, ואז בטבעיות תתבהר ותתחוור לאדם האמונה בקרבו, ועיין עוד בתשובה הבאה.

   


מהו החלק הקשה באמונה שעליו יש להשקיע ביותר?


החלק הקשה ביותר באמונה היא נקודת ''התמימות''.


רוב חיי האדם אכזבות, כמעט שלא יבצר במשך כל יום בממוצע - שלא יתאכזב האדם ממקרי החיים לפחות פעם אחת, אם זה בגלל שמאכלו לא הוכן כראוי או בזמן, או מפאת מלבושיו שלא הוכנו לו, או שאבד לו חפץ, או שנתקלקל חפץ, או שלא נעשה רצונו בדבר מסוים שביקש שיעשה, המעוררו לכעוס וכיוצא.


ואז עיקר המבחן, היאך מביע הוא את תגובתו, החל מקבלת האכזבה בסבר פנים יפות ובשמחה שזו המדרגה העליונה, ועד המדריגה התחתונה לקבל ארוע מאכזב בזעף ובזעם בטרוניא ובהטחת דברים שאינם תואמים את האמונה.


ו''בין לבין'' מדריגות רבות ישנם, כל אחד תהא תגובתו כפי עמלו ויגיעו בקנית האמונה, הטהור באמונתו יתקרב ככל האפשר למדריגה העליונה - לקבל בסבר פנים יפות, וכן הלאה איש איש כפי מדרגת אמונתו.


וככל שיתחזק במידת התמימות, שביאורה הוא סילוק השכל שמעורר קושיות ותמיהות על הנהגת ה', וישים עצמו כבער לפני ה', זהו האדם השלם שיזכה לישועת ה'. וכנאמר בגמרא (חולין ה' ע''ב) אדם ובהמה תושיע ה', אמר רבי יהודה אמר רב: אלו בני אדם שהמה ערומים בדעת, ומשימין עצמן כבהמה - תושיע ה'.

   


מהו גדר התמימות בה'?


ראשית עלינו ללמוד ולברר את עיקר ויסוד האמונה, מה מצות האמונה מחייבת את המאמין, על מנת להשתדל ליישם את ידיעתו ככל האפשר.


ובכן, הברור והפשוט הוא, האמונה מחייבת ליחס כל אירוע ומקרה לסיבת כל הסיבות, והוא בכך שינטרל האדם את סיבות המקרה מהאירוע ויראה אך ורק את יד ה'.


ולאחר שהוברר למאמין עיקר זה שכל הנעשה עמו הוא מגזירת וחפץ ה', יצדיק דין שמים ויאמין שכך הצדק והאמת בנוהג זה שנוהג ה' עמו, ולא רק שיצדיק דין שמים אלא עוד יבטל רצונו לרצון ה' וירצה באשר ירצה ה', מתוך אמונה שאין מי שאוהבו ורוצה בטובתו יותר מבוראו. ובזה ישמח בדין שמים ויראהו בעין טובה ויברך עליו, וזוהי מידת ''התמימות''.


לסיכום, מצות האמונה מחייבת: א. להאמין שכל הנעשה הוא מגזירת וחפץ ה'. ב. להאמין שמשפטו של ה' אמת וצדק. ג. להאמין שמשפטו ועונשו לטובה, ומתוך כך לקבל באהבה את גזירת ה'.


ועבודה זו בעיקר נדרשת בימינו מב' סיבות.


האחת, מפני רבוי הצרות והנסיונות שבימינו הזורמים ושוטפים יום יום ללא מנוח, הסבך שנקלע אליו האדם היום הנו בתקיפות ובתכיפות עד שכמעט וניטל כח הסבל לסבול את מצבינו היום, אכן בכל הדורות היו לעם ישראל צרות וגזירות אולם היו מעת לעת ומפקידה לפקידה, אולם הצרות שבימינו הינם חלק בלתי נפרד ממהות חיינו, עמהם אנו חיים, עמהם אנו ישנים, ועמהם אנו אוכלים, כיסורי העניות, שידוכין, שלום בית, תרבות רעה, חוליים, ילדים פגועים וכיוצא שהמה כמהלך טבעי בחיינו. ולכך בוודאי דרושה מידת התמימות לחיי נפש ממש, כי מבלעדיה יתמוטט האדם ויקרוס ממשא יסוריו. והסיבה השנית המסובכת ביותר בימינו, היא שהנהגה זו של היסורים פוקדת ומצויה היא בין בצדיקים ובין ברשעים לאין הפרש כמעט, וכמו שמתאונן שלמה המלך ב''קהלת'' (פרקים ח-ט), ''יש הבל אשר נעשה על הארץ'', הבל היינו שמהביל ומטפש את דעותיהם של בני אדם נגד ה', והוא: ''הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, כטוב כחוטא וגו' זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל''.


וסיים שם שזה הגורם להפיל בני אדם להתבלבל בדעתם וליפול באמונתם ולחטוא ולירד לגיהנם, וכך נאמר שם: ''וגם לב בני האדם מלא רעות והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים''.


ובשביל כך נדרשת מידת התמימות בימינו ביותר וכמו שהיה אומר החפץ חיים, שאם מאז ומתמיד הנהגת ה' היתה נעלמת מבני אדם, אולם בעקבתא דמשיחא כפול ומכופל ההסתר פי כמה, לפי שהוא סוף החשבונות של כל הדורות לקראת הגאולה, כך שהחשבונות היום הינם מורכבים ביותר להיותם סגירת חשבון של כל הדורות והשלמות התיקונים שחסרו מכל הדורות, ומי יעמוד בסוד ה' בזה?


והרמח''ל האריך לבאר שישנה הנהגה גלויה, והנהגה נסתרת, הנהגה גלויה היינו צדיק וטוב לו רשע ורע לו, הנהגה נסתרת היינו, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וככל שיתקרב עת הקץ ההנהגה הנסתרת היא שתהא ההנהגה התקיפה ביותר ותעלם ההנהגה הגלויה.


כך שבעצם התמימות היא הפתרון לכל הבלבולים, בהיותו מתמם עצמו לאמת זו להאמין שכל אירועיו מופקדים ביד ה' לעשות בו כפי אשר יראה ה' בחכמתו, והכל בצדק וביושר ולטובתו הנצחית.

   


מדוע גוני הנסיונות אצל בני האדם אינם שוים, יש מתנסים בנסיונות קשים ומסבכים, ויש שלא יצטרכו אלא לנסיונות קלים יותר?


בזה נבוא לבאר דבר סתום וחתום אצל בני האדם אשר תרעומתם בלבם ולא ינוחו ולא ישקוטו ממבוכתם, מדוע נשתנו בני האדם, ומדוע ישנם כאלה הגוברים בנקל על יצרם ומתקדמים בעבודת ויראת ה', חפצים המה בתורתו, ואהבתו בליבם, ולעומתם כאלו המסובבים ומסובכים ביצרים קשים, וכל התגברות קטנה עולה אצלם בקושי רב.


ברור הוא שאלו מנסתרות אלוקינו, ועמוק עמוק ומי ימצאנו דרך ה' בהנהגתו את ברואיו, וחלילה אין בדברינו אלה להתיימר שכאילו והשגנו משהו מסודות הנהגתו יתברך, אולם קצת נמצא נחת בפתרון תעלומה זו במה שישׂבר לנו מעט את האוזן על פי מה שנבאר, ויסוד הדברים על-פי האר''י ז''ל, והוא כי הרי ידוע הוא מה שאמרו חז''ל (שבת קמ''ה ע''ב): שכל ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן ונתקדשו בקדושה עליונה, אולם אחר עוון העגל חזרה הזוהמא, וכל אחד ואחד מששים ריבוא נשמות ישראל הוטל עליו תפקיד עבודת הלחימה ביצריו מהתחלה, ובכן היו כאלה שנזהרו מחטא קל ולא נתנו ליצרם ליקרב אצלם ועלו ונתעלו במעלות העבודה, וגם כשנכשלו - נכשלו בקטנות ולא נתנו לפורץ לפרוץ בם בגדולות, אולם היו כאלה שנדחו מדחי אל דחי ומקטנה באו לעוד קטנה עד בואם לגדולות כחיובי כריתות ומיתות בית דין.


ולכן מאז ממשיכים אותם נשמות בעבודתם, וכל יהודי אשר נשמה בקרבו עליו לתקן מעוותו, ועליו להתחיל ממקום שסיים מלאכתו מקודם, ולכך אותו שירד מתחילה למדריגות שפילות, וכאמור שירידה זו היתה בבחירתו ומרצונו, להיות שאז היינו כולנו באותו מצב של ידיעת ה', הרי שהוא האחראי לכך, שהרי יצר הוא מחסומים לעצמו והקשה העבודה על עצמו בכך שזלזל בנסיונות קטנים עד שנכשל בגדולים, ועליו מוטל להתחיל בהמשך העבודה ממקום שסיים, ואם סיים את חייו בשיפלות של איזו מדריגה מסוימת - צריך הוא להוולד מחדש באותם נתונים שפלים של אותה מדריגה שסיים בהם בעבר, ומשם להתחיל עבודתו, כמבואר בדברי האר''י ז''ל שהאדם חייב לתקן עצמו לגמרי ולהשתלם בכל המצוות, ובכל פעם נולד מחדש להשלים עוד מאשר חיסר, אולם לעומתו זה שסיים בעבר במחדלים מעטים וירידתו היתה במעט, הרי שהמוטל עליו להשלים עצמו מאותה מדריגה שירד בה, ולכך אין מגיע לו להתחיל ממדריגות נמוכות יותר, אחר שלא הביא עצמו אליהם ונזהר מהם, ולמה אם כן שיתחיל מנתונים שפלים כאלה בעבודתו.


ולכך אדם זה שיוולד לתקן מעוותו יבוא בתנאים טובים ונוחים כי אין מוטל עליו אלא להשלים המעט שהחסיר.


כל אדם אחראי למחסומים שיצר הוא לעצמו - לשברם, והוא מנפלאות תמים דעים לכל אחד ואחד בדיוק נמרץ, לדעת מהיכן סיים מלאכתו ומהיכן עליו להתחיל.


וכך נמשך הדבר מדור לדור, שלעולם יתחיל מהיכן שסיים, וכפי משפט זה כן יהיו תנאי חייו מסייעים יותר או מופרעים יותר.


לסיכום: התחלנו כולנו את ההתחלה בשווה ממש, ורק בהמשך כל אחד בחר לו דרך אחרת, ולכך עליו להשלים את החסר שבמו ידיו חיסר לעצמו.

   


מה פשר שאלת משה ''למה הרעות לעם הזה'', הלא כל יסוד אמונתנו מחיב לבלתי להרהר אחר הנהגות ה'?


עיין בזה דברים נפלאים להגר''א דסלר (מכתב מאליהו ח''ב עמ' 187). ועוד כתבנו בספרנו ''בים דרך'' (מאמר כח), שנתכוון משה על חילול ה' שנעשה. ולא חס וחלילה שהרהר אחר הנהגת ה', דבודאי ידע והאמין שאם כן עשה ה' - זו לטובה וכן נצרך, אלא דכיון שלבו הטהור לא יכל לסבול חילול ה', זעק למה הרעותה לעם הזה, כי כאבו היה טהור ואמיתי על כך שנחלשה אמונתם של ישראל ונמנע קידוש ה'.


ואיתא במדרש (שמות רבה סוף פרשת שמות), שאכן רצתה מידת הדין לפגוע במשה, אלא שכיון שכוונת משה היתה טהורה לשם שמים לא פגעה בו.


ובזה יובן תמיהה רבתי בטענת אברהם אבינו לפני ה':


''חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע'', שהוא תימה היאך יאמר אברהם כדבר הזה להקב''ה וכי סלקא דעתך שכך משפטו להרוג צדיק ורשע? אלא טען על הנראה כלפי בני אדם, וחרד מחילול שמו יתברך.


אלא שעם כל זה אין התשובה הנזכרת מספקת אחר שסוף סוף מי כמו הקב''ה היודע אשר יעשה, ומה לנו לתבוע על חילול ה' כשהוא עצמו יתברך כך חפץ לעשות, אולם התשובה תושלם בדברי הרב ''מכתב מאליהו'' דיש רשות לצדיק לתבוע ואף לגזור על נס על מנת שעבודתו של עצמו את ה' תהא ללא פגם, ולכך כשרואה הצדיק הנהגה שיכולה להפריע לו עצמו ולהחלישו, אחר שהוא צינור שנבחר להעביר אמונה לעם ישראל - יש ברשותו לתבוע שלא תהא הנהגה המחלשת דעתו, ועיי''ש בדבריו הנפלאים.

   


מהו הקשי שבהשגת האמונה, הלא כל ישראל מאמינים, ומה תביעתה במיחד בימינו יותר מכל הדורות?


עיקר העבודה הנדרשת באמונה, היא לא הידיעה בשכל בלבד, אלא התמימות עם ה', דהיינו להאמין בו שהוא אוהבנו יותר מכל, ועושה את הטוב ביותר עבורנו.


וקושי תמימות זה הוא במיוחד בתקופתנו, להיות שהדעת נעדרה בימינו יותר מכל התקופות, וגלות הדעת הינה בתוקפה בימינו, ואנו בתכלית ירידת הדעת, ההכרה עמומה אצלנו, והיא היוצרת ערעורים על הנהגת ה'. ובדורינו נצטרפו כל הנסיבות הגורמות את סיבוך האמונה, הן מצד ריבוי הצרות, הנסיונות, הפיתויים והגירויים שישנם היום מה שלא היו מעולם. והן מצד ירידת הדורות - צאן ללא רועה ומורה דרך, כל אלו נצטרפו עלינו יחדיו הגורמים קטנות הדעת וחשכותה, והרי זו עיקר הגלות.


וזהו גוון העבודה המוטל עלינו היום, לעבוד דוקא מתוך חושך, ולאמץ את התמימות גם כשהאכזבות מנת חלקנו יום יום בכל התחומים.


וכל התגברות והארת אור אמונה במצבי חשכותנו עתה, יש לה משמעות מרובה, כך שאף אם התוצאות בעבודתנו אינם מבורכות כבדורות קודמים, אולם יש להם משמעות מרובה, ובפרט שבנוסף להכל אין אנו יוצאים עם סיפוק בעבודתנו ותחושתנו היא כאילו ולא פעלנו כלום, שגם הוא נוסף על חלישות דעתנו בעמלנו הנראה לריק ולבהלה, הרי שהרבה גורמים ישנם היום שיהפכו לזכותנו לייקר כל משהו בעבודתנו.


זהו גוון עבודה שלא היה מעולם כמותו המוטל עלינו להאיר אורות אמונה בחושך עבה וכפול ללא סיפוק - כשור לעול וכחמור למשא, ובזה אנו משלימים את הגוון החסר בעבודת ה' שלא נגעו בו כל כך אבותינו, ובודאי שלא השלימוהו, כי קדמונינו ראו ברכה בעמלם, חשו בָּעַרֵבוּת ומתיקות העבודה, רוחב לבם ושכלם רגשי אהבתם ויראתם משכום והריצום לעבודת הבורא, את עולמם ראו בחייהם, ועל אף הצרות שפקדו אותם היה להם די במה להתענג, מה שאין כן אנו דור יתום דור של הסתר פנים, העובד עבודתו ללא הרגשים, ללא עריבות ומתיקות זהו גוון עבודה כשלעצמו. ועלינו להשלים גוון זה של עבודה כדי לתקן עולם במלכות שדי התלוי בשלימות כל מגוון סוגי העבודות.

   


הכיצד יתכן שהאדם רואה נסים והשגחה, ומסגל עדין לחטא, והדגמא לכך חטאי דור המדבר, ועוד הרבה כיוצא בזה?


זה צריך לדעת שהכפירה היא טמטום ולא שכל, וכדי שיובן הדבר נביא מעשה שהיה עם החפץ חיים (מובא בספר ''מאיר עיני ישראל'' ח''ב עמ' 79-80):


באחד משבתות הקודש בזמן שהיה דרכו של החפץ חיים לדרוש, היה הבית מלא בבחורים, וכך אמר החפץ חיים מתוך עגמת נפש ועצבות גדולה: רבונו של עולם! אינני יודע מהיכן לוקחים כל כך הרבה כפירה בעולם. כל כך הרבה כפירה! והמשיך לשוחח בענין זה.


כששמע דבריו הרב הגאון משה לנדינסקי זצ''ל, השיב ואמר: מה הוא הפלא? הלא משה רבנו עלה למרום ארבעים יום בלבד, מיד לאחר מעמד הר סיני, והנה כבר עשו ישראל את העגל! הרי שבועות אחדים קודם לכן היו במדריגה של ''ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראות הנבואה'', וכעבור ארבעים יום בלבד ממעמד הר סיני עשו עגל האם אנו יכולים להשיג זאת?


והמשיך הגאון רבי משה לנדינסקי לומר לחפץ חיים - היום אנו כבר רחוקים הרבה יותר ממרחק של ארבעים יום ממעמד הר סיני... אנו במרחק של אלפי שנים מאותה התגלות אלקית של ''אנכי ה' אלקיך'', וככל שמתרחקים הדורות הרי שהאמונה נחלשת יותר ויותר, זו הסיבה והתשובה מהיכן נלקחים כל כך הרבה כפירה.


ואז, קרא החפץ חיים: אוי! - כל כך אתה מליץ טוב על כלל ישראל! לך בכחך זה ותציל את העולם...


והביאור הוא, שאכן האמונה מבוססת על בסיס חזק שאין שום שכל בעולם שיכול לפרוך את אותם יסודות האמונה, ורק הבעיה היא שהכפירה היא לא באה באמצעות השכל, אלא סתם טמטום, מי אמר... תוכיח... אני לא ראיתי... אני לא הייתי שם... וכיוצא, מחשבות טפשיות שבמעט מחשבה האדם מסלקם, כך שהכפירה היא הרבה יותר ''טורדנית'' מאשר שכלית, והילכך לסלק טמטום נצרך טהרה ולא שכל, לו היה כאן עימות של שכל נגד שכל, בוודאי שהיתה הכפירה נשברת, וכמו שבשכל האדם מריץ הרבה דברים ומזיז עניניו על הצד הטוב ביותר, אולם לסלק טמטום נדרש טהרה, וטהרה קשה להשגה, כאן צריך לכבוש את החומר הגס להתגבר על תאות חומריות, להישמר מפיתויי וגירויי יצרי עולם הזה, שהמה השוחד שסגולתו לעוור עיני חכמים וכמו שביארנו לעיל בתשובה ד'. ואז האמונה מתישבת על הלב ללא מחיצות טמטום.


וזו הסיבה שהניסים לא תמיד מועילים לשנות לאדם את דרכו, אכן האדם מתפעל מתחילה, אולם התפעלות והתרגשות זו דועכת במשך הזמן, ואז חוזר הוא לאטימותו כבתחילה.


טעם נוסף לכך הוא היות שמטבע האדם לברוח מסיבות המשעבדות אותו להתחיבויות, ולכך כיון שהניסים הינם גורם המחייב להשתעבד, יש לאדם נוגדנים בטבעו להשכיח ולטשטש את אותם ניסים, לשקרם, להתנכר ולהתכחש להם בכל מיני מחשבות שטות וטמטום על מנת לברוח מהתחייבויותיו, דהיינו שוחד רצונותיו גובר לטמטם לו את שכלו.


ועוד טעם נוסף לכך מביא הגר''ח שמולביץ והוא שבזמן משבר וזעזוע בנקל נפתה האדם להאחז אפילו במקל שבור, וכיון שהיו אז עם ישראל במצב של זעזוע כמובא בחז''ל שחשבו שמשה מת והשטן החשיך את העולם ונשא למטת משה באויר, ואז נתיאשו ונשברו ברוחם ומכיון שכן מיד בא השטן והציע להם העגל ונתפתו, כי בעת משבר בנקל הוא לכופף את האדם ולשבור את רוחו כי כל אשר לו יתן אז בעד נפשו.

   


מה הם בדרך כלל המצבים שבהם האדם נתון ביותר לסכנת מעידת אמונה? ומה העצה לכך?


כפי הנראה, ישנם ב' מצבים בחיי האדם בהם הוא נתון למצב של סכנת מעידת האמונה.


האחת, בעידן שהיסורים תוקפים אותו.


והשנית, לאחר שאדם חטא, ובפרט בחטא מהחמורות.


בב' מצבים אלו נדמה לאדם כי הוא דחוי ושנאוי אצל ה', ואז סכנתו סכנה, כי בהיותו חושב כן, יגיע למסקנא של עזיבת המצוות או לפחות יבוא להתפשר ולהחליט להוריד מעליו אי אלו חיובים מהתורה, מתוך מסקנא שאין אלו החיובים שייכים אליו כי אינם בהישג ידו, ואולי שייכים המה לצדיקים וחסידים.


והעצה לכך הוא לידע בבירור כי אמונתנו מחייבת אותנו להאמין ב''אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו חמלה גדולה חמלת עלינו'' לא פחות מ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך'', דהיינו כשם שמצווים אנו לאהוב את ה' בכל לבבנו נפשנו ומאודנו, בכל מצב שאנו נמצאים בו ואפילו כשאנו שרויים בחטא, שהרי וכי איתא בשום מקום שיש זמן או מצב שפטור בו האדם ממצות אהבת ה'?! כמו כן מצווים אנו להאמין שה' אלוקינו אוהבינו ''אהבת עולם'' בכל מצב שאנו בו, וכהא דר''מ שגם כשאין עושים רצון ה' קרויים ''בנים'' והלכה כמותו בזה, (כמובא בשו''ת רשב''א ח''א סימ' רמ''ב).


ויתר על כן, לא תיכון ולא תוצלח בידינו קיום מצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', מבלי האמונה באהבת עולם אהבתנו וכו', כי באם יעלה ערעור וספק בלבינו באהבת ה' אלינו, בהכרח כמו כן יבצר מאתנו מלקיים מצות ואהבת את ה' אלוקיך, שהרי כיצד יאהב אדם את מי שאינו אוהבו, ובפרט את מי שמכהו, ובפרט מאחר שהוא עצמו חטא לו להקב''ה, אם יעלה בלבו חשד שהקב''ה שונאו, היאך יאהבהו? הלא דומה לזה החושד את זולתו שהוא שונאו, הכי יאהבהו?


לכך לא תיכון ולא תוצלח בידינו מצות ואהבת את ה''א, מבלי שיהיה ברור לנו ''אהבת עולם אהבתנו ה''א'', בכלמצב ובכל זמן.


ובעצם יציאת מצרים, הוא הפורך לערעור האמונה באהבת ה' אלינו המצוי בב' מצבים הנ''ל.


שהרי ביציאת מצרים היינו הן במצב של יסורים, והן במצב של חטא - מ''ט שערי טומאה, ועם כל זה, עוצמת תוקף אהבת ה' אלינו היתה דוקא אז, והוא אות ומופת לדורות, להורות שאהבתו אותנו הינה אהבה שאינה תלויה בדבר, דגם אם הקב''ה מעניש קשות אין זה על חשבון האהבה שהינה ''אהבת עולם'', - את אשר יאהב ה' יוכיח, וכדאי לקבל ''פצעי אוהב'' מאשר ''נשיקות שונא''.

   


אימתי מבחן האמת של אמונת האדם?


ברגע שנצרך ליישם את האמונה.


וכגון בזמן משבר של פרנסה או של בריאות, אז נבחן האדם בתגובתו למאורע שארעהו, כי מאחר והסיבות הטבעיות נשמטו מתחתיו ונשאר הוא תלוי לאמונתו בלבד, בזאת יבחן האם יש די באמונתו להחזיקו אם לאו.


שהנה נראה, אדם שפוטר מעבודתו, ויצא עם פנסיה שתספיק לו להתפרנס למשך שנה, הרי שבתחילת השנה אומנם אינו דואג כל כך, שהרי שנה שלמה לפניו, אולם ככל שיעברו מספר חודשים מתקופת השנה, כן תלך דאגתו ותגדל, וכשיגיע ממש סמוך לסוף השנה ידאג ביותר, כי אז נצרך הוא ליישם את בטחונו בה' ולהסיר הדאגה בהעדר הסיבות כמו בהיותן קיימות.


וכמו כן פער גדול ישנו אצל האדם בענין בריאותו, משפטו עם המלכות וכדומה, בין מצב של העדר הסיבות לבין היותן קיימות.


וכמו כן, קל לבני האדם להאמין בביאת הגואל שאכן תהא פעם, אולם להאמין ב''בכל יום שיבוא'' קשה להם מאד להאמין. היות והרגע של ישום האמונה זהו שעת-מבחן.


ורואים זאת בדברי חז''ל: נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין עד שבאו מי המבול ודחפוהו שנאמר: ''ויבא נח מפני מי המבול. והוא פלא! 120 שנה נח בונה תיבה מתוך אמונה שאכן יהא מבול, והנה ברגע המבחן של האמונה להכנס עתה לתיבה מפני המבול, נכנס נח לקטנות אמונה האם יהא עכשיו מבול או לא.


השלם באמונתו, העדר הסיבות אינם מפילים אותו ממצב אילו הסיבות במלואן.

   


האם יש בכח נסים להחזיר בתשובה, ואם כן מדוע לא מסיענו הבורא לחזר בתשובה בכך שירחיש לנו נסים?


ההפסד שיכול להיות מהניסים שיארעו גובר על השכר שיתכן שנפיק מהם.


ראשית עלינו להתבונן, הנה עם בני ישראל יצאו ממצרים בניסים באותות ובמופתים. וכמה מהם יצאו? וחמושים עלו בני ישראל - אחד מחמישה, ויתרם מתו במכת חושך, שזו המכה התשיעית שהם רואים במו עיניהם, כבר תשע מכות מאחריהם על מצרים ועדיין לא הסכימו בדעתם לצאת ממצרים ומתו במכת החושך.


הנה לנו לראות שהניסים לא בהכרח משנים את האדם ללא שירצה האדם בכך בבחירתו.


והנה עוד לאחר היציאה, יוצאים בני ישראל ממצרים עמוסים בשמונים חמורים הנושאים מכל טוב מצרים כמובא בגמרא (בכורות דף ט'), ועם כל זה כשנתקלו בנסיון נוסף של ''מצרים מאחריהם והים מלפניהם'' - התלוננו ''המבלי אין קברים במצרים''.


לאחר קריעת ים סוף וכל פרטי הניסים שהתרחשו אז, ג' ימים בלבד לאחר מכן הולכים במדבר ואין מים - ''וילונו העם על משה''.


ומה נאמר על כשלון העגל, המרגלים, קרח ועדתו, שהיו בסמוך ממש לקבלת התורה.


כך שהניסים אינם בהכרח שיהפכו את האדם לטוב, ואם כן, התוצאות יהיו נוראות, לפי שהתביעה תוכפל ותישלש כאשר ראה האדם ניסים ולא למד מהם, כי הנס בוודאי שהינו קרש קפיצה למתבונן וחפץ להתעלות, אולם סכנתו של זה שזכה לנס סכנה גדולה היא באם לא יפיק את הלקחים ממנו. ולכך מועדף מצד אחד העדר הניסים.


אכן הניסים הינם קרש קפיצה נפלא לבוא מהם להתבוננות ולהתעלות על ידן, אומנם זה דוקא באם יתבונן האדם, ולהתבונן כבר יש לנו במה, דמה חסר לניסי מצרים וכיוצא, הכי בשביל שעבר מהם זמן רב תש כחן?! ואם הבורא בחכמתו מונע ניסים עתה כמאז בהכרח שאין בהם צורך, ואדרבא יזיקו ויקלקלו את מאזן הבחירה ובהחלט די באותם ניסים שעברו עלינו להתחזק ולהתחדש מהם, כי אם גלוי וידוע לפניו יתברך שלא היה די בהם בוודאי היה מחדש לנו גם היום ניסים ונפלאות, שהרי בודאי לא יעזבנו הבורא ללא אמצעים כראוי לנצח במלחמת היצר בכל דור ודור.

   


שאלני אברך ירא ה', מה עליו לחשב לתקן עצמו בראותו זה שנים שהיסורים פוקדים אותו מעת לעת ומפקידה לפקידה, ובפרט חלי אשתו באפן שמכלה את ממונו ועוד, והיאך להתיחס לכך לפי כללי האמונה?


תשובתי אליו היתה, דע, אין לנו בימינו היום מי שיוכל לומר לאדם על איזה עוון מסוים סובל הוא יסורים מסוימים, זה היה האר''י הקדוש שידע לראות על מצחו של אדם על מה יסוריו ומה עליו לתקן וכמו שהעיד תלמידו מהרח''ו, והיה מורה למיוסר מה עליו לתקן ובגין איזה חטא באו עליו יסורים אלו, וכשהיה מתקן החטא היו היסורים מסתלקים מעליו.


אולם מה שכן יש לי עצה לומר לך שבאם תתחזק בה יהא לך בכך תיקון על הכל ו''בכלל מאתיים מנה'', והיא:


הגמרא במכות (כ''ד ע''א) אומרת בא דוד והעמידן על אחת עשרה, בא מיכה והעמידן על שלש, בא חבקוק והעמידן על אחת ''וצדיק באמונתו יחיה''.


וידוע מהרבה מפרשים על גמרא זו, שאין רצונו לומר שדוד או מיכה וחבקוק המעיטו מסכום המצוות חלילה, אלא ראו ברוח קדשם שלבני דורם - במדריגה שהם נמצאים בה, די אם יתנו כוחם ומעיינם בקיום ה- י''א לדוד, או ה- ג' למיכה, ומכך יבואו לשמירת כל התורה כולה, כי ראו שלא יוכלו להתמקד בכל הכח על יותר ממצוות אלו, ואז ''תפסת מרובה לא תפסת'', ולכן ברוח קדשם קבלו שבאם יתמקדו על אלו, מאלו יבואו להכל.


חבקוק בנבואה קבל על הדור האחרון - שכן נבואתו על הדור האחרון, ומתוך ידיעת הבורא חולשתו של הדור האחרון, ריכז לנו את העבודה ואת רוב רובי הנסיונות על נקודה אחת ובהבטחה שממנה נבוא להכל, והיא האמונה, לקבל באמונה את מאורעות החיים, ולהאמין שהכל מהבורא והכל לטובה, ולהסכים בלב שלם ובנפש חפצה לקבל את גזירות שמים, ובכך מובטח האדם שיתקן את כל הנצרך לתקן.


כך שהמתחזק באמונה מרוויח ב' תועליות, האחת עצם זה שמתחזק הוא באמונה ומקבל את הנהגת ה' עליו בסבר פנים יפות, והשנית שבכך מובטח שיבוא לתיקון כל פרטי עניניו הנצרכים תיקון, דהיינו המידות והתאוות, כי נקודה זו כשתושלם אצלו - יושלם אצלו הכל.


ובספר ''שומר אמונים'' הביא עצה לאדם שחפץ שיסוריו יתקנו את אשר עיות, ובהיות שאין אתנו יודע בעבור מה באו יסורים אלו דוקא, יאמר נוסח צידוק הדין באופן זה:


אני מאמין באמונה שלמה שזה הצער והיסורים שבא לי, הוא בהשגחה פרטית מעם ה', והנני מקבל עלי באהבה, וכל זה בא לי מסיבת עוונותי הרבים, וצדיק אתה ה' על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי.


ויהי רצון שיהיו אלו היסורים לכפר על כל עוונותי, ולהקל צער השכינה הקדושה.


והנה מצד הדין הייתי צריך לפרט ולשוב ולהתוודות על החטא והעוון שבסיבתם באו לי אלו היסורים, אבל גלוי וידוע לפניך שאין אתי יודע עד מה. לכן יהי רצון מלפניך אבי שבשמים, שתמחוק ותשרש החטא והעוון ופשע שגרמו לי אלו היסורים, וימתקו הדינים מעלי ומעל כל ישראל, ויתהפכו כל הצרופים לטובה, וימשוך חסדים טובים ומגולים לנו ולכל בית ישראל עד עולם אמן.


ובאומרו זה, הבורא יתברך שהוא היודע סיבת היסורים בשל איזה עוון מסוים בא, יתקן לו ברוב רחמיו את אותו עוון בכך שמבקש הוא שאלו היסורים יהיו תיקון לאותו עוון שבסיבתו באו עליו.


וע''ש שבצידוק הדין הנ''ל שאומר המתיסר, מקיים בזה חמש מצוות, מהם מצוות עשה ומהם מדברי קבלה, עיין בדבריו במאמר ''השגחה פרטית''.

   


עד כמה להשתדל בעניני פרנסה?


רבים נבוכו בשאלה זו מהי מידת ההשתדלות בה מחויב האדם, ובכן התשובה לכך היא אחת, דתלוי הדבר במדת הבוטח, כפי מידת בטחונו של אדם כן נדרש הוא למעט או להרבות בהשתדלות.


והראיה דהתורה נתנה לנו רשות להרפאות אצל רופא ולהעזר בנדיבים להחלץ ממצוקת מצבינו, ומאידך גבי יוסף הצדיק כשבא להעזר בשר המשקים - נענש, וכנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם וכו'.


אלא כאמור דתלוי הוא במדרגת הבוטח.


כך שאין השאלה כמה להשתדל כי על כך התשובה פשוטה כאמור דתלוי במדריגת הבוטח. ואכן השאלה באמת היא היאך ידע האדם מהי מדריגתו במדת הבטחון כדי שידע עד כמה להשתדל?


החו''ה מביא בשער הבטחון מסימני הבוטח להיותו שלו ורגוע ואינו דואג, אם כן הבה ונשאל אדם שעובד ללחמו 8 שעות ביום, וביתר הזמן מתפלל, קובע עיתים לתורה, מדוע אינו עובד יותר כמו 10 או 12 שעות, הלא ישיב לך: ותורה מה תהא עליה, ואם תאמר לו והלא פרנסתך דחוקה? ישיבך: בוטח אני בה' שב- 8 שעות יזמין לי כפי צרכי, וכשתשאלהו שוב: אם הנך בוטח בה' אם כן תסתפק ב- 4 או ב- 6 שעות עבודה? יענך אותו אדם: פחות מ- 8 שעות אין בכחי להרשות לעצמי להסתפק.


אם כן הרי שבטחונו של זה בשיעור 8 שעות עבודה, ליותר מ- 8 שעות אכן חזק הוא לבטוח בה', אולם לפחות מ- 8 שעות מודאג הוא ואינו שָׁלֵו, הרי שאינו במדריגה זו.


לעומתו יתכן אדם שעובד 4 שעות ותו לא, וכשתשאלהו מדוע אינך עובד 8 שעות?


יענה בוטח אני בה', וכשתשאלהו אם כן תעבוד פחות מ- 4 שעות יענך שאין בכוחו להיות רגוע בפחות מ - 4 שעות הרי זה מדריגתו גדולה מהקודם.


אם כן הכלל העולה כמה שאתה מרגיש שאתה רגוע וְשָׁלֵו, סימן שזו מדרגתך, ולכן אם מרגיש אתה שיותר מכך זהו הגזמה בשבילך תבין שמדרגתך בבטחון תובעת ממך שלא להגזים וכל אחד בזה שונה מחבירו.


כמובן שעל האדם להשתדל להעפיל לקצץ מזמנו בהשתדלות לצורך בטחון, ולמשל העובד 8 שעות ישתדל לעבוד 7 שעות כדי להתקדם במידת הבטחון, אולם במידה - כפי מדרגתו. וכן בזה ימדוד עצמו בהשתדלות ברפואה, דהיינו כשמבין שהוא מגזים מתוך בטחונו בה', יחדל מלהרבות, אולם במה שאין בכוחו להסתפק והוא אינו רגוע ושלו ונשאר מודאג הרי שעדיין אינו במדריגה זו, ועליו להשתדל מדריגה אחר מדריגה להתקדם ולהגדיל בטחונו בה'.

   


ממכתב לשואל האלמוני:


שֶׁשָּׁאַלְתָּ בִּדְבַר הֱיוֹתְךָ קַבְּלַן שִׁפּוּצִים, וְהִנֵּה כִּמְעַט וְסָגַרְתָּ חוֹזֶה עִם בַּעֲלֵי דִּירָה, וְקֹדֶם הַחֲתִימָה בָּא אָחִיךָ וּקְדָמְךָ לִטֹּל עֲבוֹדָה זוֹ, וּבְכָךְ נִמְנַע מִמְּךָ מִלְּהַרְוִיחַ סְכוּם נִכְבָּד, וּבְכֵן הֵיאַךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל מַצָּב מְאַכְזֵב וְכוֹאֵב זֶה, כִּי מֵאַחַר וְסוֹף סוֹף עֲבוֹדָה זוֹ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לִי מַדּוּעַ הֶרְאוּנִי מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁכִּמְעַט וּנְתָנוּהָ לִי וּלְאַחַר מִכֵּן לְקָחוּהָ מִמֶּנִּי, וּבִפְרָט - הִנְּךָ מְצַיֵּן שֶׁהַיּוֹם הַשּׁוּק קָשֶׁה בִּמְצִיאַת עֲבוֹדָה.


אמרו חז''ל אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה, וכל מה שנראה לבני אדם שהדבר היה קרוב אליהם וכאילו ונלקח מהם, זהו ציורו של הקב''ה, וכנאמר ''אין צור כאלוקינו'' ודרשו אין צייר כאלוקינו.


וכמשל הידוע בב' ציירים שעשו תחרות ציור ביניהם האחד צייר עץ גפן על כל פרטיה: אשכולות, ענפים, שריגים, זמורות, באופן שהיה הציור כל כך מוחשי עד שבאו ציפורים לנקר מציור האשכולות ענבים.


השני צייר וילון על קיר, וכשבאו לתהות על ציורו הפנה אותם לקיר, הללו חשבו שציורו מבעד לוילון, וכשבאו להסיט הוילון נוכחו לדעת שהציור הוא הוילון עצמו...


מיד נקבע הוא לקבל את הפרס הראשון, אחר שהראשון הצליח בציורו להטעות ציפורים ואילו השני אף בני אדם.


עד כאן ציוריהם של בני אדם עד חוש המישוש ותו לא.


ואילו ציורו של הקב''ה עולה על כולם, הנה הוא ''מצייר'' לאדם הולך ובא, עמל ומרוויח, הולך לרופא ומתרפא, מדינות לוחמות אלו באלו בנשק ובכח, זו מנצחת וזו נופלת, והכל ציור. האדם חושב שהוא העושה והוא הפועל וחוש המישוש מסייעו, ובעצם ''אין עוד מלבדו כלל''.


ובכן לְךָ נדמה שלקחו ממך עבודה זו שהיתה שייכת לך, זה שקר, מעולם זה לא היה אמור להיות שלך עבודה זו אלא של חברך, אלא שציורו של הקב''ה הטעה אותך.


ובדבר שאלתך מדוע נצטייר הדבר כאילו ונתנוה לך, זהו לשם הנסיון כי ה' צדיק יבחן, ומדרכי שמים לבחון אדם על אמונתו עד כמה היא מוחשית, וזה עצמו שרוצה ה' ממך שתבין שכל מהלך זה, לא היה אלא ציור בלבד, דהיינו ציור כאילו ועבודה זו שייכת לך, ובאמת מעיקרא לא היתה שלך, ואמונה זו חייב שתרגיע אותך בתורת מאמין.

   


ממכתב לשואל האלמוני:


שֶׁשָּׁאַלְתָּ בְּעִנְיַן שִׁדּוּךְ שֶׁהֻצַּע לְךָ וְהָיָה הוּא בְּאֹפֶן שֶׁהָלַכְתָּ לַכֹּתֶל וְהִתְפַּלַּלְתָּ מִקִּירוֹת לִבְּךָ וּבְדֶמַע לִמְצִיאַת שִׁדּוּךְ מַתְאִים, וּבְסִיּוּם תְּפִלָּתְךָ - בְּעוֹדְךָ בַּכֹּתֶל, הִנְּךָ מְקַבֵּל מִיַּד הוֹדָעָה בַּפֶּלֶאפוֹן מֵהַשַּׁדְכָן שֶׁהִנֵּה וְהָעֶרֶב יֵשׁ לְךָ הַצָּעָה, הָלַכְתָּ לַהַצָּעָה עִם בִּטָּחוֹן גָּדוֹל שֶׁהִנֵּה וּתְפִלָּתִי נֶעֶנְתָה, וְהִנֵּה חָשְׁכוּ עֵינֶיךָ מֵאַכְזָבָה, מֵחֲמַת שֶׁהַהַצָּעָה הָיְתָה לְגַמְרֵי הֲפוּכָה מֵעֶקְרוֹנוֹתֶיךָ וְהַשְׁקָפוֹתֶיךָ. וּבְכֵן נַפְשְׁךָ בִּשְׁאֵלָתְךָ מָה רָצָה הקב''ה בָּזֶה לַעֲשׂוֹת לִי הֲרֵי בָּזֶה נַעֲשָׂה בִּי חוּכָא וְאִטְלוּלָא?


ובכן הנראה ברור הוא שרצון ה' היה להעמידך בנסיון שזה תכלית האדם, לראות האם למחרת שוב תהא מסוגל להתפלל ולבכות או שמא מחמת אכזבתך של אתמול תחדל מלקוות לה'.


ועוד, לפעמים אכזבה חריגה חושכת הרבה אכזבות שאינן חריגות, דהיינו אם למשל נצרך על האדם לעבור כמה וכמה פגישות עד שיבוא לו מזלו הנגזר עליו, בכך שמתאכזב פעם אחת באופן חריג ועומד בנסיון האמונה כשהוא מסובך וקשה, מקצר בכך את הדרך לישועתו לבוא מהר יותר למזלו המתאים, ויש ראיות לכך מחז''ל, ואכמ''ל.

   


היאך נתן לחזק את אמונתנו בחכמי ישראל לראותם כאישי האלקים?


דע, כל יסוד האמונה בהקב''ה תלויה באמונת חכמים, כי אין לנו מה שיגשר בינינו לבין הקב''ה, אלא רק צדיקי הדורות האחוזים בהקב''ה, אנו, מרוחקי הדורות מקדמונינו, ובפרט דור עקבות משיחא דור של הסתר פנים, אם לא נאחוז באמונת חכמי הדורות של אז ושל עתה האחוזים בהקב''ה, ובכך המה הגשר שמגשר בינינו לבין הבורא, ואם נרפה עצמנו מלאחוז בגשר זה שהמה הצדיקים בוודאי ניפול לתהום הפעורה שמתחתנו ובכך אבדה תקותנו לנצח.


