רבי אלחנן וסרמן הגיע אל ביתו של הגביר הנודע ר' שרגא פייבל פרנק להתרימו למען הישיבה. מכיון שהיה זה יום גשום, חשש רבי אלחנן ללכלך במגפיו הבוציות את ביתו של הגביר המרובד בשטיחים נאים ולכן החליט להיכנס מהדלת האחורית, כניסת המטבח, שם הרצפה הינה רגילה וניתן לנקות עם מים בלא קושי רב.
הגביר שפתח את הדלת נחרד לראות את ראש הישיבה עומד שם ופשוט פרץ בבכי. הוא לא הסביר לרבי אלחנן מדוע הוא בוכה. תחת זאת בקול נשנק ביקש בהכנעה: "אני מבקש בכל לשון של בקשה שראש הישיבה ייסוב על עקביו. יחזור לכניסה הראשית ומשם אכניסו בכבוד גדול לסלון הבית".
למראה פניו המהססות של רבי אלחנן שחס על הלכלוך, הבהיר הגביר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: עם המגפיים!
רבי אלחנן סב על עקביו, שב לדלת הכניסה הראשית, שם עמד ר' שרגא פייבל מאחורי הדלת ומשאך נשמעה נקישתו של ראש הישיבה – פתח בפניו בהדרת כבוד את הטרקלין.
לאחר שראש הישיבה התיישב על מקומו, מעילו הספוג במים נטף על הספות, מגפיו הכתימו את השטיחים וכולו נבוך מהמעמד. התיישב ר' שרגא פייבל והחל להסביר:
"רבי, ידוע לך ששלוש בנות לי. לא זכיתי לבנים שילמדו תורה, אבל רצוני עז ששלוש בנותיי תשאפנה להתחתן עם בעל תלמיד חכם שממית עצמו באהלה של תורה. אלא שחיי תורה - באים מתוך הדחק, והן חיות כנסיכות בארמוני.
"השתדלתי כל ימי להחדיר בהן שהדבר החשוב ביותר בעולם הינו תורה. למענו שווה לעשות הכל, גם אם הדבר כרוך בדחקות. שכן כל הון שבעולם לא ישווה ללימוד התורה". הגביר נעצר ושאף אוויר, "רבי, כשנכנסתם היום דרך דלת המטבח האחורית - חינוך בנותיי עמד בסכנה!
"אם חלילה הן רואות את הרבי נכנס מדלת המטבח כדי לא ללכלך את השטיחים, הן היו מסיקות בטעות שכבוד התורה לא עולה בערכו על שטיח יקר... כל החינוך שלי לא יתמודד עם חוויה אחת של רגע כזה. לכן דרשתי במפגיע שתיכנסו עם מגפיים מלוכלכות ומעיל נוטף מים.
"כדאי הוא הלכלוך והנזק הכספי שיצא מזה", סיים הגביר כשעיניו נוצצות, "אם בנותיי יפנימו שאין חשוב יותר מתורתנו הקדושה וכבודה!"
זכה ר' שרגא פייבל פרנק ושניים מחתניו היו מגדולי ישראל: רבי איסר זלמן מלצר ורבי משה מרדכי אפשטיין.
.jpg?id=18205693)
בטעינה...
תזכו למצוות עם שפע ברכה והצלחה.