היוצא בימי ניסן ורואה אילני מאכל שמוציאין פרח, מברך: 

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם
שלא חיסר בעולמו כלום,
וברא בו בִּרְיוֹת טובות (ואילנות טובים)
כדי להתנאות בהן בני אדם:


ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה, ואם איחר מלברך עד שגדלו הפירות, לא יברך עוד. אבל קודם שגדלו, יכול לברך אפילו אם לא בירך בפעם הראשונה שראה את הפרחים.

מנהג הספרדים לומר ברכה זו ברָב עם ובתוספת מזמורים ובקשות, ואצלינו וכן אצל האשכנזים לא נהגו זאת:

חינוך תימני חובה 

לא חיינו בתימן אבל אנחנו ראינו את התימנים הצדיקים שעלו מתימן. יראת ה' על פניהם, עדינות נפש, חוכמת חיים וידיעת התורה.
רבים לא למדו גמרא, אלו פשוטי העם, אבל ידעו תורה שבכתב עם שאר כל התנך, משניות והלכות. במקביל להם באירופה ושאר הארצות פשוטי העם לא ידעו קרא וכתוב.
בתימן התפילה ברגש ובהכנעה, משכימים ללמידות ולתפילה, האב הוא המנהיג בבית. צניעות הנשים והבנות נחבאות, והשמחה של העדה אין כמותה.
אני לא ארחיב מה המצב של אחינו הלא תימנים ומה תוצאות שיטת החינוך שלהם.
על כן ראוי לכל העדות ללמוד מהתימנים איך לחנך ליראת שמים לאהבת תורה למאור פנים וכנסת אורחים שאלו הם הבסיס לידיעת תורה שבעל פה ולהיות בן תורה אמיתי מעמיק בתלמוד ובהלכה מתוך ענווה ויראה.