התבוננות בנקיות כפיהם ודעתם של גדולי ישראל שהיו נקיים מכל שוחד ושקר, וגעלה ובחלה נפשם בכל משהו של חנופה, ממון וכבוד, ועל אמת התורה מסרו כבודם, זמנם, נפשם, ממונם, לעומת חכמי השקר, וחכמי אומות העולם, שאכן חכמה היתה בהם, אולם מעורבת בנגיעות עצמיות שוחד שקר ותאווה, אם כן היתכן שהמה אלו שיובילונו לדרך החיים, הלא חכמי ישראל המיתו עצמם על כל אות ואות שבתורה להבינה, ולשם שמים לא נתנו מנוח לעצמם ותנומה לעפעפיהם, יום ולילה שקדו על התורה בהפקרת כל חייהם ובני משפחותיהם, והכל בשביל לעמוד על האמת שבתורה, והודו בטעותם והשפילו כבודם רק בשביל להגיע לאמת, עד שנתעלו בטוהר מעשיהם ומחשבותיהם להיות אישי האלקים הקרובים אליו, וזכו עד אשר רוח ה' דבר בם ומילתו על לשונם ברוח הקודש באותות ומופתים שנעשו על ידיהם, זהו שיביאנו לראות היאך ידבר האלקים את האדם וחי, גשר זה של צדיקי הדור הוא שיובילנו להאמין בבורא הנסתר מעין פשוטי העם ומגולה לעבדיו הנאמנים, כך שרק דרכם נוכל להשקיף גם אנו מעט ולהציץ על אמיתות התורה ומצוותיה שֶׁיִּקָּנוּ בלבנו באמת, ולהכיר באמונה בהכרה ברורה כראוי.

    {C}


קרח מין היה - כופר בתורה ובמשה רבנו (ירושלמי סנהדרין פרק חלק הלכה ח'), היאך יסתדר ענין זה עם מה שכתב הרמב''ם באגרת תימן שנכנס הקב''ה בערבות על דור מקבלי התורה וזרעם אחריהם שלא יוכלו לטל מהם את אמונתם לעולם?


אולם במשחית דרכו ומדותיו ותאוותיו, ומתוך רצון להפקרות בועט הוא באמונה, על כך לא נכנס הקב''ה בערבות, שהרי זהו כבר בגדר בחירה, שאותו אדם נשתחד מרצונותיו וחשקיו הגרועים והחליט בשבילם לכפור בה'.


וכדוגמת הגמרא (בסנהדרין סג) יודעים ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.


הרי מבואר שאין ערבות לזה אשר מתוך שוחד תאוותו מתעלם מהאמונה ומתכחש ומתנכר לה כדי למלאת תאוותו וקנאתו וכדוגמת קרח.


וביתר עומק, באמת הקב''ה נשאר נאמן לערבותו שלא תוסר האמונה מלב מקבלי התורה וזרעם, אלא שהמה משקרים עצמם ומתכחשים בעצמם לאמונה שעדיין בקרבם מכח הערבות ומתנכרים כלפיה, הרי שהקב''ה נאמן במאמרו שהרי בעצם יש להם אמונה, אלא שהמה מתנכרים ומתכחשים לאמונה שבקרבם.


אולם זה החפץ בָּאֱמֶת, אלא שחסר לו ראיות והוכחות לאמונתו, על זה בא הבורא בערבות שלא יפריע לו העדר הראיות, וישאר מאמין אף בהעדר ממנו ראיות פילוסופיות, והראיה שהנה עם ישראל ואף הפשוטים שבהם מאמינים ועד כדי למות על אמונתם ללא ראיות פילוסופיות.

   


במה עקר מבחני האמונה?


עיקר מבחני האמונה הינם בחיי היום יום, כשהאדם מופתע מידי יום במספר ארועים מאכזבים, כגון ששוכח דבר מסוים, או שנשבר או נאבד לו חפץ מחפציו, ובפרט כשנצרך לו חפץ זה עתה בדחיפות ובפרט ששבירת החפץ או איבודו הוא ע''י אחר ויש לו כביכול במי לתלות האשמה ולכעוס עליו, או שנפגע כבודו ממישהו שפגע בו, או כל נסיון של כעס על שלא נעשה רצונו כרצונו וכיוצא, כי במקרים שכאלה אין האדם מוכן לנסיון הבא עליו, אלא בפתע פתאום בא עליו נסיון אמונה זה, אז נבחן הוא עד כמה אמונתו עמוקה בהכרתו והיאך מיד מתאושש הוא ומבטל רצונו מתוך הכרה שאין עוד מלבדו והכל לטובתו.


כי עיקר המשמעות של הנסיון היא כאשר האדם בקטנות, ולא כאשר הוא במצב של גדלות והכרתו זה עתה ברורה מתוך שהיא עתה במדריגה נעלית, אלא דוקא כאשר יורד הוא ממעלתו ומהכרתו, והכרתו מעורפלת ואז נוחתים עליו נסיונות האמונה, אז נבחן באמת על כנות אמונתו עד כמה השאירה האמונה רושם חזק בנפשו להיות מיד מתאושש ממכתו ומייחסה לכל יכול ומקבלה באהבה.


ודע, כי על ''קטנות'' אלו מתבזבז שולחנן של צדיקים לעתיד לבוא כמבואר בגמרא (סוטה מח), ואילו זה השם לבו על כל אירוע ולו הפעוט ביותר לראותו שהוא מאת ה' ולקבלו באהבה - פרוטה לפרוטה מצטרפת, ובכך משתלם הוא באמונתו, כי בכך הוא עיקר המודד לגדלות האדם לעתיד לנצח נצחים להנות מזיו השכינה - כפי שיעור שלימותו באמונה שהשתלם בה עתה בזמן הגלות לקבל כל מאורעותיו באהבה. כמבואר בהחפץ חיים (בספר ''מחנה ישראל'', פ''ג, והארכנו בזה בספרנו ''נר לרגלי'' עמ' ע''ה, מי הוא הנקרא גדול אמיתי לנצח אצל הקב''ה, והוא המאמין השלם).

   


היאך לבוא להתפעלות מחכמתו יתברך?


לבא להכיר מעט כפי השגתנו מעומק חכמתו יתברך אפשרי אך ורק בדרך התעמקות בתורה, כי האדם ניכר בדיבורי חכמתו, ומבלי שידבר לא תוכל להיגלות חכמתו, שכן ''גם אויל מחריש לחכם יחשב'', ולכן כשעוסק בתורה שהיא חכמתו יתברך ורואה עמקותה, מכאן יבוא האדם להכיר את הבורא ולהתפעל ממנו.


שהרי כמה שיעמיקו דור מסוים בתורה, ושיהיו האנשים בעלי מוחות המבריקים ביותר - לא ירדו עדיין לתכלית עמקות התורה של דור שקדם להם וכן דור שקדם להם לדור שלפניו, כמבואר ברמב''ם בהקדמתו למשניות שכל דור שקדם בשנים - קדם בחכמת התורה, כך שאותם מילים הכתובים בתורה שבכתב ושבע''פ יש בהם עמוק עמוק כל אחד כפי השגתו, ומתוך כך יבוא להתפעל מחכמתו יתברך שהרי הוא בעל החכמה דיהיב חכמתא לחכימי ומנדעא לידעי בינה, והוא בלבד הנותן את חלקו בתורה של כל תלמיד חכם כפי המגיע לו.


ועוד גם זה שמבין את התורה ברמה נמוכה של הבנתו יש לו להתפעל מהתורה למאד מאד מסיבה נוספת והוא מכח הממציא והמחדש.


ולמשל דוגמא, כל אחד יודע היאך משתמשים בכלי חשמל שונים, וכגון להדליק ולכבות, או להפעיל מחשב מתוחכם וכיוצא, וכי בשביל שיודע הוא כיצד להשתמש בו או מבין כיצד זה עובד והיאך זה פועל - יש להשוותו לממציא החכמה, הלא רחוק מזרח ממערב חכמת המשתמש והמבין את חכמת הממציא מחכמת הממציא עצמו, וכמו שבכל תקופה קם ממציא דבר חכמה כאדיסון את החשמל וכיוצא, ונהנים ומבינים את חכמתו זו רבים עד היום, ומשתמשים בחכמתו זו לצרכים רבים, וכי בשביל שמבינים אנו את המצאתו נשתווה אליו?! אדרבא, נתגמד ביותר מגודל המצאת חכמתו. אם כן כשיתבונן האדם על חכמת התורה שהממציאה הוא הבורא, אדרבא, יקטן ערכו בעיני עצמו מגדולתו ית' ככל שיבינה ביותר, כי ככל שיבינה ביותר כן יתפעל מכח הממציא שבה, ויוגדל בעיניו חכמת הבורא למאד, ובפרט המתבונן בחכמתו יתברך בדברים שאין שכל אנושי יכולה ליגוע בהם, וכמו כל עניני טומאה וטהרה, קרבנות והמקדש וכיוצא, כמה אמונה והתפעלות יכול לקבל הלומד מכך, בראותו המצאות חוקי חיים שחידשם הבורא בחכמתו.


ובפרט המתבונן בחכמת הסוד המיוסדת על ספר הזוהר הקדוש וביאורי האר''י הק' והרש''ש הק' ויתר בעלי הסוד בנסתרות התורה שהוא החלק הפנימי של התורה, בוודאי יתפעל לבו להתחזק באמונה ולהיווכח ולהוודע אפס קצה מחכמתו יתברך.


ובמעט התבוננות שיתבונן: בדעתי הכי היה עולה להמציא חוק או חכמה כזו, בדעתי היה עולה קושיא כזו או תירוץ כזה..., אלא שהאדם קורא הקושיא והתירוץ או יתר דברי החכמה ואינו שם על לב על כח ''ההמצאה'' שבדבר, ובסכלותו חושב שאם משיג הוא את הדבר הרי ששווה הוא בחכמה לממציאו, וזה הרי מחוסר התבוננות פשוטה ביותר.


ומכך יבוא גם הלומד לאמונת חכמים, בראותו גודל ועוצם חכמתו יתברך שחלק ליראיו, ויראה היאך בחר בהם ה' לגודל השקעת כל כוחם ומסירות נפשם על התורה ועזרם לכוון לאמת, וכאמור, יתבונן בכח ''הממציא'' של חכמי ישראל להמציא דבר מתוך דבר בתורתנו הקדושה, ובכך יתאוה לעשות כמעשיהם מתוך שאיפה להגיע למדרגה הגבוהה ביותר השייכת בהישג ידו.

    {C}


מהו ענין הנזכר ברמב''ם שלעמת בני האדם שמשגחים בהשגחה פרטית - יתר הפרטים משגחים בהשגחה כללית, מהו ענין ה''פרטית'' וה''כללית'' שבהשגחה?


היטיב לבאר זאת בספר ''שפתי חיים'' להגר''ח פרידלנדר זצ''ל, שבוודאי השגחת ה' על כל ה''דומם צומח חי'' הוא בהשגחה פרטית כמו ה''מדבר'' לענין השפעת חיות למציאותם, ומבלי השפעת חיות אלקות בפרטות לכל הדצ''ח לא ימצא להם קיום כלל. אלא לענין הדיון והמשפט אלו מהם יתקיימו ואלו ימותו כאן שונה משפטם של הדצ''ח לעומת הַמְדַבֵּר.


וכמו למשל משפט ה' יהא כמה ראשי בקר יהיו בעיר מסוימת לצורך הקיום, ואם אין מספיק - מרבה הבורא את פריון הבהמות כדי שיספיק לכל בני העיר, ואם יש יותר מידי אזי העודפות ימותו, אולם איזה מהם ימות ואיזה יחיה זה אינו בדיון ומשפט בפרטות על כל ראש בקר.


כך שכל ההשגחה הכללית לה נתכוון הרמב''ם הוא לענין הדיון והמשפט אולם לעצם ידיעת הא-ל ממציאותם, וצפייתו על כל פרטי מפעליו וברואיו בוודאי שלא נעלם ממנו כלום.


וכל הנ''ל הוא כאשר הבהמות הינם בהמות השדה, אולם בהמה השייכת לאיש פרטי בוודאי יש דיון ומשפט עליה בפרטות אם תחיה או תמות כי הדבר נוגע לבעליה אם יפסיד או ירוויח, כך שבוודאי כאשר החשבון הוא על האדם אזי החשבון על הבהמה בפרטות מצד בעליה.


וכגון, נצרך מספר עטים שישתמשו בהם בני אדם, אזי הדיון והמשפט בשמים בכללות כמה עטים נצרך, אבל אין דיון על עט מסוים האם יתקיים או ישבר, אלא אם כן שייך הוא לאדם פרטי שאז נידון בפרטות כי הוא רכושו הפרטי.

   


המשג ''בטחון עצמי'' הנו חיובי או שלילי?


מושג זה של בטחון עצמי הוא חיובי מצד עצם תכונתו, אולם לא מצד ''העבודה'' עליו. ונבאר.


הקב''ה יצר את האדם בתכונה של בטחון עצמי, ובוודאי שמחויב הדבר, אם לא היה לאדם בלידתו תכונה זו הרי שהיה מפחד להלך ברגליו פן יפול, או שהיה בגדלותו מפחד לילך לשום מקום, מפחד לדבר פן יכשל, מפחד לעבור כביש, מפחד מלשאת עליו משימה כל שהיא, והעולם לא היה מתקיים, אנשים היו מפחדים וחוששים פן אינם ראויים למלאכה, למכירה, או לשום תפקיד אחר. והבטחון העצמי מביא אותם להאמין ביכולתם וכך העולם מתקיים.


אולם המאמין, שנפקחים עיניו, כאן מתחלת עבודתו, להיות חכם לנטרל עצמו מבטחון העצמי ולהעבירו לבטחון בבורא, ושיא המדריגה היא שלא ילך אדם אפילו פסיעה, או שום צעד קטן ביותר מבלי לבטוח בה', מתוך אמונה שמבלעדי ה' אין ביכולתו לעשות מאומה.


אם כן העולה הוא שבטחון עצמי נצרך במיוחד לגויים שרחוקים מאמונה וללא בטחון עצמי לא היה העולם מתקיים כי כל הגויים היו שובתים ממלאכה.


ולאיש היהודי נצרך הבטחון העצמי לב' סיבות, האחת בשביל שעד שיפקחו עיניו ויעמוד על דעתו להבין לבטוח בה', שעד אז וכמו בהיותו ילד וכדומה נצרך הוא לבטחון עצמי לשם תפקוד חיים מינימלי.


ועוד סיבה בביטחון העצמי אצל האיש היהודי הוא לשם נסיון האמונה, שלכשיפקחו עיניו של האדם ויעמוד על האמונה מעתה תהא עבודתו לנטרל את עצמו מבטחון עצמי ולהעבירו לבטחון בבורא, כך שהבטחון העצמי הוא אתגר לנצחון האמת את השקר, כי בכך ילחמו הבטחון העצמי - שהוא כחי ועוצם ידי עם האמת שהיא האמונה, וכשינצח האדם במלחמה זו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

   


מה הם הדרכים להשיג את אמונת ההשגחה הפרטית?


דרכים לקנית אמונת ההשגחה והבטחון


א. להבין את נחיצות בהירות האמונה


להבין באופן ברור ומשכנע שהאמונה היא פסגת המעלות, ונצרכת היא להיות מחודדת אצל האדם הן לחלק הסור מרע והן לחלק העשה טוב, שהרי מבלעדיה יטרד האדם מכל ה''עשה טוב'' - מתורה ותפילה ולא יגיע לשום מעשה טוב כראוי, וכמו כן בחלק ה''סור מרע'' - חיי הרחוק מאמונה או אפילו זה שאמונתו שטחית ו''מצות אנשים מלומדה'', חייו הינם חיי מרורים, חיים של כעס, קנאה, הקפדה, גאוה, גזל ואונאה, חיים של התרעמות וטרוניא, חוסר סיפוק, לקיחת החיים בקושי ובקוצר רוח, ובפרט לעת זקנה. ועוד יש להתבונן בנחיצות האמונה בפרט עתה, שהרי דורנו הוא דור עקבתא דמשיחא, והאפשרות היחידה לאדם בדורנו - דור עקבות משיחא - לצאת עם משהו מהעולם, זאת ראה חבקוק אך ורק במידה זו של האמונה כאפשרות יחידה להגיע מצד אחד אף למדריגת השלימות - צדיק, וכנאמר: ''וצדיק באמונתו יחיה'', ומאידך בהעדר האמונה לא יגיע לכלום, מי יוכל לתת אפשרות אחרת, ולכך מאן דדא ביה כלא ביה, לפי שממידה זו יבוא להכל, והארכנו בזה בספר ''נר לרגלי'' לבאר על נחיצות מידה זו ובפרט בימינו, ולהבין שמבלעדי מידה זו אין לאדם שום סיכוי להגיע למדריגה כל שהיא, ובאם לא יתאמץ לקנותה בכל מחיר - ערום יצא וערום ישוב, ואילו הבא עם אמונתו - לנצח נצחים תיקבע מדריגתו כאחד הצדיקים אשר בארץ.


וידועים המה דברי הגר''א (במשלי כ''ה), ''תכלית התורה והמצוות שנצטוו ישראל הוא כדי שישימו בטחונם בהקב''ה''. הרי שהתכלית הוא הבטחון, ועפי''ז ביארנו דברי הגמ' (סוטה מח) מפני מה מתבזבז שולחנן של צדיקים לעת''ל? מפני קטנות אמונה שהיתה בהם, והיינו העדר הבטחון, כמבואר שם בגמ', היכי דמי קטנות אמונה? מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה.


דיש לדקדק במאמר זה, מהו לשון ''מתבזבז'', היה לו לומר מפני מה נחסר שולחנן, דבזבוז היינו כשהאדם לא מנצל כוחו כראוי אזי כוחו מבוזבז, ומה שייך זה לכאן?


אולם ע''פ דברי הגר''א מובן, שתכלית התורה והמצוות להגיע להשתלם בבטחון, ואלמלי כן יגיעו ועמלו של האדם מבוזבזין לפי שעמל ויגע ולא הגיע לתכלית שהיא הבטחון, ולכך מראים לצדיקים לעת''ל כשהיה בהם קטנות אמונה - ששולחנן מבוזבז.


ב. רצון


לאחר שהוברר מעלת ונחיצות השלימות במידה זו של אמונה ובטחון יש לרצות בכל לבו לקנותה, ולחזק את השאיפה והחשק לידבק במידה זו, וזאת בשינון הנחיצות והמעלה שבמידה זו, שאי אפשר מבלעדיה, בשכרה העצום ובתכליתה, ולהתלהב להשיגה, ולהתענג במחשבתו ובדמיונו היאך חי הוא עם מדה זו, כמה מאושרים חייו, כמה קרוב הוא לה', כמה עושה הוא נחת רוח לה' בבואו בזה על תכלית רצון ה' בבריאתו.


ג. החלטה


לאחר ההבנה בנחיצות מידה זו של האמונה והבטחון, ולאחר חיזוק הרצון וההתלהבות, יש לבוא למעשה - להחלטה. להחליט שאני הולך עם מידה זו בכל כוחי, מכיון שבמידה זו אני רואה את אפשרות הצלתי היחידה, ובאופן נחרץ להחליט שעל מדה זו אני משקיע את כל כוחי ומרצי.


וכמה כדאי ושווה שישב האדם בכל יום כרבע שעה, ויתבונן על מעלת וצורך מידה זו של האמונה, ועד כמה היא תכליתית, כדי לחזק בכל יום את ההחלטה בלבו כדי שלא יצטנן מהתלהבותו ליתן את השקעתו בה בכל כוחו.


מספיק יקרה מידה זו של האמונה ששוה להשקיע בשבילה כל יום רבע שעה על מחשבה, להתבונן היאך הכל בידו יתברך ובהשגחתו והכל לטובה, ולקבל מחדש בכל יום החלטה ליישום מידה זו שתביאהו לטוב ונחת בב' עולמות.


ד. עיון


עיון נמרץ בסוגית אמונה ובטחון, בספרים העוסקים במדה זו, ובראשם ספר ה''חובות הלבבות'' ''שער הבטחון'', ועוד בספר ''אור יחזקאל'' חלק ''אמונה'', מאמרי השגחה ומאמרי בטחון, ועוד בספר ''המספיק לעובדי ה''' לרבי אברהם בן הרמב''ם, ועוד בספר ''שומר אמונים'' חלק א' מאמרי השגחה ובטחון, וכיוצא עוד מספרים המצויים.


עצם העיון הנמרץ בספרים הנ''ל מכניס את האדם לתוך חיי האמונה שזו עצה חשובה כשלעצמה וכמו שיבואר באות הבאה, ועוד מקנה לאדם ידע והדרכה היאך לילך במידה זו, ומקשר אותו בעבותות של חשק והתלהבות להלך במידה זו.


ה. שינון


להתרגל לדבר מהשגחתו הפרטית בכל עת, לומר מידי יום מספר פעמים: אני מאמין באמונה שלמה שכל הנעשה הוא בהשגחה פרטית, ואין שום מקרה בעולם כלל, וכל הנעשה עמי הוא הכל לטובה.


ובפוגשו חברים, במקום לדבר פטפוטי מילים, ידבר מענייני אמונה, ויהיה תמיד מוכן בראשו רעיונות בענייני אמונת ההשגחה לשננם, ולדבר בם בלכתו בדרך עם חבריו.


וכמו כן בספרים הנ''ל שהזכרנו ללמוד בהם - לא ילמדם פעם אחת בלבד, אלא ישננם לעצמו מספר פעמים, ולא ימאס ולא יקוץ, אחר שיבין שזו תכליתו בעולמו, והוא ''הפרוייקט'' שעליו לקחת על עצמו שהוא תכלית חייו, ושרק עמו יש לו עם מה לבוא אל אביו כצדיק ומתוקן.


וכמו כן ישנן לעצמו שהינו נזקק לעזר ה' בכל פרטי עניניו ממש, ומבלי סיעתא דשמיא לא יוכל עשות דבר הקטן ביותר, והבעיה הפעוטה ביותר - מבלי סיעתא דשמיא תוכל להסתבך אצלו באופן שלא יוכל לצאת ממנה, ואילו עם סיעתא דשמיא יוכל לפתור בנקל גם את הבעיה הסבוכה ביותר. מבלי סיוע מהבורא גם קניה קטנה או לסדר איזשהו סידור פשוט באיזה משרד, יכול להסתבך שיצטרך האדם ללכת ולחזור, להתעכב, להתעצבן, ועם סיעתא דשמיא גם סידור שנצרך לו כמה שעות או עסקא וקניה מסובכת או משפט קשה ומסובך או חלילה ניתוח סבוך וסרוך יכולים כולם להסתדר מהר על הצד הטוב ביותר.


לכן חייב שישנן האדם לעצמו תמיד שנצרך הוא לעזר ה' בכל ממש.


וכן קודם כל קניה או סידור ענין מסוים שהולך הוא לעשותו ישנן לעצמו, אני הולך עכשיו לקנות ולסדר ענייני, ואני מאמין שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואיני אלא משתדל אולם האלקים את אשר יחפוץ הוא יעשה, ויאמר זאת בפה מלא בכל פעם לפני קניה, לפני הליכתו לסדר כל ענין שהוא, או לפני דיבורו עם מי שנצרך הוא לבקש ממנו דבר.


ו. הלכה למעשה


ועתה הגענו לעיקר העבודה שהיא היישום למעשה את אמונתו בהשגחה.


והוא לראות בכל דבר שהוא בהשגחה, הן בדברים המאכזבים והן בדברים המשמחים.


יתרגל לשים לבו עד לפרטי פרטים לראותם שאינם במקרה אלא בהשגחה, וכגון מזגו לו כוס שתיה חמה ללא סוכר, ידע שגם זה בהשגחה שצריך אני לטרוח עתה ולשים לעצמי סוכר. קם בבוקר ואבד לו חפץ הנצרך לו זה עתה - יאמין שהוא בהשגחה ולטובה, ויקפוץ זעמו וקצפו וישמח בלבו על הנהגת ה' עמו, וכן על כל מאורע שיארע לו באותו יום, וכגון שהכעיסוהו במילה שלא במקומה, עלבון, ביקורת וכיוצא, מיד יאמר בפיו או בלבו ''הכל בהשגחה והכל לטובה'', וכן ירגיל עצמו על כל אירוע ואירוע, וכגון אם הופרעה שנתו מכל סיבה שהיא וכן על כל הפסד ממון, טרחה יתרה בתור או בסידור מסוים, טעות בדבור שלו שגרמה לו נזק, או כשנגרם לו נזק מחמת דיבורם של אחד מבני ביתו, וכיוצא, ירים עיניו ויאמר הכל בהשגחה והכל לטובה, ועדיף שיהא זה בצנעה שלא ישמעוהו ויראוהו בני האדם כדי שתהא עבודה זו פרטית ואישית, ובפרט בתחילת העבודה כדי שלא יקומו על עבודתו מפריעים למיניהם וד''ל.


ודע, והוא בחוש ממש, בכל יום מכין הקדוש-ברוך-הוא לכל בני האדם מספר נסיונות ומבחנים לראות היש משכיל דורש את אלקים, ועיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם לראות תגובתם.


וידע ויאמין שלבסוף כל מבחניו יעברו מיון ובקורת וכפי תוצאות המבחנים כן תהא מדרגתו.


וכן ירגיל עצמו לקבל באמונת ההשגחה כל טובה וטובה שתבוא לו, ולא יתלה בכוחו או בחכמתו, וכגון ביום שמקבל משכורתו, או כבוד כל שהוא, או רווח כל שהוא, או כל סיעתא דשמיא שרואה בעניניו וכגון שהלך לו מהר לסדר עניניו וכיוצא יאמין שהוא בהשגחה ושהתחסדו עמו מן השמים.


וזאת יש לדעת, כי ''הרגל על כל דבר שלטון'', ובכך שיתרגל על כל דבר לומר שהוא בהשגחה ולטובתו, יהפך לו זה להרגל, ויהא בנקל לו להכניע עצמו להתבטל לרצון ה' אחר שהרגיל עצמו בכך, והוחלט אצלו שכך תהא הנהגתו.


כך שבמשך הזמן העבודה תקל מעליו, ויתענג עליה, וירגיש אושר עצום בעבודתו, ובפרט כשידע שבזה תלוי כל תכליתו, וכי זו האפשרות היחידה שבהישג יד שנותרה לו להשתלם בה כראוי באופן מושלם.


ההרגל הוא חשוב מאד בעבודה זו, כי אז יהא רגיל על לשונו בכל מקרה להיות ב''היכון'', ואפילו כאשר טרדתו מבעל בחירה, וכגון בא אדם וביזהו או הפסידו או אפילו בא סתם מישהו טרדן לדבר עמו בזמן שהוא אץ לדרכו, המשנן פרקי אמונה מיד רגיל הוא להיות זכור: זה עתה נשלח אלי טרדן זה או הפסד ואבידה זו מן השמים, והכל בהשגחה ועלי לנהוג באיפוק ובהכנעה.


מקבל הוא טלפון בזמן שהוא לחוץ, הרגיל באמונה מיד זכור הוא: זה עתה נשלח אלי זה לשיחה עמי בהשגחה פרטית מן השמים ועלי להתיחס ולהגיב כראוי לעבד הנאמן לאדונו. וכן כשנאבד לו משהו ובפרט בשעת לחץ, וביותר כאשר איבד לו אחר משהו שיש לו על מי לתלות כעסו, שאז הנסיון קשה פי כמה מאשר איבד או הפסיד הוא לעצמו, מתעכב הוא בתור ארוך, או שסתם נוצר עיכוב מאיזה סיבה, פקקים בדרך בנסיעה, ואפילו עיכוב קטן, וכמו כאשר ממהר הוא לאיזה מקום, והרמזורים מאותתים דוקא ''אדום'' - מה שמעכבהו במרוצתו, או שנתקעה מכונית לפניו וכיוצא, כשרגיל האדם באמונת ההשגחה אינו צריך להפעיל בכל פעם את כל תורה זו מחדש, כבר מורגל הוא מיד לדעת מה תפקידו במקרה שכזה, כי רגיש הוא כבר לכך להשתיק ולחסום את מרדנותו בכל פעם שמתעוררת בקרבו התעוררות כעס, הקפדה, זעף, זעם, מתח, אכזבה וכיוצא, מיד רגיל הוא להיות זכור שהכל בהשגחה והכל לטובה.


ז. תפילה


יתפלל לה' על זה גופא שיזכה לאמונה, והוא עצה נפלאה שהציל הבעל-שם-טוב בעצה זו לצדיק גדול אחד כמובא ב''שומר אמונים'', לפי שאותו צדיק לא העלה בדעתו שיש להתפלל על אמונה, בחושבו, אחר שזה עיקר היהדות וחייב שיהא תקוע בלב האדם, ומה שווה האדם ללא אמונה, הרי אין במה להתחיל, והורהו הבעש''ט שגם כשאין לו במה להתחיל ואמונתו רופפת - על זה גופא יש לו להתפלל.


ועוד ירבה בתפילה לה' בכל עת, בלשונו שלו ובשפתו הפשוטה והרהוטה שרגיל בה, ממש כדבר איש אל רעהו, ותפילה זו יכולה להיות בכל עת בלכתו בדרך ובסידור ענייניו תוך כדי סדורם, להתפלל לה' על כל פרט שנצרך הוא לעשות טרם עשותו שיהא בהצלחה, וכמו שאמרו חז''ל על יוסף הצדיק שהיה שם שמים שגור בפיו ובזה ''וירא אדוניו כי ה' עמו'', והיה על כל שירות ושירות שמשרת לאדונו מתפלל שיהא זה בהצלחה ובנשיאת חן בעיני אדונו.


לכך קודם שהולך הוא לקנות דבר לביתו וכגון איזשהו רהיט, חליפה, משקפיים, כובע וכיוצא, יתפלל לה' שיכוונהו לקנות את מה שמתאים לו, כי מאמין הוא שאין שכלו יכול לעמוד לו כלל, ובנקל יכול לטעות באם ירצה ה' שיטעה, ולכן יבקש שיהא לו סיעתא דשמיא להצליח בקניתו.


ולא רק בקנית צרכים הנ''ל אלא גם בסידור דברים פשוטים יותר וכגון כשהולך למכולת, או לשוק או לקנות בגד פשוט כגרבים או חולצה ירגיל עצמו להתפלל שלא יהא תקלה ומכשול בקנייתו, וילך הקניה מהר ללא עיכובים שונים ומשונים וכיוצא.


ובפרט יש לעובד על אמונתו לחזקה בזמן שתלוי הוא בדעת אחרת, שאז בנקל עלול האדם להיכשל לתלות את הצלחתו בדעת השני, וכגון כשנצרך הוא למצוא חן בעיני זה שנצרך הוא לבקש ממנו דבר, יתפלל שיתן ה' את חינו בעיני כל רואיו ובעיני זה שרצונו לבקש ממנו עזרה וסיוע, ויאמר, מאמין אני שאיני עושה אלא השתדלות, אולם משליך אני את ההצלחה או להיפך על הליכות הגוזר, ואף שהאדם בעל בחירה להיטיב לי או שלא להיטיב לי, מאמין אני שאקבל הטובה אם נגזר עלי, ובאם לאו - לב מלכים ושרים ביד ה' למנוע מלהיטיב לי. ויתפלל שלא יהא לו שום כעס והקפדה על שום אדם במהלך סידור עניניו.


וכן כל יום לפני צאתו לעבודתו או לישיבתו יתפלל של יארע תקלה בינו לבין חבריו וכמו שניסחו לנו חז''ל ויאמר זאת בכוונה.


ח. כוננות


אין לקבל קבלות גדולות לזמן מרובה, דהיינו, באופן כללי אכן נצרך שתהא אומנם החלטה להשתלם במידה זו של אמונה בהשגחה, אולם בקבלה - לקבל על עצמו בפועל - יש לעשות זאת לזמן קצר, או אפילו לכל מקרה לעצמו. ובכך יהא בהיכון לקראת הבאות. סיכויי הנצחון למתאבק עם חבירו המה כאשר התכונן למאבק, ולעומתו - זה שלא התכונן למאבק ופתאום תקפו אויבו, הרי שאחוזי ההצלחה אצלו לנצחון - אפסיים.


ונבאר ענין זה ביתר ביאור.


כשאתה יודע שעלול לקרות ''תקרית'' של כעס ומתח הקפדה בבית או מחוצה לו, מאיזה סיבה שהיא תכין עצמך באופן פרטי על אותה סיבה, ותקבל עליך שאינך כועס בשום אופן במקרה זה.


וכגון בא אתה לביתך ויודע אתה שעלול להיות מתח על כך שלא הכינו מאכלך או על שלא ביצעו מבוקשך שבקשת מבני ביתך לעשותו, וכיוצא, אזי קודם כניסתך לביתך תאמר, אני מקבל עלי שבאם זה עתה לא יהא מאכלי או מבוקשי מוכן מקבל אני שלא אקפיד כלל.


או שעושה הוא מלאכה מסוימת כגון סופרות, נגרות, וכיוצא, ויודע שעלול הוא לבוא לידי תקלה בכתיבתו, ומכך לבוא לכעס. יקבל עליו קודם: אני מקבל עלי שבאם תהא לי תקלה במלאכה זו איני כועס ומקבל באהבה.


וכן בכל קניה שקונה משהו יקבל עליו בקבלה גמורה, שאם יתברר שטעה, או שרימוהו ועלול הוא לכעוס - שאינו כועס, אלא מקבל הנהגת ה' באהבה.


וכן כשהולך הוא לשוחח עם מישהו שעלול הוא לבוא לידי כעס עמו, יחליט מראש שלא יכעס במקרה זה.


והתועלת מכך היא לאין שיעור, שכאשר האדם מכין עצמו למאבק עם יצרו רוב הסיכוי שיצליח וינצח.


או כאמור שתהא הקבלה לזמן מסוים וכגון ליום אחד או אפילו לחצי יום, ויקבל עליו שבזמן זה אינו כועס בכל אופן אשר יקרהו.


ט. התאוששות


גם כאשר הנסיון היה מעל יכולתך וכגון שבעל כרחך כעסת, הקפדת, התאכזבת למאוד מחמת טעות שתלית בעצמך או שהטעוך אחרים וציערוך וכיוצא, דע כי עדיין הנצחון בידך! והוא בכך שתשתדל להתאושש כמה שיותר מהר.


וככל שתקדים את ההתאוששות מהצער והאכזבה ותבוא לרוגע ולישוב הדעת - כן תעלה מדרגתך באמונה.


והנה כל אדם לבסוף מתאושש מאכזבתו, ושתהיה האכזבה הקשה ביותר, וכגון ביטול שידוך ובפרט כשהיה בשלבי סיום ונתבטל, פיטורין מהעבודה, עלבון קשה, הפסד גדל בעסקא, מריבה בתוך הבית עם האשה או הבנים, הרי בסופו של דבר האדם נרגע, ומקבל לבסוף את הנהגת ה', ומבקש שיהא זה לכפרת עוונותיו וכיוצא, אלא שהנדרש מהאדם גם אם כעס וזעף - כמה שיותר לצמצם את הזמן שבין הכעס מהמכה שנחתה עליו לבין ההתאוששות ממנה.


ועל דרך משל, הרחוק מאמונה נרגע מזעמו וקצפו או מאכזבתו הגדולה - לאחר חודש, היותר מאמין נרגע לאחר שבועיים, והיותר מאמין נרגע לאחר שבוע, והיותר מאמין נרגע לאחר יום, והמאמין השלם נרגע מיד!


ולכן גם אם אין אתה במדרגה גדולה כל כך של אמונה לקבל מיד את המאורע בסבר פנים יפות, הרי שיש להשתדל ולצמצם את פער זמן הכעס והמתח, כי ככל שיצמצם האדם את זמן כעסו וזעמו ויחזור לישוב דעת ורוגע מתוך אמונתו - מדרגתו גדולה באמונה.


וכדי להצליח בזה להתאושש מהר יתבונן, הרי בין כה בסופו של דבר אני ארגע, אם לא היום - מחר, ואם לא מחר אז מחרתים או יותר מאוחר, ואז הרי שצרתי זו תהא כלא היתה, ואודה לה' על הנהגתו, ואבקש שיהיה לי זה לכפרת עוונות, ולבסוף גם אבקש סליחה על זעמי וקצפי שזעמתי וקצפתי על הנהגת ה', אם כן למה שלא אעשה זאת כמה שיותר מוקדם ככל האפשר, הלא בזה אשתלם במעלה הנפלאה של האמונה, וכנאמר גבי אהרון שמתו לו ב' בניו - ''וידום אהרון'', מיד שתק וקיבל, לא לקח לו זמן להתאושש, ובשביל כך זכה שנתיחד הדיבור של הקדוש-ברוך-הוא עמו כמובא בחז''ל, שזהו שכר שכדאי שיחיה האדם אלף שנה בשביל שפעם אחת ידבר ה' עמו ביחידות, ויעביר מפי הגבורה מצוה אחת לכלל ישראל וכדרך שהעביר משה רבנו את כל המצוות לעמ''י מפי הגבורה.


י. צידוק הדין


בכל ארוע וארוע המעורר קצף והמאכזב, ירגיל לצייר לעצמו מיד שהנה הקדוש-ברוך-הוא עומד עליו ומדבר עמו ואומר לו: בני, זה אני! אני הוא שסובבתי עליך אירוע זה, והכל לטובתך!


ויחוש בחוש ממש בכל מקרה המביאו לכעס ואכזבה, אם זה מחמת מחדלו שלו, וכגון כשהוא גרם לעצמו הפסד, או עלבון, או שנתרמה מחוסר פקחותו ומאשים את עצמו. או כשכעסו מתעורר מחמת אחרים שהכעיסוהו, הפסידוהו, העליבוהו וכיוצא, יצייר לעצמו מיד: בורא עולם מדבר עמי, ואומר לי: בני, זה ממני! והכל לטובתך!


בא טרדן להטרידך בזמן שאתה אץ לדרכך, קרה לך עיכוב בלחץ זמנך עמוד וחשוב: בורא עולם מדבר עמי, בני: זה אני! וזה לטובתך!


וכן על כל ארוע וארוע לאין ספור שנתקל בהם האדם המעוררים אותו לכעס וזעם וזעף על עצמו או על זולתו, מיד ירגיל עצמו לראות בחוש שהבורא מדבר עמו, וכביכול מרגיעו ומעמידו על טעותו באמור לו: בני, זה אני, והכל לטובתך! וכביכול מתחנן אליו שיקבל זאת באהבה כי הדבר לתועלתו הנצחית.


ומיד יצדיק דין שמים עליו, ויאמין שהדבר בסיבת עוונותיו, וישמח שיהיה לו זה לכפרת עוונות, וכמו כן ישמח שיהיה לו לזכות, כי עצם זה שזכה להתעלות מעל רגשי קצפו וכעסו ולהתבטל לרצון ה', זו כשלעצמה זכות שאין כמוה.


וישמח בכל פעם שזוכה להתגבר, ויתלהב לבו להמשיך בדרך זו בזכרו, זוהי הדרך שתובילו לעולם הבא בכבוד גדול, ללא בזבוז שולחן, וכאומרנו: ''ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו'', הרי שהעצה לבוא לעולם הבא ללא בושה, שזהו לא דבר קטן כלל, לצאת מן העולם ללא בושה זוהי בקשה שמבקשים אנו כמה פעמים ביום בעמידה, ובאהבת עולם: ''לא נבוש ולא ניכלם'', ובכן היאך זוכה לזה האדם כאשר: ''כי בך בטחנו''.


יא. עצה לאמונה - להיות למוד לדון לכף זכות


רבותינו לימדונו שהאדם אינו יכול לפצל אישיותו, ולמשל, אמרו חז''ל: ''כל הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של הקב''ה'', דהיינו לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אהיה מתנכר ומתכחש לטובתם כלפי, מבלי הכיר להם טובה כלל, ורק כלפי הקב''ה אהיה מכיר לו טובה כראוי על כל טובותיו.


לא יצליח האדם בכך, אלא אם אישיותו מקולקלת לכפור בטובתם של בני אדם, בסופו שיכפור בטובתו של הקב''ה. הרי שההתחלה צריכה להיות עם בני אדם, ומהנהגתו כלפי בני אדם יבוא לשלימות כלפי הקב''ה.


וכיוצא בזה לגבי ענוה, לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אנהג בגסות רוח ובגאוה, ורק כלפי הבורא אהיה שפל ברך וענותן. לא יעלה הדבר בידו, כי אם ירגיל עצמו כלפי בני אדם להיות גס רוח, כן יהא כלפי הקב''ה. וכמו שכן יראה הרואה באיגרת הרמב''ן בדרכי קניית הענוה שמתחיל הוא כלפי בני האדם, עיי''ש.


אם כן גילו לנו חז''ל שההתחלה צריכה להיות מההנהגה עם בני אדם, ומכך יבוא לנהוג גם כלפי הקב''ה.


ולענייננו ענין האמונה. נצטוינו בתורה ''בצדק תשפוט עמיתך'', ולדעת הסמ''ג (מצוה קו), והסמ''ק (מצוה רכ''ה), ומקורם ברמב''ם (עשין קע''ז), כוונת מצוה זו לדון כל אדם לכף זכות, ולמצוא לעולם צד זכות גם כאשר נראה הדבר נוטה לחובה, והיינו לאדם שהינו בחזקת כשרות, כמבואר בחפץ חיים (כלל ג' סעי' ז-ח), וכשירגיל עצמו בזה לראות תמיד שחברו לא נתכוון לרעה, ויצדיקנו על הצד הטוב, כן תהא הנהגתו כלפי הקב''ה להצדיק דינו ומשפטו, ולהאמין שבודאי כוונת הנהגת ה' עמו לטובה.


והוא עצה נפלאה לתכלית זו לראות שהכל לטובה, שהוא יסוד אמונתנו, ועליה באנו כתכלית בעולמנו, להתחיל עם בני אדם לדונם לזכות, ולראותם בעין חיובית ומצודקת, ומכך יזכה לאמונה השלימה בבורא להצדיק דינו מתוך הכרה שהכל לטובה.

   


נאמר בתורה לא תקם ולא תטר, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, והרי התורה נתנה לכל אדם ובכל מצב, דהינו מצוות אלו הנם גם במצב שירד אדם לחייך ולפרנסתך והרע לך מאד, ואף שאתה אדם פשוט ולא גדול במדרגות מחיב הנך שלא לשנאתו ולא לקם ולא לטר לו שנאה, ובכן וכי מלאכים אנחנו שנוכל לקים זאת?


דע, לא כל אדם יכול להיות מגדולי הדור בתורה כי לא לכל אחד ניתנו כישורים המתאימים לכך.


לא כל אדם יכול להיות מגדולי הדור בחסידות כהבעש''ט ולא במוסר כהגר''י סלנטר, ולא בקדושה כאוה''ח הק' וכיוצא.


אולם כל יהודי ולו הפשוט - יכול הוא להיות מגדולי הדור - ב''אמונה''.


