כתבתי סיפור אישי. 
יש לי חיוב מיוחד לליל הסדר כי בזכותו זכיתי לצאת מעבדות לחירות.

גדלנו ביפו בבית מתקדם. דברנו עברית צחה והתנכרנו לעבר הדתי והתימני של הדור הקודם ה"פרימיטיבי". בלי קידוש בלי שבת ומועדים פשוט צברים.
דבר אחד כן הקפידו. מדי שנה בליל הסדר הגיעו סבא והדודים וישבנו לערוך את הסדר כמנהג התימנים.
אהבתי את המנגינות והאוכל והאוירה המשפחתית והייתי מחכה לפסח הבא.
כשהייתי בן 14 סבי עבר לבית אבות עד שנפטר והפסקנו עם ליל הסדר.
לאחר כ-10 שנים הייתי בירושלים לומד באוניברסיטה. הלכתי בשבת בבוקר ועברתי ליד בית כנסת תימני. שמעתי מבחוץ את התפילה ונעצרתי להקשיב. המנגינה הזכירה לי את ליל הסדר של סבא. הקשבתי מספר דקות והמשכתי ללכת.
לאחר מספר שבתות שוב הגעתי אך הפעם ישבתי בחוץ להקשיב. 
בפעם השלישית שוב ישבתי בחוץ. הגיע מתפלל ושאל אותי למה אתה בחוץ, אמרתי לו שאני רק רוצה להקשיב. הוא הפציר בי ואמר בא תקשיב מבפנים. נכנסתי. 
הביא לי סידור וחומש והראה לי איפה קוראים. לא הייתי רגיל למבטא התימני ולאחר דקה איבדתי, אך נהנתי מהמנגינה. 
לא ידעתי מה עושים בתפילה. כאשר עמדו עמדתי כאשר ישבו ישבתי.
באלול הלכתי לכותל לשמוע סליחות של תימנים.
ביום כיפור הלכתי למשפחת אמי בראשון לציון. כך 3 שנים. בפעם האחרונה השארתי את הכיפה על הראש וחזרתי לירושלים באוטובוס.
עלתה בחורה שלמדה איתי בבצלאל ושאלה מה קרה שאני עם כיפה. סיפרתי לה שהייתי בבית כנסת והשארתי את הכיפה על הראש. היא אמרה לי תוריד מהר אתה נראה כאילו תמיד היית עם כיפה.

היא לא ידעה כמה היא צדקה. הרגשתי שהנשמה שלי מתחברת לעולם היהודי הפרימיטיבי העשיר במנגינות, בחוכמה, באמת וחיבוק עם בורא עולם.
באותה תקופה לפני 35 שנה לא היו הרבה בעלי תשובה ולא היה לי אומץ לעשות שינוי, כי פחדתי מה יגידו. 
טסתי לארה"ב. עליתי למטוס שמתי כיפה על הראש שקיבלתי על עצמי לשמור שבת ולהניח תפילין.
באמריקה פגשתי את מרדכי דוד והיינו מתחזקים יחד. כך התחלתי בדרך העולה בית ה'.
אני קיצרתי כי אנחנו בערב חג וגם קשה לי לכתוב כי צריך לנגב דמעות.
אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר מה שליל הסדר יכול לעשות לנשמה.
אצלי זה היה יציאה מעבדות לחירות ממות לחיים. למי שקשה להסכים עם ההגדרה, כנראה שהוא עדיין בעבדות.
פסח כשר שמח. יורם