והסיבה לכך, כי לכל הנ''ל לא כל אדם יכול להיות גדול בהם, או מפני שלא ניחון בכישורים המתאימים לכך, וגם אם כן הרי האדם נולד רק מהם ונצרך הוא להביאם מבחוץ - יחסית - אליו, וכגון ללמוד תורה, חסידות, תפילה סיגופים, וכיוצא אלו מדרגות שנצרך האדם לקנותם ''מבחוץ'' ולהפנימם לתוכו.


אולם האמונה, היא ברורה לכל, והאדם נולד עמה, והיא בתוך תוכו של האדם ורק נצרך הוא להזכירה לעצמו בכל פעם לבלתי תשתכח ממנו, וככל שישנן אותה בפיו ובלבו כן יהא ''גדול'' בה. והזכרנו כמה פעמים דברי ה''חפץ חיים'' בספרו ''מחנה ישראל'' פ''ג, שעיקר המודד ל''גדול'' בעולם הבא הוא מי שגדול באמונה, וככל שהצליח האדם ביותר לקבל מאורעות חייו בעולם באהבה ביותר, וזאת רק מפני שאמונתו היתה מוחשית אצלו - כן תהא מדרגתו לעתיד ביותר.


ואפילו צדיק ולמדן שלא עבד בכוון זה לחדד אמונתו, יהא קטן במעלה מאיש פשוט ממנו אלא שעבד בכוון זה לחדד אצלו את האמונה ביותר.


ובדרך זו של האמונה בשינון ב' סעיפיה - הכל בהשגחה, הכל לטובה, יוכל אפילו האיש הפשוט להגיע למדריגות גדולות ולהחשב ''גדול'' אמיתי, ובכך אף האיש הפשוט יקיים בנפשו לא תקום, ולא תטור, לא תשנא וכו', וב' סעיפים הנ''ל שיש לשננם מצינו אצל יוסף הצדיק שהיה סמל הנקיות בהשיבו טובה תחת רעה לאחיו שמכרוהו ובגללם ישב בבור - כלוא י''ב שנים. סעיף ראשון שהיה לנגד עיניו הוא ''הכל בהשגחה'' - ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', הרי אמונת ההשגחה, לומר אין לי שום חשבון עמכם, חשבוני הוא עם הקב''ה.


וסעיף ב' הוא ''הכל לטובה'', כמו כן היה לנגד עיניו של יוסף הצדיק: ''אתם חשבתם לרעה והאלקים חשבה לטובה''.


ובב' סעיפים אלו אפשר לגבור גם האיש הפשוט וגם במצבים הקשים, וזה כאמור כאשר משנן האדם עיקרי אמונה אלה ללא הפסק, ומתכונן תמיד להיות בהיכון לקראת חשש נסיון כעס אכזבה העלולה לבא עליו, הרי שזה הוא שיקבע ל''גדול'' באמת לעתיד.


ובזה ניתן להסביר הגמרא: ''ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה'', דיתכן אף גדול בתורה למדן ופלפלן בקי וחריף, אלא שלא חידד לעצמו עיקרי האמונה כראוי, וזעפו וזעמו על מאורעותיו המאכזבים לבלתי קבלם בסבר פנים יפות, הלא בשביל כך נתבזבז שולחנו לעתיד, וכמבואר בגמרא סוטה מח: כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם, ולעומתו זה הפשוט יותר - הנראה בעולם הזה כ''תחתונים'' הוא שיהא לעתיד למעלה.

   


מה בקצור יש לאדם לחדד לעצמו בעקרי האמונה?


מה שבקיצור יש לאדם לחדד לעצמו בעיקרי האמונה המה ב' סעיפים:


א. הכל בהשגחה


ב. הכל לטובה.


ומחויב גם הסעיף השני שיוצמד לראשון, לפי שזה המאמין בסעיף א' שהכל בהשגחה אלא שלא נצמד הוא לסעיף ב' שהכל לטובה, הרי שדוקא להיותו מאמין בהשגחה ושהכל מן השמים - זעמו וזעפו בקורותיו המאכזבים - יהא על ה', ויתרעם בלבו ובפיו רק על ה' להיותו באמת מיחס הכל לה' בלבד, ואם כן דוקא להיותו מאמין יצא שכרו בהפסדו לעומת האינו מאמין שמטיל זעמו וזעפו על בני אדם ועל גורמים ולא על ה' להיותו חסר אמונה.


ולכך נצרך שיצמד האדם לסעיף הב' שהכל לטובתו, וכנאמר: ''טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'', והקב''ה הוא טוב, וחייבים אנו להאמין בכך, ומדרך הטוב להיטיב, ובכך ישקט זעפו וזעמו של האדם ממאורעות המאכזבות אותו, וככל שישנן זאת בשבתו בביתו בלכתו בדרך בשכבו ובקומו, וכן לפני כל אירוע שעלול הוא להתנסות בו בכעס או גאוה, וכמו לפני כל קניה שהולך הוא לקנות משהו יאמין וישנן שהכל בהשגחה והכל לטובה, הרי שלעולם יהא שבע רצון בין אם יקבל את מבוקשו בין אם לא.

   


כיצד להתיחס לגזרת השתדלות עם ההצמדות לאמונה בקנית שלחן וכסאות וכדומה?


מה צריך האדם המאמין לחשוב בעת קנית חפץ מסוים הוא:


אני עתה הולך לקנות שולחן עם כסאות, ולצורך ההשתדלות אני הולך לברר בכמה חנויות את מחירי הריהוט, ויאמר, יודע אני שכל הבירורים בחנויות השונות על מחירי השולחן אינם אלא השתדלות מצידי, כי באמת השולחן שאקנה לבסוף ובמחיר שאקנהו - הוא זה שננגזר עלי לקנות מן השמים, וכל הבירורים אינם אלא מגזירת ההשתדלות.

   


ומה המבחן לאדם האם באמת כנה הוא באמונתו בזה שכל הברורים אינם אלא בגדר השתדלות, ו''החריצות שקר והגזרה היא האמת''?


אם לאחר שקנה את השולחן והכסאות, נתברר לו שיכל להשיג סחורה שכזו יותר זול, ונתרמה במחירה, ובכן כאן המבחן: אם אמונתו בה' אמיתית כנ''ל שכל הבירורים אינם אלא השתדלות ובעצם מה שנקנה לבסוף ובמחיר שנקנה - זו הגזירה מלכתחילה - אינו מצטער כלל, ואם מצטער זהו סימן שעדיין נצרך הוא לחיזוק האמונה בה'.


וגם אם לא נתברר לו שנתרמה, יחשוב אילו היה מתברר לו שנתרמה - היאך היה חש?

   


פעמים שרואים הנהגת ההשגחה באפן של הסתר - הפך מרצון האדם דוקא לאחר שעמל האדם בתורה ותפלה, שלכאורה היה צריך אז לראות הנהגה מאירה?


''ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו''. לכאורה אין נוסח הפסוק מנוסח ב''דבר והיפוכו'', שהרי ההיפך מ''שנאה נפשו'' הנאמר אצל הרשע היה צריך להאמר אצל הצדיק ''אהבה נפשו'', ואילו גבי הצדיק נאמר ''ה' צדיק יבחן'', ומהו הדבר והיפוכו הנאמר כאן בין הצדיק לרשע?


אלא, היא גופא, תכלית האדם לעמוד במבחנים. וכמו שכתב הרמח''ל בתחילת ספרו ''מסילת ישרים'': ''האדם נברא לעבוד ולעמוד בנסיון'', דהיינו כמו שבכל לימודי האדם בחייו, קודם לומד הוא את החומר ואח''כ נבחן עליו, והעיקר הוא המבחן, שלפי תוצאות המבחן נקבע דרגת ידיעותיו של הנבחן, ואז מקבל הוא את ציוניו, וממבחן דוקא עולה אדם לדרגה ולתואר נעלה יותר.


כן הוא באמונה, אדם עובד על אמונה, אולם נצרך שלאחר מכן יִבָּחֵן. והוא הנאמר ב''מסילת ישרים'' ''האדם נברא לעבוד'' - דהיינו לעמול ולהתכונן למבחן, ''ולעמוד בנסיון'' - הוא המבחן שלאחר ההשקעה. ולכך אדרבא, אדם עמל בתורה ותפילה ומשקיע עבודה לקנות אמונה, ובשביל שה' אוהבו ורואה את עמלו, ''מזכהו'' במבחן, כי כן המבחן הוא שיביא לקבוע את דרגתו לגבוהה יותר.


אם כן ה' צדיק ''יבחן'', היינו ''יאהב'' והוא הוא, כי מי שהקב''ה אוהבו וחפץ לגדלו - בוחנו.


ומהו המבחן האמיתי? הלא דווקא בכך כשהאדם עושה רצון קונו בתורה ותפילה, ומצידו עושה הוא נחת ליוצרו, ומאידך כשחפץ הוא דבר מה' - מבוקשו לא נעשה כרצונו, בזאת יבחן האם מבטל הוא רצונו לרצון ה', ומאמין בה' שעושה הכל לטובתו אם לאו?

    {C}


מהו גדר: ''כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו''?


האדם רשאי להשתדל בדרך הטבעית להשיג פרנסתו, משרתו או כל מעמד אחר, ובצמוד להשתדלותו עליו להידבק באמונה שכל פעולותיו אינם אלא השתדלות ואינם פועלים כלום אלא כאשר ירצה ה' כן יהיה.


ולכך אם רצון ה' שיגיעו ויבא לו רצונו - הרי שיבוא לו אחר שהוא מצידו עשה את הדרוש בחובת ההשתדלות. אולם אם רואה הוא שאינו משיג את מבוקשו בהשתדלותו, הרי זה סימן שאין השעה מתאימה לכך עדיין ועליו לחדול מלפעול, ולכך הדוחק ומשתדל ביותר, מפציר ברעיו ודוחק בבני אדם שיסייעוהו, ומתעקש להשיג את מבוקשו מגלה דעתו בזה שיחסו להשתדלות אינה בגדר יציאת ידי חובת השתדלות, אלא בהשתדלותו רואה הוא את כל הצלחתו, מבלי אפילו לשתף את הקב''ה בגדר ''שותף'', זהו ''דוחק את השעה''.


ולכך בכלל הדוחק את השעה הוא אף המפציר בתפילה, דמאחר ומבוקשו הוא ענין חומרי, ובחומריות אין מוטל עלינו כלום - לא הבחירה וההחלטה ובוודאי לא התוצאות, הרי שאין ענין להפציר בתפילה, ורק בעיניני רוחניות שונה הדבר שאז יש להפציר ולבקש, אלא שגם בבקשה על רוחניות יש להמתין בסבלנות שישמע ה' את בקשתו הרוחנית, ולא יחיה בתוחלת ממושכה ובתביעה שיעשה רצונו זה עתה, ויתבאר זה באריכות לקמן בשו''ת נושא ''דור התמורות''.

    {C}


בן שאביו מכריחו ללמד בישיבה תיכונית או מקצועית ונפשו חשקה בתורה, האם ישמע לו או לאו?


כבר הורה לנו בזה הסטייפלר במכתביו (מכתב מ', מא') שאין על הבן לשמוע להוריו בזה.


והדבר פשוט בנוסף לכך שהאמונה מחייבת להאמין שפרנסתו של אדם קצובה לו ולעולם אין אדם מעני מהתורה, עוד, גם אם נצרך לאדם זה לעבוד מאיזה סיבה - הלא אפשר תמיד ללמוד מקצוע, ולמה להרוס לבן היקר שנפשו חשקה בתורה את שנות הבחרות שהמה הפוריות ביותר לתורה ויראת שמים.


וביותר היאך אפשר להתעלם מסכנת הרחוב, והלא כל אלו הלומדים בישיבה חצויה לחול ולקודש הלא רואים אנו במו עינינו כמה לקויים המה בענייני צניעות וקדושה, שמירת העינים והלשון - מאן דכר שמיה, ולא מעטים אף נופלים חללים לאיסורי כריתות ומיתות בית דין כך שאין מה לשקול בזה, ובוודאי שסיכויי ההרס גדולים על הבנין ויש לבן להציל עצמו מרדת שחת, וכמה שיכול בדרכי נועם עדיף אלא שבכל אופן חייב לסרב.


וכבר היה אומר הרב מקלויזנבורג: ''אם פעם היה נצרך להיות יושב אוהל כל היום רק בשביל להיות ראש ישיבה או מגיד שיעור בלבד, הרי שהיום נצרך להיות יושב אוהל כל היום גם בשביל לא להיות ''עבריין''.

   


ספקות האמונה, מאין הם נובעים, ומה העצות להנצל מהם?


אעתיק כאן דבריו הנפלאים והקולעים של מרן הסטייפלר זיע''א במכתביו (מכתב מה) המלבנים היטב נושא זה:


א. יש שני סוגים בזה הא' שהוא ר''ל כופר, וזה בא בנפש השקועה ר''ל מאד בזוהמת העוונות, והכפירה היא באמת טפשות גמורה ואין הדעת סובלתו כלל כי מאין הוא יכול להחליט שח''ו ''לא''. ואותן הכופרים לא הדעת מכריע להם אלא ניתנה מהשמים רשות להס''א להשרות רוח הטומאה ר''ל על סוגי רשעים באופן שיכפרו ר''ל, והם הרשעים חושבים שהשכל מכריע להם ובאמת הוא ע''פ רוח הטומאה בלא שום מבוא לשכל, גם מה שנדמה להם שזה ע''פ השכל הוא ג''כ מהרוח טומאה השורה עליהם ר''ל, כיון שבעצם אין יותר פשוט מהאמונה בבורא שברא את ברואיו ומשגיח עליהם.


[ואמרתי אני הכותב ראיה מוחצת לדברי רבנו בזה, שהרי יראה האדם בחוש, שכאשר נכנסה בלבו איזו רוח שטות של מינות, הן מעצמה, או מתוך ששמע משפט כפרני, וכיוצא, הרי שמיד מּפַעֵם בקרבו אותו משפט ומחלישו באמונתו, והנה לאחר יום או יומיים חלפה והלכה לה אותה טרדה, ללא שיש לו שום מענה ותשובה לאותה טרדת כפירה, הרי מוכח שאין הטרדה הכפרנית מקורה בשכל, דאם כן היאך חלפה לה, וכי קבל תשובה לטרדתו, אלא הזמן עשה את שלו, ומהזמן הנמשך נשכחה והלכה לה אותה טרדה, אם כן הוא מופת לכך שהטרדה של מינות אינה אלא טמטום ולא שכל, ולכן כשהאדם מתחזק באמונתו כרגיל, ממילא מסתלקת לה אותה מינות].


ואין לנו לדבר כלל מסוג זה של כופרים ר''ל אשר באמת אינו מצוי כלל אצל אנשים המתנהגים בשמירת התורה וכש''כ בלומדי תורה.


ומה שמצוי לפעמים אצל אנשים שומרי תורה הוא להיות ''מסופק'', בלתי מאמין ובלתי כופר. וגם זה אינו בא אלא מחמת עוונות, כי נפש מטוהרה יש לה אמונה שלמה מפאת אור התורה המאיר בו, וגם כי האמונה ירושה לנו מאבותנו כמשאחז''ל דישראל מאמינים בני מאמינים [היינו כ''ז שלא גרם החטא ליתן רשות ליצה''ר לבלבלו בספקות].


עיקר הגורם לזה לספיקות באמונה, הוא ''הגאוה'' אשר הוא אבי אבות הטומאה ואמרו חז''ל שאמר הקב''ה אין אני והוא יכולים לדור ביחד ושהוא כעובד ע''ז ר''ל, ועי' עוד כמה מאמרים נוראים בענין חומר חטא הגאוה בסוטה דף ד'.


ולפי שהאדם טבוע ומורגל מילדותו ונערותו במידת הגאוה לא יחשוב לו זה לעוון כלל ושקוע בו מאד, באופן שכבר אינו מרגיש שהוא בעל גאוה. וכל זמן ששקוע במדת הגאוה עלול הוא מאד לבוא לידי ספקות בהאמונה ח''ו ה' ישמרנו.


והנה בדוק ומנוסה שתיכף ברגע שהאדם רואה עצמו באמת לשפל שאין בו חשיבות כלל, תיכף פורחים ממנו כל ספיקות באמונה, רק שהוא דבר קשה מאד להרגיש ענוה בלבו באמת. והלומד הרבה בספרי יראים המדברים בענין חומר הגאוה ורעתה זוכה לפעמים על זמן מה לרגשי ענוה ובדוק ומנוסה שבאותו שעה מתבטלים אצלו כל הספקות והוא מאמין באמונה שלמה, אך קשה מאד להחזיק בענוה והיא ממדרגות הכי עליונות ותיכף כשמאבד הענוה חוזרים מחשבות הספיקות ר''ל.


וכבר אמרתי בקצרה שצריך שלא לשים לב כלל להמחשבות המבלבלות רק לעסוק בתורה ובשמירתה בדקדוק מצוות וזהירות מאיסורים ח''ו, ובמשך זמן - המחשבות רעות עוברים ומתבטלים מאליהם בס''ד, ולא כל האנשים שוין בזה יש שהבלבולים נמשכים אצלו זמן קצר ויש כמה שנים ה' ישמרנו, אבל סוף סוף המה חולפים [אם שומר תורה כדין ועוסק בתורה כפי יכולתו].


וכבר ביארתי כמה דברים בענינים אלו בספרי ''חיי עולם'' ובהקדמה כתבתי דברי הרמב''ם שאסור להתוכח עם הללו שיש להם קושיות וספיקות באמונה, המעונין בזה יעיין בספרי הנ''ל כמה דברים נחוצים.


...ואכתוב איזו תיקונים אשר מועיל הרבה הן לכפר על העבר והן לתקן על להבא, על מנת שהאמונה תתחזק בלב האדם.


הא' לשמור שבת מאד בכל דקדוקיו, וכש''כ אם אפשר לו שלא לדבר שום דברים בטלים בש''ק. והוא ענין קדוש ונורא ואחז''ל דהשומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע''ז כדור אנוש מוחלין לו.


הב', לענות אמן ואיש''ר בכוונה ובקול ולשמור שלא יגרע עניית אמן בכל מקום שהוא צריך לענות, ודיני עניית אמן [מבואר בשו''ע] בסי' קכ''ד, ואמרו חז''ל שאפי' יש בו שמץ ע''ז מוחלין לו לזה שעונה אמן בכל כוחו עי' שבת דף קי''ט.


הג', לומר פרשת התמיד בכל יום לפני תפילת שחרית ולפני מנחה כי אחז''ל שהעולה מכפרת על הרהורי הלב, ועכשיו שאין ביהמ''ק קיים - כתיב: ''ונשלמה פרים שפתינו'' - נחשב כמקריב.


עוד ראיתי מובא בספה''ק שקריאת ''שירת האזינו'' בכל יום מגרשת מאד הרהורי כפירה [אך כמובן לא תיכף ומיד רק במשך הזמן], ולפני הרבה שנים התאונן אחד אצלי על הרהורי כפירה ר''ל ואמרתי לו המובא בספה''ק מקריאת שירת ''האזינו'', וכן עשה איזה שנים רצופים ואח''כ הודיע לי כי ניצול לגמרי מהמחשבות, והשי''ת יעזרנו ע''ד כבוד שמו.

   


ששאלת היאך להתמודד במקרה שקרך: להיותך חפץ מאד בדירה מסימת הן מצד גדלה והן מצד מקומה, מיד בראותך הדירה למכירה התקשרת, ונענית שהחוזה נסגר עם אחר - ערב קדם... ונפשך בשאלתך מדוע גלגלו מן השמים להראות לי היאך תקותי וצפיתי אכזבה?


דע, דעולמנו מונהג בדרך ''אחיזת עינים'', לאדם נדמה שהמהלכים הטבעים והמקרים המה הסיבות הגורמות להתהוות המציאות בה הוא נתון, ובאמת מאחורי כל גלגולי הסיבות הטבעיות מסתתרת לה גזירת שמים שהיא ורק היא המגלגלת את הסיבות באופן שתתקיים הגזירה. והמלחמה קשה, כי הצורך במלחמה זו הוא להלחם נגד מה שהעין רואה, ופשוט להכחיש את אשר תראה העין בחוש.


לעניינך, עליך לדעת שדירה זו לגביך כאילו והיא באוסטרליה או בניו-יורק, אינה שייכת לך כלל, קודם שנולדת כבר נגזר עליך היכן יהיו מקומות מגוריך, ומקום זה - אף שנדמה לך שכמעט והנה היה בהישג ידך וכעוף הפורח פרח ממך הזדמנות זו - זה שקר גדול, הקב''ה מנהיג עולמו כמו ב''סרט'' שהעורכים עורכים הצגה בצירוף תמונות שאין בהם מן האמת.


כן הקב''ה מצרף לאדם מקרים שכביכול לעין נראה שהנה ומסיבה זו או מגורם זה הפסיד את אשר חפץ, אולם האמת היא שמעולם לא היה מגיע לו ולא שייך לו דבר זה, כי אם היה מגיע לו - שום כח בעולם לא היה יכול ליטול זאת ממנו.


וא''ת לשם מה נוהג הבורא כך עם בריותיו? התשובה, לצורך הנסיון, ה' צדיק יבחן לראות כיצד תהא תגובתו של זה המאמין בו, להאמין בזה גופא שאכן אין דירה זו או חפץ זה שלו, ועד כמה מיד יבטל דעתו לדעת קונו, ועד כמה יצמצם הפער שבין המכה להתאוששות מתוך אמונת ''אין עוד מלבדו'', ולכך יגיע רק מתוך הכרה ברורה שאכן הגזירה היא האמת ומבלעדיה כל החריצות שקר.

   


היאך זוכים לאמונה ברורה שבה בעצם תלוי חזוק השכל נגד הרגשות והחשקים?


בבחרותי, לפני למעלה משלושים שנה נכנסתי אצל הגה''ק רבי מרדכי שרעבי זצ''ל, ושאלתיהו: היאך זוכים לאמונה? וענה לי: על ידי שמחה, ושוב שאלתיהו: והיאך זוכים לשמחה? וענה לי: על ידי תורה.


הנה בתשובות קצרצרות של הרב יש לנו מענה על כל מבוקשנו, דהיינו לזכות לאמונה נדרש שמחה, שהרי כל זמן שהאדם חסר שמחה, הרי שהוא מצומצם ומוגבל מלהרחיב את ראייתו מעבר לד' אמותיו הרואה אך ורק את הסיבות והמקרים, ומחשב במה להאחז, ובכל אשר תמצא ידו בדרך המקרה להינצל על ידו - יעשהו, וזאת להיותו עצב ומצומצם ברוחו, לכך גם תקוותיו וצפיותיו מוגבלות ומצומצמות להעזר בגורם זה או זה ותו לא, ובכך נועל הוא בפני עצמו אפשרויות אחרות, אולם השמח, מתוך בטחונו בה' מאמין שיתכנו אפשרויות רבות להצלתו גם כשאינו מודע להן עתה כלל, השמחה מרחיבה את הלב לשוט ולהתבונן מעבר למה שהעין רואה שהוא האמונה. והראיה הגדולה לכך הנה גבי בני ישראל שגם לאחר שמשה רבנו בא אליהם עם פסוקי נחמה מופלאים, נאמר: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, הקוצר רוח שהוא תוצאת העצב סוגר בפני האדם מלראות אור ותקוה שהוא בעצם האמונה.


ולשמחה זוכים על ידי תורה, העיסוק בתורה - סגולתה להמשיך שמחה עצומה על לומדיה, שנאמר: ''פקודי ה' ישרים משמחי לב''.


והסברנו באריכות בספרנו ''בים דרך'' (מאמר א') שבעצם שכלו של האדם חזק, אולם כל זה בתנאי שהשכל יהא משוכנע באמיתות עקרונותיו ולא יהא מסופק בהם, וכשהאמונה בשכר ועונש חזקה הרי שהשכל מתחזק לראות בעבירה כאש ומות, ובמצוה כאור וחיים ואז בנקל יגבר השכל על הרגש, וע''י תורה המביאה לשמחה שליט האדם בשכלו על רגשותיו, והרוצה יעיין שם באריכות.

    {C}


מה בענין למוד ספרי חקירה באמונה של רבותינו לקים מצות ''וידעת היום''.


בהקדמת ''פתחי לב'' (ביאור לחו''ה) הביא באורך וברוחב מערכת של גדולי ישראל האוסרים ענין החקירה באמונה, ומכללם:


שו''ת הריב''ש, משנת חכמים ומהר''ם חגיז, שדעתם ברורה בגנות החקירה. וכן בשו''ת חות יאיר כתב שהחקירה תועבה. וכן הגר''א בסידורו מגנה זאת. ועוד בשו''ת נודע ביהודה, גילה דעתו שאין ללמוד אף שער היחוד שבחו''ה. וראה שם עוד רבים מגדולי וקדושי ישראל שהאריכו בגודל הסכנה העצומה שבלימוד ספרי חקירה באמונה, וכגון בספר מורה נבוכים לרמב''ם, והכוזרי וכיוצא, ומה שכן כתב הרמב''ם ספרו ''מורה נבוכים''? כבר ביאר זאת ה''חפץ חיים'' לבנו שעסק בספר זה ומשכו אביו ממנו, ואמר לו, שמה שחיבר זה הרמב''ם זהו למי שכבר התסבך באמונה ונכנס בבלבול גדול שאין לו חשש שיפסיד מקריאתו בספר מורה נבוכים רק ירוויח ממנו. אולם חלילה מלהכניס אדם עצמו לספר זה כשאפשר לו בלעדיו.


לכך מה יש יותר טוב מאשר להתחזק באמונה פשוטה אמונת מסורת אבותינו, עדות של מיליוני אנשים על קבלת התורה, ניסי מצרים, הליכה במדבר מ' שנה בניסים גלויים וכדומה, לשנן ניסים אלו, להתפעל מהם, לחוש אותם, בזה הדרך בוודאי יועיל יותר לקנות אמונה בדרך ניחוחה ללא מעקושים.


ובכלל זה סכנה עצומה להתווכח עם כופרים ואפילו עם מסופקים באמונתם, ולא מפני שקושיותיהם וספיקותיהם יש בהם ממש, אלא מפני שטומאת המינות נתפסת באדם לסיבת עוונותיו, ומטמטמת אותו, כמובא לעיל בשם הסטייפלר, ויכול לבוא לספיקות מתוך טמטום.

   


מה התשובה הטובה ביותר להשיב לשאלות באמונה?


הנראה שהתשובה הטובה ביותר היא כפי שכתב הסטייפלר זצ''ל בספרו ''חיי עולם'', ותוכן דבריו שיחשוב וכי חכם אני מהרמב''ם והרשב''א הריטב''א ולמעלה מהם התנאים והאמוראים. שהיו חכמים גדולים, ובודאי שאת ספקותי וקושיותי העלו בלבם, ועם כל זה הכל היה מיושב אצלם בברירות וכל הקושיות היו לאין ולאפס, והעובדא שעבדו את הבורא בכל כוחם זמנם וממונם, ובהפקרת כל חיי עוה''ז מתוך הרגשת עונג בלימוד התורה וקיום המצוות, ואם כן מה נפקא מינה שאין אני בקי בישוב הקושיות הלא עלי ללכת כצאן אחר הרועה ולסמוך על דעתם הרחבה והגדולה.


והדבר דומה לאדם שמפחד לעלות על מטוס לפי שאינו מבין כיצד תפקודו, וחושש שמאחר ואינו מבין פעולתו ותפקידו - יפול מהאויר לארץ ויתרסק...


רוב ככל נוסעי המטוס, וכי מבינים הם היאך המטוס פועל?! אלא שסומכים הם על המבינים, כן הוא באיש המסתפק, יאמר: וכי מה בכך שאינו מבין דבר זה או זה, הלא עליו לסמוך על המבינים שהבנתם היתה אמיתית עד כדי למסור גופם, נפשם, ממונם על הבנתם הברורה שבאמונתם, עד שזכו לגילוי האלקים ושמעו כי ידבר אלקים עם האדם וחי, וכל חוקי הטבע בידם ניתנו לגזור גזירה ולשנותם, ואם כן וכי בשביל שאני הקטן מהם והבער הגדול לעומתם איני יורד לסוף דעתם אמנע מלילך אחריהם ככל אשר יורוני?!

   


מה באור: ''ישראל למעלה מהמזל'', וכיצד נתן לשנות מזל?


יש לדעת דהכוכבים והמזלות הגורמים לנולדים בזמן שליטתם אופן חיים מסוים כגון עושר עוני בריאות חולי וכדומה, אינם אלא ברקיע התחתון מתוך השבעה רקיעים שבעולם העשיה, והוא הרקיע הנראה לנגד עינינו הנקרא בשם ''וילון'', ואם כן מעליו עוד ששה רקיעים וכל זה עדיין בעולם העשיה, ומעליו עולם היצירה ומעליו עולם הבריאה, ומעליו עולם האצילות ועוד ועוד, עולמות שאין לנו מושג בהם כלל.


וכן כל שליטת הכשפים הוא עד רקיע זה התחתון שבשבעה רקיעים וכולם כפופים תחת השגחת הא-ל, והעובדא שכשמשביעים אותם בשמות הקודש מתבטל לרגע כל כח פעולתם כמבואר ב''נפש החיים'' (שער ג' פי''ב).


ולכן ישראלי הדבק בבורא הכל יכול שהוא למעלה למעלה מכל כוחות אלו, והוא היוצרם שהטביע בהם טבעים וכוחות לפעול פעולותיהם, בודאי שכאשר ידביק מחשבתו בבורא הרי שבדביקותו זו - שם הוא למעלה למעלה - מתעלה מעל הכל.


וכדברי רבי צדוק הכהן מלולבין בספרו ''צדקת הצדיק'' במקום שאדם חושב - שם הוא, ואם כן האדם המדבק מחשבתו בכוחו ית' הכל יכול הרי שהוא מונח למעלה למעלה מכל כוחות הטבעים הללו ואין בהם כח לשלוט בו, והוא ענין הסגולה גדולה ונפלאה המובאת ב''נפש החיים'' (שם) לזה המדבק מחשבתו ב''אין עוד מלבדו'' בדביקות ובאמונה פשוטה, שבכך אין כח בשום גורם בעולם להזיקו לאותו אדם.

    {C}


אמונה היא הלא שכל, והיאך יש לערב את ה''לב'' בכל פרט באמונה?


אכן לאחר שהשכל מבין ומשתכנע היטב בעיקרי ויסודי האמונה, חייבים אנו להביא לידי כך שהלב והרגש יתפעלו מכל פרט באמונה, כי העיקר הוא שלאחר ה''וידעת היום'' שהוא השכל יבא - ''והשבות אל לבבך'', שגם הלב הקשה יתרגש.


ולמשל אדם נוטל כוס מים ומברך עליו שהכל נהיה בדברו, יכול הוא לעשות ברכה זו בשכל בלבד, ואף שיברך ברכה זו בכוונה גדולה בכל מילה ומילה, עדיין אך ורק השכל הודה לה', ואילו הלב נשאר אטום. על האדם בנוסף לשכל שבברכה ליתן לפחות מעט רגש, ולהרגיש: הנה אני עתה מקבל כוס מים מבוראי, ואלמלי היה הוא נותן לי כוס זה לא היה מה לי לשתות עתה, ולכך הנני מלא הכרת הטוב מעומק לבי להודות לו, ובשביל כך הנני מוכן לאוהבו וליראה ממנו.


דהיינו לחוש בתחושת הלב וברגש - תודה לבורא מהלב על טובתו שהיטיב עמי, כי יתכן כאמור שיכוון האדם במילות ברכותיו כדבעי, אולם כל השקעת כוונתו אינה אלא בפירוש המילות, מבלי להביע רגשי תודה מקרב לבו על טובת ה' עמו במאכל או בהנאה זו שהוא מברך עליו.


וביותר עלינו להתבונן שיש להתרגש ולהתפעל מטובת ה' ביותר כי אילולי טובתו עמנו לא היה לנו כלל אפשרות להשיגה, ולמשל: אם חברך מביא לך כוס מים, אכן חייב אתה להודות לו, אולם אי אפשר לך לחוש שהוא הציל את חייך לפי שאם לא היה הוא מביא לך זה המים היית בעצמך הולך ושותה ממקום אחר. אלא אם כן נתן לך חברך כוס מים במדבר שאז הציל את חייך.


ובכן התבונן, אצל הקב''ה אין שייך לומר שאם לא היה הוא נותן לי כוס מים זה הייתי שותה ממקום אחר... כי לגבי קוב''ה אם לא היה ברצונו שינתן לך כוס מים לא היית משיגו בשום אופן, כך שכל מה שהנך אוכל ושותה בישוב - כלפי הקב''ה זהו כאילו אתה אוכל ושותה משלו במדבר. וכמה עלינו להתרגש ולהודות לה' על חסדו עמנו בכל עת, וכיוצא תן לחכם ויחכם להעפיל במחשבתו ולהפעיל את האמונה שתסעיר את הלב לאהבה וליראה את ה'.

   


בדבר תכלית בריאת האדם שהוא כדי ''שלא ליכול נהמא דכסופא'', האם זהו סוף עמק מחשבת הבורא בדבר תכלית הבריאה?


ברור הוא שבריאת האדם לעולם היא לצורך סיבות נעלות ונשגבות שלמעלה מהשגותינו, אלא שכל חכמי המוסר ומכללם רבנו הרמח''ל בספרו ''מסילת ישרים'' השתמשו בטעם הנזכר שהוא אמיתי ופשוט גם להמון ומתקבל בשכל כל אדם, אולם בודאי שישנם טעמים שאין האדם יכול להשיגם בהיותו בגוף, ואפשר הצדיקים השיגום בחייהם, ובודאי ישיגם האדם לאחר מותו כשגופו יפרד מנפשו.


ובכלל יש לדעת שקושיות מעין אלו אינם צריכים להיות מפריעים לאדם בעבודתו, לפי שגם אם הטעם הנזכר אינו מְסַפֵּק כל צורכו את דעתו של האדם לראות בכך את הסבר תכלית בריאתו - די שידע שישנם טעמים נשגבים לכך, ודי שידע, הנה את הבורא עבדו במשך כל הדורות קדושי וגדולי ישראל, החל מהאבות הקדושים שרצו לפניו כסוסים כלשון המדרש, ואחריהם משה רבנו והנביאים, ואחריהם אנשי כנסת הגדולה, ואחריהם התנאים, האמוראים, והראשונים והאחרונים גדולים וקדושים שהגיעו למדריגות נפלאות, והבינו את אשר הבינו בקושיות הסבוכות הנשאלות אצל כל תוהה ובוהה, ובכל אופן לא הפריע להם הדבר, אם כן אנו יתמי דיתמי מה יש לנו לעצור את מהלך עבודתנו, הלא לנו ללכת אחריהם כצאן אחר הרועה, ובזה נלך לבטח בדרכנו.

   


''הקדמת רפואה למכה'' זו הנהגה חקית מחיבת או מזדמנת?


מובא בגמ' מגילה י''ג ע''ב: ''אר''ל אין הקב''ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה''.


מלשון הגמרא משמע שזוהי הנהגה חוקית מחויבת ותמידית ולא מזדמנת - לעיתים כן ולעיתים לא.


ומסתבר שאין בפרט אלא מה שבכלל, ובזה ירווח לנו אור גדול בסעיף נוסף מסעיפי האמונה, והוא הסתכלות חדשה המנחת את הדעת ומישבתו בטלטולי ואכזבות החיים, ונבאר הענין בהמחשת חיי היום יום.


אדם המשמש בכמה עבודות או משרות, בזו משתכר בסך של 2,000 ש''ח לחודש, ובזו בסך של 3,000 ש''ח וכיוצא. והנה נזדמנה לו עבודה נוספת בשעות אחרות שהוא פנוי בהם ובה הוצעה לו משכורת נוספת של 3,000 ש''ח, והנה הוא שמח למאד שנתווספה לו עוד משרה עם משכורת נוספת, ומיד, לאחר תקופה קצרה פוטר מאחת המשרות הקודמות שהיו לו עוד קודם שתצא לפועל זו המשרה האחרונה, ולבו עליו דווי, חבל, חשבתי שמשכורתי תעלה בעבודה הנוספת ועתה מה הרווחתי אחר שפוטרתי מהקודמת.


אולם זו מחשבת טעות!


הקב''ה - עוד קודם שתמצא את זו העבודה האחרונה גזר שתפוטר מהעבודה הקודמת, אלא שזימן לך מקודם רפואה והיא בעבודה האחרונה, ואחר כך הנחית עליך את המכה שתפוטר מהעבודה הקודמת, ואם כן על מה תלין?!


וכמו כן בעל מלאכה, קבל מלאכה לעשותה בשכר מסוים, וקודם שביצעה קבל מלאכה נוספת ועד שביצעה בוטלה תכנית המלאכה הקודמת, הוא מצטער, שהנה מתוך ב' מלאכות נשאר בידו אחת, ואינו מבין, שקודם שתבוטל המלאכה הראשונה שהיא המכה שנגזרה עליו, הקדים לו הקב''ה רפואה - והיא העבודה שנזדמנה לו עתה, וכן על זה הדרך.


וכמובן שלא זו סוף עומק ההנהגה, רק כתבנו זאת כאפשרות להניח דעת הזועף והזועם על גורלו, ולראות את טוב ה' גם במקרים שכאלו.

    {C}


מהו גדר מצות הבטחון שנצטוינו עליו?


גדר הבטחון כפי שהעלו בספריהם ה''חזון איש'' (בספר ''אמונה ובטחון'' פ''ב), ה''שומר אמונים'', ועוד רבים, הוא לבטוח בה' שצדק משפטו וכל מעשהו עם האדם המה לטובתו ולתועלתו גם בעוה''ז וגם בעוה''ב.


דהיינו שלא כמו שחושבים אחרים שבטחון ביאורו להיות בטוח שכן יתמלא מבוקשי בדוקא כאשר בקשתי, ובאופן של סיבות אשר בקשתי דווקא, וכי האדם נדרש להיות נביא ולהיות בטוח בידיעת עתידו כאחד הנביאים?!


ועוד, וכי אנו יודעים מה באמת טוב עבורינו ומה רע, ולכך מהות הבטחון הוא שיבטח בה' שהוא היודע מה טוב לנו ושכן עושה הוא באמת רק את מה שטוב לנו, וזהו הביאור בטחון להיות בטוח שה' אוהבנו יותר מכל ואנו בידיו הנאמנות של הבורא.


ואח''כ באה סגולת הבטחון, להמשיך חסדים גלויים על הבוטח כנ''ל, להנהיגו במידת החסד ולא במידת הדין.


דהיינו הבטחון אינו מתחיל שתבטח במדת החסד דוקא שתנהגך, אלא הבטחון מתחיל בכך שתהא תמים עם ה' להצדיק דינו ומשפטו בכל אשר יעשה עמך, ולהאמין שגם אם ינהג עמך במידת הדין זוהי טובתך האמיתית.


ואח''כ מובטח זה הבוטח ההולך בדרך הנ''ל להצדיק דין שמים על כל דבר ולראותו בהשגחה פרטית - שיזכה לסגולות הבטחון, שסגולותיו להמשיך חסד על הבוטח.


ומלבד הסגולה שבדבר, כן הוא הנהגה של ''מידה כנגד מידה'', דהיינו כנגד שביטל האדם בטוהר מחשבתו מלהתייחס לכוחות הדין לכח מצד עצמם, וניטרלם מכח עצמם לכוחו יתברך, וביטלם לגמרי, כן יבטל ה' מעליו את כוחות הדין שלא יוכל לשלוט בו. ורק משפט ה' ישפטהו, ומשפט ה' הוא חסד גמור כמובא בזוה''ק שזוהי בקשת דוד המלך ע''ה ''מלפניך משפטי יצא''.

    {C}


אם מצות הבטחון מחיבת להתרצות באשר ירצה ה' בין טוב בין רע כמבאר בתשובה הקודמת, אם כן מה מקום יש להתפלל לשנות המציאות, הלא בשביל לשנות הגזרה נדרש בטחון בלבד המסגל בסגלתו לשנות לחסד, ומה מקום יש לתפלה?


בגזירות שמים קיימים ג' אופנים.


א. גזירה שלא ניתנת להשתנות גם בתפילה.


ב. גזירה לזמן, ובהסתיים הזמן תיבטל הגזירה גם ללא תפילה, כנראה בחוש, בבעיות פרנסה או בריאות שחולפים במשך הזמן.


ד. גזירה שמלכתחילה נגזר שיהא אפשר לבטלה רק באם יעמוד האדם בתפילה, ובאם לאו לא תיבטל, וכמו שכן רואים אנו גזירות המתבטלות ע''י תפילה.


ולכך יש לעולם להתפלל, כי שמא גזירה זו היא מאלו שניתנים לביטול ע''י תפילה, ומובא בחז''ל מאמרים רבים למאד בזה.


ועוד יש להבין שהתפילה היא תכלית. כך שהיסורים המה אמצעי להביא לתכלית שהוא התפילה - דביקות בה', ולא כמו שמבינים העולם שהתפילה נועדה כאמצעי לתכלית - לבטל היסורים, זה אינו נכון.


וכמו, ''אשרי הגבר אשר תיסרנו י'ה ומתורתך תלמדנו''. אשרי הגבר שהקב''ה מיסרו ומגיע הוא מכך לתכלית שהוא ללמוד תורה, שהרי פשוט שהתכלית הוא ללמוד תורה, ולא שלימוד התורה תכליתו לבטל היסורים, וכן הוא לגבי תפילה.


ועוד יש לומר שהתפילה ניתנה לזה גופא לחזק את הבטחון בה', כי בעצם התפילה הרי האדם כמצהיר שהוא מאמין שהנו תלוי בגזרת שמים ומשליך עצמו על ה', וזהו גופא מצות ה''בטחון'' שסגולתו להמשיך עליו חסד כמבואר בתשובה הקודמת.

   


מהו האויב הגדול לסלוף האמונה?


חילול הקדושה הוא האויב הגדול לסילוף האמונה.


כשאדם שומר בגדרים וסייגים את קדושתו המתחלת בשמירת עיניו, מחשבתו וכל הקשור לעניני קדושה, אמונתו מתחדדת ומתבהרת ביותר, אחר שעיקר השוחד המסלף את האמונה הוא העריות. ולכך כמה שהאדם יותר נקי מתאוה זו, כן מתבהרת ומטהרת אצלו אמונתו ביותר, והוא ע''פ המבואר בתשובה הקודמת שככל שיסולק שוחד התאוה והחומר - תתבהר האמונה.


וסימוכין לכך הוא הגמרא סנהדרין ס''ג, יודעין ישראל בע''ז שאין בה ממש ולא עבדוה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.


הרי שנגשו ישראל לאוילות ולטפשות מתוך שוחד ורצון לעריות, והיה בשוחד זה כדי לתת ממש אף בדבר שיודעים שאין בו ממש.


והנה מצינו בחטא בנות מואב שכיון שנכשלו בו ישראל באו להיצמד לבעל פעור, שזו הע''ז האוילית והשטותית שאין כמוה, להיות אוכל תרדין ומתריז בפניה?! מה הביאם לשטות זו? הלא חטא בנות מואב, ושכן זו היתה מטרתם של בנות מואב כמובא במדרש.


וכידוע שהדעת והיסוד המה בקו אחד ישר, וככל שישמור האדם יסודו שהוא ברית קודש, כן תהא דעתו שלמה וברורה לדעת את ה' באמת.


ועיין בזוה''ק (שמות ג' ע''ב) המבאר שאמונה וברית תליין בהדדי וזה לשונו:


ולית קנאה קמי קוב''ה בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיימא דשמיא קדישא, ואיהו רזא דמהימנותא.


תרגום: אין קנאה שמקנא לה הקב''ה כמו קנאה על ברית קודש, שהוא קיום שמו יתברך, והוא סוד האמונה.


הרי שאמונה וברית תליין זה בזה.


ועוד, שהמיטמא בעריות מטמטם לבו ושכלו, והכפירה שולטת בו מתוך טמטום, וללא הגיון כלל מעלה בלבו ספיקות וקושיות, ומשתלטים אלו הקושיות עליו, אחר ששכלו מעורפל ומטושטש מטמטום עוונותיו, וכמו שביארנו לעיל בשם הסטייפלר במכתביו.

   


בעקבות משיחא על מה עקר המלחמה בין הקדשה והסטרא אחרא?


עיקר המלחמה היא על בהירות האמונה. כמבואר באוה''ח הק' (שמות ג' ח') שבסוף הימים תהא המלחמה עם שער החמישים של הטומאה, וביארנו בכמה מקומות שמהותו של שער חמישים זה של הטומאה, הוא מינות ואפיקורסות, כן ידוע מדברי הח''ח שאמרם הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, וכן מבואר בדברי הרב מקמרנא בספרו ''עשירית האיפה'', וכן האריך בזה הרב ''שומר אמונים''.


ואף שלכאורה אין אנו רואים שהמלחמה היום על האמונה, שהרי אין היום מי שיפריע לנו מלהאמין ולבנות ישיבות ובתי כנסיות, להתפלל וללמוד, אדרבא, עיקר המלחמה היום היא על הקדושה לחללה בטומאת עריות וזימה באופן נורא במכשירים ובכלים שלא היו דוגמתם מעולם.


אומנם לפי המבואר לעיל זהו גופא המלחמה על האמונה, ואדרבא כאן הסכנה גדולה יותר בסיבוך המלחמה, שהרי אם היה בא היצר עלינו במלחמת האמונה באופן ישיר לא היינו שומעים לו בשום אופן, או לפחות היינו מתכוננים למלחמה זו בהתאם, אולם בא הוא מכוון אחר, והוא בדרך חילול הקדושה בפיתויים וגירויים לעבירה, ובכך שתתחלל הקדושה חלילה, הרי כאמור, אין לך דבר שיטמטם את הדעת מהאמונה כמו הפגם בענייני קדושה.


וזהו המבואר בגמרא (מכות כ''ד ע''א) בא חבקוק והעמידן על אחת ''וצדיק באמונתו יחיה'', דהיינו בא חבקוק והעמיד את הדור האחרון על אחת שהיא האמונה, ולכאורה הרי קאמר מקרא: ''וצדיק באמונתו יחיה'', ואם כן תימה הרי זה לא ''אחת'', שהרי נדרש להיות גם ''צדיק'' וגם ''באמונתו'' אולם התשובה, שבאמת בא חבקוק להודיענו שהנדרש להנצל בעקבות משיחא הוא ''אחת'' שהיא האמונה, אלא הודיענו שאי אפשר יהיה להאחז באמונה מבלי שיהא האדם ''צדיק'' שכידוע הכוונה לנטירת ברי''ק, כי מבלי זה לא תיכון אמונתו בתוכו מפני שוחד התאוה, אולם ''הצדיק'' באמונה יחיה.

   


מהי הדרך לחזק את האמונה בדרך ''עשה טוב'' מלבד ה''סור מרע'' שמכרח שיהא בד בבד עם ה''עשה טוב''?


''האמנתי כי אדבר'', לדבר הרבה מעניני אמונה, להיות רגיל לשוחח עם הבורא, וכלשון המסילת ישרים (פי''ט): ''כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו שומע ומקשיב אליו''. להתרגל לבקש על כל הנצרך, לפני כל ענין שעליו לסדר, לפני כל קניה שברצונו לקנות, ולבקש על כל פרט ממש, וכמו כן להתלמד לומר תודה לה' על כל טובה וטובה שמקבל האדם, וכשיתרגל בכך יצליח גם על הרעה להצדיק דין שמים, אחר שיהא רגיל ולמוד להתייחס לעילת כל העילות ולא לעילות עצמן.


ולכך תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר מאה ברכות בכל יום, להודות על כל כוס שתיה, על כל שהוא הנאת מאכל תחילה וסוף. להודות אף על המנעלים בכל יום בברכת ''שעשה לי כל צרכי'', להודות על מלבושיו בכל יום בברכת ''מלביש ערומים'', ואפילו על אבנטו שחוגר בו בברכת ''אוזר ישראל בגבורה'', וכמו כן תיקנו לנו בג' עמידות לבקש ולהתחנן ג' פעמים בכל יום לשנות ולשלש את אותה בקשה עצמה.


כי זה עיקר קנית האמונה להזכיר לעצמו את האמונה מהאויב הגדול שבא להשכיחה, שהוא טבע ומקריות העולם האוחזים את העינים ומתעתעים בבני אדם לבלתי ראות מה נמצא מאחרי כל הציור הזה של העולם שמצייר בו הצייר הגדול שהוא הבורא יתברך, וכנאמר ''ומי צור זולתי אלוקינו'', ודרשו: אין צייר כאלוקינו.

   


במה נתן לראות היום את תחבולת היצר לערפול האמונה?


מעיקרי מפסידי האמונה המה שמיעת רדיו ופוליטיקא, שאז האדם משקיע עצמו באויב הגדול של האמונה שהוא ''המקרה'', שזהו כל רעיון הפוליטיקאים לפרש פרשנות ולהסביר את כל מאורעות העולם בדרך הטבע, ועל פי הטבע לנבאת את העתיד וכיוצא, וזהו בעצם הרעל המסוכן ביותר לאמונה, שהרי האמונה מחייבת אותנו להאמין שאין שום גורם טבעי שיכול להוות מציאות כל שהיא מבלתו יתברך.


ועוד שהרי ממפסידי האמונה הוא הגאוה, שכידוע הסטייפלר כן היה אוחז לומר תמיד שכל הספקות והבלבולים באמונה צומחים בלב בעל הגאוה, והיה אומר שיראה האדם בחוש שכאשר נוהג בענוה מיד יסתלקו ממנו כל הבלבולים והספקות, כי הענו המקבל את מרותם ודעתם של הגדולים ממנו ומבטל דעתו לדעתם הגדולה, ויודע את מקומו לעומתם ובכך אין לו בעיות כלל באמונתו, כי כאשר מתעורר אצלו ספק שאלה באמונה אומר הוא לעצמו: הרי קושיא זו בוודאי העלוה כבר הקדמונים ולא היה בכוחה להזיז אצלם כל שהוא פסיק קטן מהתורה, ואם כן דעתי על דעתם, ואילו הבעל גאוה הנו עקשן להבין בשכלו הקטן גם מה שעמוק אצלו מלהשיגו. וכשאינו מבין אינו תולה זאת בקוצר דעתו, ואז מסתבך הוא באמונתו, אולם ההולך בתום ובענוה - ילך בטח.


והנה אדם השומע פוליטיקא מבעלי גאוה השואפים רק לנצח בדעתם את זולתם, ומתאמצים לבטל דעת חברם, הרי שהמה טובעים בים האפיקורסות ורחוקים מאמונה למאד, וזה השומעם מכניס ארס כפירתם לתוכו.

   


האם יש להמנע מלקנות כרטיס הגרלה העלול לזכות את הזוכה בסכום כסף גדול, או אדרבא כדאי להשתדל על כך לבוא לנחלה ולמנוחה?


לענ''ד, הקונה כרטיס הגרלה המזכה בסכום גדול את הזוכה - מסכן הוא בכך את חייו הרוחניים, ויתכן שמסכן הוא בכך את כל חינוך ילדיו.


ונבאר, מילא אם כרטיס ההגרלה היה מזכה את הזוכה בסכום סביר לכלכלה לדיור, ולנישואי הילדים בלבד, היה אפשר אולי להכנס לזה, אולם מאחר ויתכן ויזכה האדם בסכום גדול מאד, ואז הלא יאבד את בינתו, יום ולילה לא ישבות מהתלבטות ויעוץ היאך לנהוג בסכום הגדול בו הוא ''נפל'', וטרדה זו יש בה כדי לסכן כאמור את רוחניותו ורוחניות כל בני ביתו.


לכן לענ''ד יש לפחד ולרעוד מלהיכנס לדוכני מכירות כרטיסי הגרלה הללו.


אומנם מצד כללי האמונה לכאורה אין בזה סתירה לאמונה דהוא ככל השתדלות, אלא שאין לקנות יותר מכרטיס אחד לשבוע, כי גם בכרטיס אחד יצאת כבר ידי חובת השתדלות.


אולם מדברי הגר''א אפשר שאין לקנות כלל כרטיס הגרלה לפי שבזה תולה אמונתו בסיכויים קלושים, והנאחז בסיכויים קלושים מורה הדבר על יאוש מהבטחון, כידוע שכן דברי הגר''א על מחדלו של יוסף הצדיק בבקשו את שר המשקים להזכירו, דמאחר ואין לסמוך על הגוי כלל, הרי שנסמך על סיכוי קלוש, ובכך מורה הדבר שעשה מעשהו מתוך יאוש. כך שהמשתדל יש לו להשתדל אומנם מעט - אולם בדרך המסתברת והמועילה, ומאחר וכרטיס הגרלה הוא בגדר סיכוי קלוש - אפשר יש בו כעושה מעשה מתוך יאוש, ויש לעיין.

   


אימתי יש אפשרות שיסמך אדם על נס ועם כל זה יעשה לו נס?


מצינו כן ברבי חנינא (סנהדרין סז ע''ב) עם אותה מכשפה שרצתה ליטול העפר שנדרס ברגליו על מנת להזיקו, ואמר לה ''טולי טולי - אין עוד מלבדו כתיב''. הרי שסמך שלא ינזק, או כמו המעשה הנוסף המובא בגמרא (תענית כ''ה עא) בבתו של רבי חנינא בן דוסא ששמה חומץ בע''ש במקום שמן, ואמר: ''מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק''.


הרי שהבוטח בה' באופן שעוקר מעצמו את הטבע והמקרה שבעולם, ושווה בעיניו הטבע והעל-טבע, כמו כן נמשך עליו נס ואין נחשב זה לגביו כנס.


ומובא בספר ''קונטרס התחזקות בתפילה'' שסיפר הרה''ק בעל ''מנחת אליעזר'' ממונקטש מעשה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה חולה שוכב על מטתו, וקם ממטתו מכח בטחונו בה', וכתב שם שרבי לוי יצחק מברדיטשוב עשה זאת היות ושמע מהמגיד ממזריטש שבטחון אינו פועל בדרך נס, כלומר שמי שבוטח בה' נעשה לו נס, אלא טבע הדבר כך הוא, כך הטביע הבורא בכל טבעי הבריאה שהבוטח בו ישתנה לו הטבע כך שאין זה נס אלא טבע, ולכך טען: רבונו של עולם, רפאני וארפא, אין אני מבקש נס, אלא בדרך הטבע, שכן הטבע מחייב להרפא לאלו הבוטחים בו באמת, והוא נפלא.


ועל פי הנ''ל יובן, דהיות והבוטח בה' עוקר בדעתו מליחס מהלך טבעי לשום אירוע שבעולם, וקובע בדעתו שרק השגחת ה' שהיא מעל הטבע היא ההנהגה היחידה, והופך הוא את ההנהגה העל-טבעית לטבעית ולא לניסית. כמו כן נוהג עמו ה' שההנהגה הניסית היא כטבעית כלפי זה הבוטח בו, וכך הטביע הבורא בבריאה ככל טבעי הבריאה שהבוטח בו יושע, ואין נחשב הדבר שנעשה לו נס.

    {C}


אדם החי בדאגה פן הקב''ה יעזבנו כי רואה הוא בני אדם בחלקם מחזיקים ביראת ה' ובחלקם נופלים, והרי לכאורה על זה אין שיך בטחון שהרי ''הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'', האם נכון לחיות בדאגה מתמדת כזו שבעצם עוכרת היא את השמחה או לא?


ברור הוא ששייך בטחון בה' שלא יעזבנו לאדם וינטשנו להיזרק מהקדושה, כי הבטחת הבא ליטהר מסייעין אותו - זו הבטחה גדולה, וכי מי יכול להתגבר על יצרו אלמלי הקב''ה עוזרו! ובודאי חייב אדם לחיות בבטחון זה, ולא לדאוג. ומה שכתוב ''אשרי אדם מפחד תמיד''? היינו שמפחד מליכשל בחטא, ועושה גדרים וסייגים כדי שלא יפול בעבירה, אולם מכאן ועד לפחד שיעזבנו ה' ויטשנו לגמרי ומתוך כך להיות במתח ובעצב - בוודאי זו עצת היצר.


ועוד דע, שגם כשאדם במצב של נפילות ומעידות לרוב, גם אז אסור שיקונן בלבו הדאגה פן הקב''ה ישליכנו, והוא להיות שנקודת האמת עדיין בוערת בקרבו, ורצונו חי ופועל לצאת ממצבו, ויש לו רצון אמיתי להיות עובד ה', והשתוקקותו פועמת בקרבו, אזי באופן זה אין לו מה לדאוג כלל שהקב''ה יעזבנו, אדרבא, יבטח בשם ה' וישען באלוקיו שסוף סוף יאמר לנסיונותיו די ויזכה להיות גבור הכובש את יצרו.


כי ההשתוקקות כחה רב ועצום בעבודת ה', ואף שאין מצליח האדם תמיד להוציא לפועל את השתוקקותו, עצם ההשתוקקות היא דבר נפלא מאד שיביאנו לבסוף לנצחון גמור, והרוצה יראה בספרנו ''דור התמורות'' ערך ''ההשתוקקות'', ובו ליקוטים נפלאים מגודל פעולת ומעלת ההשתוקקות כשפועמת היא בלב האדם.


וידיעה זו חשובה למאד, כי כשהאדם בשעת ירידה דואג ומפחד הוא פן יושלך לגמרי מה', ופחד זה מסיר ממנו הבטחון והתקוה וחלילה יכול ליפול ביאוש שהוא הגרוע מן הכל, וצריך להזהר מתרמית היצר בזה.

    {C}


האם מדת הבטחון הוא לכל הבא לטל מדה זו ולנהג בה וכגון בבטול ממלאכה וכיוצא, ולסמך עצמו על הבטחון או שאינה לכל אחד?


מידת הבטחון הינה לכל אחד הבא לצבוא צבא ולעבוד עבודת ה', אולם בתנאי שילמד סוגיא זו בעומק ויפנים מידה זו ללבו מאד, ויקח בחשבון שיעבור נסיונות קשים מאד במהלך קניית מידה זו לבוחנו האם חזק הוא - הרפה - לבל יהא חלילה בכלל תוהה על הראשונות.


ולנחיצות הענין אצטט לך כאן דברי הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 343)


אמנם צריך אני לאמר לכם כי המדריגות שהזכרנום במאמר, המה למבינים מחפשי האמת אבל אנשים פשוטים לא יבינו זאת כלל, ולא יבינו לקבל הדברים, ע''כ ראוי למנוע מלאמר דברי אמת כאלה למי שלא יבין אותם. וכן אם יסכים בן-תורה בעצמו להתנהג ע''פ הבירורים הללו למעשה צריך שידע מראש כי אפשר שיגיע עי''ז לנסיונות, כי תהיה פרנסתו בדוחק רב ובאופן בלתי נעים לו, ולפעמים יגיע עד שיצטרך להיות ממקבלי צדקה, והכל מיד ה' הוא לו לנסותו אם לא יהרהר אחר מדותיו ית' ואם לא יתחרט על אשר התחיל בהנהגה של צדקות כזו. על כן הרוצה להתחיל להתנהג בבטחון והשתדלות ע''פ מה שנתבאר במאמר צריך שיקדים לעצמו לימוד גדול, שילמד את לבבו כי לא יתחרט בשום אופן על מה שעשה ואפילו יגיע לנסיונות היותר גדולים, ואך אז יצליחהו השי''ת ויגיע לעלות במדריגות הבטחון והאמונה. אבל אם ח''ו יתחיל וכשיראה את קושי הנסיון יתהה על הראשונות אזי הלא מוטב לו שלא התחיל, וטוב לו אילו התנהג ככל האנשים הפשוטים, כי חטא תוהה על הראשונות עולה הוא על הכל.

   


היאך מחזקים את מדת הבטחון בה', ומחלישים את ''כח העצמי'' של האדם הנוטה להאמין בהשתדלות ובסבות?


א. למעט בהשתדלות, ולעסוק במשא ומתן רק כפי ההכרח בלבד, כי אם למעשה ירבה האדם בהשתדלות, יסתרו מעשיו את בטחונו, ולא יעמוד בטחונו בה' כנגד שלמעשה מעשיו מורים היפך הגמור.


ב. יהא חזק בדעתו לבלי להתפתות בזרם השוטף את מוחותיהם של בני העולם שרק בדרך השתדלות ומלאכה משיגים מאומה, שהוא כפירה גמורה, שהרי בעצם אין טבע בבריאה כלל, וכולה רק לנסיון לבני אדם, וילמד ספרי מוסר העוסקים בבטחון, וכמו שער הבטחון בחובות הלבבות, ועוד, ובכך ינצל מהשפעת הסביבה המושפלת היום, שמדת הבטחן אינה קיימת אצלם כלל, וכל האוחז במידת הבטחון יחשב אצלם כבטלן ונצלן, ה' יצילנו.


ג. יתחזק בתפילה על כל פרט ממש, הן שחסר לו, והן שעומד לעשותו יקדים תפילה עליו, וכן יודה לה' על כל טובה אשר יעשה עמו, ויזהר בברכות לאומרם בכוונה, ובכך יהא למוד להיות תלוי רק במי שאמר והיה העולם ולא בסיבות.


ד. יגדיל השאיפה לרוחניות, ויהביל בדעתו כל עניני העולם ויראם כאויבים גדולים האורבים לו לאבד לו את עולמו, וישניא בלבו את החומר, ויאהיב לעצמו רק את התורה, ובכך ממילא ירוץ לבו לבטוח בה', על מנת שמה שפחות ישקיע בדבר השנאוי עליו שהוא צרכי עולם הזה.


ה. יחזק עצמו בידיעה זו שהאמונה והבטחון לא מתבטאים בדיבורים אלא במעשים, ואם לא השתנה האדם במעשיו שלא יסתרו את אמונתו, מורה הדבר שעדיין רחוק הוא מאד מתכליתו. ולכך האמונה והבטחון מחיביים שינוי במעשים, להסתפק במועט, לכבוש הכעס והזעם מעל עצמו ומעל חבריו ומעל ה' בכל אשר יארע לו ממקרי העולם.

    {C}


מה בין אמונת ישראל לאמונת הגויים המאמינים גם הם באלקים?


אמונה במציאות ה', היא אכן אמונה השווה לכל, אולם האמונה בהשגחה הפרטית המכוונת ומדוקדקת בהנהגת מדה כנגד מדה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, זוהי אמונת הישראל שאין לגוי השגה בה, וכמו כן במדת הבטחון שמכללה הוא לבטוח בה' ולהשליך עליו יהבנו מתוך שהגזירה היא האמת וכל השתדלותינו אינו אלא לצאת ידי חובת השתדלות, ומעבר לכך הברכה היא השורה בנו בהיותנו בוטחים בה' ושובתים בשבת ממלאכה ובשמיטה, וביתר המועדים, וכמו כן גם השתדלותינו היא תיתכן אף במעט מאד כפי מדריגת הבוטח, וכן בכל יתר פרטי מדה זו - אין לגוי שום השגה והבנה.


ובפרט נוסף אין לגוי השגה, והוא שכאשר יארע לו נזק והפסד יזעף ויזעם, ואינו מסוגל הוא לאמונת ''גם זו לטובה'', או לאמונת ''כל דעביד רחמנא לטב עביד''.

   


אימתי בעקר בא לידי בטוי המבחן למדת אמונתו של האדם?


עיקר המביא לידי ביטוי מבחן אמונתו של האדם הוא ככל שיש לאדם יותר על מי לרגוז לזעום ולזעוף וכובש הוא את כעסו וזעמו מפני אמונתו בה' ומבטל רצונו מפני רצון קונו. וכדי שיובנו הדברים היטב נחלק ענין מבחן האמונה בג' חלוקות:


חלוקה א. יש ויהא לאדם אכזבות רבות באירועים שונים בחייו ואינם באשמת שום גורם, וכגון נפל חפץ ונשבר, מתקלקל מכשיר ונפסד, נטרפה בהמתו, או חלילה האדם נחלה ובריאותו רופפת ויסורים באים עליו במכאובים שונים, או ששידוכו מתעכב, פרנסתו מתעכבת ואין שואל ודורש להעסיקו במלאכה לפרנס עצמו וכיוצא בדברים אלו שאין לו לאדם את מי להאשים, ואז בנקל יותר לשעבד ולכוף האדם את זעמו ומרדנותו ולהתכופף בהכנעה לקבל דין שמים, היות ואין לו במי לתלות את חסרונו אלא רק בה'.


חלוקה ב. והיא קשה יותר כאשר האדם גרם לעצמו ההפסד, ואז כועס היאך שכחתי מסמך או חפץ מסוים... למה לא נזהרתי יותר...למה לא שמרתי ולא השגחתי כראוי... וכיוצא, כאן קשה יותר האמונה לפי שיש לאדם במי לתלות את טעותו וחסרונו, וכמו כן יש לו בבחינת מה על מי לפרוק את זעמו והוא על עצמו. אולם בהיות האדם אוהב את עצמו, וכמו כן אין לו תנחומים בכך שהוא זועף ומאשים את עצמו, כי עיקר התנחומים הוא כאשר נותן הוא תחושה לזולת שחייב גם הוא להשתתף בצערו, ובכאן אין לו את מי לשתף בצערו, אזי כיון שהוא לבדו עם צערו בנקל יותר יסלקהו מעליו מכח האמונה.


חלוקה ג. והיא הקשה ביותר, כאשר נחתה על האדם מכה בפרנסתו, בבריאותו, בכבודו ע''י בזיונות וכיוצא, מחמת אחרים שהפסידוהו, או היכוהו, או ביזוהו, או שגרמו לו הפסד וצער ואפילו שלא בכוונה, כי אז יש לו זולת - להאשימו, יש לו על מי להשליך את המקרה אשר קרהו ואז המינות מפעפעת בלבו כארס של נחש שלא לוותר, ולהשליך זעמו וקצפו על אותו גורם.


וכמו כן באופן זה כביכול השטן מפתהו למצוא תנחומים בכך שיתן תחושה רעה לגורם שגרם לו ההפסד והנזק שגם אם אין באפשרותו לשלם לו עבור הנזק וכגון שהגורם הוא אשתו או אחד מבני ביתו, לפחות שיחושו ויצטמקו גם המה ברעה אשר גרמו לו, ולכך מפתהו לזעום ולקצוף ולהשרות מועקה על הגורמים לו הנזק שיחושו היטב במחדלם ובאשמתם, ויכאב להם בכאב גדול על מה שעשו לו, ובזה מוצא הוא נייחא קצת מצערו, וכאן המינות בוערת בקרבו לכל הסיבות הנ''ל להטיל האשמה על הגורם והסיבה, ולהתנכר לידיעתו שהכל מאת הבורא, שהרי יודע הוא באמונתו שזו האמת אלא שמתנכר ומתכחש לה, וכאן עיקר קושי האמונה, לקבל בסבר פנים יפות את אשר יארע לו, וגם את אשר יארע לו ע''י אחרים, ואדרבא, בראותו אותם מתחרטים וכועסים על עצמם על אשר גרמו לו נזק מנחמם ומדבר על לבם להרגיעם שלא יחושו באשמה כל שהיא, ומחזקם להאמין שהכל מאת ה', וכדוגמת יוסף הצדיק שכשראה את אחיו מתחבטים באומרם: ''אבל אשמים אנחנו'', נאמר ''ויסב יוסף מעליהם ויבך'', לא די שלא התקררה דעתו בראותו היאך עתה המה כועסים על עצמם ולבם נאכל בקרבם, אלא הסב מעליהם ובכה, הצטער על היותם מצטערים, וכמו שפירש''י שם: שבכה לפי שראה אותם מתחרטים.


זהו המאמין השלם. שגם בחלוקה ג' שהוא יסורים ובזיונות על ידי גורם טבעי ויש לכאורה על מי להטיל הזעם הקצף והאשמה, גם במקרה זה כובש כעסו מתוך אמונה שאינם אלא גורמים להוציא גזירת שמים לפועל, וכמו שאמר יוסף הצדיק: ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', וכמו שאמר דוד: ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו'' - זהו השלם באמונתו - ה' יזכנו אמן.

   


האם יש עצה לעשות האדם שיהא הבורא שבע רצון ממנו ואף שהוא עדין לוקה בחסר בתורה ומצוות?


ובכן ישנה עצה לכך, והוא באם האדם שבע רצון מהנהגת ה', וככל אשר ינהג בו הבורא יהא שמח וטוב לב, הרי שכמו כן יהא הבורא שבע רצון ממנו, וזוכה הוא בזה בדין ולא בחסד, מדין מדה כנגד מדה, כשם שהוא היה מצפה ומקוה להקב''ה לטוב, וקבל את ההיפך - יסורים, ועם כל זה הוא שבע רצון, כמו כן הבורא שבע רצון ממנו ואף שהבורא היה כביכול מצפה ממנו ליותר טוב בתורה ומצוות.


הדברים מפורשים בספר ''נתיבות שלום'' פעמים מספר (ועיין שם ''במדבר'' - ''בהעלותך'', עמ' נג), וכמו כן מפורשים הדברים בספר ''מכתב מאליהו'' ח''ה עמ' 532 ולנחיצות הענין אעתיק לך דבריו:


ידוע תדע אהובי, כי יש ברכה ויש חנינה. ברכה היא מצד החסד והרחמים, אבל חנינה היא הבאה גם מצד הדין, פי' שהיא מחוייבת גם ע''פ תוקף הדין. הלא תראה מה שאמר יעקב אבינו לעשיו ''אשר חנן אלקים את עבדך'', וכן כשברך יוסף את בנימין ''אלקים יחנך בני''. ותוכן הענין הוא כי כאשר האדם סובל לשם שמים, וסובל בעמדו בנסיון, ומקבל את סבלו באהבה כי ירגיש את עצמו מאושר שהביא קרבן כזה לפני קונו, בזה הוא זוכה ע''פ מדת הדין ממש כי יחוננו עושהו וירבה יוסיף לו כל טובה בעוה''ז ובעוה''ב. וטעם הענין הוא, שהרי כל דיניו של הקב''ה הם מדה כנגד מדה, וכשאדם מהפך מדת הדין - היינו היסורין והצער - למדת רחמים - היינו שמקבל באהבה, אז הרי מוכרח כי מדה כנגד מדה תהי' שע''פ דין גמור תהפך לו מדת הדין שלמעלה למדת רחמים.

   


ב''חובות הלבבות'' שער הבטחון פ''ג הקדמה רביעית מובא שאין טעם לבטחון בה' כאשר האדם ממרא פי ה' ואינו ממלא חובתו כלפי בוראו, היאך יסתדרו עם דברי הגר''א והוא מהמדרש ''תהלים'' על הפסוק: ''רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו'', דאפלו רשע ובוטח בה' - חסד יסובבנו?


ראיתי לזה תשובה בספר ''שערים בתפילה'' עמ' פ' (בהגה''ה), דאין סתירה בדבר, אלא תלוי באיזה אופן בוטח הרשע בה', אם בוטח הוא בה' שיושיעו כמו שמושיע הוא לצדיק, דהיינו שיבטח בה' באותה מדה ואופן שבוטח הצדיק בה' אזי בוודאי בטחונו לא יושיעו, אולם אם יבטח בה' שחסדו גדול גם על רשעים, ומכח זה יאמין בחסדי ה' שירחם גם עליו אזי בטחונו יועיל לו, וכן אם הוא רשע ביותר, לא יועיל לו בטחון של רשע הקטן ממנו, אלא צריך שיבטח בה' כ''כ בחוזק עד שיהא ברור לו שגם על רשע גמור כמוהו לא תמנו חסדי ה', ואז יועיל לו.


והוא ממש כדוגמת מנשה מלך יהודה שגילה אז ה' יתברך שחסדיו אין להם גבול, ומושיע הוא גם רשעים גמורים כמו מנשה שמילא את ירושלים בדמים. עיי''ש.


אם כן מה שאין טעם לרשע לבטוח בה' המבואר בחובות הלבבות, זהו כאשר מתעלם הוא מרשעויותיו, וחפץ שיושיעו ה' כאשר יושיע לצדיקיו וחסידיו, אולם אם מודע הוא לרשעותו, ובבושת פנים ניגש לבטוח בחסד ה' שרחמיו לא תמנו גם על רשעים, ניצול גם הוא.

    {C}


היאך זוכה האדם לאמונה פנימית ואמתית ולא חיצונית בלבד כמו שהרגל בבית אביו?


ע''י שמחזק האדם בעצמו יראת ה', ומחדד לעצמו יראה מה' שמאמין בו, אז תיקבע בו האמונה בפנימיותו.


והדברים מבוארים יפה בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 99) ע''פ הזוהר הק' (בראשית יב ע''א): ''ודא (יראה) היא תרעא לאעלאה גו מהימנותא'', היראה היא השער להכנס בו לאמונה.


ומבאר ה''מכתב מאליהו'':


ולכאורה צריך עיון, כי אם הוא ירא את ה' ודאי כבר מאמין בה', ואיך אפשר לומר שיראה היא השער להכנס בו אל האמונה? אבל מדרגות מדרגות יש באמונה. כל יהודי שומר מצוות ''מאמין'' בהקב''ה, אבל יתכן שאמונתו היא חיצונית או מלומדת מהוריו או מסביבתו, ולא קרבה כלל אל אמונה אמיתית עמוקה שבלב. הרי כבר ישעיהו הנביא מתריע בשם ה' ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה'' (כט, יג), שגם יראת ה' עצמה יכולה להיות לא יחס אישי אל ה' אלא ''מצוה'', ואף לא מצות ה' אלא ''מצות אנשים'', היינו הנהגה שלימדוהו אבותיו והאנשים אשר מסביבו, ולא הרגשת הלב כלל.


אבל אם אדם מתבונן ביראת שמים וחש את האחריות הנוראה הרובצת עליו כלפי א-ל גדול ונורא זה - שזוהי עיקר ענין יראת שמים - אז יש לו כבר יחס אישי אל ה'. ומזה יכולה לצמוח אמונה אמיתית, שחש שהשי''ת משגיח בכל מעשיו ומחשבותיו, וחש גם את יחס ה' אליו, ואיך ידו תנהיגנו, אם לשבט אם לחסד. לאמונה עמוקה זו מתכוונת הזוהר. ומדרגות אין ספור לאמונה זו, ויראת שמים היא הפתח אשר דרכו אפשר להתחיל לעלות בסולם נפלא זה, כנ''ל.

   


ספר לי אחד שהלך לממחה המבין היטב בחכמת שרטוטי היד, ואמר לו שרואה הוא שחייו קצרים ואין לו עוד זמן רב לחיות, וכיוצא מעתידות כאלה, כיצד יש להתיחס לזה?


שרטוטי היד והפרצוף מורים המה מה מזלו של האדם, כי האדם הנולד במזל מסוים הרי שכן גזרה חכמתו ית' שיוולד במזל ההוא כי כן נצרך לפי מה שנגזר לו להיות עונשו או שכרו, וכגון אם נגזר מן השמים שיהא זה עשיר נולד הוא במזל עשיר, וכן עני או בעל יסורים נולד במזל מסוים המורה על אותו מצב.


ובמילא מה שיש לדון בזה גופא האם ניתן לשנות את הוראת המזל בו נולד האדם.


הנה מצינו בגמרא (שבת קנו ע''א) לדעת רבי חנינא יש מזל לישראל, ולדעת רבי יוחנן אין מזל לישראל כי ישראל למעלה מהמזל, וכתב רש''י ש''אין מזל לישראל'': דע''י תפילה וזכות משתנה מזלו של האדם לטובה.


והאבן עזרא (שמות לג, כא,) כתב דאין מזל לישראל כל זמן שהמה שומרי תו''מ, ואם לא ישמרוה ישלוט בהם המזל.


אוה''ח הק' כותב (דברים טו, ה) דע''י זכות גדול משתנה המזל.


וכן הוא ב''רעיא מהימנא'' פרשת ''פינחס'' דאחר קבלת התורה אזי ע''י התורה יצאו ישראל מחובת הוראת הכוכבים והמזלות, וכן בתוי''ט סוף מסכת קידושין ובתפא''י שם. וכן הוא במהרש''א סוף קידושין, וכן כתב במאירי (בב''ק פ' ע''ב): שהתפילות והזכויות והצדקות ישנו הנגזר עליו לפי מהלכי הכוכבים לטוב, גם ממוות לחיים מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.


וכן הוא ברבנו בחיי בספר ''כד הקמח'' (ערך פרנסה) דאף שנאמר בגמ' (מו''ק כח) ''בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא'' - היינו ללא תפילה, אבל ע''י תפילה אפשר לשנות.


העולה הוא, דכשהאדם מתעצם בתורה ומצוות בוודאי אין לו לחוש לשום מזל, כי אין שליטה לשום כח עליו, ומאחר שהרים עצמו מעל כוחות המזלות שהמה תחתונים בעולם העשיה והעלה עצמו להיות נחלת ה' בוודאי יתכחשו כל המזלות כנגדו.


וכמו שמצינו באברהם אבינו - צא מאצטגנינות שלך, וכן בבנימין הצדיק שהאריך ימים ואף שהגיע זמנו למות, וכן ברב הונא שבשביל שהיה מעביר על מדותיו חי עוד שנים ואף שהגיע זמנו למות. וכן בבתו של רבי עקיבא שאמרו לו החוזים שבתו תמות בליל חופתה, וניצלה בזכות הצדקה.


כך שבוודאי אם השרטוטים שבידיו מורים על מצב מסוים, ניתן לשנותם ע''י תפילה וצדקה.


ולכך עדיף שלא ישאל אדם במזלות ולא יחקור בשרטוטי ידיו ופניו להודיע לו עתידות אלא ילך בתמימות.


ובפרט שבשרטוטי הידים והפנים, מובא בספר ''ים חכמה'' להרה''צ רבי מורגנשטיין שליט''א שאין לנו היום הבנה פנימית בדבר, רק חיצונית שאינה נכונה ואינה מראה את האמת.


ולענין זה ששאל כבר ואמרו לו שכן מזלו הייתי אומר הלואי ויחשוש ליקח זאת למוסר, כי בעצם וכי מי בטוח אף ליום אחד בחייו, וכבר אמרו חז''ל ''שוב היום שמא תמות למחר'', וכן אמרו: ''יזכור לו יום המיתה'', הרי שאדרבא לזכור יום המיתה זו מעלה ואשרי הזוכה לה וחושש לה, ואשרי אדם מפחד תמיד, ופחד זה אין בו סכנה שכן נאמר ''יראת ה' תוסף ימים''.


והרי רואים אנו שכל בני העולם לא יראים מן המוות, וכדאיתא בזוה''ק: ''בר נש אזיל בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגויה לדרי דרין''. תחושת האדם שיחיה לעולם, ואף אם יארע בעולם אסונות - יחשוב: יקרה זאת לאחרים ואילו הוא עצמו יצא לשלום. כך שזה שכבר שאל, במקום ליכנס לעצבות ולפחד, ינצל ידיעה זו להתעצם בתורה ומצוות ואז אין לו ממה לחוש כמבואר שישראל למעלה מהמזל, ובכך יגדל ויעלה במעלות רוחניות.


ומסיבה נוספת אין מן הראוי לעסוק כלל בחכמת היד והפרצוף, והוא לפי שזה העוסק בזה מגלה לעצמו - בכל אופן לפי דעתו - גרעונות בבני אדם, ומאי שנא כאשר הלשה''ר מגיע אליך דרך חברך מכאשר הלשה''ר מגיע אליך בדרך עצמך?! אא''כ כונתו להוכיחם ולתקנם בלבד, אולם מי ומי עושה זאת?! וא''כ דינו של זה כחוטא בשמיעת לשה''ר, ופשוט.

   


מה ענין הסגלות הפועלות לרפואה ולישועה, הכי אפשר להושע מבלעדי תפלה וצדקה?


גם ענין הסגולות האמיתיות בוודאי שהם בהשגחה עליונה שיצילו וכמו רפואות ורופאים, וכי רפואות ורופאים המה המצילים, אלא שאין אנו ראויים לנסים גלויים, אלא לניסים מלובשים בטבע, וכן הוא גם לצורך מבחן האמונה שלכך הכריח הקב''ה שישועתנו ופרנסתנו בדרך כלל תבוא בדרך טבעי למבחן האמונה - במה נתלה הצלחותינו.


ולכך אדם שאכן נגזר עליו רפואה, מְזַמֵּן לו הבורא רפואתו בדרך רופא או סגולה ומצליח הבורא בסגולה וברפואה שיוושע באמצעותה. וכאמור הכל למבחן האמונה.

   


אימתי חסרון אמונה קשה יותר, כאשר הוא נובע מחסרון ראיות או כאשר נובע הוא מטמטום?


פשוט שהקשה ביותר כאשר נובע חסרון האמונה מטמטום הנוצר מהעבירה או מהנגיעה, לפי שכאשר האדם טהור ונקי מעבירה ונגיעה לא יוכל שכלו להתקלקל, וכמו שכתב הרמב''ם באיגרתו (איגרת תימן) שנכנס הקב''ה בערבות שלא יכפור לעולם איש מישראל את אמונתו, והסביר הרה''ג שליזינגר בשם הסטייפלר, שמה שנכנס הקב''ה בערבות שלא יסטה הישראל מאמונתו, הוא שלא יצטרך לראיות ופילוסופיה לאמת אמונתו, וכאשר יחפוץ באמת להיות מאמין לא יצטרך להוכחות, כי האמונה נתקעה בלבותינו במעמד הר סיני, אולם כאשר התאוה והמדות הרעות בקרב האדם יתכן בהחלט ויסיטוהו מאמונתו כדוגמת קרח ועדתו שכפר במשה ובתורה כדאיתא בירושלמי.


וא''כ כמה בימינו יש משנה זהירות להיכנס לפילוסופיה וחקירה, אחר שלא חסר לנו מהטמטום והנגיעות, כך שאם יעז אדם להכנס לחקירות כמה מסתבך הוא להתערבל במערבולת של הפילוסופיה הטמטום והנגיעה גם יחד, ומי יוכל לעזור ולסייע לאחד שכזה?!


די לנו צערנו ודלותנו מחמת הטמטום והנגיעות שמדלדלים לנו את אמונתנו, והנה מהם עוד נִתָּן להחלץ ע''י תשובה כראוי וזהירות מחטא ונגיעה, אולם באם יצטרף לאלו חקירה ופילוסופיה - כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים.


אזהרה חמורה שמענו להתרחק מחקירות ומספרים העוסקים בזה ואפילו של רבותינו הק', וכמו משער היחוד של החו''ה, ומספר מורה נבוכים להרמב''ם וכיוצא, ולברוח מהם וכיוצא בהם כבורח מהאש, כי הטמטום והנגיעות שלנו יטעונו מהשכל הישר, וראה באריכות בהקדמת ספר ''פתחי לב'' המובא בחו''ה ליקוט נפלא מרבותינו המזהירים על כך, (והבאנו קצת מזה לעיל בתשובה לה).

   


מה הקשי שבאמונה בימות המשיח ביותר, הלא טמטום מחמת עברה היה תמיד, שהרי לא חסרו תקופות של חטאים בעמנו?


על כך עונה רבנו ירוחם ממיר זצ''ל (דעת חכמה ומוסר ח''ב מאמר כט) ע''פ דברי רבו רבי שמחה זיסל זצ''ל שהרשעים שהיו מלפנים אף שהיו בעלי עבירה - אמונה היתה בקרבם, וכמו המובא בגמ' (סנהדרין לז ע''א) בריוני שהיו בשכונתו של רבי זירא, וכשנפטר רבי זירא חזרו בתשובה, אמרו: עד עכשיו היה רבי זירא מגן עלינו, מעכשיו מי יגן עלינו?! הרי שאמונה היתה להם ורק יראת חטא לא היתה להם.


ומובא בספר ''נתיבות האמונה'' עמ' ע':


וממשיך שם רבי ירוחם ז''ל, ''עומד אני וחושב, וכי מה צריכים לאמונה, איזה חכמות צריכים ללמוד כי יש לעולם בורא, האם חכם גדול צריך להיות לזה? הרי 'הכפירים שואגים לטרף ולבקש מקל אכלם'!''


''לפני ארבעים שנה, הנני מעיד שלא היה שום אפיקורסות אפילו בין עמי הארץ אפילו בין עוברי עבירה. רבים היו הנכשלים בעבירות, אבל אמונה היה דבר מושרש בפי כל. עמי הארץ היו מאמינים, אל תדמו סתם מאמינים אלא אמונה חזקה, האמונה בפי כל כקטן כגדול, והגם שהיו בעלי עבירה ולא היה להם יראת חטא אבל באמונה לא היה זיז כלשהו. רשעים היו בעולם מכמה אלף שנים בין באומות בין בישראל אך כפירה הוא דבר חדש. יחידים כופרים היו לפנים אבל הכלל ביטלו דבריהם, מפני שכך היא סוד האמונה, כל כך היא קלה עד שאין שום שליטת היצר כלל''.


''אכן מה שאנו רואים כהיום שגם אמונה אבדה, אין לזה ביאור אחר רק כמו שאחז''ל (סוטה מ''ט:) שבעקבתא דמשיחא יהא מהלך החטאים שלא כדרך הטבע 'בת קמה באמה וכו' ומזה ג''כ 'מלכות תהפך למינות', כי במהלך הטבע אי אפשר כלל שתזוז האמונה''.


[והוא בעצם הנבואה שתהא האמת נעדרת ומה יש אמת יותר מהאמונה, אלא שהנבואה היא שיהא טמטום נורא שלא היה כמותו מעולם והחשך יכסה ארץ וערפל לאומים והוא ענין כפירה מתוך טמטום, והיא בעצם קשה מכפירה שמתוך שכל וכמו שביארנו בדבריו לעיל.


אם כן עולה לנו, שבזמנינו להיות החטאים המה קשים שלא בדרך הטבע, ומעולם לא היו חטאים בעזות ובחילול שם שמים כהיום, לכך גם - שלא בדרך הטבע מאבדים בני האדם את אמונתם].

   


מנין צומחת האפיקורסות אחר שהאמונה כ''כ פשוטה?


אכן קובע הרב דסלר זצ'' מכתב מאליהו (ח''א עמ' 171):


אומנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת!


וממשיך הרב להסביר דבריו:


כל מי שפקר, ידע בפנים - בקרב לבו שמתעלם הוא מן האמת, ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע, היינו מכיון שאינו רוצה לראות, ואינו רוצה לשמוע.


ועוד מבאר לנו הרב מכתב מאליהו (ח''א עמ' 174):


''וזהו מהלך כל האפיקורסות - כל אדם יודע את האמת בלבבו, אלא שרצונותיו מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לתרצן לעצמו, ופנימיות לבו דוחפתו ליישב את הסתירה - ע''י אפיקורסות''.


כלומר, מגלה לנו הרב שאפיקורסות לעולם אין בה ממש, אלא הוא ישוב ותירוץ לסתירה המתחוללת בלב המאמין כשמעשיו סותרים את האמת שבלבבו, ומצפונו צווח על מעשיו שאינם תואמים את האמת הפנימית שבלבו, ומכאן יוצא ''העגל'' הזה הנקרא אפיקורסות, שהוא לעוות את השכל ולטפשה, כסגולת ''השוחד'' - ''כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים''.


והשווה לדברים הנ''ל המה דברי הגר''א וסרמן זצ''ל (קובץ שיעורים)


וכן עוד בספר ''ברכת פרץ'' להסטייפלר (פ' וארא).


וכמו כן השווה להנ''ל המה דברי רבי ירוחם ממיר זצ''ל (דעת חכמה ומוסר ח''ב מאמר כ''ט)


ועוד כיוצא בזה בדברי הגר''א קוטלר זצ''ל (משנת רבי אהרון שער ראשון מאמר א')

    {C}


מה נדרש מזה הבוטח בה' בכל לבו שיעזרהו ללא השתדלות מפרזת, והנה תוחלתו נכזבה, והצרך דוקא להשתדל בדרך טבע להשיג מבקשו?


ב' מבחנים חפץ ה' לבחון את העובדים על מדת הבטחון בו, האחד על לשעבר והשני על להבא.


האחד האיך הם מגיבים כשהתאכזבו מבטחונם בה', וקבלו היפך ממה שבטחו. האם תגובתם תהא בזעם בזעף או בכניעה לה', דהיינו להיכנע בלבם לה', ולהאמין שכיון שכך חפץ ה', הרי שזה הטוב ביותר, והוא המבחן על הלשעבר.


והמבחן השני אשר יבחן בו ה' את העובדים על מדת הבטחון, האם להבא יחדלו מעבודתם זו להמשיך ולבטוח בה' כמקודם, ואף שהתאכזבו מבטחונם בה'. האם בשל כך יתיאשו מעבודה רמה ונשגבה זו, או שעם כל זה ימשיכו בה ללא ליאות.


וכן היה אומר הגר''א דסלר זצ''ל (הבאנו דבריו לעיל בתשובה נ'), שעל עבודת הבטחון צריך הרבה סבלנות, כי מתחילה מאכזבת עבודתם, ורואים היפך בטחונם, ועוברים הרבה נסיונות בזה, ורק כשמתעקשים ומתמידים בעבודה זו רואים פירות.


ולכך זה הבוטח כשנתאכזב בטחונו אל יפול בדעתו, אלא ישוב להתעקש ולחזק בטחונו בה', ויאמין כי נמשך חסד על הבוטח בה', ובודאי שלבסוף יראה חסדים גלויים. מה שבינתיים ללא ספק כל הנעשה עמו זהו חסד ה' הגם שעל פניו נראה ההיפך, אלא שסגולת הבטחון להמשיך חסדים גלויים על האדם, דהיינו שיכיר האדם בחוש בחסדי ה' עמו, ולזה זכה כשיתעקש להמשיך ולבטוח בה', ולשמוח בכל אשר יחפוץ ה' ולא יזעף על ה' מהעבר, ולא יתיאש מלהבא להמשיך לחזק בטחונו בה'.

   


כמה שאני משנן אמונה, ומשתדל לאמת את האמונה בקרבי, עם כל זה חש אני ''אבוד הכרה'', דהינו שאינני חי את האמונה באפן מתמיד ובכל פעם כאלו ומחדש נצרך אני לחזר את ההיסטוריה - יציאת מצרים, קבלת התורה וכו' על מנת להחזיר לעצמי את ההכרה באמונה?


אכן צדקת, רואים זאת בחוש שגם זה ''העובד'' על האמונה וכשמתבונן בה אכן משיבה להכרתו וחי אותה, אולם - התעיף עיניך בו ואיננו - כשמסיח דעתו ממנה לזמן מה, כאילו ונצרך מחדש לשנן את האמונה מההתחלה - מ- ''א-ב'' של עיקרי האמונה, ואיננה בהישג ידו מיד בכל עת, ואין הדבר דומה ליתר הדברים שמקבל האדם על עצמו, וכגון, קביעות ללימוד, לתפילה לחסד וכיוצא, שבהחלטה אחת יוכל להתקיים ימים רבים מבלי צורך לחדשה בכל יום. ונראה לכך כמה סיבות:


ראשית, מצב עולמנו הוא בעצם האויב מספר 1 לאמונה, הרי העולם מונהג בטבע בדרך סיבות, ואין לך סיבה שאין לה מסובב טבעי שסיבבה וכן הלאה, והקב''ה נסתר בתוך כל הסיבות, הרי שהעולם בכל עת דוחף לאחורה מהאמונה והאדם נצרך לשוב בכל כוחו מאותו דחף לעמוד על משמרת האמונה כך שאם האדם מסיח דעתו מהאמונה - מציאות הווית ובנית סדר העולם שורפת את האמונה מקרב האדם, ומיד מאבד את ההכרה אחר שהעולם ''מסייע'' לו לחיות ללא הכרה באמונה אלא בדרך מקרה וטבע, ודומה הוא לאוכל אוכל היום ובהכרח שיהא רעב למחר, כי מציאות האדם בנויה באופן ששורפת בקרבו את מאכלו.


ועוד, הטמטום הנורא השורר בעולמנו אם זה מפאת טומאת העריות, ואם זה מפאת שמוקפים אנו באנשים מחוסרי אמונה ועמם יש לנו בהכרח שיח ושיג בעסקינו וביתר צרכינו, והלא כבר המגע עמהם מחליש באמונה, אחר שהנך שח ועוסק עם בני אדם שהשקפתם רחוקה מתורה ואמונה, ומתבטאת היא בפיהם ובמעשיהם.


וביותר קפצה עלינו רוגזה של ''התקשורת''. בני אדם מאזינים לרדיו ופוליטיקא שכולה כפרנית מיסודה, ללא שום הזכרת שם שמים, המכריזה באופן פומבי על כחי ועוצם ידי, ואף החרדים השומעים דבריהם אינם חשים ואינם רואים בכך שום עוון וחסרון, אולם בכך נתלשים ונעקרים מהאמונה, כך שבוודאי יצטרך ''העובד'' בכל פעם לחזור על האמונה מ- ''א-ב'', והלואי שיועיל להחזיר האמונה לקדמותה.


ועוד, הרי היצר היום ''מפציץ'' את העולם בטומאת עריות, שהינה פצצה ישירה לאמונה ומקרא מלא: ''ויחל העם לזנות אל בנות מואב ויצמד ישראל לבעל פעור'', הרי שזנות בנות מואב הביאתם לצאת מהישיבה של משה רבנו לישיבת בעל פעור.


ובא וראה עצמת הזימה כמה גדול כחה להרוס את הדעת מהאמונה שכן עיקר האמונה היא בדעת - לדעת את ה' - וידעת היום וכו'.


שהנה בני ישראל שהיו תחת ''ראש ישיבה'' כמשה רבנו אדון כל הנביאים, וישיבתם היתה בנויה לא מטיט ואבנים, אלא מענני כבוד - שכינה ממש, מן ובאר היו מזונותיהם בדרך נס, וממקום כל כך קדוש ועוד לאחר תקופת יציאת מצרים קבלת התורה ו- 40 שנה של ניסים עצומים, עברו מישיבתו של משה רבנו לישיבת ''בעל פעור'', מקום השפל הסרחוני והגועלי ביותר - אוכל תרדין ומתריז בפניה... היתכן?!


אמנם זהו כחה של עריות לטמטם מצד אחד, ולשחד מצד שני, וגדול כח השוחד לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים ולהביא לרוח שטות עד דיוטא תחתונה.


וכמו כן מצבנו היום שאנו בנסיונות האמונה בעיקר, וכדברי הגמרא (מכות כד): בא חבקוק והעמידן על אחת: ''וצדיק באמונתו יחיה'', הרי שעיקר נסיוננו היום הוא האמונה, והיאך פועל כח הרע לעקרה מעם הקודש, עם החזק באמונה מכל הכוונים מצד החכמה, ומצד ההסטוריה המבוססת והמוצקת ועוד ועוד, הלא רק בדרך זו כאמור ש''מפציץ'' הוא את העולם בעריות, ובכך מביא את הבני האדם להיות בטמטום ובשוחד , ולהאמין בכחי ועוצם ידי, וכענין הגמרא (סנהדרין סג) יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.


והעצה לכך היא, מצד הסור מרע: לשמור עצמו מכל מראות אסורות ושמיעות אסורות המכחישות והורסות את האמונה, ומצד העשה טוב הוא: ''התמדת השינון'':


אומר היה החפץ חיים שבאמונה יש למשמש בכל עת כאדם שיש לו מרגלית יקרה בכיסו שממשמש בה, וכדי שהאמונה תהא באופן שבכל עת שימשמש ימצאה באופן הנכון ובהכרה כראוי, נצרך לכך התמדה גדולה עם הרבה שינון של כל ההסטוריה של עם ישראל, לחיות ממש את ניסי מצרים, קבלת התורה, ניסי המדבר 40 שנה, ניסי יהושע, וכו' כל תקופת הנביאים, בית ראשון ועשרה ניסים שנעשו בו, בית שני וכו'. תקופת התנאים האמוראים גדולתם וקדושתם עוצמת השגותיהם ברוח הקודש ומופתיהם וכיוצא, ועוד מועיל ביותר לשנן התנ''ך שכולו אמונה, ובו מופתי אמונה מוסר ונבואות הנביאים שקבלו מהבורא בדרך הנבואה, ועוד יש ללמוד סיפורי התלמוד והתבוננות בהם שכולם לימוד אמונה באופן חזק ושורשי, וכדוגמת ניסי רבי חנינא בן דוסא - מי שאמר לשמן וידלק וכו', וכן הוא דהביאו כבשיו דובים בקרניהם וכיוצא הרבה בתלמוד מקדושי התנאים והאמוראים. (וקבצנו הרבה מהם בספרנו ''הגיון לבי'').

    {C}


נשאלתי באדם ששוטפות במחו מחשבות של ספקות באמונה, ושואל שמכיון שכן האם אינו עדיף לו שלא להעמיק בעניני עקרי ויסודי האמונה כי אז מתעוררים וצצים במחו הספקות, ולכך ניחא ליה לשמר מצוות וללמד תורה כראוי מבלי להתעמק ביסודות ועקרי האמונה?


ובכן ללא ספק שזו מחשבת טעות להיות מאמין באופן שטחי פן תתעוררנה אצלו מחשבות ספקות, אדרבא הרהורי הספקות צומחים דוקא מכך שהאדם לא מתבונן ומתפעל מאמיתות תורתנו הק'.


ובהחלט אין כוונתנו להעמיק בעיקרי האמונה בדרך החקירה והפילוסופיה, חלילה וחס. אלא התבוננות בדרך היסטוריה והעתקת האמונה מדור לדור, התבוננות בדור יוצאי מצרים, קבלת התורה, דור המדבר מ' שנה בניסים גלויים, ניסי יהושע בכניסתו לארץ, קריאת דברי הנביאים הק', מופתי התנ''ך, מופתי בית ראשון - עשר הניסים שנעשו בו, מופתיהם גדולתם וקדושתם של אנשי כנסת הגדולה התנאים והאמוראים וחכמי הדורות שבכל דור ודור, מסירותם ואהבתם לתורה על חשבון כל חיי ועונגי עולם הזה, ולהתבונן היאך הפקירו ממונם כבודם בני ביתם עבור עבודת ה', שזה לבד מוכיח על גודל הכרתם ואמיתותם בתורה וביסודי ועיקרי האמונה. (והארכנו בזה בספרנו ''הגיון לבי'') כך שזה השואל בוודאי לו יעמיק בהנ''ל אדרבא, דוקא מתוך כך יסורו ממנו מחשבות ההבל של הספקות שנצמחים מהתרשלות ההתבוננות.

   




יסורים


מה הם גדרי המדרגות בקבלת יסורים?


גדרי מדריגות קבלת היסורים שונים המה אצל בני אדם והדבר תלוי במדרגותיהם בזה, עד שכמעט ואפשר לומר שאין אדם דומה לחבירו במדריגת קבלת היסורים.


והנראה להסביר בזה הוא שהרי בעצם כל יהודי מאמין, גם אם אירע לו אירוע טרגי ח''ו הרי לבסוף כשמתאושש מצדיק דין שמים בברכת ''ברוך דיין האמת'', וחוזר הוא לעצמו ולאמונתו הגם שבשעת האירוע היה קשה לו מאד לקבלו עליו.


ובכן מדריגות בני אדם נקבעים כפי גודל הנסיון, וכפי צמצום פער הזמן בין המכה שנחתה עליהם לבין ההתאוששות ממנה.


על דרך משל, יתכנו ב' בני אדם שקראם אותו אסון, והאחד נתאושש ממכתו - בכח אמונתו החזקה - לאחר יום, כי במשך יום חיזק לעצמו את אמונתו והצליח להתאושש ולקבל את מנת חלקו ביסוריו. ואילו השני שאמונתו אינה חזקה כל-כך נתאושש רק לאחר כמה ימים, וכן על זה הדרך.


וכמו כן הדבר נמדד ביסורים שגרתיים התדיריים יום יום, יש אדם שבאכזבתו מציפיה מסויימת או מהפסד ממון שאירע לו בממונו באותו יום, או מפגיעה שנפגע מחבירו, או מטרדת פרנסה, או טורח של איזה סידור שהוטל עליו לסדר ענייניו, מקבל מיד את דין שמים עליו ולא לוקח לו זמן להתאושש אלא תיכף סמוך למכה מתאושש מכח אמונתו, וכופף את יצר מרדנותו, ונכנע לגזירת ה' מבלי לזעום ולזעוף כלל, זהו גדר הנעלה ביותר בקבלת יסורים, ומעבר לכך לא יִסָּפְרוּ מדריגות בני אדם באמונתם, התלויה אצל כל אחד ואחד כפי עוצמת המכה וכפי פער הזמן שלקח לו עד ההתאוששות לאחר המכה וכפי זה נקבעת אמונתם החזקה היא או הרפה.


וכמו כן מדריגת בני אדם נקבעת כפי איכות ההתאוששות, יש שמקבל זאת בדיעבד, ויש שמקבל זאת באהבה וכיוצא, ויבואר עוד בתשובה הבאה.

   


''חיב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'' (ברכות ס' ע''ב), הכיצד יתכן לקים חובה זו?


לפי מה שנתבאר לעיל שיש למאמין להסמיך את ההתאוששות מהמכה למכה ככל האפשר והמצליח להסמיך את התאוששותו מיד בסמוך למכה זהו המאמין השלם, יבוא ביאור משנה זו על נכון, דהיינו כשם שבנקל לאדם להסמיך את הכרתו לאחר טובה ושפע ברכה שנשפע עליו לידע שהכל מאת ה' המיטיב לו, ואין בזה כל כך קושי להסמיך את ההכרה באירוע הטוב שעשה עמו ה' לידיעה שטובה זו מאת ה' ניתנה לו, כן חייב אדם להסמיך את הכרתו בהתאוששות מהרעה שנחתה עליו ולידע שמה' היתה לו זאת ולקבלה עליו כמה שיותר בסמוך למכה.


ודווקא במקרי היום יום אמונת האדם מתבררת ביותר, היאך מקבל הוא אירועים המצויים שיש בהם להכעיס את האדם על בני ביתו, או על הסובבים אותו שבסיבתם נסתבב עליו הפסד, או צער או בזיון, עיכוב טרחה וכדומה, שמצוי מאד שעד שירגע ויתאושש ממכתו ישליך זעמו וקצפו על הגורמים החיצונים, ובכאן נבדק האדם האם אמונתו בהכרה חזקה וברורה לראות כי אין עוד מלבדו, או מטושטשת שאינו מגיע אליה רק לאחר זמן כשמאחריו טעויות רבות לתלות את הצער וההפסד בגורמים ובסיבות, ורק לבסוף מגיע הוא לכתובת הנכונה להבין שבעצם אין עוד מלבדו. למאמין השלם אין טעויות, מיד מגיע הוא לכתובת הנכונה לייחס את טובתו או רעתו לבורא הכל יכול.

   


למה אחשב כחסר אמונה בקצפי על חברי שגרם לי צער, וכי כועס אני על הקב''ה חלילה, הלא כל כעסי על פלוני שהנו בעל בחירה, ועבדא שהוא יענש על מה שצערני, אם כן הרי שגם בשמים מיחסים המעשה לעושהו להעניש לאדם, ולמה שלי יהא אסור ליחס את המעשה לזה שעשהו אם רע ואם טוב?


מהלך יסודי חייב שיהיה ברור לכל יהודי מאמין באשר יקרהו מקרה מבן בחירה שבהכרח אחראי הוא למעשהו והעובדא שיענש על מעשה רע או יקבל עליו שכר על מעשה טוב וכאן בנקל יכולה ליפול טעות שביד האדם להרע לחבירו או להטיב לו, וכאן ביותר חייבים לחזק את יסוד האמונה. והוא, אין אדם נענש או מקבל השפעה טובה אם לא שנגזר עליו מחמת מעשיו לקבל את אשר קרהו והוא מהנהגת מידה כנגד מידה.


והראיה הפשוטה לכך היא ממאמר יוסף הצדיק לאחיו שמכרוהו: ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים...'' וכן ממאמר דוד המלך לשמעי בן גרא שקללהו קללה נמרצת: ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו''. הרי שגם אשר יקרה לאדם מבעל בחירה - הוא מהאלקים לבדו.


ובכן כשמגיע לאדם חובה - לקבל דבר רע מחמת מעשיו, מגלגלים שחובה זו תבוא עליו באמצעות אדם רע שהוא בגדר חייב, וחפץ עשות רע, ועל ידו מתגלגל הדבר שיעשה רע לפלוני.


אם כן החשבון שלך כשאתה המתיסר הוא אך ורק עם הבורא בלבד, ואותו חייב שעשה לך רע אכן יתחשבן אתו הבורא על כך ויענישנו אולם אין זה מענינך כלום, כי אחר שאירע לך אותו דבר, עליך להאמין שהיה מחויב שיגיעך דבר זה, ואם לא על ידי פלוני זה, היה נעשה זה על ידי אחר.


וכן כשאירע לך שחבר היטיב לך, בוודאי חייב אתה להוקיר לו טובה, כי עליך לראותו בגדר שליח שנשלח להיטיב לך מאת הבורא, והוא זה שליחו של מלך מלכי המלכים הקב''ה להיטיב לך ובוודאי יש לכבד השליח מפני כבוד משלחו ולהוקיר לו טובה על כך, ועוד יש לכבדו לזה שהנו זכאי - וזכות זו נזדמנה על ידו להיותו זכאי, אולם מאידך עליך לתת את עיקר ההודאה לבורא שהוא מקור הטובה, והטובה המגיעה לך היא ממנו ית', ואיך שלא יהיה היית מקבלה בכל אופן, אם לא ע''י זה אז ע''י אחר, כך שעיקר התודה וההתיחסות למאורע הוא לבורא בלבד.

    {C}


מהי מטרת היסורים?


נשמת האדם היא ''בת מלך'' - מלכו של עולם, חוצבה מתחת כסא הכבוד, ניתנה בת מלך זו בתוך מבצר הגוף החוסם בפניה מלהכיר ולדעת את אדוניה, הגוף דורש את עינוגיו ובכך החומר בו טמונה הנשמה מתעבה ומתגשם והנשמה במצוקה בתוך גוף זה, להיות שהאדם שוכח את יוצרו ושקוע בטיפוח גופו ומתנתק מתכליתו ואינו מאפשר לנשמתו להתקשר ליוצרה, ובזה צערה יותר מכל הגרוע ביותר.


ובכן מתחסד הקב''ה עם האדם בכך ששובר לו את חומת הגוף ביסורים למיניהם, ובכך נסדקים לפחות סדקים ופרצות בחומת גופו, ומשם הנשמה מציצה להכיר ולדעת את בוראה מכמה סיבות, ראשית כי ביסורים אלו האדם הרי נתון במצוקה וזה מביאו להתבונן שבעצם העולם בגד בו, ויגיעתו בעולם היתה לריק, ועוד, עצם צרתו מביאתו להבין במי הוא תלוי ומי הוא אביו האמיתי הכל יכול. ועוד, צרתו מביאתו לשברון לב, ולהתקרב לה', ואף שהוא מפני היסורים, אומנם סוף סוף מתקשר הוא בכך לתכליתו שהוא גילוי ה' מתוך חושך שבעולם על כל משכיחיו המצויים בכל מקום וזמן, ובזה הנשמה שבה להכיר את בוראה מתוך חושך התאוות והחשקים הגירויים והפיתויים המצויים ובכך באה היא על תכליתה, ובכך היא שמחתה, ואף שהגוף שבור אולם הנשמה משתלמת ושמחה.


ובכן מאחר ומטרת ה' ביסרו את האדם כדי שיכירו, יתקרב אליו ויתפלל, אם כן מה לו לאדם לחפש עצות אחרות, הלא עצת ה' היא להתפלל אליו, וזו מטרת היסורין, ואם כן היאך יחפש אדם עצות וסגולות ויניח את התפילה, היפך מכוונת הבורא שמיסר לאדם כדי שיתפלל, הרי בכך הנו מנסה לעקוף את רצון ה' ממנו.

    {C}


מה באור הגמרא יבמות סד ע''א, מפני מה האמהות עקרות היו? מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וכי מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתן, מענישן?!


כאן השאלה בעצם כפולה, שהרי יסורים ללא עוון עוד מצינו בדברי רשב''י (ברכות ה'): ג' מתנות טובות נתן הקב''ה לישראל וכולם לא נתנן אלא על ידי יסורים, ואלו הן: עולם הבא, תורה, וארץ ישראל.


הרי דאומנם יתכנו יסורים ללא עוון אלא לשם הכשרה לקבל מתנה טובה כתורה ארץ ישראל ועולם הבא, זה עוד אפשר להבין שכדי לקבל מתנות רוחניות עליונות צריך להיות האדם רוחני יותר וביסורים נשבר החומר ונכתש, ואז מוכשר האדם לקבל רוחניות גבוהה.


אמנם גבי האמהות, היאך נבין טעם ליסוריהם מפני שהקב''ה מתאווה לתפילתן, ומה טעם הוא זה לעקרותן?


אלא דע שתכלית ביאת האדם לעולם הוא כדי להכיר את הבורא ולדעתו בהכרה מלאה, ולדעת כי אין עוד מלבדו ממש.


ורצון ה' שידע האדם זאת בהכרה מלאה, ויתכן הדבר דווקא כאשר הוא במצב של הסתר ויסורים בעוה''ז, שהרי נתבונן עד כמה חשוך הוא העולם הזה, נניח אילו לא יתיסר האדם בעולם וחייו יהיו חיי שלוה, כמה מסוכנים חייו של אדם זה, שהרי העוה''ז כשלעצמו מחשיך את עיני בני האדם מהאמונה, שהרי יתכן ויחיה אדם שבעים שמונים שנה בכפירה ויעלם ממנו אמיתות מציאותו יתברך לגמרי. היתכן?! עולם שמצד עצמו צועק ומעיד על בוראו, היאך יתכן שיעביר אדם שנים כה רבות מהתעלמות מאמת פשוטה זו. אלא מכאן תראה עד כמה עולמנו בנוי באופן כ''כ חשוך עד שיש בו כדי לטעות ולהטעות את זה הֶחָפֵץ בשקר.


ובכן שלמות האדם בעולם היא כמה שיותר לגלות אמת זו בשלמותה, וכמה שיותר ישתלם במידה זו יותר יגיע לתכליתו.


ובכן כאשר חפץ הקב''ה באדם ורוצה להביאו לשלימות מדכאו ביסורים, ומובא בגמרא ברכות ה', אמר רבא: ''מי שהקב''ה חפץ בו מדכאו ביסורים'', ובכן ככל שהיסורים מהודקים על האדם והנו במצב של אפס תקוה כן נצרך הוא להתלות בהקב''ה ביותר.


ולדוגמא, אדם הסתבך בבריאותו או בעסקו, כאשר יש לו אפשרויות בדרך המקרה להציל עצמו בחמישים אחוז, הרי שפנייתו לה' רק בחמישים אחוז, וכשנדחק לפינה דחוקה יותר, ואחוזי הצלחתו בדרך המקרה הינה אך ורק ב- 20 אחוז, נצרך להתלות בה' ב- 80 אחוז, וכשהקב''ה חפץ באדם מאד ורוצה ללמדו להיות תלוי בה' לגמרי קולעו למצב שבדרך מקרה לא יהיו לו כלל סיכויים, ויצטרך להתלות בה' ב- 100 אחוז.


וזהו מה שקרה לאמהות - עקרות! ובפרט לשרה אמנו שאף רחם לא היה לה כמובא בגמרא (יבמות ס''ד ע''ב), וזהו משום שהקב''ה חפץ בתפילתן, היינו בחיבורן של צדיקים - שהרי תפילה מלשון חיבור - נפתולי אלוקים נפתלתי - שידבקו בו ויתחברו אליו, ותאוותו של הקב''ה בזה היא למען הצדיקים לטובתן ולשלמותן, כי מה יש חפץ לה' הלא רק בזה שיטיב לבריותיו, שכן דרך הטוב להיטיב ולשם כך ברא עולמו.


ולכן מיסר הקב''ה את הצדיקים על מנת להביאם לשלימות זו של הכרה מלאה בתלות גמורה בבורא, בכך שדוחקם לפינה דחוקה ללא מוצא, ובכך משתלמים המה בבטחונם בבורא בלבד.

   


יסורים הגורמים לבטול תורה ולמעוט גדול בעבודת ה' האם לא עדיף העדרם ממציאותם?


מסקנת הגמרא בברכות ה', שיסורים בין שיש בהם ביטול תורה ותפילה בין שאין בהם - יסורים של אהבה הן.


מפורסמים המה דברי הגר''א (משלי כה): ''כל התורה והמצוות שנצטוו ישראל הוא כדי שישימו בטחונם בהקב''ה''.


עלינו לדעת שאצל רבים לא ברור מה תכלית האדם בעולמו, לרבים נדמה שהתכלית היא ללמוד הרבה להתפלל הרבה, לעשות מעשים טובים הרבה, וכדומה. וכמה שירבו בחיצוניות במעשים יגדל סיפוקם.


וזה אינו נכון, כל הנ''ל הינם אמצעים להגיע לתכלית שהוא האמונה והבטחון בהקב''ה, שמבלי הם: תורה תפילה מעשים טובים לא יגיע אדם לתכליתו, שאינה אלא אחת להכיר ולדעת את ה' בשלימות ולהתלות בו, וּלְשַׁקֵּר וּלְכַזֵּב את מקריות וטבעי העולם ולדעת שאין עוד מלבדו.


ובהיות כי יודע הבורא את יצרנו, ובפרט בדורנו דור עקבתא דמשיחא שיש בו טמטום גדול, וכמו שכן היה אומר הצדיק רבי שלמה בלוך תלמיד החפץ חיים, בשם רבו: בעקבות משיחא החושך יהא עבה וסמיך כ''כ עד שיהא אפשר לדחוק את האצבע בעוביו של החושך. (ספר ''הצדיק רבי שלמה''). אזי לא יתכן שיגיע האדם להכרה בה' באמת מבלי שיתייסר וישבר גופו וחומריותו, כי מבלי זה, במקרה הטוב - ירבה בתורה ומצוות ומעשים טובים בחיצוניות בלבד ויסתפק בזה, אולם בכך שמיסרו ה' לאדם מסייע לו להכיר את השקר שבטבע והמקרה, בראותו שאין מה שיעזור לו מבלתי ה', ואכן, בלי תורה מצוות ותפילה בוודאי לא יגיע האדם לכלום, אולם אם לא הגיע לתכלית זו להכיר את ה', ולדעת שאין עוד מלבדו בשום אירוע, עדיין רחוק הוא מתכליתו ואף שבידו הרבה תורה ומצוות, מאחר ועדיין מחובר הוא לשקרי העולם, ומקרי וטבעי העולם עדיין מתעתעים בו לחומדם ולהתחשב בהם.


ובמילא יובן, שיסורים אף שיש בהם ביטול תורה ותפילה אחר שמביאים את האדם לתכליתו עדיפים המה ממצב של תורה ותפילה ללא שיגיע האדם לתכליתו.

   


בעל תשובה הנני, התקרבתי לה', והיסורים לא מרפים ממני, כיצד עלי להתיחס למציאות כזו?


על הבעל תשובה לדעת, כי בהיות והיסורים באים עליו מבושר הוא כי תשובתו התקבלה, שהרי הגמרא ביומא (פז ע''ב) אומרת שעל עוונות כחייבי כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולים, והיסורים ממרקין, כלומר שב' שלבים צריך הבעל תשובה לעבור, ראשית לשוב לה' בכל לבו וכן שיעבור עליו יום הכיפורים, זהו שלב ראשון שתולה לו את תשובתו, ורק שלב השני שהם היסורים מנקה אותו לגמרי.


הרי שבעל תשובה טרם שנתייסר אינו בטוח עדיין שעבר את השלב הראשון של התשובה, ונתקבלה תשובתו, ורק בהיות היסורים באים עליו יכול להיות בטוח שעבר את השלב הראשון לרצון לפני ה' והעובדא שהנהו כבר בשלב השני של יסורים ממרקים.

    {C}


במה אחזק עצמי בראותי שהנני מקף ביסורים וגם כי אקרא ואשוע שטם תפלתי?


כבר דיברנו וידוע ממעלת היסורים, ורק יש להוסיף פרט נוסף שחשוב לך לדעתו, והוא שכאשר גופך סובל מחולי, וכן מצב פרנסתך בחוסר כל, דע כי החלק הסובל ומתייסר הוא החלק החומרי שבך, אולם החלק הרוחני שהוא נפשך השכלית אינה בצער כלל, ואדרבא היא בשמחה כי באה בכך על שלמותה. והוא הנאמר בזוה''ק באחד המקומות ואין כעת תח''י:


בתבירו דגופא - שלימו דנשמתא.


בשלימו דגופא - תבירו דנשמתא.


בשבירת הגוף הנשמה נשלמת, ובשלמות הגוף, דהיינו כשיש לגוף כל צרכו, הנשמה בשבירה, כי אז רחוקה היא מלהתקרב לאלוקיה.


אם כן על האדם לידע שבשעה שהוא מתייסר - נשמתו שהיא בת מלך שָׂשָׂה ושמחה על שנחלצה ממיצר הגוף, והנה עתה התאפשר לה להתראות עם אביה שבשמים לחזור מעט להרגשתה בעריגה וכיסופים למצבה הקודם, טרם היכנסה לגוף שהיא בו עתה.

   


היאך היסורים משלימים את החסרון שנוצר מחמת החטא?


ב' מטרות ישנם ליסורים.


מטרה א. להביא לכניעה, שהרי כשברור לאדם שהינו תלוי במישהו, וכל חייו, פרנסתו ופרנסת בני ביתו תלויים בו, היעלה על הדעת שיתמרד כנגדו?! אימתי יעיז הפועל להתמרד כנגד מעבידו, הרי זה או כאשר ימצא עבודה אחרת וימצא לו ''בוס'' אחר, ואז ירשה לעצמו להתמרד כנגד אדונו בראותו שמעתה אינו מחויב יותר להיות תלוי באדונו, או כאשר יבין שיכול הוא להסתדר לבדו ולהיות עצמאי, ובכוחו להתפרנס מבלעדי אדונו אז כמו כן יקום עבד ברבו.


הרי שכל זמן שהרגשת ה''תלות'' קיימת וברורה, האדם נכנע, וכשמסתלקת הרגשת וידיעת התלות - קיים חשש להתמרדות.


כן הוא האדם כלפי הבורא, כל זמן שההכרה ברורה אצלו שהוא תלוי בבורא, וברוח אפו קיים הוא כל רגע ורגע, ואלמלי תיפסק חיותו ממנו - והיה כלא היה בן רגע, הרי שאז ישמר האדם מלחטוא, אולם כאשר נכנס האדם לטעות ''כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'', ושוכח את תלותו בבורא, גאוותו זו מביאתו להתמרד.


ולכך באים היסורים להכניעו, ולהחזיר לו את הרגשת והבנת התלות שלו בבורא, ובמטרה זו של היסורים הוא עצמו התיקון הנפלא לחטא, שהרי בכך נוצר מצב שלא יעיז לחטוא להבא, וזו עצמה מהות מצות ה''תשובה''.


ואכן ישנה מטרה ב. והיא כי יתכנו יסורים גם כשלא חטא האדם, וכדוגמת יסורי יעקב אבינו ע''ה, שנתייסר ביסורים רבים, לצורך חיי עולם הבא, וכמו שאמרו חז''ל: ביקש יעקב לישב בשלוה וכו' לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, וכו', היינו בניחותא, בהיות ולא די לצדיקים עדיין במעשיהם להשלים את עולם הבא שלהם לכך מתייסרים.


והוא דברי רשב''י (ברכות ה'): ג' מתנות נתן הקב''ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורים, והיינו על מנת להכשירם לאותן מתנות שיהיו ראויים להם. וזה מותנה רק על ידי ביטוש החומר והחלשתו ואז יזכו להתענג בנועם ה'.


וזו סיבת שעבוד מצרים שלא נתפרש בתורה חטאם ועוונם שבשביל כך נשתעבדו, אלא כאמור לצרפם ולהכשירם לקבלת התורה, ארץ-ישראל ועולם-הבא.

   


בעקבות משיחא נאמר: ''עד שתכלה פרוטה מן הכיס'', מדוע בחר הבורא דוקא בענש העניות?


עניות הוא עונש המתקן את החטא באופן הכי יעיל והכי מזורז. שכן איתא (בשמו''ר לא, יא,): ''כל היסורים בכף מאזנים אחת והעניות בכף שניה מכרעת את כולם'', ועו''ש: ''כל היסורים שבעולם ולא העניות''.


ונאמר בפסוק: (צפניה ג, יב) ''והשארתי בקרבך עם עני ודל'', אם כן אלו המצוינים שהצטיינו להשאר בעת קץ יסתמנו בגזירת העניות.


וראיתי בדברי החיד''א שכותב באחד המקומות (ואכת''י), שהטעם שיתייסרו ישראל ביותר בעקבות משיחא, הוא על מנת להכניעם, והוא התנאי לזכות בגאולה, לבוא בכניעה ובאמונת התלות שלנו בו יתברך בהרגשה אמיתית שאין לנו משלנו כלום, שזו בעצם מהות הדעת שתתגלה לעתיד, וההכנה לזכיה זו שנזכה בה לעתיד שהוא הדעת השלם היא עתה בגלות, וביותר בדרך העוני, כי בעניות בנקל קונה האדם דעת זו שאין לו משלו כלום, וכולו תלוי בבורא.

   


המצוקות בעקר הפרטיות הולכים ודוחקים מיום ליום, וממשפחה למשפחה, ועל פי רב מצוקות הללו גורמים למעידות בעבודת ה', כך שלכאורה אין מכך שום תוצאה חיובית.


אין מאתנו שיכול לשקול את התועלת הבאה מתקופה ההארה לעומת התועלת הבאה דוקא מהימים החשוכים והירודים, שאז דוקא ישנה סנגוריה עצומה מכל התגברות, וקטגוריא מועטת מחדלון, לעומת ימי ההארה שהמצב הוא להיפך.


ועיי''ש שכתב שדורו של משיח - דור השרוי בתכלית החושך והירידה, זהו דור שיתעלה על כל הדורות כולם, כי כל מאמץ והתגברות קטנה של אחד מבני דור זה יש לה משמעות פי כמה וכמה מאחד מבני דור אחר שחי בתקופות האור.


ומובא שם עוד, שהנה המשיח יהא מבני דורו הירוד של משיח, ועם כל זה יהא גדול ורם ונשא ממשה רבנו, אחר שצמח לגדול דוקא בדור חשוך כזה.


קיצרנו כאן בדבריו, והרוצה לראות נפלאות יעיין שם בהרחבה, וראה עוד בדברינו בספר ''עקבתא דמשיחא'' שהבאנו דבריו, ועוד את דבריהם של גדולי ישראל במעלת דורו של משיח, וכן ראה לקמן בספרנו זה שו''ת בנושא ''גלות וגאולה'' שהארכנו שם בזה.

   


היאך נתן להסביר ענין זה המצוי, כשהאדם מתקדם יפה בתורה ומעשים טובים פוקדים אותו טרדות ויסורים המטרידים אותו מעבודתו?


אפשר להסביר זאת לצד ב' סיבות.


א. הכנעה


בחובת הלבבות שער התשובה פ''ח מובא: שלפעמים ותזיק הצדקות לצדיק יותר מכל מה שמזיקות כל חטאי הבעל תשובה, והוא כאשר הצדיק פונה לבבו מהכניעה, ודבק בגאוה החנופה ואהבת השבח.


הרי שעדיף מצב כשלון עם הכנעה ממצב נצחון וגאוה.


לכך כאשר האדם אינו מכין כלים של ענוה כראוי בהתאם לגדלותו בה הוא נמצא או לה הוא שואף, מתחסד עמו ה' להכניעו ביסורים והטרדות לשבור את לבו, ואף שיתכן ויכשל במעידה ונפילה לחטא, וזאת כדי שישבר לבו ויבוא למידת הכניעה, ולכך חסד גדול יותר עושה עמו ה', שמביאו להכנעה שלא בדרך נפילה בחטא, אלא בדרך יסורים, כי בכך נשבר לבו, בראותו כי עדיין יש לו לשוב ולהתחזק ועדיין לוקה הוא בחסר.


כך שכדי להכניע את האדם משתמש הבורא בב' דרכים או באמצעות היסורים או באמצעות זה שנופל בחטא, ואפשר שהדבר תלוי בכך, כאשר האדם לוקה בטפשות הגאוה אזי מן השמים נכשל בחטא כדי להעמידו על האמת, ואילו כאשר האדם מודע לשפלותו, אלא שקשה לו להתגבר על יצר הגאוה מצד ''תאות הגאוה'', בכאן כדי להעמידו על האמת - נעשה זאת בדרך יסורים ולא בדרך כשלון בחטא, והבן.


ב. הערכה


סיבת היסורים וההטרדות הינם כדי שיעריך וייקר את המצבים הטובים שלו בעבודת ה' ויודה לה' עליהם, כי מטבע האדם כשהוא שרוי בטוב, מתרגל לכך ושוכח להודות לה' ולייקר את טובות ה' עליו, לכך מטרידו ה' מסדרו הרגיל בעבודתו את ה', וכשרואה טרדה שהפרה לו את סדר לימודו או תפילתו הקבועים נותן ערך לימים הטובים, כי נזכר הוא בהם היאך היה עובד ה', וכוסף ומתגעגע לימים כאלו שאינו מוטרד בהם מלעסוק בתורה.


ולכך העצה לזה שלא יצטרך האדם ללמדו כניעה בדרך יסורים ומעידות הוא בכך שירבה להודות לה' על הצלחתו בתורה ועבודת ה', וכמו כן יכנע לבו לה' להבין שכל הצלחתו היא מחסד ה', וידע שעדיין לוקה הוא בחסר ולא ירום לבבו, בכך יוסרו הסיבות הנזכרות למעידותיו, ויזכה בס''ד לעלות מעלה מעלה.

   


ששאלת הנה לאחר ששבת בתשובה שלמה בשמירת שבת תפלין תפלה קביעות עתים לתורה ועוד, מדוע מאז התחזקו יסוריך?


דוקא בשביל כך עליך להתבשר כי תשובתך התקבלה.


מלבד מה שביארנו לעיל (תשובה ז') ע''פ המבואר בגמרא (יומא פג) עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין, אם כן הרי שישנם ב' שלבים בתשובה, שלב א' שישוב האדם בתשובה ויעבור עליו יום הכיפורים, ואחר כך שלב ב' לאחר שהתקבלה תשובתו באים היסורים וממרקים.


אם כן ביסוריך לאחר תשובתך מבושר אתה כי הגעת לשלב השני המבשר כי עברת את שלב א' בהצלחה בהתפייסות בינך לבין קונך, ועתה הנך בשלב השני למרק חטאתיך.


מעוד סיבה עליך לשמוח ביסוריך, שבכאן הנך מוכיח את אמיתות תשובתך, ואדרבא, ככל שמתרבים יסורי האדם ועם כל זה נאמן הוא לבורא ומתמם עצמו עמו ואינו מהרהר אחריו, מורה הדבר שתשובתו וחרטתו היו אמיתיים, שהרי כל חוזר בתשובה לאחר ששב והודע אליו חטאתו - מצדיק עליו בפיו לאמר שאכן מגיע שיבואו עליו כל מיני יסורים ביודעו גודל פשעיו וכמה קלקל וסרח, אולם במה יוודע שפיו ולבו שווים בזה? והנה עתה כשהיסורים באים עליו בפועל מוכיח האדם: האמת היתה בפיהו כששב והתחרט והצדיק אז עליו כל מיני דינים ופורעניות או שהיתה תשובתו אז פחות אמיתית, ואם כן עכשיו כשמצדיק דין שמים עליו מוכיח את כנותו בתשובתו שאכן לא רק בפיו ובלבו הבין שמגיע לו עונש, אלא גם מצליח הוא ליישם את תודעתו זו למעשה.

   


ששאלת מדוע נולדת במצב המרחיק אותך מעבודת ה', וכגון שנולדת למשפחה מיסרת ולא עוד אלא בנוסף לכך גם מרחקת מערכי היהדות, ואלו ישנם אחרים שנולדו למשפחה חרדית ושלוה ושבכך מלאכתם נעשית בנקל?


בתשובה זו הנך נכנס למופלא ממך שנצטוינו בזה שלא לחקור ולא לדרוש, אמנם מכיון שרואה אני ששאלה זו מכאיבה להרבה מאלה השבים, אענה תשובה שיש בה כדי להשקיט את התמיהה, אולם דע שעדיין לא נגענו בפתרון השאלה, כי ענין זה מורכב בהרבה חשבונות של מעלה שאין לנו השגה בהם.


ובכן בין תבין את אשר לפניך.


כל יהודי מישראל חייב לקיים את כל מצוות התורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וזו הסיבה שהאדם מתגלגל פעמים רבות, כמובא בדברי האריז''ל, כדי להשלים בכל פעם את החסר.


ובכן בקבלת התורה עמדנו כולנו, גם הנשמות שעתידות לבוא לעולם שהיו אז ללא גוף, עמדנו כולנו על הר סיני קבלנו התורה ונסתלקה זוהמתנו. לאחר מכן בעוון העגל חזרה הזוהמה והחלה העבודה על כל יחיד ויחיד לבצע את תפקידו בקיום התורה, ומני אז התחלנו כולנו בשוה, כולנו היינו אז בדרגת שומרי תורה ומצוות. ובכן אדם ששמר עצמו ב 90% מעבירה, ונפטר לעולמו הוצרך לבוא פעם נוספת להשלים ה- 10% החסרים, ואילו אדם ששמר את עצמו רק ב- 50% מעבירה נצרך לבוא פעם נוספת להשלים ה - 50% החסרים.


לכך זה שחיסר רק 10%, יבוא בנתונים מוצלחים יותר מזה שחיסר 50% שהוא יצטרך לבוא בתנאים יותר מסובכים כי עליו להשלים יותר, וכך במשך הדורות כל אחד ואחד מתקן כאשר יתקן, אלא שעדיין מחסיר, וככל שיחסיר האדם בתיקון עצמו בבחירתו - יצטרך לבוא בפעם הנוספת במצב גרוע יותר על מנת לתקן עצמו עתה ממקום שסיים פעם שעברה.


וכן כלל זה הוא מתפרט לפרטים, שאם בפרט מסוים הנו לקוי מעט ובפרט אחר הנו לקוי יותר, מצבו יהא בהתאם לצורך תיקונו לכל פרט כפי הנצרך לו.


דורנו הוא דור של סיום התיקונים לפני בוא המשיח, ולכך כל אחד בא בהתאם להשלמת חסרונו, וכמובן שהחשבון הוא מורכב ומסובך מדורות רבים שעתה הגיעו לסיום חשבונן.


ולכן זה שנצרך לתקן הרבה בא לעולם בתוך מציאות שיצטרך להתאמצות לתיקון באופן קשה ומסובך כי עד שם ירד בבחירתו ומשם עליו להשלים חסרונו, (והארכנו בזה בספרנו ''אור לנתיבתי'').

   


מהי סבת יסורי הצדיקים?


מי לא יהיה מוכן לסבול סבל קטן על מנת להרוויח רווח גדול, הלא הגמרא (בבא מציעא פה ע''א) מספרת שבשנים שרבי אלעזר בנו של רשב''י, וכן בשנים שרבנו הקדוש - רבי יהודה הנשיא סבלו יסורים, לא מת אדם קודם זמנו, לא הפילה אשה פרי בטנה, לא הוצרך העולם לגשמים - היה שפע מים ללא גשמים עיי''ש.


אם כן הרי שלזכותם של אותם צדיקים נזקף החסד וההטבה שנעשתה עם כלל ישראל, ולזכותם יזקף כאילו וגמלו חסדים עם מיליוני אנשים, וכי דבר רק הוא?!


והוא כדוגמת ''חנינא בני די לו בקב חרובין מערב-שבת לערב-שבת'', אולם ''כל העולם ניזון בזכות חנינא''. האם לא כדאי לצדיק עסק כזה, להיות איש חסד בממדים כה גדולים שאין ביכולת אנוש להשיגם, שכל העולם יהא ניזון בזכותו - והוא ביסוריו משיגם.


ועוד דע, אף שבדרך כלל קיי''ל אין יסורים ללא חטא, ובפרט פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה ומי נקי מזה, יש לך לדעת שיתכנו יסורים ללא עוון, והם דברי רשב''י בגמרא (ברכות ה'): ג' מתנות טובות נתן הקב''ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורים ואלו הן: תורה, ארץ-ישראל ועולם-הבא.


כאן גילה לנו רשב''י סוד גדול, דיתכן שיהא אדם מדקדק במצוות וחרד לדבר ה' ויצטרך להתיסר לצורך מתנה שחפץ ה' להעניק לו. וזאת חווה רשב''י על עצמו בהצטרך לו לגלות י''ג שנה למערה ומשם לזכות לסתרי תורה, וכדבריו לרבי פנחס בן יאיר חמיו, ''אלמלי ראיתני בכך לא הייתי בכך''. וכמו כן יסורי יעקב אבינו מרוגזו של יוסף שקפץ עליו מתוך טענה ''לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא עוד מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה'', שהוא תימה גדול, וכי צרות עין יש כאן? ועוד, הלא ישנם מצוות שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא - ותלמוד תורה כנגד כולם, ומי כיעקב אבינו היותו שקדן גדול בתורה בשבתו ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר? ומלבד זה כל ימיו הרי היה איש תם יושב אוהלים?


אלא הכוונה בדברי המדרש, שכל זמן שאין די במעשיהם ובתורתם של הצדיקים להשלים את עולם הבא שלהם - אין להם רשות לישב בשלוה בעולם הזה, וכשישלימו - יזכו גם לעולם הזה, והראיה שיעקב אבינו כן ישב בשלוה 17 שנה במצרים, ולהיכן הלכה לה הטענה של ''לא דיין'' וכו'?!


לכך נשאיר את עסק יסורי הצדיקים שהוא עסק רווחי בשבילם, ואין לנו מה להתבלבל מעסק שהם נינוחים ומאושרים בו.

   


ששאלת הרי הנני חרדי לכל דבר ומשתדל לדקדק במצוות מדוע תוקפים אותי יסורים מכערים שעוכרים אותי?


ידעתי מקרוב את מצב יסוריך הנוראים, ועל כך הסכת ושמע פרט שחשוב לך מאד לדעתו.


מבואר בספה''ק ומכללם ומקורם בדברי הרמח''ל בספרו ''דעת ותבונות'' (עמ' ק''ד, ועוד בעמוד קצ''ג), וכן מרבה היה לדבר בזה ה''חפץ חיים'' שדורנו דור עקבות משיחא הוא דור של סוף החשבונות וסיבוך תמיהת: ''צדיק ורע לו רשע וטוב לו'' תהא ביתר שאת, לפי שאנו קצרי הראיה רואים מצבם של בני אדם כפי שהוא היום, ובעצם עתה מתחשבנים עם בני הדור חשבונות של דורות על דורות שעברו ועל גלגולים רבים שבאו בהם בני הדור, כך שהחשבון הוא מסובך ועמוק עמוק מי ימצאנו.


וכך היה אומר ה''חפץ חיים'': אלמלי היה האדם חי חמש מאות שנה לא היה לו שאלות על הקב''ה (מאיר עיני ישראל ח''ב).


ואתה השואל ידעתיך ואת כשוריך להיות איש שינהיג רבים אחריו ואין חכם כבעל הנסיון, לכן יש לך לדעת שנסיונותיך היום המה להכשירך למעמד גדול שתזכה לו ועוד ימים ידברו.


לכך אל תרחם על עצמך יותר מדי, קח את יסוריך כהשתלמות לקראת תפקידך בעתיד להחיות עם רב.

   


ששאלת בעניני פרנסתך שקשה היא מאד, והדקדוקי עניות המה מנת חלקך עד כי שאלה נפשך למות מרב צער.


דע כי ביסורי העוני מובא בזוה''ק שיש בהם כדי לבשר את אותם המתייסרים בכך כי הינם מבושרים לחזות בנועם ה' בהחזרת שכינתו לציון במהרה, וכנאמר בפסוק ''ואת עם עני תושיע'' (שמואל ב' כב, כח), ועוד נאמר (צפניה ג, יב): ''והשארתי בקרבך עם עני ודל''.


והאריך בזוה''ק בהרבה מקומות שאלו שיצטיינו במדת העניות ויעמדו בנסיונותיה מובטחים המה לזכות לחזות בגאולה העתידה. (את דברי הזוה''ק המלהיבים בזה הבאנו בספרנו ''עקבתא דמשיחא'' פ''ב - ''בכור העוני'').


ועוד דע המובא במדרש (שמות רבה, לא, יא): כל העניות בכף מאזנים אחת והעניות בכף שניה מכרעת את כולם, הנה לך לראות שהעניות שקולה ככל היסורים, כך שזהו תיקון יעיל ומזורז ביותר מכל התיקונים.


וזה הן מפני צער העוני עצמו והן מפני הבושה והבזיונות שסובל העני עקב עניותו להיותו שפל ומבוזה בין חברת אנשים.


ועוד דע פרט חשוב הכתוב בתיקוני זוהר שלעתיד עם ישראל יעשו תשובה, ואולם על חייבי כריתות ומיתות בית דין נאמר (ביומא פז) שתשובה ויום הכיפורים תולים ויסורים ממרקים, ובכן ככפרה על עונש המיתה של אותם חייבי כריתות ומיתות בית דין ימיר להם הקב''ה אם עונש מיתתם בעוני שיהא במקום היסורים האחרים לכפר על חובת מותם.


לכך התחזק ידידי בכל האפשר ביסורי עניותך כי אם בכך מיסרך הבורא בהכרח שזהו תיקונך דוקא, ואף שבעקבות העוני מתרפה אתה מתורה ומצוות, אל לך לחשבן חשבונות כאלו, כי אם בעיני הקב''ה נראה שבכך יהא תיקונך - עליך לקבל זאת באהבה ולהבין שאין אופן יותר טוב מזה עבורך, ואף שלדעתך אילו לא היית בעניות היית מרבה בתורה ומצוות, זהו חשבון של שקר, ויש כאן פיתוי היצר להפילך במחשבה כוזבת שכזו על מנת להעציבך ולהמרידך על הנהגת ה' עמך.

    {C}


ששאלת היאך להתגבר על סבל זה שלא זכית לזש''ק זה שנים רבות?


ברצוני לספר לך סיפור שהיה לפני כ- 80 שנה עם ה''חפץ חיים''. באו לפני החפץ חיים זוג שלא זכו להיפקד, אמר להם החפץ חיים, מי אמר שבדור שכזה כדאי בכלל להביא ילדים?!


והנה חזקיהו לא נשא אשה בשביל שלא יתאפשר לו להביא ילדים לעולם כי ידע שיהיו רשעים, שהעדרם טוב ממציאותם.


אנשים החפצים בהקמת בית ובזש''ק, דע שכל זה באמת נובע מקנאת איש מרעהו, והוא מבואר ב''מסילת ישרים'' (סוף פי''א), כי האדם - לולי קנאתו מרעהו היה די לו במלבוש שיכסהו ובקורת גג שתצילהו מהשמש והגשם עיי''ש בדבריו, כי מי ומי באמת חפץ בבנים לשם שמים באמת.


היום לצערנו אנשים רבים מאוכזבים מהנהגת בניהם, וממורמרים בהתמרמרות נוראה עד כי קצה נפשם בבניהם ממש, ה' ישמור.


ועוד הלא עיקר תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים, וכמה צדיקים קדושי עליון היו שלא זכו לזש''ק, הכי משום כך נגרע חלקם בשלמות עצמם?


ואני ראיתי רבים שלא זכו להפקד בזש''ק ובכך היה להם זמן רב פנוי, וניצלוהו לחסד, לתורה, לתפילה ולמעשים טובים הן הגבר והן האשה, כך שהחכם יכול לנצל את סבלו לכוון חיובי אחר, ובפרט בזה כאמור שזמנו מורווח לעשות מעשים טובים רבים ויכול לנצל סבל זה לריבוי מצוות.


ועוד יש לך לדעת שיש בידך לקיים מצוות בבניהם של אחרים, וכגון לתמוך בהחזקת ילדים בתלמוד-תורה להורים שמצבם קשה, או ללמוד ולעזור לילדים בבעיות קשיי למידה, וכדומה, ובכך מעלה עליך הכתוב כאילו ילדתו לזה הילד כמו שאמרו חז''ל כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו, וכמו כן כאמור מי שמחזיק בבן חברו ומסייעו ללמוד בוודאי שיהיה שכרו בכלל זה.

   


במה יש לחזק רוק ששדוכו מתעכב על מנת שיתעודד ויתחזק במצבו?


הגמרא בפסחים (קי''ג): רווק הדר בכרך ואינו חוטא הקב''ה משתבח בו בכל יום.


היש לך מחמאה גדולה מזו לרווק העומד בנסיונות קשים, ותופס עצמו בכל כוחו ומסירת נפשו לבלתי יחטא, ומי יודע כמה מתקן החוטא את עברו באופן שכזה שהנו רווק דוקא, הכי יודע האדם מה מועיל לתיקון חטאו יותר מבוראו, ואם המצב הוא כזה שהנו רווק ומחזיק במסירות נפש לכבוש תאוותיו ויצריו יתכן ויועיל לו יום כזה ברווקות כמו כמה שנים של אחר נישואין.


ואם תאמר, אכן הדבר אמת, אולם הרווק אינו חש במחמאה זו כלל ורק העצב והיגון מנת חלקו יום יום, ותוחלת ממושכה מחלה את לבו לזכות ליום בו ימצא זיווגו.


התשובה היא, וכי בשביל שאין האדם מבין בגודל ועוצם מתנתו הניתנת לו זו סיבה ללקחה ממנו?! הלא מה בכך שאין האדם מבין את הנפעל ונעשה לטובת נשמתו ע''י צערו ויסוריו, וכי בשביל שידיעתו קצרה והכרתו מעורפלת בתועלתו והצלתו דוקא במצבו של עכשיו - יקח הבורא ממנו אפשרות הצלה ותיקון יעיל ומזורז זה?!


ועוד, אדרבא, כל עצם המחמאה הנז' ניתנת לאדם שאינו חש בכך, שהרי אילו היה אדם רואה מה נפעל מיום של נצחון ברווקות, וכמה שווה לו הדבר עתה במצבו, לא היה מגיע לו מחמאה זו שישתבח בו הבורא בכל יום, אלא אדרבא, היא הנותנת, דוקא בגלל שחשוך לו מכל כיוון זה הגורם למעלתו הנשגבה שזוכה לה בסבלנותו.


וכל הטיעונים שטוען המחפש שידוכו, שהנה באם ימצא שידוך יעבוד את ה' בטהרה ובהתמדה, ומה רווח לו עתה כשהנו שרוי בנסיונות ומידי פעם אף נכשל בחטא וכיוצא, כל אלו טיעונים של התמרדות שמלמד אותו יצרו לטעון כלפי ה', כי האמת הנדרשת מזה הרווק, להתבטל ולהכנע למצבו, ורק לבקש רחמים מתוך כניעה לה' שיעזרהו, ולא מתוך טענות ותביעות.

   


האם מן הנכון להתפלל על היסורים שיסתלקו אחר שמעלת היסורים גדולה למאד ובפרט שאם נתנם הבורא, בודאי מי כמוהו יודע את נחיצותם והאם מתר לנסות לעקפם ולהשתדל לסלקם, או לשתק ולהעדיף להשאר עמהם?


מאחר ואחת ממטרות היסורים הבאים על בני האדם הוא על מנת שיצעקו לה' להושיעם, ולכך אין להימנע מלהתפלל על היסורים שיסתלקו, ואדרבא, מטרת היסורים לקרב את האדם לה' בדרך תפילה ותחינה שירגיש את קרבת ה' אחר שרחק ממנו, ולכך מיסרו ודוחקו כדי שיתעורר לזכור ולדעת את ה', וכי הוא תלוי בבורא, שלא כמו שחש עד עתה את כוחו ועוצם ידו, ואדרבא בתפילה - יסלק הבורא היסורים מעל האדם - להורותו כי הנה: ''קרוב ה' לכל קוראיו'', ובזה יסייעו להתקרב אליו.


אולם אצל הצדיקים שבמילא קרובים המה לה', ואין נצרך להם יסורים על מנת לחזק אצלם את התפילה, לאלה יתכן ויעדיפו המה להשאר ביסוריהם על מנת להתמרק ולהתנקות מכל כתם עוון, וכידוע אצל צדיקים רבים שלא התפללו על יסוריהם שיסתלקו, ואדרבא היו שמחים בהם.


ובענין להשתדל לסלק היסורים מעליו בדרך טבעית בלבד, בודאי שאין זה נכון, כי בכך מטרת היסורים לא באה על תכליתה, וכי הקב''ה מייסר אדם כדי שיקח תרופה, ודיו? או כדי שילך לרב וצדיק שיברכוהו ובכך שיסתלקו היסורים מעליו?! מה אם כן תועלת יצא לו מיסורים אלו.


לכך בודאי שלסלק יסורים העיקר הוא להתפלל ולפשפש במעשים ולחזור בתשובה שלימה, אלא שבתוספת לעיקר ובכדי שתתלבש ישועת ה' אליו בדרך טבעי - יכול ללכת לרופא. או כמו כן ילך לחכם שיברכהו, כדי למתק הדין מעליו אחר שלמד את הלקח העיקרי שהוא התשובה, ובכך באו יסוריו על תכליתן, ואם לא יעשה את העיקר שהוא התשובה, וידחק את השעה לסלק היסורים מעליו בדרך רופא או בהפצרה בצדיק שיברכהו ואכן הצדיק מתמלא עליו רחמים ומברכו, והצרה אכן יתכן ותהא מסולקת, אולם מאחר והאדם לא בא על תכליתו ביסורים שהובאו עליו, אזי יתכן אחד מב' אופנים, או שיבואו עליו יסורים אחרים להביאו לתכלית שהיא התשובה, או אם יתעקש זה ללכת בטעותו ולהתפטר מהיסורים בלא כלום, יקויים בו ''בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו'', וכיון שבא הוא לטעות מטעין אותו ויוליכוהו מן השמים בטעותו, ובזה מצבו חמור מן האופן הראשון, כאמור, שייסרוהו ביסורים אחרים, ויקויים בו ''כי את אשר יאהב ה' יוכיח'', ואילו -השני - הרוצה לטעות חסם בעצמו לעצמו את תוכחת ה'.

   


ששאלת, מרגיש אני שהקב''ה סר מעלי ועזבני, היסורים מקיפים אותי מכל צד, האשה חולה בנפשה, בעיות פרנסה וכו' ממש מכל כוון אני נתקף ביסורים.


דע ידידי, שהקב''ה לא סר מעליך, אלא סר אליך, עתה זה זכית שהתפנה - כביכול הקב''ה אליך לטפל בבעית נפשך כי הגיע תורך זה עתה להשיבך על כנך ולהביאך לחיי עולם הבא שנקנה ביסורים.


''ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני'', אכן תקופות קשות עוברות על כל אדם, יש אדם שהתקופה הקשה שלו היא ברווקותו, ויש מיד לאחר נישואיו, ויש בזמן מאוחר יותר, בכל אופן כל אחד עובר תקופה מסויימת שממנה הוא נבנה וממנה הוא מתחשל ללמוד לִקְחֵי מוסר ואמונה לכל חייו ממש.


ודע, שלעולם משאיר הקב''ה פינת בחירה לאדם גם במצבים שלכאורה מאלצים לאין מנוס מאשר לנוס לה' בלבד, מכל מקום לעולם משאיר הקב''ה פינת בחירה שיפרוק האדם את מטען דכאונו בדרכים שליליים של קלות ראש בילויים מראות אסורות וכדומה.


האלקים חשבה לטובה, והאדם לא מבין זאת, העולם נוה התלאות, העולם הזה לא נועד לעונג מלבד להתענג על ה', הנורמלי הוא שהאדם יסבול בעולם הזה כדרך הסובל בנסיעה עד למטרה, שבדרך נסיעתו אין מצבו בנוחות ובלוקסוס, ואדרבא, המחדל וההזנחה הגדולה היא לאדם שחי בעולם שהוא פרוזדור ואינו אלא שלב נסיעה לחיי נצח, וזה חי בו בשלמות הנוחיות ובבזבוז עד שבא לידי היסח דעתו ממטרתו, וחי מבלי התבוננות לאן פניו מועדות שזה שיגעון גמור.


וכמה אם כן חסד ה' יש כאן כשהקב''ה מעורר לאדם להזכירו את יעדו ולאן פניו מועדות באמת, אם כן הוה אומר כי הקב''ה סר אליך ולא סר מעליך.

    {C}


ששאלת כיצד לחזק את בטחונך בה', אחר שעם כל השתדלותך בפרנסה העניות רודפת אחריך.


עיקר עבודת דורנו זה בעקבות משיחא הוא האמונה שביאורה למעשה הוא הבטחון, וכמו שהסביר החזון איש: האמונה - הלכה, הבטחון - הלכה למעשה.


ובכן, כדי ליישם את האמונה שהיא הידיעה הברורה שבשכל - הוא לנהוג בבטחון בה' למעשה ולהשליך יהבנו עליו.


וביאור הבטחון הוא, כמו שהסביר החזון איש בספרו אמונה ובטחון, וכן הוא בספר שומר אמונים. שיתרצה האדם בהנהגת ה' עמו, ולא יזעף ולא יזעום על ה' חלילה, מתוך אמונה שכל דעביד רחמנא לטב, והכל בהשגחת ה' לטובה עליו, ויקוה לטוב תמיד מתוך אמונה שאין מעצור לה' להושיע בין רב למעט, ובזה ממשיך על עצמו חסדים גדולים.


וראה בספרנו ''בעקבתא דמשיחא'' פ''ב - בכור העוני, דשם ביארנו בשם הזוהר, שהעומד בנסיון העוני מתקן נשמתו באופן שתעלה למקום גבוה יותר מאשר ממנו חוצבה, והוא פלא!


כך שעיקר חיזוק בטחונך בה' צריך שיהיה בכך שתשלים עם מצבך, ואם תתבונן במעלות היסורים תזכה אף לעיתים להיות בשמחה מיסוריך, ובשמחה זו שהיא בעצם הבטחון בה' - זה עצמו יסובב שישפע עליך חסד כי זו סגולת הבטחון להמשיך חסד על הבוטח ואף שכשאינו ראוי מצד מעשיו, כמובא בילקוט שמעוני על הפסוק בתהילים (תהלים לב, י): ''רבים מכאובים לרשע'', וסמיך ליה - ''והבוטח בה' חסד יסובבנו'', דאפילו רשע ובוטח בה' - חסד יסובבנו.


ואילו זה המסלק בטחונו מה' ובוטח בזולתו, כבר כתב עליו החובות הלבבות בתחילת ''שער הבטחון'': המסיר בטחונו מהאלקים ובוטח בזולתו - מסיר האלקים השגחתו מעליו, ומניח אותו ביד מי שבטח עליו.

    {C}


כיצד יש להקל את החיים כשמלאים המה ביסורים, וגם נמנע מלעסק בהם בתורה ומצוות?


איתא במדרש (ויק''ר כט, א): אדם הראשון יצא בדימוס (זכאי) בדינו, אמר לו הקב''ה אתה סימן לבניך, כשם שעמדת בדין לפני היום (ר''ה) ויצאת זכאי, כן בניך עתידין לעמוד בדין לפני ביום זה ולצאת בדימוס.


והוא פלא.


היאך יצא בדימוס, והלא נתקלל בזיעת אפך תאכל לחם, קוץ ודרדר תצמיח לך וכו'.


ותירץ משגיח ישיבת קול תורה רבי גדליה אייזמן שליט''א תירוץ נפלא מאד, שהדימוס הוא עצם זה שהוא לא מת! שהרי הקב''ה אמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות! והנה יצא בדימוס ולא מת. ואף שחייו נגזרו להיות חיי מרורים, עם כל זה סוף סוף הוא חי.


והוא מה שאמרו חז''ל (איכ''ר ג' לב) ע''פ ''מה יתאונן אדם חי'' - דיו שהוא חי, די לאדם שהוא חי, זהו כבר הפרס והזכיון הגדול ביותר.


אומר היה ר''א לאפיאן בשם הסבא מקלם, כדאי לו לאדם צער הריון אמו וצער גידולו, וצערו שלו כל ימיו ביסורים, בשביל פעם אחת שיענה ''אמן'' בחייו, וכל שכן אמן יהא שמיה רבא, וכל שכן דיבור של תורה.


אם כן כמה יש לאדם לראות עצמו מאושר בחייו אחר שיש ביכולתו לעשות - ואפילו משהו בתורה ומצוות ואפילו במעט מן המעט.

   


היסורים נועדו לעורר את האדם לתשובה, אולם בשעת תקף היסורים, הרי שאז האדם מבלבל וטרוד ביסוריו, ולאחר סלוקן של היסורים כבר נשכח המוסר שהיה צריך להלמד על ידם, מה העצה להפיק מהיסורים את לקח מטרתן?


שאלה זו שאל הרש''ז מקלם (''מכתב מאליהו'' ח''ב 228) ותשובתו, שעל האדם קודם היסורים - כשדעתו מיושבת עליו, יצייר אז את היסורים העלולים לבוא ויהא מוכן ליום בואם, וכמו כן לאחר סילוקן שכמו כן חזר לישוב דעתו - ישוב להתבונן בהם וישאיר בלבו את רשמי היסורים שישארו בו בגדר רשימו, ותמיד יתבונן ביסוריו שתקפוהו בימים עברו, ויזכור כמה סָבַל והתייסר מן השמים ביסורים קשים לעוררו על עוונותיו שישוב אליהם, וִישַׁחְזֵר במוחו כאילו זה עתה סובלם, ויתעורר עתה לשוב.


וסיים שם הרב ''מכתב מאליהו'':


אין עצה אלא להשתמש ברשמי העונש הנשארים בזכרון, ולהחיותם תמיד בציורים חיים, ובזה יקדים פני הרעה, ובהתרגלו לזה, יוכל להתבונן וללמוד את לקחי היסורים ומטרתן- גם בבוא העת שיהא מותקף מהם בפועל, חלילה.

   


אמרו חז''ל (בבא קמא ס' ע''א): ''כיון שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבדיל בין צדיק לרשע'' והוא פלא, וכי קוב''ה עביד דינא בלא דינא?


משיב על כך ה''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 86) בשם הרש''ז, והנה לך דבריו:


וכן מצאנו בדין שמים: ''צדיקים נתפסים בעון הדור'' (שבת לג:), וכן ''כיון שניתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין כו''' (ב''ק ס.). וכתב הרש''ז שאין הכוונה שהמשחית מעניש יותר מהנגזר, אלא כיון שהדור מקולקל יש צורך לדון את הצדיק בכל חומר הדין אף על עבירות קלות שהוא עשה, אולי יראו אחרים ויקחו מוסר וילמדו קל וחומר על חטאי עצמם. הרי אנו בעינינו ראינו איך הוציאו להורג, בתוך המון רבבות ישראל, צדיקים וקדושים גדולי הדור ועמודי התורה הי''ד, וכי ח''ו עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא (ברכות ה:), אלא שהשעה היתה צריכה לכך, להעניש בכל חומר של מיתות משונות ר''ל עבור חטאים דקי דקים של צדיקים, כדי שהנותרים ישמעו וייראו ויפחדו מתוקף הדין כנ''ל.


ואפשר עוד ליישב זאת ע''פ דברי הגר''י סלנטר זצ''ל (תנועת המוסר ח''א עמ' 284): ''אם מדברים בבית המדרש בקובנא לשה''ר - מחללים בפריז את השבת, אם מתבטלים מתורה בקובנא - סטודנט בגרמניה רוצח את חבירו''! הרי שכשהצדיק נכשל בחטא קל גורם בכך פשע חמור במקום אחר, וכשניתן רשות למשחית לחבל ברשעים נכללים עמהם הצדיקים שגרמו בחטאם הקל להרשעתם של אלו הרשעים.

    {C}


אדם שהיה במצב סכנה שרחפה עליו ולבסוף נצל ממנה, ממה נפשך, מאחר ונצל לבסוף אזי מלכתחלה לשם מה באתה עליו הסכנה, ואם היה ראוי לאסון למה נצל ממנה?


הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 236) מגלה לנו שכאשר מרחפת על האדם סכנה שיש צד שתבוא עליו, צריך לדעת שהנו בקטרוג על סכנה זו מפני עוונותיו, וזו התראה להתרות בו שלא יבוא לידי עונש, אלא שיש עליו מלאך מליץ ואפילו אחד מני אלף שמלמד עליו זכות לבטל הגזירה מעליו, כך שאף שלבסוף לא נתבצעה הגזירה מ''מ מראים לו משמים ששייך הוא לקטרוג זה על מנת לעוררו לשוב בתשובה, ולהרבות בפרקליטים שהמה תשובה ומעש''ט.


והקב''ה מיטיב עם האדם כדי שישוב מתוך ההתראה קודם בוא העונש עצמו, לפי שאם יביא העונש עליו קודם ההתראה יש חשש שיתמרמר ויזעף לבו על הנהגת ה' ומחמת צערו יטיח דברים שלא כהוגן, ועוד כשהאדם ביסורים קשה לו לשוב, אחר שאינו מרוכז לתשובה אלא ראשו ומעיינו ביסוריו.


ועוד, העושה תשובה כשיסוריו פגעו בו זוהי תשובה מחמת היסורים שהכריחוהו לשוב. ואין בזה בחירה אלא מוכרח הוא, ואין בזה תיקון לבחירה הרעה שחטא, משא''כ זה השב בהתראה, שב הוא מבחירת לבו החיובית ומעצמו מתעורר הוא לשוב בתשובה, ובזה מתקן את בחירתו ברע, שכנגד שבחר ברע הנה עתה בחר בטוב ושב עוד קודם בוא היסורים עליו מכח בחירתו הטובה, וזו עיקר התשובה והתיקון.

   


לפי המבאר לעיל שהקב''ה מקדים התראה למכה כדי שישוב מחמת ההתראה ולא יצטרך למכה, א''כ מה טעם ליסורי הצדיקים השבים לה' כבר בעדן ההתראה, ועם כל זה מתיסרים המה ולפעמים אף ביסורים קשים?


על כך משיב הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 238):


הנה יש עוד ענין ביסורים עצמם, והוא שייך אפילו אחר הלימוד והתיקון שבא מההתראה דהיינו, מראיית האפשרות של יסורים. יש למודים בבחינות תחתונות ויש למודים בבחינות עליונות. הבחינה התחתונה היא הלמוד להמנע מהחטא ולתקן את מה שעיות. ואם לומד מראייתו את האפשרות ליסורים, כבר תיקן בכך מה שבאו היסורים ללמד. אבל הבחינה העליונה שהיא הטהרה שמשיגים הצדיקים אינו אלא ע''י היסורים בפועל, שבכך נעשה זיכוך וליבון האדם מכל רשמי חטאיו וחומריותו. לדרגות יותר דקות ויותר עליונות ברוחניות זקוקים לזכוכים נוספים וחמורים יותר. ובגדר זה נבין את הענשים החמורים והסיגופים הקשים של בעלי תשובה. וזהו גדר יסורין של אהבה - באים לזכך את האדם אפילו מבחינות של ''צלו של גוף''. ולקרב לבבו לאהבה את השי''ת. לזה צריך להרבות בכבוס ומירוק ע''י יסורים ממש. אצל צדיקים אלו שמתיסרים יסורים של אהבה הרי אין סכנה שמא יבואו לבעיטה ביסורים, ואדרבא ע''י יסוריהם הקשים זוכים לעלות למדרגות רמות וגבוהות.


נמצאנו למדים שיש ג' מדרגות בקבלת יסורים:


א. יש אשר נתעורר רק מהיסורים עצמם לתקן חטאינו, כדרך הכתוב ''ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים ל''א).


ב. למעלה מזה אשר נלמד לתקן את עצמנו ממה שנראה את האפשרות ליסורים.


ג. עבור זה שכבר תיקן נפשו עד כמה שידו מגעת, היסורים בפועל מוסיפים לו זיכוך וטהרה, לקרבו להשי''ת לדבקות שלמה בלי חציצת החומריות.


''כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין'' (ברכות ט''ז:). מראים לנו אפשרויות נוראות של יסורים ח''ו, הן מה שנוגע לפרט, והן מה שנוגע לכלל ואיך עינינו טחו מלראות. אם ח''ו במצב זה לא נתעורר לתשובה, להתחזק בלמוד תורה וביראת שמים, ולא נלמד מה שרוצים ללמדנו מהשמים ע''י צרות של עיקבתא דמשיחא - מה תהיה תקותנו? ה' יאיר עינינו ויסייענו לתשובה.

    {C}


הסברנו לעיל שלצדיקים המתיסרים - יסוריהם מביאים אותם למעלות ומדרגות נפלאות, האם זו יכולה להיות נחלת כל יחיד להתעלות דוקא מתוך היסורים, ומה הם התנאים לכך?


כל אדם יכול להזדכך ולהשיג גילויים באחדותו יתברך ולהגיע לדרגות גבוהות, והוא באם יקבל יסוריו על פי ג' תנאים המבוארים בדברי הרב מכתב מאליהו ח''ג עמוד :240-247


הנה, כדי שיוכל האדם לבוא ע''י היסורים לידי אחיזה בחכמה העליונה הנסתרת שהיא השגת גילויי אחדות הנהגתו ית' השלמה - שהכל בא רק ממקור החסד - צריך שיקויימו שלושת התנאים דלהלן:


א. שיאמין האדם שהשגחתו הפרטית ממש בכל; שאין שום מעשה, והכנה למעשה והכנה דהכנה וכו', שאינם נגזרים מהשמים, כאמרם ז''ל אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:).


ב. שיתברר לו שמשפטו ית' אמת לאמיתה עד הנקודה הדקה שבדקה, הכל ממש כפי מה שמגיע לאדם עפ''י הדין המדוקדק והמוחלט.


ג. השגת ''כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד'': שיאמין בלבבו שכל מעשי השי''ת עמו הם טוב ממש - תכליתם וכוונתם רק טובה לאדם, אף שאינו משיג תמיד מהו הטוב הטמון בהם. אמנם כבר ביארנו ששלימות השגה זאת היא למעלה מבחינת העוה''ז, כמו שאז''ל בפסחים (נ.) שבעוה''ז צריכים לברך על הרעה ''ברוך דיין האמת'', כי כאן עדיין מרגיש האדם שהכאבים והיסורים רעים עבורו, ושיא השגתו הוא להצדיק עליו את הדין, ורק לעתיד לבוא נוכל לברך גם על הרעות ''ברוך הטוב והמטיב'' בהשיגנו את פנימיות כוונת הנהגתו ית' ואחדותה, ובראותנו כיצד היה הכל אך לטובה.


אך אם האדם איננו יכול להשיג עתה את החכמה העליונה - להבין מה שיתגלה בסוף, שהכל הוא רק חסדיו יתב' - יכול הוא לקבל אחיזה בה על ידי דבקותו בחכמה העליונה. הנה עצם ההשגה שכל הנעשה עמו הוא אך לטובה, בין אם יבחין בטובה ההיא או לא, הינה בחינת יראת שמים שענינה התבטלות למה שלמעלה מהשגתו. כתיב (תהלים קי''א) ''ראשית חכמה יראת ה''' - היראה היא ''ראשית חכמה'' בהיותה הפתח והראשית לדבקות בחכמה העליונה. לכן ההתבטלות שבקבלת יסורים באהבה - ההכרה שהכל ודאי לטוב - נותנת לו דבקות ואחיזת-מה באור החכמה העליונה הטמונה בהנהגת השי''ת עמו.

   


מה העצה באפן מעשי להצליח לקבל בסבר פנים יפות דין שמים ולהצדיקו באפן הראוי?


רבותינו לימדונו שהאדם אינו יכול לפצל אישיותו, ולמשל, אמרו חז''ל: ''כל הכופר בטובתו של חברו סופו כופר בטובתו של הקב''ה'', דהיינו לא יתכן שיאמר אדם כלפי בני אדם אהיה מתנכר ומתכחש לטובתם כלפי, מבלי הכיר להם טובה כלל, ורק כלפי הקב''ה אהיה מכיר לו טובה כראוי על כל טובותיו.


לא יצליח האדם בכך, כי מאחר ואישיותו מקולקלת לכפור בטובתם של בני אדם בוודאי סופו הוא שיכפור בטובתו של הקב''ה, הרי שההתחלה צריכה להיות עם בני אדם בתחילה, ומהנהגתו כלפי בני אדם יבוא לשלימות כלפי הקב''ה.


וכיוצא בזה לגבי ענוה, לא יתכן שיאמר אדם כלפי בני אדם אנהג בגסות רוח ובגאוה, ורק כלפי הבורא אהיה שפל ברך וענותן. לא יעלה הדבר בידו, כי אם ירגיל עצמו כלפי בני אדם להיות גס רוח כן יהא כלפי הקב''ה, וכמו שכן יראה הרואה באיגרת הרמב''ן בדרכי קנית הענוה שמתחיל הוא כלפי בני האדם עיי''ש, א''כ גילו לנו חז''ל שהתהחלה צריכה להיות מההנהגה עם בני אדם ומכך יבוא לנהוג גם כלפי הקב''ה.


ולעניננו ענין האמונה. נצטוינו בתורה ''בצדק תשפוט עמיתך'', ולדעת הסמ''ג (מצוה קו) והסמ''ק (מצוה רכה) ומקורם ברמב''ם (עשין קע''ז) כוונת מצוה זו לדון כל אדם לכף זכות, ולמצוא לעולם צד זכות גם כאשר נראה הדבר נוטה לחובה, והיינו לאדם שהנו בחזקת כשרות כמבואר בח''ח (כלל ג' סעי' ז-ח), וכשירגיל עצמו בזה לראות תמיד שחברו לא נתכון לרעה, ויצדיקנו על הצד הטוב, בהרגל הנהגה זו כלפי בני אדם כן תהא הרגל הנהגתו כלפי הקב''ה להצדיק דינו ומשפטו, ולהאמין שבודאי כונת הנהגת ה' עמו לטובה.


והוא עצה נפלאה לתכלית זו לראות שהכל לטובה שהוא יסוד אמונתנו ועליה באנו כתכלית בעולמנו, להתחיל עם בני אדם לדונם לזכות ולראותם בעין חיובית ומצודקת, ומכך יזכה לאמונה השלימה בבורא שהכל לטובה.


ועוד אמור יאמר: אם הורגלתי לדון בני אדם - יצורי חומר - לזכות, על אחת כמה וכמה כלפי הבורא בוודאי יש לי לראות רק זכות בהנהגותיו.

   


כלל מפרסם ומצדק ישנו, והוא, שאין הקב''ה מביא נסיונות על האדם אלא אם כן יכול הוא לעמד בהם, האם כשם שהדבר אמור בנסיונות כן הוא לגבי היסורים שאין באים על האדם אלא אם כן יוכל האדם לעמד בהם?


יש לדעת שבוודאי כלל זה הוא בין בנסיונות בין ביסורים והוא פשוט, אלא שבשניהם לא בהכרח שנבחין בכך בעין, ונבאר הענין.


אדם שנכשל בתאוה או מדה רעה מסוימת, ושב הוא בתשובה, ומקבל התעוררות גדולה שלא לשוב לחטא הזה עוד, ובטוח הוא בהארת פני ה' עליו שישמרהו מחטא זה, והנה לימים קופץ עליו רוגזו של היצר וכמעט שלאונסו נכשל הוא בחטא ההוא, ואינו מבין מדוע, הסברנו כמה פעמים בשם הרב ''צדקת הצדיק'' (אות קנט) שהוא מפני קטרוג השטן על תשובתו של זה שעדיין אינה מוכיחה כראוי את עומק תשובתו, והנצרך הוא שייתנסה שוב, ובהחלט יתכן וגם יפול שוב, ובזאת יבחן אם חרטתו אמיתית, והוא באם יקום מנפילתו ולא יתפשר בחטאו לחצאין או לשליש, אלא יקום ממנו לגמרי, כך שהנפילה באמת היא באשמתו לסיבת הקטרוג הצודק המקטרג על תשובתו, אולם לפי הנראה לעין היא לאונסו והוא כאמור לצורך המבחן.


וכמו כן לענין היסורים, אכן רואים אנו שפעמים באים יסורים קשים על האדם, ובאותה שעה אף נטמטם מוחו מהאמונה הבהירה, כך שהיסורים מקבלים משנה תוקף להכביד עליו ולמוטטו, באופן שאין ביד האדם כח להחזיק מעמד ביסוריו כלל, וכמו אדם שנולד נכה ברגליו, או בעל מום אחר קשה, ובשביל כך כמו כן הוא נכה רוח מלשאת סבלו, שלפי הנראה לעין הוא דבר שאין ביד האדם לעמוד בו, והענין הוא כמבואר בספר ''מכתב מאליהו'', שיש סוג יסורים כאלו שיתכן והם בהסכמת הנשמה קודם רדתה לעולם, ואולי אף לפי דרישתה כידוע מדברי הח''ח, שישנם נשמות שחטאו, ונגזר עליהם לבוא בגלגול, ומחמת פחדם שם שמא יפלו בחטא כבראשונה לסיבת היותם עשירים ובריאים וכיוצא, דורשים להוולד בעלי מומים וכיוצא, ומאיזה סיבה מתקבלת בקשתם וכך נולדים בעלי מומים, וזהו תיקונם לשאת את סבלם באשר יוכלו.


וכבר לימדונו חז''ל שאין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואין אדם נתפס על צערו. אלא שיש לדעת, שגם אם לא יענש האדם על הטחתו דברים כלפי מעלה מתוך צערו ואף אם יזכה שיתנקה ויתכבס מחטאיו ביסורים אלו, אולם מאד קשה שיזכה למעלות ומדרגות שזוכה להם זה המקבל יסוריו באהבה, שמתעלה למאד מאד ביסוריו למדרגות נשגבות ונעלות.


לסיכום, לעין נראה לנו שמתנסה או מתיסר האדם מעל לכוחותיו, אולם אליבא דאמת כך הדין בצדק ומשפט לבא עליו יסורים ונסיונות אלו מחמת חשבונות שמים עמו המצדיקים עליו מצב זה.

   


רבים שואלים לנפשם למה אני סובל? והלא לולי סבל זה הייתי מביא להקב''ה שפע רב של קדשה תורה ומצוות, ועתה מה ומי יוצא מרוח מסבל זה?


אצל הקב''ה אין ''עיסקות'', הקב''ה חפץ בשלימות ותיקון כל אדם בפרטותו, אין שייך לבוא להקב''ה בטענה ולומר לו, אם תתן לי פרנסה כראוי, אזי אלמד יותר תורה.. אעשה יותר חסד... אם תעזרני למצוא זיווגי אני אבנה לך בית קדוש וטהור ואנהג בקדושה יתרה וכו', אם תרפאני רפואה שלמה אזי ארוץ לעבדך, ואם תחכימני אחדש חידושים ואלמד תורה בשקידה יותר וכיוצא, אכן יש להתפלל ולהתחנן אולם לא ''לטעון'', כיון שאין האדם ידוע מאומה היאך יגיע לשלימותו, ולכך אם רואה האדם שנוהג עמו הקב''ה עתה להיות במצבים מסוימים, ולחיות בתנאי חיים כפי שהוא חי עכשו, בהכרח שרצון ה' שיעבוד לו זה האדם בתנאים אלו דוקא, ולא ישתמט לברוח לתנאים אחרים.


למשל, הרווק שטורח למצוא זיווגו ואינו מוצאו צריך שיבין, עתה, חפץ ה' שיעבדהו זה במצב של רווקות, כך רואה חכמתו יתברך שטוב לו לזה האדם, ובזה יבוא על תיקונו ושלימותו, ואף שבשל כך נסיונותיו קשים ומפרכים ותוצאות הצלחותיו דלים, יאמין כי שווה לו לאותו אדם מצבו של עתה כי כך רואה הקב''ה בחכמתו שטוב לו.


וכן אם מצבו עתה בעניות או בחולי, אין לו להשתמש בטענה: רבש''ע, אם יהא מצבי באופן אחר אעשה לך כך וכך ואביא לך כך וכך... הקב''ה לא צריך ולא חסר לו מי שיביא לו מה שחושב האדם להביא לו, הקב''ה צריך אותך באשר אתה עתה דוקא, כי הקב''ה חפץ בתיקונך שלך, ואם רואה הוא לנכון שזה הטוב בשבילך עליך להסכים להתרצות ולא לבוא ולנסות להישמט ממצבך בטענות ודרישות.


וכאמור שטענות שכאלו מלמד השטן את האדם לטעון אותם על מנת ליצור אצל האדם ''מרד'' על הנהגת ה'.

    {C}


רבים יתמהו על פשר יסורי הילדים הקטנים - הנולדים בעלי מומין או עם חלי - שטרם חטאו עוו ופשעו, על מה הגיע אליהם כזאת?


הסביר זאת בטוב טעם הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 277) דיש פעמים שהמתיסר נסיונו הוא לעצמו, דהיינו מטרת הנסיון הוא למתיסר בעצמו, היאך יקבל היסורים שבאו עליו, האם יקבלם באמונה ובסבר פנים או לאו. אולם פעמים שהיסורים של האדם המה לנסיון לסובבים אותו ולא לעצמו, וכמו יסורי הקטנים, שמצד עצמם יש להקב''ה בודאי חשבון עמהם מדוע נצרכו המה לשמש ''כלים'' לנסיון לסובבים אותם וכגון להוריהם וקרוביהם. דהיינו שהמה יהיו האפשרויות (כלים) להביא את הסובבים אותם לנסיון אמונה ובכך יזכו כולם, גם הסובבים אותם באם יעמדו בנסיון, וגם הקטנים עצמם להיות שבסבלם זה שימשו כלים לצורך תכלית בריאת האדם בעולם שהוא הנסיון - יבואו בכך על שכרם לזכות לעוה''ב. ולה' הנסתרות מי יהיה לשם הכלי לנסיון האמונה כדוגמת הקטנים, ומי יהיה המתנסה בעצמו כדוגמת הסובבים את הקטנים הללו דהיינו הוריהם ובני משפחתם.


והנה לך דבריו הנפלאים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 278) בזה:


במאמר ''צדיק ורע לו'' (ח''אעמ' 21-22) שאלנו ''למה יש מי שנולד חולה..? ויש גם שמחלתם ירושה להם מאבותיהם, למה עשו להם ככה מן השמים?'' וכתבנו שם שכך סידר השי''ת בחסדיו שכל אחד יש לו נסיון משלו שהוא תכלית חייו בעוה''ז, ונסיון כל אחד שונה מזה של חברו ובזה מתרבה שכרו ותענוגו לעתיד לבא, עיי''ש. ויש להוסיף: קטן שנולד במחלה תורשתית, יסוריו הם נסיון להוריו ולסביבתו. כי אף שרוב בני אדם באים לעולם כדי שיזכו בבחירתם הם, לפעמים יש שתכלית ביאתם לעולם היא להיות כלים לבחירת אחרים. וכדאי הוא לאדם לסבול בעוה''ז בהיותו כלי לגילויים של אחרים, כי תכלית ביאתנו לעולם הזה, על כל סבלו וקשייו ומכשולותיו, הרי ידוע שהיא כדי שלא נתבייש לקבל כל השכר העצום המוכן לנו לעוה''ב כמתנת חנם, שאז יהיה בבחינת ''נהמא דכיסופא'' (עי' מגיד מישרים פר' בראשית) והשכר ינעם לנו עוד הרבה יותר בידענו כי שלנו הוא (עי' ח''א עמ' 22). מי שסובל בעוה''ז, די בסבלו לבד למנוע ממנו ''נהמא דכיסופא'' זה, אף שלא היה שייך לבחירה כלל, אבל סוף סוף גרם לגילוי בהיותו בבחינת ''כלי'' לגילויים של אחרים שעמדו בנסיון סבלו של זה הקטן, והאמינו בה' לקבל דינו באהבה, או להתנסות בנסיון ביטול תורה ותפילה, וזה הקטן היה הגורם לכך, ובזה תיקונו גם של הקטן עצמו... עיי''ש.


קטנים הרי הם בבחינת כלים לבחירת הוריהם. ויש לאב לפעמים נסיון דק מאד כשיש לו ילד קטן, כי לפעמים צרכי הילד עומדים בניגוד לחיוב תלמוד תורה (או שאר מצוות) של האב. כמובן, אם יש צורך נחוץ שיטפל בילד הרי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה, דהוי מצוה שאי אפשר לעשות ע''י אחרים. אבל יש מקרים שאין בזה צורך כל כך ויהיה בזה ביטול תורה לאב אם יעדיף להתעסק בזה במקום להמשיך בלימודו... ומצד הילד כדאי הוא לו לסבול בעוה''ז כיון שעי''ז גרם לגילויים של אחרים, כמו שכתבנו לעיל. כי כמו שאדם קונה חלקו לעוה''ב ע''י תורה, כך יש לו קנין ע''י יסורין בהיות היסורין בבחינת כלי לגילוי כבודו ית'.

   


היאך יש להתיחס ליסורים הבאים על האדם?


לאדם נדמה שתכלית היסורים המה בשביל היסורים עצמן שייסרו את גופו ויענוהו ובכך מתכפר לו בעצם היותו סובל ומתענה, ועוד חושב הוא שלכך נועדה התפילה להציל מן היסורים שתכליתן לייסר את החוטא, הרי שהיסורים המה המטרה, והתפילה הינה אמצעי להסרת היסורים אולם ונהפוך הוא, היסורים נועדו לאמצעי בלבד, והוא לצורך המטרה שהיא התפילה. היסורים שבגוף נועדו לקשר את הנפש עם בוראה, לחוש את תלותה בו בלבד, ובשביל שהאדם ריחק עצמו מה' ונצרך שיתקן זאת בכך שיתקרב לה', אזי באים היסורים, כדי שבאמצעותן יתעורר האדם בכך שמעתה יהא נאלץ להתקרב לה' ולחוש את תלותו בו, ובכך יתקן את ריחוקו ממנו.


כשהאדם ביסורים עולמו חשוך עליו, ופחדו גובר להיותו חושב שהנה ומן השמים החליטו לכלותו ולהאבידו. וזו טעות ושקר, עצם הצרה נועדה לרווחה ולקירוב.


וכדי שהדברים יובנו היטב נביא קטעים קצרים נחוצים מאד מדברי הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמודים 282- 284):


מכאן רואים שאין נכון לחשוב שהקב''ה מביא יסורים מפני שיש צורך ביסורים עצמם, והתפילה באה רק להציל מן היסורים. אינו כן, אלא יתכן שתכלית היסורים - התפילה. [וכן מצאנו בגמרא (יבמות סד.) ''מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתן של צדיקים''.]


אומרים בברכת גבורת גשמים ''מלך ממית ומחיה [ועי''ז] ומצמיח ישועה'', כי הצרה עצמה היא צמיחת הישועה, והיינו כשמקרבת אותו לרוחניות. וזהו שאמרו ז''ל בסליחות ''ממכה עצמה מתקן רטיה''. וזה מה שאמר דוה המע''ה ''טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך'' (תהלים קיט, עא).


והאדם אינו יודע סוד זה וחושב שהקב''ה רוצה להרע לו ח''ו, ואינו כן אלא הכל לטובתו. מי לנו גדול מיעקב אבינו ע''ה, וכשרצו לקחת ממנו את בנימין אמר ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'' (בראשית מג, ו). ואז''ל ''... אמר הקב''ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי! דהוא אמר (ישעי' מ, כז) ''נסתרה דרכי מה' ומאלקי משפטי יעבור'' (ב''ר צא, י). ולא היא, כי השי''ת משגיח תדיר וכל מעשהו רק חסד. (עד כאן ע''פ דברי ר' ירוחם זצ''ל ממיר בשם רש''ז).


וכן הבינו חז''ל את הפסוק בנבואת מיכה (ז, ח): אל תשמחי איבתי לי, כי נפלתי - קמתי כי אשב בחשך - ה' אור לי.


כי אמרו ז''ל (ילקוט שמעוני מיכה תקנ''ח): ''אל תשמחי וגו'... כי נפלתי קמתי: ... מתוך כעס - רצון, מתוך רוגז - רחמים, מתוך צרה - רווחה, שנאמר (ירמיה ל, ז) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע; מתוך ריחוק - קירוב; מתוך נפילה - קימה; מתוך אפלה - אורה...''. והיינו כנ''ל, שהצרה עצמה היא צמיחת הישועה מבחינה רוחנית ושם בילקוט (תקנ''ז): ''כי אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג, ו):... מעולם לא הכיתי אומה ושניתי בה, אבל אתם בני ישראל לא כליתם, שנאמר (דברים לב, כג) חצי אכלה בם - חִצַי כָּלים והם אינם כלים. וכך אמרה כנסת ישראל (איכה ג, יב): דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ, למה הדבר דומה לגבור שהיה מעמיד הקורה והיה מורה בה חצים, החצים כלים והקורה עומדת. אף כן ישראל, היסורין כלים והם קיימים. לכן הוא אמר (דברים כט, ט): ''אתם נצבים היום כלכם''. הרי שלכנסת ישראל אין כוונת היסורים לכלות ח''ו, כמו במורה חצים למטרה שאין הכוונה להרוס את המטרה.

   


היאך יגיע האדם למדה זו של קבלת היסורים בשמחה?


כשידע האדם שהיסורים אינם מטרה לעצמן אלא אמצעי לעבוד את ה', וביסורים אלו כשהוא מקבלם באמונה בא הוא על תכלית היסורים והנו עובד ה' ועושה נחת רוח ליוצרו, וביסורים אלו גופא הינו מתעלה ומזדכך, כי בכל הארת פנים שמאיר הוא ליסורין ומקבלם בסבר פנים יפות מבטא הוא את אמונתו בצדקת בוראו, שהנו דן בצדק ובחסד, ומצליח לכוף את רצונותיו ולבטלם לרצון ה', ולחוש שבכל רגע ורגע מיסוריו הנו פורע חובותיו ובפרט כאשר מאיר הוא פנים ליסוריו, הרי שהוא אז עובד ה' גדול ביסורים אלו, ויכול הוא שיסורים אלו יביאוהו לשמחה עצומה בה' בהיותו חש שהוא מזדכך בכל רגע מחלאת עוונותיו, מתיש ומכה בחומריותו שהביאתו לעבירה. והנה עתה ביסוריו תש כח הגופני והחומרי שהביאו לעבירה. רואה הוא את הבורא בתורת רופא רחמן המנתחו כאב אשר ינתח את בנו לרפאותו, שנעשה זאת בתכלית הרחמנות, ויודע שניתוח זה נצרך לו לנכות ולחסוך ממנו יסורים נוראים לאין שיעור לעוה''ב, כי עוה''ז הוא מעט המחזיק את המרובה ומעט יסורים בעוה''ז מנכים לאדם יסורים לאין שיעור מהעוה''ב, ובפרט כשמקבלם באהבה ובאמונה, אם ישריש מחשבות אלו בלבו לא מבעיא שלא יבעט בהם חלילה, אלא אף ישמח ויתענג עליהם.


כי בהשרשת מחשבות אלו יתברר לו, שהיסורים אינם משדרים לאדם ריחוק דחיה ומיאוס, אלא אדרבא קירוב ואהבה - את אשר יאהב ה' יוכיח. ויאמין שהיום הוא רק שמחה מתוך אמונה, אולם לעתיד ישמח ביסוריו שבאו עליו מתוך ראיה, שיראה בעין השכל בבירור מה פעל ומה נפעל עמו ביסוריו וכמה טובה היתה לו בכל מעט יסורים שסבל בעוה''ז. ויתמוגג ויתענג לעתיד מרוב אושר על כל מעט יסורים שסבל בעוה''ז ועוד ידווה לבו על אשר לא העריך מספיק את יסוריו כראוי, ועל כן ישיר אז ויודה לה': ''אודך ה' כי אנפת בי''.


והוא אשר אמרו חז''ל: כל הקרבנות עתידים להיבטל חוץ מקרבן תודה, ותימה מה צורך יש בקרבן תודה לעתיד וכי יש לעתיד חולה שנתרפא או יוצא מבית האסורים וכו', אלא שמעתי בשם הרב אפרים זיצ'יק זצ''ל, שקרבן תודה לעתיד יקריבו לה' על מה שסבלו בגלות, כי אז יבינו תועלתם, ועל כך יודו לה' ויקריבו לו קרבן תודה.

   


מה הסבה שבעדן זה - עקבות משיחא נלקחים במיתות שונות ומשנות דוקא אברכים צדיקים שקדנים בעלי יראת שמים, או שנלקחים מבני בתיהם ל''ע?


אחד צדיק שמתיסר, ומקדש שם שמים ביסורין, שקולים יסוריו כמו אלף ורבבה של יסורי אחרים שאין ביסוריהם קידוש שם שמים להיותם קטני אמנה וכיוצא, ולכך צדיק זה המתייסר מכפר ביסוריו הרבה על עם ישראל, וישתלם הוא בשל כך לעוה''ב להתענג לנצח נצחים הרבה יותר מאילו לא היה מתייסר באופן זה של יסוריו הקשים והמרים. והדברים מבוארים במכתב מאליהו ח''ה עמ' :483-484


...וזה עיקר הסוד למה הצדיקים המה הנענשים ביותר - ובדורות האחרונים כמעט כל הצרות הגדולות היו במקומות התורה והצדיקים - כי המה אשר הניצוצות בהם, אשר יתבררו בקבלת היסורים באהבה. אבל הפושעים שבישראל, אדרבה, נהנים בעוה''ז זה כמה, בהיותם ''מחיילותיו של השטן'' להטעות בני אדם (עי' ח''א עמ' 18). לפעמים קיומם הוא במה שהם מייסרים ודוחקים לצדיקים ביותר, כמו שכתוב ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' (ישעי' מט, יז) היינו שהמהרסים והמחריבים יוצאים דוקא מעם ישראל עצמו. וגם מובן מה שהצדיקים נענשים במיתה ממש ואפילו במיתה משונה ובתכלית הזלזול, כי בזה יגלו יותר ויותר כבוד שמים בקבלתם כל זה באהבה ובמסירת נפשם, ואח''כ יזכו בזה לתחיית המתים ולכל השכר היותר נעלה לעולם הבא ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כמו שאמרו בגמרא על הרוגי לוד (ב''ב י:).

    {C}


מהו גדר קבלת יסורים באהבה?


גדר יסורים באהבה הוא כאשר מקבלם האדם בספר פנים יפות, ונבאר.


כמה דרגות ישנם בקבלת יסורים


א. שאינו מטיח דברים ואינו בועט אולם זועף וזועם.


ב. אף אינו זועף וזועם, אולם הנו עצב באופן מופגן, דהיינו שאין לו מאור פנים, ויגונו בפניו, ומביע הוא את עצבותו.


ג. שמצליח אף להצהיל פנים, ואף שיגונו בלבו, אולם צהלתו בפניו, ואפי' אצל אנשי ביתו, מה שבדרך כלל אוהב האדם לשתף בצערו את בני ביתו וקרוביו בכך שמביע את מועקתו כלפי חוץ, המאמין השלם אינו נצרך לבריות, ומתיסר בינו לבין אלוקיו בלבד, ואינו מביע את יגונו כלפי חוץ, אלא לשם עצה או מרגוע וחיזוק, אולם מבלי לגרור אחרים למצוקתו.

   




חרדות ודאגות שווא


היאך נתן לסתר את המחשבה ''המצדקת'' לדאג או להחרד מפני העתיד?


כל מדה ומדה יש בה שלילי או חיובי כידוע מספרי המוסר, והוא בכל המדות, וכגון: הגאוה, הכעס והשקר וכיוצא, דיש פעמים שיש לנהוג בהם כלפי מי שההלכה מורה כן.


כמו כן מדת ה''ייאוש'' היא מדה גרועה מאוד, אולם במקרה דידן יש לאחוז בה, והיינו להתייאש מההשתדלות העצמית ולהשליך עצמו להליכות הגוזר. פשוט להחליט הנני ''מרים ידיים'' בפני כל הדאגות והחרדות ומנטרל מעצמי כל תפקוד מניעה ולחימה, ואפלו לא משא ומתן עם אותם מחשבות טורדניות, ומשליך עצמי בהתבטלות גמורה לא-ל עליון וחפץ באשר יובילני, ובזה תוסר מהאדם הדאגה והמתח, ויבוא לרוגע והשלוה.


ומקור הדברים הם ברמב''ם בספרו ''מרווה נבוכים'', ושם אומר הוא בחכמתו, האדם דואג ממה שחושב שיכול הוא לעזור לעצמו, אולם ממה שהאדם מתייאש מלעזור לעצמו - הדאגה מסתלקת ממנו, וכמו שרוב בני העולם - עמי הארץ ושאינם בני ברית - אינם דואגים פן ימותו היום או מחר, ואף שהמיתה מצויה, עם כל זה אחר שבין כה אין בידם לעשות מאומה בזה, מתייאשים מלדאוג ומשליכים עצמם למקרי העולם, ויהיה אשר יהיה בבחינת ''אכול ושתו כי מחר נמות''.


כמו כן בעל הבטחון מנטרל עצמו מתפקוד עצמי אחר שמאמין הוא שלא תלוי בו כלום, ומשליך עצמו על ה' שינחהו באשר יחפוץ, וכעניין ''השלך על ה' יהבך'', ובכך מסיח דעתו מדאגתו ומתייאש מלעזור לעצמו מתוך הכרה ואמונה שבאמת אינו יכול לעזור לעצמו מדאגותיו וכלו נתון לגזירת א-ל עליון ויבואר עוד להלן.

   


היאך לגרש מחשבות דאגה או חרדה באפן שכלי?


להשיב על כך נקדים הקדמה המבוססת על דבריו המחוכמים של ה''אבן עזרא'' בפרשת יתרו בדבור ''לא תחמוד''.


שואל ה''אבן עזרא'', הכיצד תצוה תורה לאדם שלא לחמוד ושלא להתאוות, וכי שליט האדם ברוחו מלהתאוות את אשר לרעהו והוא חסר מאותו דבר? הלא זה טבע אנוש, ולא מבעיא הלאו ד''לא תתאוה'' שהוא מיד שמעלה בלבו תאות חפץ חבירו ומחשב בדעתו כיצד יקנהו ממנו, וכי אפשר שלא להתאוות, אלא אפלו לגבי ''לא תחמד'' - הגם שהאסור מהתורה הוא כאשר קנהו בחמדתו, אולם פשוט הוא שגם בחמדה לבד מסתמא ישנו סרך אסור, שהרי סוף סוף חומד הוא דבר שאסור לו לקנותו מחמת אסור התורה.


ומתרץ, למה הדבר דומה? לכפרי עובד אדמה שאין בו מן ההשכלה כלום, וראה לנסיכה בת המלך שנשאת לנסיך חכם בן מלכים, התעלה קנאה בלבו של אותו נסיך לאמר: מדוע זכה נסיך זה בבת המלך ואילו הוא - אותו כפרי - לא זכה? הלא לטיפשות תחשב אותה קנאה, אחר שרחוק הוא מזרח ממערב מלהיות לו סיכוי אפלו לראות את בת המלך, ועל אחת כמה וכמה לשאתה לאשה.


כן הוא הדבר, אחר שגזירת א-ל עליון להקציב לכל אדם את אשר יוקצב לו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו במאומה, אם כן גזירת א-ל עליון חוצצת בין אשר לחברך - מלהיות שלך, וחציצה זו היא אף יותר מאשר החציצה העומדת בין הנסיכה לאותו כפרי, ואף שלאדם נדמה כי קרוב אליו הדבר אשר לחבירו ולכך חומד ומתאוה, אמנם יאמין שבגלל הגזירה שגוזר ה' לכל אחד את אשר יהיה לו, זהו עצמו סיבה יותר מכל סיבה להרחיק מלהיות קרוב אדם ליטול את אשר שיך לחבירו, ואף שלכאורה הדבר נראה שהוא בהשג ידו, אינו אלא מציורו של הקב''ה שמצייר כן בעולמו.


עם רעיון נפלא זה נבוא גם לנושא דאגות וחרדות שווא התוקפים את בני האדם מסבות שונות, והוא דיש לדעת המרחק עצום בין הפחד והדאגה לבין המציאות שהנך פוחד וחרד ממנה, ואף שלך נדמה שאת אשר יגרת הנה הוא בא, ולפי דרך הטבע עלול לקרות לי מקרה כזה או כזה, עליך להאמין שהנך רחוק מלבוא עליך אותו דבר אשר אתה חרד ממנו, ממש כמו שרחוק הדבר מלבוא עליך קודם שחרדת ממנו, או כמו כן רחוק הדבר מלבוא עליך כמו שנדמה לך שרחוק הוא מלבוא על חבריך שאינם חרדים כחרדתך, ואולי אף עלולים אחרים הרבה יותר ממך שיבוא עליהם אותו דבר חלילה שהנך חרד ממנו, על אף שהם אינם חרדים כלל מאותו דבר, היות וא-ל עליון הוא הגוזר לאשר ייעשה ואין מי שיזרזו או יעכבו מלעשות רצונו, ואף כשנראה הדבר קרוב יתכן ורחוק הוא מאוד מאוד, או להפך.

   


האם ישנה התיחסות תורנית לבעיות נפש כחרדה ודאגה?


אדרבא, הבקיאים הגדולים בפתרון בעיות הנפש הנם חכמי ישראל, ולעומתם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים המתימרים לומר כי הגיעו לעומק נבכי הנפש באמת רחוקים המה מלהתמודד בפתרון בעיה זו לעומת חכמי ישראל. וכמובא במדרש (ילקוט שמעני שופטים ז' פ' מג) לכל הרגשה והרגשה נתן הקב''ה תורה, כלומר לכל תחושה והרגשה שלילית או חיובית יש לה התייחסות בתורתנו הק'.


והנה לך צטוט מספר ''אוצר המחשבה'' על מאמרי רבי צדוק הכהן מלובלין:


''רבותינו חדרו למקור אצילותה של הנפש ולמקור מחצבתה האלקי, ועל פי זה הגישו לנו פתרונות, בנגוד לתאוריות המעוותות והשטחיות של הפסיכולוגיה היונקת מאפלוליות החיים, מיוהרא אמביציונית של גאוה מדעית המנגדת לאמת ולמהות נפש האדם.


ויצויין שהבעיה הרווחת כיום באסכולות שונות היא שהפסיכולוגיה אינה עוסקת כלל במדע מהות הנפש של האדם, כל עסוקה גשושים בתחום השכלי המובהק והנסיוני שבאדם, ואין לה כלום עם הנפשיות שלו, ובודאי לא במשמעות המהותית הפנימית, לכל היותר עוסקת היא ברבדים העליונים והשטחיים שבנפש, אך מהות האדם והאמת שבו אינה כלל בתפישתם.


לדאבוננו רבים המה הסובלים מיסורי הנפש, כולל מהאיש הפשוט וההמוני ועד המשכיל והבעל דעה, הפסיכולוגים מלאים בעבודה מהפניות הרבות של הזועקים לעזרה, אולם כאמור כל שיטותיהם אינם אלא על פי תאוריות שונות וניסיונות כפי שרגילים המה לפעול ברפואות הגוף, ובאופני טיפוליהם בוודאי שאין טיפול שורש לעקור הבעיה משורשה.


אולם זה עדיין לא הנורא, האסון הגדול הוא בכך שפעמים רבות עצותיהם ותרופותיהם נוגדים את דעת תורה, וכמו למשל, לדעתם של רבים מרופאי הנפש כדי לשמח את הנפש המדוכאת אפשרי וכדאי על ידי הנאות האסורות לנו על פי תורתנו, והרי באים כאן לרפאות את המחלה בסיבת המחלה, שהרי מה מַחֲלֶה את הנפש כאיסורי עריות וטומאתם המטמאים את הנפש וגורמים לה התלבשויות של רוחות טומאה לבלבלה, אם כן וכי בזה תהא רפואתה, והלוא המה היו סיבות תחלואיה.


אין בכוונתנו לפסול או לאסור את ההליכה אצלם, אלא שמלכתחילה בוודאי יש ללכת לרופאים יראי ה', ובאופן שנצרך לילך אצל אלו הרחוקים מיראת ה', יש להזהיר לכל ההולך להטפל אצלם, שיהא בתאום עם דעת תורה ולא לקחת את דבריהם כדברי האורים, כדי שלא יהא הנזק יותר מאשר התועלת.

   


דאגות וחרדות היאך יש להגדירן: כיסורים? כחלי? פשיעה? חסר אמונה?


דאגות וחרדות שווא הינם יסורים ככל היסורים שיש בעולמנו, ובני אדם מתיסרים בהם מדה כנגד מדה בצדק וביושר כפי הידוע לא-ל עליון.


והעובדא, שהמגוון בבעיות הנפש אף שבכללות אחד הוא, אולם לפרטיו הוא מגוון לכל אחד באופן אחר, וכאמור שהוא לפי מעשיו של האדם בדקדוק גדול מדה כנגד מדה.


וכשם שההתייחסות לכל גווני היסורים צריך שתהא בדרך האמונה שהכל בהשגחה פרטית ופרטי פרטית, כן ההתייחסות לגוון זה של יסורי הנפש צריך שיהא מתוך אמונה שההשגחה העליונה מפקחת על כל תקיפה ותקיפה של דאגה וחרדה.


אין להאדם להאשים עצמו בגוון יסורים אלו כשם שאין לו להאשים עצמו בגוון של יסורי גוף, וכגון כשנפל ונשברה רגלו, או כל חולי אחר, וכי אז מאשים הוא את עצמו? בודאי לא, אלא מנסה בישוב הדעת להיחלץ מחוליו, כן נצרך שבישוב הדעת יגש האדם לבעיית נפשו מבלי רגשי אשמה המלחיצים ומביאים למתח.


וכמו שביסורי הגוף העבודה היא לקבל באהבה ולהסכים ולא לראות עצמו כמסכן ולחיות ברחמנות עצמית, אלא להאמין שכך רצון ה' לטובתו, כן הוא בחולי הדאגה, או החרדה, עליו להבין שהוא כמו כן בהשגחה ליסרו להיות דואג או חרד באופן חריג שאינו קיים אצל בני אדם בדרך כלל, ועליו לקבל באהבה את תקיפות החרדה שתוקפים אותו, וללמוד את הלקח הטוב מהתועלת שביסורים אלו וכמו שנבאר זאת להלן, וכמו כן הדרך להתעמת עם חולי זה הוא ככל מלחמות היצר הבא להטריד מאמונה ובטחון, וכמו שיבואר גם זה להלן.


אם כן זה שנחלה בחולי הדאגה, אכן זהו חולי, וכמו שהזכרנו לעיל מהמדרש: ''והסיר ה' ממך כל חולי'' - זה חולי הדאגה, קראו לזה חולי מבחינת שנוי הנורמה של הדואג בייחס לשאר בני אדם שיש בהם את טבע הבריאה ''בבטחון העצמי'' כאמור, אולם מה שנעשה בבן אדם הלוקה בחולי הדאגה, הוא בכך שהוסר ממנו ''הבטחון העצמי'', ונשאר לו אתגר להיות תלוי בבטחון בה' גם בצרכים המינימליים שלו, ומשום כך אינו יכול לתפקד כלל מבלי לבטוח בה' בכל פרט.


כך שאי אפשר לקרוא לזה כל כך חולי, כמו שיותר נכון לקרוא לזה חוסר אמונה, שהרי באמונה בשלמות משלים הוא לעצמו את החסר, ושכרו אתו לזכותו בזכות נפלאה, שבמה שאחרים קיבלו למען הנסיון וההטעיה - בטחון עצמי, ואינם דואגים ממיתה או מחולי או משאר אסונות וברור שאין להם על כך שום שכר במה שאינם דואגים, לפי שאין זה אצלם מבטחון בה' אלא מבטחון בעצמם, וזה לצרך המבחן והנסיון, לעומתם אדם זה שנפל בחולי הדאגה ונלקח ממנו הבטחון העצמי נזקק לעבוד על כך בעשר אצבעותיו ובעמל רב לטרוח להשיג את חסרונו בבטחון עצמו, ולהתקים אף בדברים המינימליים ביותר בבטחון בה' אלוקיו, אשריו ואשרי חלקו, כי בעצם זו עבודת כל אדם ואדם להגיע לכך להתנתק מבטחון עצמו לבטחון בה', אלא שעל הסובל מחולי הדאגה נכפתה עבודה זו בעל כורחו, לא מפני זה נחות הוא ממי שלא זכה כלל להתמודד בעבודה מחיבת זו, ואדרבא, מזורז הוא באתגר נפלא להיות עובד על אמונתו ושאומנם הוא עתה אצלו בלית ברירה על מנת להישרד ולא להתמוטט מדאגתו ובעל כורחו עליו להגיע לתוצאות בטחון, בכל אופן הרי הוא בבחינת ''מתוך שלא לשמה בא לשמה'', לבסוף ישיג בטחון בה' על כל השלכות ופרטי מאורעות חייו הרבים, ועבודה זו הלא נדרשת כאמור מכל אחד באשר הוא.


וכיוון שלוקה הוא בחוסר בטחון עצמי ונתקף במחשבות דאגה שאינם מחשבות של אמונה, כי האמונה מחיבת שיש להשליך על ה' את כל ענייניו ודאגתו לא תוסיף ולא תחסיר לו כלום, לכך להנצל ממחשבות אלו תועיל אך ורק אמונה שהיא כמו כן למעלה מן השכל, שהרי האמונה היא בדבר שהשכל חסום ומוגבל, ואז באה האמונה ומאמתת את מה שהשכל אינו יכול לאמתו ולהצדיקו, ולכך מחשבות אווילות וטיפשות או מחשבות של דאגות שווא שאינם מהגיון השכל - אי אפשר לבוא בשכל ולעוקרם כיוון שהם למטה מן השכל, ולכך נצרך אופן שהוא למעלה מן השכל, והוא האמונה ורק בה יש כדי לעקור מחשבות שאינם מצד השכל כהרהורי שטות ודאגה.


ואין כוונתנו בזה שיחוש האדם עצמו לפושע שאין בו די אמונה, ושוב יחוש אשמה בעצמו, כיון שזו גופא העבודה הנדרשת ממנו לעבוד על כך כפי יכולתו וכוחו מבלי להיות במתח, ככל עבודות ה' שמתנאי ההצלחה והנצחון הוא רק באם ילך בהם לאט לאט כפי כוחו ברוגע ולא במתח ולחץ.

   


שאלני פעם אדם הסובל מחרדות ודאגות שוא, מה היה עושה החפץ חיים לו היו לו יסורים מגון כזה של יסורי הנפש?


עניתי לו תשובה פשוטה ואמתית: לחפץ חיים זה לא יכול היה לקרות!והסבה היא, כי יסורי נפש אלו של דאגות וחרדות שווא נובעים מחוסר אמונה, ומחוסר הכרה ברורה באמת האמתית שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה, ומחוסר הכרה אמתית שאין על האדם מוטל כלום אלא להשליך עצמו לגמרי על הליכות הגוזר, וצדיק כה''חפץ חיים'' כלל וכלל לא היו ''מעיזים'' מחשבות כאלו לחדור למוחו הקדוש, כי לא היו מוצאים שם מקום כלל, לפי שדרגתו באמונה מוחשית היה בהכרה ברורה ומושלמת.


מחשבות אלו מוצאים מקום בלבם של רוב ככל בני אדם שאינם מושלמים באמונתם, ובטחונם העצמי הוא המוביל אצלם במהלך חייהם, ועתה כאשר נתקלים המה במצב שאין הם יכולים לעזור לעצמם נמס לבם בקרבם ויהי למים. ואף שאין הדבר באשמתנו, לפי שזו דרגתנו, אולם תפקידנו לקום בנחת ולחדד לעצמנו את האמונה ביותר מבלי רגשי אשמה ולחץ.

   


המשג ''בטחון עצמי'' הנו חיובי או שלילי?


הקב''ה יצר את האדם בחכמה ונטע בקרבו מה שנקרא בשם ''בטחון עצמי''. לכל אדם יש בטחון עצמי לצרכים המינימליים שהוא נצרך להם, ואף שמצד ההגיון הדאגה הייתה צריכה ללוות את האדם על כל צעד בעולם נווה התלאות שאנו בו, אולם אם הייתה דאגה זו מצויה בתכיפות לא היינו יכולים להתקים, לפי שהיינו מפחדים לצאת מבתינו, דואגים יום ולילה פן יקראנו אסון או חולי, לא היינו נוסעים בדרכים: באוויר, בים או ביבשה פן תקראנו תאונת דרכים, כמעט מרוב המאכלים היינו נמנעים מחששות בריאות, ילדים קטנים לא היו מנסים ללכת ולתפקד כלל מחוסר בטחונם, כך שהעולם לא היה יכול להתקיים כלל. לכך לכל אדם יש לו מינימום של ''בטחון עצמי'' שנטע בו הקב''ה לצרך תפקודו, ואף שנצרך האדם לבטחון בה' על כל דבר, אולם רוב בני האדם אינם במדרגת הבטחון כראוי, והעולם יהא שמם לו לא יתפקדו בני אדם בכלום מבלעדי הבטחון.


טעם זה לנחיצות הבטחון העצמי שהזכרנו, הוא מצד טבעיות הדברים השייך גם באומות העולם, אלא שבעם ישראל ישנו טעם עקרי נוסף לבטחון העצמי שנברא באדם, והוא לצרך המבחן והנסיון האם עינו תטעהו לחשוב שהוא העושה והפועל, והאם יסמך על עצמו בהיותו בעל יכולת, או ישליך כל ענייניו על ה'.


עבודתו של האיש היהודי כאן בעולם - במה שיותר פרטים - לנתק עצמו מהבטחון העצמי ולבטוח בה', וכמה שיצליח האדם עד הפרטים הקטנים - שהנם בהשג אנוש - גם מהם לנתק עצמו מבטחון עצמו ויעתיק עצמו לבטחון בה' - זה האדם המושלם, וכפי זה נקבעים מדרגות בני אדם עד כמה מצליחים המה גם בחיי היום יום שלהם, להתנתק מביטחונם העצמי ולהעתיקו לבטחון בה'.


וכמו שבברכות השחר אנו מודים לה' על הפעולות המינימליות שהינם בהישג יד האדם, וכמו לקום, ללכת, להתלבש, לחגור חגורה, לחבוש כובע, לנעול מנעלים, וכיוצא, על כל פעולה ישנה ברכת ההודאה, לומר לך, שעבודת האדם לצאת מבטחונו העצמי גם על הדברים המינימליים ולבטוח בהם בה' בלבד.

   


ובכן למעשה היאך יש להסתכל בדרך האמונה על גון זה של יסורי החרדות ודאגות שוא?


ובכאן נבוא ליהודי המאמין להתבונן, כי יתרון המאמין על החסר אמונה כיתרון האור מן החשך.


אדם חסר אמונה, טוען ובצדק: למה שאני אשתכנע לדעת אחרים, הלא אני מבין שיש לי ממה לדאוג, להיחרד, להתדכאות, אז מה אם אחרים לא מבינים כך, מי אמר שהם צודקים ואני טועה, הלא אפשר שאני צודק והם טועים. ובפרט שיש מה להצדיק אותו בדברים מסוימים, כגון: וכי אין לדאוג שפתאום יבוא על האדם חולי מסוים, וכי אין לדאוג מכל מיחוש שמא יש בו תחילת חולי מסוכן, הרי האסונות ובפרט היום בימינו הינם מפתיעים. וכי אין ממה לפחד שמא יקרה כך או כך, וכי חסר על מה להתעצב ולהתדכאות היום בתנאי המצבים המאכזבים, לא על מעט בני אדם יש להתפלאות היום כיצד מחזיקים המה מעמד ולא מתמוטטים ממצב חייהם הקשה בחוליים שונים, בפרנסה, בילדים חולים, חשוכי בנים, רווקות ממושכת, כמה בתים יש היום שאין בהם טיפת שמחה, ובעצם לא חסר סיבות שיכול אדם להביא סיוע לעצמו להצדיק את הסבות לפחד ודאגה.


אומנם הסתכלות זו אכן נכונה לחסר אמונה, אולם אתה - יהודי מאמין בתורה ובחכמיה, מאמין בגזירות התורה ובצווי חכמי התורה, ומקיימם בין אם הנך מבין ובין אינך מבין. שהרי מקיים אתה איסור בשר בחלב, שעטנז, מאכלות אסורות ועוד הרבה מצוות שאינך מבין טעמן, וזאת מתוך אמונה שאתה מאמין בתורת משה רבנו ע''ה וחכמי ישראל שבכל דור ודור, אם כן לָמוּד אתה להיות מבטל דעתך גם כשהינך מבין אחרת, ויודע אתה את מלאכת ההתבטלות היפך העקשנות - מתוך אמונה שחכמי התורה המה החכמים האמיתיים, ואני בער ולא אדע לעומתם כלום, ויודע אתה היטב ולפחות מבין אתה את נחיצותה של המלחמה על האמונה לעומת הכפירה, ועד כמה היא בנפשך, וכי כל עתידך בב' עולמות תלוי בה.


כי הינך מבין היטב, שאם תימשך אחר מחשבת לבך, הרי שבכך תבגוד בתורת ה', ולכן החלטת שהינך חיב להתבטל לתורה ולחכמיה.


למה אם כן למה לא תבין שכשהינך נתקף במחשבות מציקות וטורדות של חרדות ודאגות שווא, כמו כן עליך להתבטל לדעת התורה, שכל מחשבות אלו הם מצד השקר והרע ויש לדחותם ולא להיצמד אליהם, כמו כל מחשבות איסור הטורדות את האדם, ופשוט אסור לחשוב מחשבות דאגה אלא לבטוח בה' ולהשליך את עצמך לגזירותיו. ואף שתוקפים המה בכוח את מוחך, לא יהיו אחרת ממחשבות מינות ואפיקורסות שתוקפים לאדם וצריך לחפש עצות להסירם, וכמו שברור לך שמחשבות מינות יש לבטלם בין אם יש לך תרוץ על הקושיות הצצות במוחך ובין אם התרוצים אינם מספקים את קושיותיך, נחרץ אצלך שיש לבטלם כי הם שקר גמור, כמו כן מחשבות דאגה ופחד הנובעים מחוסר אמונה והתבטלות לגזירת שמים יש להסירם, וברור שאין לייחס את אותה הגדרה של מחשבות מינות למחשבות הדאגה, וכמו שיתבאר להלן שהגדרתם שונה, דאילו מחשבות מינות הינם בגדר איסור, והעובדה שאדם נענש עליהם, ואילו מחשבות דאגה הינן בגדר עונש ויסורים, ואף אם לא נענש אדם עליהם אולם בודאי שלפחות לאחוז בהם ישנו הפסד ואיבוד חלק משכר עולם הבא אחר שאינו משתדל להסיח דעתו מהם, אלא אם כן מחשבותיו הכבידו עליו באופן כזה שאין לאדם שום שליטה, שאז נחשב הדבר ליסורים המכפרים עוון, וכמו שיבואר להלן.


והסבה שאינך מתייחס למחשבות החרדה והדאגה כמחשבות מינות היא פשוטה, לפי שכשהיצר בא אליך במחשבת מינות הנוגדת את עיקרי ויסודי האמונה, הינך מבין שזהו השטן והיצר הרע המסית להדיח ולקרר את האמונה, ורואה אתה מחויבות להסירם בכל אופן, ואילו כשהינך נתקף בפחדים ודיכאונות אינך רואה בכך שום מחויבות להסירם, אולם האמת היא שיש גם על מחשבות אלו להילחם בדרך האמונה ולהסירם מתוך התבטלות להליכות הגוזר, ומתוך אמונה שהנני בידים הנאמנות של ''אין כמוך רחום וחנון אלוקינו'', והנני נתון לגזירת שמים, ובין כה אין בידי לעשות מאומה ואשר יחפוץ האלקים יעשה, ולקבל זאת באהבה מתוך אמונה שהקב''ה עושה את הטוב ביותר עבורי, והוא הרחמן האמיתי, ועל מחשבות אלו ישנה כאמור מחויבות להחדירם וכמו שיש מחויבות להילחם במחשבות איסור.


וכאמור אין מחויבות שתראה תוצאות ותצא מיד מבעייתך, על כך אין לך להלחץ ולצפות לתוצאות מיידיות, אלא כוונתנו, להשתדל בלבד, להשתדל להכניס לעצמך מחשבות של אמונה שיביאוך להתייאש מבעייתך ודאגתך ולהשליכה על ה' שיעשה הטוב בעיניו, וראה עוד לקמן.

    {C}


האם נתן בדרך ''חשיבה'' ומשא ומתן לפרק את מצוקת המחשבות הטורדניות?


כאן הסכנה הגדולה ביותר.


דע, כי כל ההצלחה של היצר בבלבול האדם בטרדות אלו הוא בכך שגורר אותו למשא ומתן בדרך שאלה ותירוץ, כי באמת הפתרון לכך הוא אך ורק ''תמימות''.


המשא ומתן הזה הוא רק מסבך ומביך יותר את הסובל מחרדות, ויתכן וימצא היצר לאדם תירוץ ופתרון לסבלו, אולם זהו כדי לפתותו להיגרר ולהמשיך במשא ומתן, כי יראה שהנה ובדרך משא ומתן נחה דעתו מטרדותיו בהמצאתו תירוץ ופורקן, אולם מיד ימציא לו היצר סיבה אחרת לחרדה, וכדי לסוחבו לפלפול עמו ימציא לו כביכול פתרון כדי שימשיך להתפלפל, ולאחריו יביא לו פירכא וכן חוזר חלילה.


ולכן הפתרון הוא אך ורק ''התמימות'', לזרוק את כל השקלא וטריא וכל המשא ומתן, ולילך בדרך התמימות בה', וכמו שיבאר להלן באריכות היאך לנהוג הלכה למעשה, ובקצור הוא, לישב עצמו בישוב הדעת, ובהתבטלות גמורה לרצון ה', לא להתמרד לא לקצוף, להאמין שהבורא מונח מאחרי כל תקיפה ותקיפה, ולהשתדל להעמיס מחשבות חיוביות ככל האפשר - מחשבות בטוב ה' ורחמנותו, ובתקוה לטוב ולישועה זה עצמו מה שיגרש יותר מכל את המחשבות הטורדניות לפחות לפי שעה עד שיגורשו לגמרי בס''ד. ועוד יבואר להלן.

    {C}


מה התועלת למתיסר ביסורי נפש אלו הנוטלים את ישוב הדעת מן האדם, והלא ''דעת חסרת וכו''', ואם כן במה יראה המתיסר בהם איזו תועלת כמו שרואה הוא ביסורים אחרים שלפחות בהם הישוב דעת במקומו?


כמה תועליות ישנם למתיסרים ביסורי הנפש, ואלו הם:


א. תלות בהקב''ה.


בגון יסורים אלו שרואה האדם שאין מי שיכול לעזור לו, ולא רק שאין מי שיכול לעזור לו אלא אף נתקל הוא בבני אדם שאין מבינים כלל את בעייתו, ורואים אותו כמי שאינו שפוי, כאן האדם נדחק לפינה דחוקה ונאלץ להתלות בהקב''ה לבדו, ובזה בא הוא על תכליתו בעולמו, מה שרבים יכולים לחיות עשרות שנים בעולם הזה ולא להגיע לתכלית זו כלל, וזה קנה עולמו בשעה אחת, ואף שהגיע לזה בעל כורחו, מן השמים זיכו לו לאדם לזה שיגיע למדריגת ''התלות'' בהקב''ה כי זכאי הוא לכך, ואין לך הרי מידה טובה ותכליתית ממנה.


ב. דביקות


אחד שכזה אינו רואה את פתרונו אלא בתפלה, ובשויתי ה' לנגדי תמיד שהיא העצה היחידה להצלתו, ובכך נדבק הוא בה'.


ג. תקון המדות


בגון זה של יסורים בא האדם לכניעה ושברון לב, ובכך מסתלקים ממנו הגאוה והכעס וכיוצא, והוא אתגר גדול להשתלם בתקון המדות.


ד. תקון התאוות.


במצב זה בז האדם למטעמי העולם ותענוגותיו, מעריך הוא כל טובת ה' עליו, אינו מתלונן ואינו מבקש יותר מאשר מעט ישוב הדעת ושלוה ותו לא, והוא אתגר גדול לתקון שבירת התאוות.


ומאידך מייקר ומעריך את התורה ומצוותיה היפך מחולשתם של רוב בני העולם.

   


היאך לנהג למעשה כשנתקפים בעצמתה של חרדת שוא?


לאחר שביארנו לעיל שיש להסתכל על תופעה זו מתוך אמונה בהשגחה, וכי מאחר כל תקיפה ותקיפה עומדת השגחת הבורא בפרטות על המתיסר עד כמה יהא חוזק ותוקף החרדה והדאגה, והמתיסר כשנתקף בעצמתה של חרדת שווא, הרי שאז לא יעסוק בכלום ואפילו לא בתפילה אלא בהעמקת מחשבה זו שאין עוד מלבדו כלל ובזה האדם מגרש את הדינין השורין עליו, והיא סגולתו הנפלאה המפורסמת של הגאון רבי חיים מוולוז'ין המובאת בנפש החיים ש''ג פי''ב: ותוכן דבריו שם: סגולה גדולה ונפלאה לסלק מעליו כל דינין וכוחות שלא ישלטו עליו כלל, והוא בהיותו משעבד לבו ומוחו להאמין שאין עוד מלבדו כלל, ושאין שום כוח בעולם מבלעדו יתברך כלל, כמו כן יעזרהו ה' שלא ישלטו בו שום כוחות וכפיות, וכמדת אמונתו כן ינהג בו הבורא. ובסגולה זו השתמשו כל גדולי עולם ומכללם הרב מבריסק כידוע ממנו סיפורים מפורסמים על כך.


ואז מדה כנגד מדה זוכה הוא, כשם שבדעתו בטל כל כוח בעולם מבלעדי ה', כמו כן זוכה הוא שיתפרדו מעליו כל פועלי און ולא יוכלו להרע לו, ומובא בספר ''שומר אמונים'' שסגולה זו בודאי תועיל לפחות לשעתו שיסתלקו ענני החשך והערפל מעיניו ותתבהר אמונת ה' לפחות לעת עתה לסלק ממנו מחשבות הטורדות, ומקור הדברים הם ברמב''ם בספרו ''המורה'' שבעת שהאדם דבוק במחשבתו בכל יכול, ואינו מסיח דעתו מהשגחת ה' הפרטית אין יכולות בשום כח בעולם להרע לו.


לכן למעשה בקרוב עליך מרעים להפר מנוחתך במחשבות טורדניות עשה זאת אפוא והנצל:


שכב במנוחה, והרגע בעצמך, ותעמיק במחשבתך את אמונת אין עוד מלבדו, ותדע נאמנה כי הקב''ה מונח ומשגיח מאחרי אותה תקיפה שנתקפת, ואינך נתון למקרה ח''ו, ותתענג לחשוב שהינך מטופל ומושגח בהשגחת הבורא, ושכל מה שעושה הוא עמך הוא לטובה ולכפרת עוונותיך, והנדרש ממך הוא עתה לשאת עיניך למרום ולהתלות בו ית' כעיני עבדים אל יד אדוניהם בסמיכות הדעת גמורה לסמוך עליו שהוא יודע את אשר עושה הוא עמך, ומה תועלת יש בזה, וכמו שביארנו לעיל חלק מהתועליות שבדבר תקיפת פחד וחרדה, ובכך תרפה את מתיחותך לפחות לשעה עד יעבור זעם.


וכשנח זעף תקיפת חרדתך ממך, רוץ לחדרי תורה ותפילה לבכות ולהתחנן לה' על נפשך שיצילך מכל חולי ודאגה.

    {C}


היאך יש לנהג ''בפעלת מנע'', כשהמצב פחות או יותר רגוע כדי למנוע מצבים חמורים יותר?


כמה עצות לכך:


א. תורה


ישקיע עצמו בתורה, שהיא מרפא לגוף ולנפש, ואין טוב ממנה כדי לגרש את מחשבות ההבל, כמבואר ברמב''ם, שאין מחשבות שטות והבל שורות אלא בלב הפנוי מהחכמה, ולכך ידבק עצמו בתורה, בעיון ובבקיאות כאשר יוכל, וישתדל שיהיה לו חומר בע''פ לחזור עליו בכל עת אם אפשר לו. ובכח התורה יגרש מעליו כל מחשבות הבל ורעות רוח, ויסדר לעצמו חברותות כדי שבכך יהא מוכרח להתרכז בלמודו.


ב. תפילה


''דאגה בלב איש ישיחנה'', ירגיל עצמו לשוחח עם בוראו ולפרש לו את צרתו ובעייתו כאשר ידבר איש אל רעהו, והשיחה תהא ברורה כאשר עומד הוא לפני רופא ומתאר לו את סבלו, ויבקש רחמים על עצמו מתוך אמונה שעומד הוא לפני מי שבאמת יכול לעזור לו, וישפוך לבו לפני ה', וללא ספק שלאחר שיחה כזו עם הבורא יחוש כי אבן נגולה מעל לבו והשתחרר מלחציו וממתחיו, ובשיחתו עם בוראו יתודה על עוונותיו ויחזק אמונתו בה' שאין עוד מלבדו ואפס זולתו.


ג. יצירתיות עצמית היא תרופה גדולה לדכאון ולטרדות מחשבות מציקות, דהיינו שיעסוק בעצמו בפעילות יצירתית שתביא לו סיפוק ותעסיק ותטריד אותו כדי שבכך יסולקו ממנו טרדות שווא, ונביא בזה כמה דגמאות:


  1. מעשה צדקה וחסד - יעסוק בצדקה ובגמ''ח, משלו ומשל אחרים דהיינו שייעשה אחרים למעשה חסד, וגדול המעשה יותר מן העושה, וזכות הצדקה גדולה מצד עצמה עד מאוד להגן עליו מכל רע, וכמו כן מעשה הצדקה יתן לו סיפוק עצום בראותו היאך זוכה הוא להחיות נפשות, ושמחה זו יש בה די כדי להוציאו מחשכותו.


  2. שעורי תורה ומוסר - אם הוא עצמו בר הכי יתן בעצמו שיעורי תורה, ויתחיל עם יחידים, עם שנים או שלושה אנשים, וזו עצה נפלאה.


  3. זיכוי הרבים - יעסוק כפי יכולתו בזיכוי הרבים, וכגון בקירוב רחוקים לסמינרים, רשום ילדים לת''ת, השפעה על משפחות להתקרב ליהדות, הפצת חומר קדושה לקרוב רחוקים, ובכלל יכול הוא להירתם לאיזה ארגון שכבר קיים ולהציע את עזרתו בתשלום או שלא בתשלום כדי להביא סיפוק לעצמו, ולסייע באשר יוכל לאותו ארגון, ואפלו לשבת על טלפונים לקבלת פניות וכיוצא.


ד. עניית אמן יהא שמיה רבא


בספר ''שומר אמונים'' מובא, פלא בעיני על שיש סגולה שהיא קלה ביותר, ומאידך מועילה ביותר, ובני אדם מזלזלים בה, והוא עניית אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו וכוונתו, שאין סגולה נפלאה ממנה לסלק כל דינין וקטרוגין מהאדם, וכמבואר בגמרא (שבת קיט) שאפילו גזר דין של שבעים שנה לרעה נהפך עליו לטובה, ואם יקפיד להיות ''שומר אמנים'' בכלל, וישמור לענות על כל אמן ואמן דברכות ודקדישים, בודאי יחוש סיפוק עצום בעצמו, מלבד סגולת המצוה לבטל כל גזירות קשות ורעות, ולפחות כאמור שיתחזק בעניית אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו וכוונתו, וכבר ראיתי אני הכותב מי שאחז בסגולה זו והועילה לו מאד.


ה. שאל אביך ויגדך


יתבונן לו היו מחשבות אלו תוקפות את גדולי הדורות, וכגון לו היו מחשבות אלו באים להחפץ חיים, להבן איש חי, להחזון איש וכיוצא, היאך היו מתייחסים המה לאותם מחשבות, הלא היו מגרשים אותם תכף ומיד מתוך תמימותם בה', והשלכתם את עצמם להליכות הגוזר שיעשה עמם כרצונו, והיו אומרים ב''ה יום יום, ולא היו בשום אופן מניחים לעצמם להצר צרת מחר, בהיותם יודעים שבין כה הדאגה לא תוסיף ולא תגרע, והאלקים הטוב והישר בעיניו יעשה. וכל אשר יעשה - הוא מצד הטוב והרחמים, ואכן גם אם נגזרה גזירה הלא הדרך לבטלה הוא לא בדרך הדאגה, אלא בדרך תפילה תורה וחסד, ואם כן יש לעשות את המועיל ובו להשקיע.


וכך תאמר גם אתה לעצמך, כי אמנם אינך גדול בתורה כמותם, אולם האמונה אחת היא - לך ולהם ובכחך לדבוק באמונה כמו שהם דבקו בה, ולכן מיד הדבק עצמך באמונה כמותם, ותהא כוונתך ככוונתם ומחשבתך כמחשבתם בתמימות בה', וירווח לך.


ו. לקדם את ימי הרעה


בזמני ההפוגה, שאז הרגיעה והישוב הדעת בהישג, יתחזק מאוד, וידע שלא בהכרח שיארכו ימי השלוה, ואז בהיותו בישוב הדעת יוכל להתבונן בטיפשות מחשבות הטרדה והחרדה, והיאך שיש אך ורק לבטוח בה', כי בימי הרעה ניטל מהאדם המוח הישר, והבלבול והטרוף אינם נותנים לו זמן לחשוב, ולכך החכם יקדם פני הרעה, ובימי הטובה יכין עצמו וימלא מצבריו באמונה ותמימות ובטחון בה', ולא יהא בטלן, ויחשוב עכשיו טוב לי, ואם כן אין לי צורך בחיזוק מיוחד, זה טעות, כי אם לא תכין עצמך בימי הטוב והרוגע, כיצד תעמוד בשעת טירוף, לכך איזהו חכם הרואה את הנולד.


ז. עשה לך רב וקנה לך חבר


יש לדעת שהסובל מתופעה זו צריך להיות זהיר מלספר סבלו למי שאינו שומר סוד או למי שאין בו תועלת, דהינו שאין לספר סבל זה רק לאדם שיש בו ב' תנאים אלו, שהוא שומר סוד וגם יש ממנו תועלת, כלומר שהנהו אדם המבין ויודע להלך אחר נפשך בסבלך, ולייעץ לך עצות הגונות ולחזק לבך בה', ובאם לא יש באדם זה ב' תנאים הנזכרים שלא לספר לו בשום אופן סבלך, כי מי שלא יבין לרוחך יראה בך כאדם החולה בנפשו, בעל דמיונות וכיוצא, ואז ערכך ומעמדך ירד ויושפל ללא שום תועלת - מה שישבור אותך יותר, ולכך עשה לך רב וקנה לך חבר רק באופנים הנ''ל, ואם מצאת כזה, ירווח לך מאוד, אחר שדאגה בלב איש ישחנה לחבירו ולרבו, שהם בעלי חכמה וייעצוהו ויחזקוהו בצנעה ולתועלת בלבד.


ח. תקות הגאולה


תקות הגאולה תחזק מאוד את הנפש, ובפרט להיותנו אנו באחרית הימים ממש וכל סימני הגאולה נתקיימו בנו ''למהדרין'', וכולם מאחרינו, והנשאר לנו היום הוא רק לקוות לגאולה בכל יום ממש, ואמת שלא זו צריכה להיות תכלית הציפיה לגאולה כדי שנוושע מצרותינו, אמנם הכל מותר ומחויב לחזק את הנפש כדי להוציאה מהעצבות, ולכך בהחלט יש להשתמש באמונת הגאולה על מנת להיחלץ ממצוקת הנפש שאין לך דבר גרוע מהעצבות.


ט. להעביר היראה לשורשה


יתבונן, ממה אני ירא וחרד, מחולי, מעניות, משונאים וכיוצא, הלא כל אלו שליחיו של מקום, ועד שאני ירא משלוחיו של מקום למה שלא אהיה ירא ממנו שהוא המקור בעצמו, ועד שאני ירא מהמקל, אירא מהאוחז בו שהוא הבורא אשר בידו נפש כל חי, ובכך שיעמיק בזה, ויחזיר היראה לשורשה הנכון, ויעקרה מהשקר שהוא הסיבה והמקרה, על ידי זה ידבק בטוב שהוא הבורא, שאף היראה ממנו מאריכה ימים וכנאמר (משלי י, כז) ''יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה''.


י. חילול הקדושה - הגורם הגדול לבעיות הנפש.


בחלק ה''סור מרע'', הגורם הגדול לבעיות הנפש ולקלקול הדעת לסלקה מישובה ומשלוותה הוא פגם הברי''ק, במחשבות של איסור ובהסתכלויות אסורות בכך פוגם האדם את דעתו, שהרי הברית והדעת הינם בקו ישר מהמח ועד היסוד כידוע, ולכך כשהיסוד חזק הדעת כמו כן מתחזקת, וכשפוגם האדם ביסודו שהוא ברית קודש, מיד נפגמת דעתו ומשתבשת מטוהר אמונתה, ומיד נקבצים ובאים לה כל מיני מחשבות הבל ורעות רוח לשבשה ולבלבלה.


לכך ראשית יראה הסובל בסבל זה להתאמץ בכל כוחו לשמור עיניו ומחשבתו ממחשבות עריות, שהיא קוץ מכאיב וסילון ממאיר לכל מערכות הקדושה להביאם לידי קריסה וחוסר יציבות. ואילו הקדושה מחזקת את כל יציבות האדם להיותה בגדר ''יסוד'', וכשהיסוד חזק כל הבניין הנבנה עליו יציב.

   


אימתי מגיע האדם ליאוש, ומה העצה לצאת מהיאוש?


הפסיכולוגים אומרים, לעולם לא יעשה האדם מעשה חבלה בעצמו מחמת יאוש אלא באופן שיאבד כל תקוה, אולם כל זמן שתקוה מקננת בלבו יחזיק מעמד, ומידת השמחה והתקוה לעומת העצבות והיאוש תלויה במידת האחוזים של התקוה, ככל שירבו אחוזי התקוה כן ימעטו אחוזי היאוש.


ונתבונן מהיכן צומח היאוש?


היאוש צומח מהעדר תקוה ותולדתו העצבות והדכאון. כשאדם לקה בבריאות, או בפרנסה וכיוצא, אזי כל זמן שרואה האדם סיכוי להצלתו, וכגון שנותרו לו עוד אפשרויות להימלט, וכגון עוד רופאים שעדיין לא טיפל אצלם, עוד נדיבים שעדיין לא הלך אצלם וכיוצא, הרי שאינו מתייאש להיות שהתקווה מחייתו.


אם כן לגבי הבוטח בה' לעולם לא יתיאש, כי לגבי הקב''ה אין בנשמע מעולם: אין אפשרות לעזור לך, שהרי אין מעצור לה' מלהושיע בין רב למעט, ומצדו יתברך קיימות ללא הגבלה אפשרויות להושיע את האדם, אלא שטרם הגיע זמן הישועה לאדם ועיכוב זה הוא גופא לטובתו, כך שאין מקום לייאוש, שהרי אפשרויות להצלה ישנם ללא הגבלה, וכמו כן הנו בידי ה''כל יכול'', שבוודאי יכול לעזור לו, וכמו כן הינו בידים הטובות והרחמניות של הקב''ה ומה א''כ יש מקום לייאוש, אלא מה, שעליו הוא להמתין בסבלנות לישועת ה'.


ויתבונן, הנה גם ממצב שכזה, שלפי הנראה אזלת כל יד מלעזור בו, לפי שהוא ענין שבנפש כאמור, הנה רבים למאד יצאו ממצב זה ללא כל הסבר, וב''ה חזרה אליהם חדוות חייהם ביתר שאת ויתר עז ומהם נהיו לעובדי ה' אמיתיים ותלמידי חכמים גדולים, שדוקא מצב זה של חושך הוא שהביאם לאור הגדול שזכו לו אחר כך, ודוקא אלו זכו ביתר שאת להיות מורי דרך לרבים - להחיות רוח שפלים ולבות נדכאים, כי מאחר שעברו המה מצב שכזה התחכמו בשכלם ונהיו רגישים בלבותם לעזור לזולתם בבעיות מעין אלו. ולמה שלא לקוות שתהא גם אתה כאחד מהם, ואדרבא רק אם תתמיד לקוות, ותאמין שתצא ממצבך, ולא תיכנס למרה שחורה ויאוש, גדול הסיכוי שתצא מחשכותך במהרה.

   




דכאונות


כל נושא ה''דכאונות'' הנו מהספר ''נפש הישיבה'' להרב יעקב ב. פרידמן


מה בין סבל החרדות והפחדים לדכאונות?


היטיב לבאר זאת בספר ''נפש הישיבה'':


פחדים וחרדות המה ''סערת רגשות'' היפך מדכאונות שהמה ''מיתת רגשות''. הרי שהמצב הנפשי בב' תופעות אלו הוא הפוך אחד מהשני, הסובל מחרדות ודאגות, רגשותיו חיות וסוערות חפץ הוא בחיים, חפץ הוא בטוב, ודואג מאבדן הטוב, שלא יאבד הטוב ממנו.


המדוכא, הרגשתו להיפך, מיתת הרגשות, מיואש הוא מחייו, אין לו טעם בכל אשר יש לו במשפחתו, בחייו, וחי הוא באי אכפתיות, חפץ הוא במות רח''ל שלא כתופעת החרדה והפחד, שעוד מסוגל זה להביע את כאבו, לספר את מצוקתו ואף להתפלל עליה, לעומתו זה המדוכא נעול הוא מהכל, אינו מסוגל להתפלל וקשה לו לעזור לעצמו בכל דרך שהיא, ועל בעיה זו נעסוק בפרק זה.

   


אימתי חשוב לפנות ליעוץ או לטפול?


ראשית, לא להתעלם בשום אופן מאיתותים של מצוקה. כל מצב דכאוני מתפתח בדרך הדרגתית. בראש וראשונה הדבר מתבטא בחוסר יכולת מוחלט לתפקד, בלימוד, יצירה ופעילות חברתית. זה יכול גם להתבטא בעצב עמוק מדי ומתמשך מדי. חוסר ענין מוחלט בנושאים שעניינו אותו בעבר. קשיים חריפים בשינה. השכמה מוקדמת מדי. נטיה מתמשכת לבכי, התקשחות הידיים; בהייה מתמשכת בנקודה לא ברורה. התקפי חרדה וכעס לא נשלטים.


חשובה לאין ערוך היא העובדה, שלחץ נפשי טבעו להחריף. התעלמות ממושכת ממצבי מצוקה עלולים לדרדר אדם לתחתית הסולם הנפשי. דכאון הוא תמיד סולם. או שעולים ממנו או שיורדים בו. העדר טפול והכוונה בסבוכים חיצוניים - עלולה לדרדר את הסובל למחלות נפש הרסניות.

   


האם יש לרוץ מיד לפסיכיאטר?


חלילה וחס. לפסיכיאטריה בתקופתנו ישנה נטיה כללית, להזדרז בהגדרת ''מחלות'', ולסמם אנשים השרויים במצבי סיבוך קלים - בתרופות נוגדות-דכאון. תרופות כאלו, (המצילות נפשות הזקוקות להן) כשהן ניתנות שלא במקומן - עלולות להרוס חלקות נפש רגישות; לעורר סערות נפשיות; לעקור מלב המטופל את שרידי האמון בטיפול כלשהוא. אנשים הנקלעים לטפול הלא נכון - וזה קורה בארץ הרבה מדי ותכוף מדי - נוטים לזנוח כל טפול, ולשוב לשקוע בתוך המררה העצמית שלהם.

   


האם הרופאים בנושא זה הנם בעלי אחריות שאפשר לסמך עליהם?


ראשית, בנגוד לרפואת הגוף, רפואת הנפש נתונה עדיין במסך כבד של ערפל וחוסר בהירות. הרפואה הפסיכיאטרית מצויה כמעט בכל טפול בשלבי ניסוי. רפואת הנפש רצופה אבני נגף, מעידות, נסיונות, הצלחות וכשלונות. יש להתייחס איפוא להוראת רופא בערבון מוגבל.


שנית, עזות המצח והשחצנות הרפואית המקובלת בארץ - לא פסחה גם על האגף הרפואי הזה. מרבית הרופאים יהירים מכדי להודות בכשלונות, 'מרוממים' מכדי להודות בקוצר-ידם, ומתנשאים מכדי להקשיב כהלכה, ולהכנס לעבי עולמו של המטופל.


אין זה אומר, חלילה וחס, שיש להמנע כליל מטפול תרופתי, אבל הוא חייב להתבצע בזהירות, רק לאחר כשלונן של דרכים אחרות, ותוך התייעצות צמודה עם גדולי תורה.

   


מה אם כן יש לעשות עם גלוי המצוקה הראשונה?


לפנות לייעוץ. להכוונה. ואת טיב המכוון והמייעץ עלינו להבהיר היטב:


מכיוון שמצויים ברחובותינו אנשי מקצוע תלמידי חכמים מובהקים, בעלי נפש ודעת רחבה; וכיוון שמצויים ברחובותינו ''מטפלים'' חרדים לא מוסמכים העושים שמות בקרב נפשות רבות, חלקם פועל תחת התואר הפרוץ ביותר בחצרותינו, התואר הרבני, ומדובר בכאלו ששכחו מכבר באיזה צד מודפס רש''י ובאיזה צד תוס'. וזוהי סוגיה עגומה שמחד השתיקה יפה לה. מאידך אי אפשר לחשות לגמרי שעה שדם יהודי ניגר. וכיוון שגם בקרב אנשי המקצוע הרשמיים חלוק המצב: יש שנשארו בטהרתם, ויש שהפסיכולוגיה הרסה את זכותם הרוחנית - הצעד הראשון הוא לפנות לתלמיד חכם מובהק וידוע, העוסק גם בהכוונה ויעוץ, כדי שיפנה אותך אל איש מקצוע נכון.


חובה להתריע:


במוסדות האקדמיים לא שמעו על רבי ירוחם, ולא קלטו אף פעם מתיקות של רבי נפתלי. וחלק גדול מכלי הטפול המצויים שם הם כ''פרה אדומה'': מטהרים (אם בכלל) את טומאת הדכדוכים, ומטמאים את טוהר הנפש הישיבתית. מאידך, ישנם פסיכולוגים שנשארו שלמים ברוחם ותורתם, לבם אל קל נכון, והם מכירים מתוך אספקלריה עצמית - לפני ולפנים עולם של בן תורה. רק אדם גדול, תלמיד-חכם ובעל מחשבה עשוי להפנות את הבעיה המיוחדת לך לאדם הראוי.

   


מה אני חולה נפש?


בנושא הזה אנחנו מצויים בשפל המדרגה והנחיתות העלובה. אנו נעדרים שמץ בגרות ואחריות עצמית לטפל טיפול נכון בעצמנו ובמצוקותינו. בבעיה נפשית יש לטפל בבטחון עצמי כמו באנגינה ושפעת. מותר לתלמיד להמצא בבעיה נפשית. מותר לו להאחז בסבך רגשי. ומותר לו גם לחלות.


עצם הגדרת הבעיה כ'מחלה' יש בה כדי לעורר תקווה. מפגע שהוא בגדר חידה - מתסכל ומבלבל לאין ערוך ממחלה מוגדרת, שניתן לטפל בה בכל המקרים בהצלחה מלאה.

   


מחלת נפש איננה הופכת אותי לאדם נחות?


בהחלט. השאלה הנחיתית והגמדית הזו הופכת אותך לאדם נחות. תולעת ולא איש. לאדם הפוחד מהצל של עצמו. לבן בליעל המוכן להזניח את נפשו; להרוס את עצמו כליל, רק כדי להאחז בצפורניים בשרידי כבוד דמיוני.


בעיות נפש אינן פוסחות על בעלי קומה, גדולי תורה ובעלי נפש. ההפך המוחלט. להלן תצוטט אגרתו של ראש קהלות יעקב זצוק''ל המורה, שגם על הנושא הנפשי חל מאמרם ''כל הגדול מחברו, וכו'''.


''... כי כל הראוי להיות גדול ועצום בתורה, מסתערים עליו יותר ויותר הפרעות בצורות שונות, וכשמתחזק לאחוז בעץ החיים - סוף סוף היסורים חולפים...'' (מרן הגרי''י קנייבסקי)


הדכאון אינו בררן, והוא עשוי להלום בכל אדם. נבון, עליז, יציב ובוגר. המחבר נפגש בעבר עם אנשי תורה ויראה מובהקים, שנגשו במלא הכבוד והבטחון העצמי הראוי, ועם מלא ה''נכבדות'' של נפש מרוממת - לטפול נפשי תרופתי. ניצלו בצורה מפוכחת, זהירה ונבונה - את ה''רשות שניתנה לרופא לרפאות'', וחזרו במלא הכוחות לשעיטה הרוחנית.


המחבר מודע לחרדה המהלכת לדאבוננו בחצרותינו מהוצאת שם רע, נזקים בשדוכים ובושה חברתית, ואין בכוונת הספר לחנך ולשנות תפיסות מעוותות, ילדותיות, של דור שלם. בנושא הזה ניתן מכל-מקום להרגע לחלוטין. כל מטפל רציני מודע לבעיה החברתית הזו, וניתן לקבל טיפול מסור ומיומן, תוך חסיון וסודיות מוחלטים.

   


מהי דעת תורה בדבר ההליכה של בני תורה לאנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה במצבי דכאון?


ובכן הנה לך שאלת המחבר ''נפש הישיבה'' להגאון רבי שמואל אוירבאך שליט''א בענין דעתו ודעת אביו הגרש''ז אוירבאך זצ''ל ותשובת הגאון אליו.


מכיוון שהשאלה הבאה נוגעת לחיי נפשם של תלמידים מסויימים, וכיוון שהמאמר אמור להביא את דברם של אבא (מרן הגרש''ז אויערבאך) וראש הישיבה להבחל''ח ולהנחיל פתאים בינה, הריני מבקש מחילה קדם מרן שליט''א, על העזות שבשאלה הבאה.


פורסמה באחד מגליונות ''יתד נאמן'' אגרת של הראש ישיבה, ובה דברים משמו של אביו הגרש''ז, נגד הטפול של משפחות חרדיות ובני תורה אצל אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה. לאחר פרסום המכתב האמור, פנה לכותב הטורים אחד ממנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, אדם הקרוב לישיבות ועולם הישיבות, וביקש להפנות את תשומת לבו של רבנו לעובדה, כי מאז פרסום האגרת, חדלו מטופלים רבים, בכל מקם אשר דבר המלך ודתו מגיע, מטפולים פסיכיטריים ופסיכולוגיים שעצרו אותם מהדרדרות מוחלטת, שממנה אין דרך. הוא בקש ממני להעביר את הדברים לפני רבינו.


גם אם לא נתייחס למקרה הזה, כמו בכל אומה ולשון מצויים גם ברחובותינו, מי שזקוקים לסיוע ויעוץ מקצועי פסיכולוגי רציני. מדי הרבה מקרים מתעלמים מ'איתותי מצוקה' הנוגסים בפנימיות באין מפריע. קיים ברחובותינו גם מוסד עתיק יומין של ''חאפרים'' העושים בנפשות בני תורה כבתוך שלהם, ללא ידע רציני. וכלפיהם נאמרה המליצה 'ורפא ירפא'. שהכרח לרפא את ה''ריפוי'' שלהם. לצד זה גם ידוע שגדולי תורה שונים שולחים בני אדם סובלים במצבים כאלו לאנשי מקצוע, והדברים נעשים במסתרים, בשעה שהקהל הרחב יודע רק על אגרתו של רבנו.


מה דעתו המדוייקת של אבא ושל רבנו הגדול שליט''א בשאלה הגורלית הזו?


זו שאלה חמורה, במקומה, וצריך להבין.


לצד ההזנחה שהזכרת, התפתחה ברחובותינו בשנים האחרונות מהצד השני של מטבע הדברים, מה שמכונה בעולם ''אמריקרניזציה''. (אמריקניזיישן) בלי דעת נסחפנו לאוירת החולשה ורפיון הדעת נוסח אמריקה, הפוחדת פחד נואש מסבל. ונהדפת בגלי רחמים עצמיים, על כל תקלה וקטטה. זהו דור אכול מחלות רגשיות, לחצים דמיוניים, חרדות פורחות באוויר, ושאר מחלות הדמיון. ישנה נטיה לפתור כל קושי המתרגש ובא לעולם בעזרת כדורי הרגעה וטפול חסר תועלת.


ברצוני שתעביר בהזדמנות הזו לבני תורה, ולכל קהלא קדישא הדין, את דעתו של אבא ודעתי הברורה, שבמצב של מצוקת אמת, שמקורה בנפש פנימה: חרדות, דכאונות, וכל צורת סבל קשה, חובה עלינו, חובה פשוטה וברורה לפנות לאנשי מקצוע נכונים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים יראי שמים, ולה' הישועה. אסור באיסור נמרץ לזלזל ולהזניח את בריאות הגוף והנפש כאחת. אתה דברת על המכתב שכתבתי בשם אבא. אבא בעצמו הרי שלח פונים רבים לעזרה פסיכולוגית. אני בעצמי שכתבתי ופרסמתי את המכתב, שלחתי פונים רבים לעזרה פסיכולוגית.


הליכה לאיש מקצוע לא די שאינה מופרכת, אלא היא חובה פשוטה מחובת שמירת הגוף, לפי מקומה שעתה ועתה.


כאן חובה להבהיר הבהרה הכרחית.


תנאי קודם למעשה כל טפול, על התלמיד לפנות לתלמיד חכם אמיתי, המבין בסוגיות שנשמה תלויה בהן, ולהיוועץ בו על מצבו. מהיכן מקור הסבל, עד כמה הסבל חמור באמת, ואם לא יצא שכר טפול פסיכולוגי בהפסדו. חובה גם לברר אם אותו מטפל ואותו טפול לא יפגמו חלילה ביראת שמים שלו. ישנם כמובן סוגי פסיכולוגים וסוגי טיפול שונים, שרק תלמיד חכם אמיתי בעל הבנה, מסוגל להפנות בצורה נכונה את התלמיד הנכון לאדם הנכון.


הצעד הראשון שתלמיד צריך לעשות כאשר הוא מבחין באתותי וסימני מצוקה, צער גדול מנשוא, דכדוכי נפש, וכדומה, לפנות לתלמיד חכם ירא שמים, הבקי בענינים אלו, והוא יקבע אם מצבו מחייב טפול פסיכולוגי, או לא.


והבוי''ת ישלח לכל אחד לפי צרכו את דברו וירפאהו אם מעצמו, ואם ע''י שליח שניתן לו רשות לרפא, בבריות גופא ונהורא מעליא!''

   


אדם שמתו רגשותיו והנו ב''דכאון'' האם נתן ואם כן מה נתן מצדו לעשות על מנת להחיות את רגשותיו?


הנה לך תשובת הסטייפלר מרן הגר''י קניבסקי זצוק''ל, בדבר:


בוודאי. על אף שכלפי המצב הזה נאמר ''אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'', עבודה והחלצות עצמית הם כאמור, שרש ההבראה והפריחה בכל משבר נפשי. בלעדיהם לא תפעל שום עזרה חיצונית.


הפתרון היעיל ביותר להתרוממות במצב כזה - מובא באגרת מרן הגרי''י קנייבסקי (מתוך הספר ''ע' כוחות האדם להגר''א). בתשובה לשאלה שהובאה כלשונה בראש הפרק הנוכחי.


המטרה, כפי שמנסח אותה הסטייפלר להביא את האדם לכלל היותו ''אדם המרגיש''.


הסטייפלר מדבר על דרכים להחדרת קרן אור אחת לחשכת הדכאון. פריצה כלשהיא של ההסגר הנפשי די בה להפוך את האדם ל''אדם המרגיש''. והרי שרש האסון בדכאון טמון במות ההרגשים:


''...כי בהעביר הרגש לדבר אחד - הרי נעשה אדם המרגיש, והמתפתח ומועיל לכל הענינים... והתעוררות רגש בפרט אחד מועיל לכל...''


מהותו של ''קרן האור'' תלוי ועומד במעמדו השכלי ו שאיפותיו של האדם:


''...אם הוא בעל כשרון מופלג יש לייעצו לחבר ספר. לא מחידושיו שלו, רק ליקוט מכל מה שנראה לו לדבר ישר המתקבל על הלב. ולא יחטוף לכתוב במהירות, רק לאחר שיקול הדעת הנכון, ואחר שיהיה הדבר בהיר לו היטב... ובמשך הזמן ימצא התעניינות, וממילא נעימות רבה מעבודה זו, והתעוררות רגש א' מועיל לכל...'' (הגרי''י קנייבסקי , שם)


גם במענה לשאלת ''ת''ח מופלג שלומד בכולל ונפל למרה-שחורה, וכל היום הוא עצב, ואינו מוצא שום דבר שמעניין אותו, הן בעניני רוח והן בעניני גשם, ואינו משים לב אף לאשתו ולבניו'', משיב הסטייפלר תשובה דומה:


''...העיקר צריכים עכשיו ליתן לו אינטרס בחיים. וכיוון שהוא ת''ח, אם היה מזדמן לו מקום להגיד שעור לפני תלמידים מבינים - אפשר שהיה מצילו מדכאון''. (שם)

   


מה היא ההפרעה המרכזית המונעת את המדכא מלהחלץ מדכאונו?


אחת ההפרעות המרכזיות ביותר לעבודה עצמית ונסיונות החלצות בתקופת דכאון, היא העדר פעולה. ''אדם לעמל יולד'' הוא כלל שהוטבע בעורקי הגוף והנפש של האדם. בעצם מציאותו: ''כל דבר שהוא בכח - צריך שייצא מן הכח אל הפועל''. (רמח''ל)


אדם המעביר את ימיו בבטלה - מותיר בנפשו חלקות עם רקבון. תכונת הטבע הטמונה ב''אדם לעמל יולד'' אינה מניחה לנפש להשאר בשלווה. הנפש מצויה תמיד בעליה או בנסיגה. אם היא מוציאה עצמה אל הפועל היא במצב עליה, מאידך מצב של שממון מביא עמו רקבון יאוש ודכדוך.


(מקובל היום בעולם הרפואה הנוירולוגית, כי אדם בינוני מוציא אל הפועל בין כשתים עשרה אחוז מהמערכת הנפשית שלו).


הוא הדבר אשר דיבר רבנו הלוצאטו:


''כל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו הבורא יתברך שיפעל.. וחסר בשלמות כל זמן שלא יפעלהו''. (רמח''ל, ''דרך ה''' ח''א פ''ג)


לכן גם נוטה האדם למצבי רוח מדוכדכים בבקרים דוקא. בבוקר, לפני שהנפש מוציאה אל הפועל את דחפיה וצרכי העשיה שלה - גוברים הדכדוך והעייפות הנפשית.


בצומת הזו נקלעים תלמידים רבים לסבך. דכדוך, מכל סוג, מביא עמו עייפות נפשית וחוסר רצון לפעולה; והעדר פעולה מגביר בהכרח את הדכדוך.

   


הסובל מדכאון הנו מיאש ממצבו, מה ראוי לומר לו על כך?


אחת הרעות החולות בכל סוג של דכאון היא העובדה, כי הכח הזה ניזון ממה שקרוי ''חוק ההתמדה''. גם כשהאדם פועל פעולות נכונות על-מנת להעלות את עצמו מיוון מצולתו, ממשיכות לתקופה (אורכה תלוי ברמת הדכאון) בעקשנות התופעות הדכאוניות. משום שנפש דכאונית איננה בדיוק קרקע-זריעה פוריה להרגשות התעלות ופריחה מהירות.


מעבר לזה, מי ששרוי במצב דכאוני, קצר-רוח ומר נפש מכדי להמתין.


אין עצה ואין תבונה מלבד דברי רבן של ישראל זצוק''ל, באגרת לבחור ''שאבד כל טעם וחיות בחייו'':


''על כל סוגי עצות שיתנו לו צריך שידע שזה רפואה. ומוכרח להתחיל בה לשם רפואה - גם בלי שירגיש טעם. ואח''כ במשך הזמן ימצא טעם. כי בפתע פתאום לא ישיג טעם בשום דבר''.


על כן יש לחש בתופעה זו להתפלל, לשפוך שיחו, לקרוא תהילים וכיוצא ואף שאין לו כל רגש בדבר, כי בכך מעט מעט יתפתחו רגשותיו, ותקותו תתחזק להאמין באוהב הגדול - הקב''ה שיושיעו. שאלה יב


מַה עוֹד יֵשׁ לְיַעֵץ עֵצוֹת מַעֲשִׂיּוֹת לַסּוֹבֵל מִ''דִּכָּאוֹן''?


עוד שתי עצות קטנות ויעילות, בחתימת הפרק הזה.


א. גבולות. מצב דכאוני הוא במהותו מצב של הידרדרות. ישנה חשיבות עליונה לשמירה כלשהיא על מסגרות חיצוניות. החשוב מכולם - סדרי שינה וקימה יציבים וקבועים. סדרי לימוד, תפילה ואכילה. ניתן כמובן להקל בתקופה כזו בפרקי הזמן של כל אחד מסדרי היום, חצי שעה במקום שעתיים. אבל השלטת סדר, נוקשה ככל האפשר (ואפשר!) היא קריטית בתקופה המעורערת הזו.


החדוש המופלא במערכת הדכאונית טמון בכך, שככל שרבה ומתעצמת ההתנגדות הפנימית להתעסקות שכלית רוחנית, עשוי מאבק קצר והדבקות כלשהיא לעיסוק רוחני - לרומם את הנפש מעבר לכל מה שהיא מחוללת בקרב שאר האדם.


ב. קי''ל, ''דאגה בלב איש ישיחנה''.


מה נותנת השיחה?


יסורים שיש עמם מתח - אינם חולפים ועוברים. הם מטעינים את נפש האדם במערכות לחצים. שיחה מביאה להתפרקות מתחים פנימית, ושחרור אדים רבים מסיר הלחץ הנפשי. לכן אין כל כך חשיבות למקצועיותו של השומע, כמו לרמת העניין וההקשבה שהוא נחון בה. בחצרותינו פועל מוסד טלפוני אנונימי נפלא ''אוזן קשבת'', המעניק שירותי הקשבה (לעתים גם ייעוץ) נפלאים. השרות הזה הוא מקצועי בהחלט. (בגבולות ה''עזרה ראשונה'' שקבע לעצמו. לעתים גם יותר).


מי שפונה לעזרה טלפונית - לא ימצא בה רפואה שלמה, אבל הוא יכול בהחלט לשאוב ממנה הקלה ותמיכה נפשית, לצד עבודתו העצמית.

   


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

תרומה ללימוד הילדים 
מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים